מבוא להלכת לשון הרע עשין ז:
וְכָל זֶה אֲפִלּוּ (ז) שֶׁלֹּא בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אֲבָל אִם מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹבֵר עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י”ט ל’): “וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” וּבֵית הַמִדְרָשׁ שֶׁלָּנוּ גַּם כֵּן בִּכְלַל מִקְדָּשׁ הוּא, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִים, וְנִצְטַוֵּינוּ בְּזֶה הַפָּסוּק לִירֹא, מְמִי שֶׁשּׁוֹכֵן בּוֹ, וְלָכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין בּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת, כִּי אִם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַדּוֹמֶה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר בָּהֶם שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְלֹא מוֹעִיל בָּזֶה שׁוּם תְּנַאי, כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (בסימן קנ”א סעיף י”א). וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דְּאָסוּר לְדַבֵּר בָּהֶם לְשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת מִפְּנֵי אֵימַת ה’ יִתְבָּרַךְ הַשּׁוֹכֵן בּוֹ, לְבַד מֵאִסוּרוֹ הֶחָמוּר הָעַצְמִי, וּבָזֶה שֶׁמְדַבֵּר, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, וּלְכָךְ הוּא מֵעִיז פָּנָיו אֲפִלּוּ לְדַבֶּר בְּבֵית הַמֶלֶךְ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן הַמֶלֶךְ *.
וזה לשון הזהר הקדוש פרשת תרומה: מאן דאשתעי בבי כנישתא מלין דחול, וי ליה דאחזי פרודא, וי ליה דגרע מהימנותא, וי ליה וכו’ דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חלקא בה ולא דחל מנה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא.
תרגום: מי שמדבר בבית הכנסת דברי חול אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה, שאין אלקים ואינו נמצא שם, ואין לו חלק בו, ואינו מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתקן כנגד המלכות העליונה) (הגהה)
וַאֲפִלּוּ הלּוֹמְדֵי תּוֹרָה בִּקְבִיעוּת בְּבֵיתּ הַמִדְרָשׁ, שֶׁהֻתַּר לָהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, כַּמְבֹאָר בְּאֹרַח חַיִּים בַּסִימָן הַנַּ”ל (סעיף א’), מִכָּל מָקוֹם, אִם יִהְיוּ נִכְשָׁלִין בְּאִסוּר שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, הֵם עוֹבְרִים עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּ”מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ”, לְבַד מֵאִסּוּרוֹ הָעַצְמִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַ”מָגֵן אַבְרָהָם” (בסימן קנ”א סעיף קטן ב’), דְּאָטוּ (וכי) הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם מֻזְהָרִין עַל מוֹרָא הַמִקְדָּשׁ, וְלֹא הֻתַּר לָהֶם, אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מִדֹּחַק, מִתּוֹךְ שֶׁהֵם לוֹמְדִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אִם יִצְטָרְכוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת חוּץ לְבֵית הַמִדְרָשׁ, יִתְבַּטְלוּ עַל יְדֵי זֶה מִלִּמוּדָם, עַיֵּן שָׁם בַּ”מָגֵן אַבְרָהָם”. וּלְעִנְיַן סְתַם דִּבּוּרִים, שֶׁאֵינָם שֶׁל לֵיצָנוּת, לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, עַיֵּן בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּעֶזְרַת ה’ בְּחֵלֶק ג’ *.
הגה”ה: ואגב דאירינן בזה האסור החמור של שיחה בטלה בבית הכנסת, ראיתי להזכיר את עצם המכשול שנעשה על ידי זה. והוא לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, שמתחיל לספר לחברו את המעשיות שלו, שהם מערבים בלשון הרע ורכילות מראשן ועד סופן, קדם קריאת התורה, וקודם גמר הספור פותחין העם לקרוא בתורה, והיצר הרע מסיתו, שלא להפסיק באמצע הספור ולגמור את הלשון הרע שלו בעת הקריאה. ופעמים הרבה שהוא גם כן מן האנשים החשובים שעומדים במזרח בית הכנסת, ועוונו נראה לעין כל, ועל ידי זה מחלל את ה’ ברבים דהינו בפני עשרה מישראל, ועוונו גדול הרבה מסתם חלול ה’, כמו שמפרש בספר המצות להרמב”ם לא תעשה סימן ג’, עין שם, ועבר בזה על לאו ד”לא תחללו את שם קדשי”.
