מרד בר כוכבא: מכתב הזמנת ד’ מינים עבור מחנה הצבא

לולבים ואתרוגים ל-“מחנה היהודים”: ערב סוכות האחרון של מרד בר כוכבא

כשמדברים על המכתבים והאגרות של בר כוכבא (הוא שמעון בן כוסיבה), יש להניח שהאגרת המפורסמת ביותר או לפחות המועמדת הבכירה לתואר הזה היא “אגרת ארבעת המינים” (פפירוס ידין 57)- אגרת בארמית שבה שמעון (בר כוסיבה) שלח ליהודה בר מנשה בקרית ערביה (אל ערוב של היום) בצירוף שני חמורים במטרה שישלח שני אנשים למפקדי עין גדי יהונתן בן בעין ומסבלה כדי שיקחו משם לולבים ואתרוגים וישלח ל-“מחנה”. בנוסף לכך, הוא ביקש ממנו לשלוח למחנה העמוס באנשים גם הדסים וערבות ו-“לתקן” אותם (יהיה משמעו אשר יהיה- לעשר או להכין/לאגד). האגרת הזאת נמצאה בתחתית פיר שבקצה הפנימי של אולם ג’ שבמערת “האגרות” בנחל חבר ביום ראשון בצהריים של ה-3 באפריל 1960 במסגרת מבצע מדבר יהודה. האגרת הייתה בתוך צרור ארוז שכלל חמש עשרה אגרות- זה היה ארכיונו של יונתן בן בעין, לא אחר מאשר אחד משני מפקדי עין גדי בזמן מרד בר כוכבא.

אבל יש עוד “אגרת ארבעת המינים” שאולי קצת פחות מוכרת לציבור הרחב ולאלו שמתעניינים בהיסטוריה המעורפלת של המרד אך מוכרת היטב בספרות המחקר וסביבה יש דיון הרבה יותר מפותח מאשר האגרת המפורסמת הנ”ל. הכוונה היא לפפירוס ידין 52, אחת משתי התעודות היווניות מבין 15 התעודות (רובן ארמית וקצת עברית). סביר להניח שיש קשר בין שתי התעודות וששניהם עוסקות באותם אירועים שהיו בערב סוכות 134 לסה”נ, בעיצומה של השנה השלישית למרד.

כאמור, זאת תעודה ביוונית שנכתבה בידי אדם ששמו ביוונית הוא “סומאיוס” או “סימאיוס” (יש כמה קריאות אפשריות) שבו הוא כותב ליונתן ולמסבלה (שני מפקדי עין גדי) ומפציר בהם לתת לאדם בשם אגריפה (או אגריפס) את הלולבים והאתרוגים בשביל “מחנה היהודים” (!) כמה שיותר מהר ושלא יעכבו אותו לפני החג. המשפט הבא הוא אחד המשפטים המעניינים ביותר אם כי גם לגביו יש כמה קריאות אפשריות ועוד יותר פרשנויות– הוא מתנצל על השפה היוונית של האגרת שכן הוא לא יודע (לכתוב או בכלל) עברית ושוב הוא מפציר לשחרר את אגריפה/ס כמה שיותר מהר כי החג מתקרב

פאה מהודו גרועה מחזיר – הרב ברנד שליט”א

מהודו מופצים שני שיקוצים

קורונת דלתא ופאות מבתי עבודה זרה ● חרון אף מהודו ● תמצית ההיתרים, ודחייתם ● חומר הנאה מתקרובת ע”ז, יותר מאכילת חזיר ונבילה
17:32 (13/09/21) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

המשך לקרוא…

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.