ועתה ראה כמה אסורים עבר: א. אסור לשון הרע ורכילות, שיש בזה לבד כמה וכמה לאוין ועשין. ב. עבר על לאו ד”לא תחללו את שם קדשי” בפני עשרה מישראל. ג. שבטל קריאת התורה. אפלו אם יחסר על ידי זה אפלו פסוק אחד או אפלו תבה אחת הוא עון פלילי וגדול עונו מנשוא, שאפלו מי שיוצא באמצע הקריאה, נאמר עליו: “ועוזבי ה’ יכלו”, כדאמרינן בברכות (דף ח’.), על אחת כמה וכמה בזה שעומד בבית הכנסת וחמוד של השיחה בטלה והלשון הרע שלו מעבירו מלשמע דברי אלהים חיים.
וכמה פעמים ארע זה בשבת ועונו חמור הרבה יותר מימות החול, כמו שמפרש בכמה ספרים קדושים. וכיוצא בזה ארע כמה פעמים, למי שמרגל לדבר בבית הכנסת או בבית המדרש לגמר המעשיות שלו, אף בעת אמירת הקדיש, ועל ידי זה מונע את עצמו מלומר אמן יהא שמיה רבא, אשר אמירתו הוא נעלה מאד על פי הגמרא, כמו שאמרו חז”ל: אפלו יש בו שמץ אפיקורסות מוחלין לו, ואפלו כשעונה, הוא שלא בזמנו, והוא אמן יתומה, וחס וחלילה, יהיו בניו יתומים על ידי זה, כי אפלו אם מחמת עצלות בלבד נשתהא האמן שלו, יש עליו קללה זאת, וכמו שמשמע בפוסקים. וקל וחמר בזה שדחה האמן יהא שמיה רבא מפני הלשון הרע והרכילות שלו.
ועל כלם עובר בזה הזמן על אסור רביעי, דהינו, שיחה בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוא אסור גדול שמפרש בשלחן ערוך, וכמו שכתוב למעלה, שקל וחמר הוא על לשון הרע ורכילות. ואוי ואבוי להמספר והשומע, וכבר כתב הגר”א באגרתו הקדושה “עלים לתרופה”, שעל כל דבור ודבור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד, ולא נאבד אפלו דבור אחד, עין שם. (הגהה)
(ז) וכל זה אפילו שלא בבית המדרש וכו’ בכלל מקדש הוא. עיין בס’ יראים סימן שכ”ד ובסמ”ג ובסמ”ק שמשמע מדבריהם שהוא דאורייתא אף בזמן הזה בבית הכנסת שלנו כמו שהביאו ראיה על זה מן התורת כהנים עיין שם. ואפילו לאיזה מהפוסקים שסוברים שעיקרו קאי דוקא למקדש עיין בפרי מגדים בסי’ קנ”א מכל מקום כולם מודים דאיסור גדול הוא אפילו בשיחה בטילה וכל שכן בלשון הרע ורכילות חס ושלום.
ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בד’ אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו, ולהמספר בודאי. ולהמקבל לכאורה צריך עיון בעשה זו כיון דהוא אינו מדבר אינו עובר, ואולם כדדייקינן שפיר נראה דאפשר דגם הוא עובר בזה, דאילו היה עליו אימתו של הקב”ה השוכן בבית זה בודאי לא היה מניח לחבירו לספר עליו, הגע עצמך אם היה בבית המלך והיה אחד רוצה לספר לו דבר בפני המלך והוא יודע שאין רצון המלך מסכים לזה הסיפור לספר ולא לקבלו בודאי בכל כוחו היה משמיט את עצמו מפני אימת המלך שלא לשמוע זה הסיפור, וכאן הלא אנו יודעין בבירור את דבריו שצונו בתורתו שלא לשמוע ולהאזין ללשון הרע ורכילות, והוא עתה בביתו של הקדוש ברוך הוא ובפניו יתברך שהוא שוכן בבית הזה והוא מקבל לשון הרע ורכילות, ולכן נראה פשוט דהמקבל גם כן עובר בעשה זו. (באר מים חיים)