רבי אשר פריינד ראה במדינה מוכס העומד מאליו

לכבוד יומא דהילולת רבי אשר פריינד ׳ר׳ אושר׳ זיע״א

למען אחי ורעי! לכבוד יומא דהילולת רבי אשר פריינד ׳ר׳ אושר׳ זיע״א, הנה כמה עלים לתרופה מדב”ק של האי צדיק

‘אימרה נאה’ מאת רבי אשר פריינד ‘ר’ אושר’ זיע”א (מובא מתוך הספה”ק ר’ אשר, מדינה וממשלה, חילול השם, עמ’ 483)

דעותיו של ר’ אשר היו מפתיעות בחייו הפרטיים קירב כל אדם ולא בדק בציציותיו של אף יהודי שהיה זקוק לעזרתו, אך בחייו האישיים היו דעותיו כמעט קנאיות עם המדינה ומוסדותיה לא רצה שום עסק וראה בה “מוכס העומד מאליו” לא פעם שמעו ממנו כי מה שאדם רוצה באמת נותנים לו מהשמים והא ראיה שהציונים רצו באמת מדינה ולכן הם קבלו אותה כעת הם כבר לא כל כך רוצים אותה ולכן היא מתפוררת והולכת…

‘אימרה נאה’ מאת רבי אשר פריינד ‘ר’ אושר’ זיע”א (מובא מתוך הספה”ק ר’ אשר, מדינה וממשלה, חילול השם, עמ’ 484)

בתחילת חודש אייר תשנ”ה חגגו 47 שנים למדינה. ר’ אשר זעק אז מנהמת לב “רבונו של עולם! איזה חילול השם. געוואלד, דוד המלך היה מלך רק ארבעים שנה, ואילו המדינה הכפרנית הזו כבר מולכת 47 שנה, איזה חילול השם זה!” [הרג”ס[1]]

זכות הצדיק תעמוד לנו ולזרענו בימים אלו, עד ביאת גואל צדק בב”א

[1] רג”ס = ר”ת ‘רב גדליה סגל‘ זיע”א, שהי’ חבר ותלמיד של ר’ אושר, נפטר לפני כחמש שנים

Yomk Kippur in the Mikdash – Brought to Life…

TO PURIFY A NATION

On this holiest of days, the Kohein Gadol entered the holiest of places — and changed worlds

Chananel’s brow wrinkled in confusion as he studied the neatly pressed garments waiting for his father. Something was different…

He couldn’t put his finger on it until he saw his father by the door, about to leave to complete his service in the Beis Hamikdash; he hadn’t even heard him getting ready to leave — that was it! It was too quiet!

Normally the hems of his father’s clothing were trimmed with bells and pomegranates, and their delicate tinkling announced his entrance. His father had explained to him that the chiming of the bells was a form of requesting permission before going into the Kodesh, for one cannot enter the King’s palace unannounced.

“Abba! The bells!” Chananel cried in alarm. His father smiled down at him. “Chananel, my dear, I’m going out now to practice the Avodas Yom HaKippurim. I’m wearing pure white garments. I don’t need bells.”

“But Abba, you once told me that the bells, which make noise that can be heard from far, represent the empty people of our nation!” Chananel tugged at his father’s hand. “And you said that when you wear them, it means you’re bringing all of Am Yisrael with you. Not just the zekeinim and gedolim, but the simple people, too. How can you leave them out on Yom Kippur?” There were tears in Chananel’s eyes.

His father crouched down and took both of Chananel’s hands in his. “Chananel, my son, on Yom Kippur, we are like malachim. Even the simple people are close to Hashem. They don’t need bells to bring them in.”

He stood up and gestured at his clothing. “On Yom Kippur, before going into the Kodesh Hakodoshim, I wear special white clothing. There are no bells and no noise. I’ll do the entire Avodah in complete silence. In the holiest place in the world, the place closest to Hashem, there’s no place for the noise and distractions of this world.

“It’s just the opposite — there’s a thin, still sound: complete concentration. It’s only the Presence of Hashem that fills the entire world. Do you understand?”

Chananel nodded. His father kissed his forehead.

“Chananel, I’m going now to the Lishkas Parhedrin, to practice the Avodah with my brothers, the Kohanim. I’ll stay there for seven days.

“I’ll also go to Lishkas Beis Avtinas — the chamber of the family in charge of making the Ketores. They’ll teach me the Avodah related to the Ketores. Don’t worry — you’ll go to the Mikdash with Uncle Yaakov, and im yirtzeh Hashem, we’ll meet when Yom Kippur is over.”

Chananel followed his father out the door and stood by the fence surrounding their courtyard. The street near his home was filled with people. Why was it so crowded?

Continue reading on Mishpacha.com…