Explain the Term: ‘Corporate Welfare’

From Wikipedia:
Corporate welfare is often used to describe a government‘s bestowal of money grantstax breaks, or other special favorable treatment for corporations.

The definition of corporate welfare is sometimes restricted to direct government subsidies of major corporations, excluding tax loopholes and all manner of regulatory and trade decisions, which in practice could be worth much more than any direct subsidies.

“Privatizing profits and socializing losses”

“Privatizing profits and socializing losses” refers to the idea that corporations want to reserve financial gains for themselves and pass along losses to the rest of society, potentially through lobbying the government for assistance. This practice was criticized in the Wall Street bailout of 2008.

United States

Subsidies considered excessive, unwarranted, wasteful, unfair, inefficient, or bought by lobbying are often called corporate welfare. The label of corporate welfare is often used to decry projects advertised as benefiting the general welfare that spend a disproportionate amount of funds on large corporations, and often in uncompetitive, or anti-competitive ways. For instance, in the United States, agricultural subsidies are usually portrayed as helping independent farmers stay afloat. However, the majority of income gained from commodity support programs actually goes to large agribusiness corporations such as Archer Daniels Midland, as they own a considerably larger percentage of production.

Some economists consider the 2008 bank bailouts in the United States to be corporate welfare. U.S. politicians have also contended that zero-interest loans from the Federal Reserve System to financial institutions during the global financial crisis were a hidden, backdoor form of corporate welfare. The term gained increased prominence in 2018 when Senator Bernie Sanders introduced a bill, singling out Amazon and Walmart in particular, to require a company with 500 or more employees to pay the full cost of welfare benefits received by its workers.

Independent

Daniel D. Huff, professor emeritus of social work at Boise State University, published a comprehensive analysis of corporate welfare in 1993. Huff reasoned that a very conservative estimate of corporate welfare expenditures in the United States would have been at least US$170 billion in 1990. Huff compared this number with social welfare:

In 1990 the federal government spent 4.7 billion dollars on all forms of international aid. Pollution control programs received 4.8 billion dollars of federal assistance while both secondary and elementary education were allotted only 8.4 billion dollars. More to the point, while more than 170 billion dollars is expended on assorted varieties of corporate welfare the federal government spends 11 billion dollars on Aid for Dependent Children. The most expensive means tested welfare program, Medicaid, costs the federal government 30 billion dollars a year or about half of the amount corporations receive each year through assorted tax breaks. S.S.I., the federal program for the disabled, receives 13 billion dollars while American businesses are given 17 billion in direct federal aid.

Huff argued that deliberate obfuscation was a complicating factor.

United Kingdom

In 2015, Kevin Farnsworth, a senior lecturer in Social Policy at the University of York published a paper in which he claimed that the government was providing corporate subsidies of £93 billion. This amount includes the role of the government in increasing trade, tax relief for businesses that invest in new plants and machinery (estimated by Farnsworth at £20 billion), not charging fuel duty on fuel used by railways or airlines, green energy subsidies, a lower corporation tax rate for small companies, regional development grants and government procurement for businesses (which Farnsworth suggests often favours British businesses even when these are not the best value option available). However, The Register wrote that Farnsworth’s figure for tax relief for investment was incorrect and that he had made mistakes in his calculations, noting that he was not an accountant. It also stated that not charging businesses taxes under certain circumstances (when the reliefs applied) was not the same as giving them a subsidy. Fuel duty is not charged on airlines due to the Convention on International Civil Aviation (a UN agency) which specifies that aeroplanes should be exempt from fuel duties.

India

It was observed by The Wire that the effective tax rate was low for the larger corporations which meant companies making smaller profits are competing in an unequal environment against bigger companies with substantial taxation benefits, with the gap in effective tax rates widening over the years. Prime Minister of India Narendra Modi criticised this practice and said

“Why is it that subsidies going to the well-off are portrayed in a positive manner? Let me give you an example. The total revenue loss from incentives to corporate tax payers was over Rs 62,000 crore… I must confess I am surprised by the way words are used by experts on this matter. When a benefit is given to farmers or to the poor, experts and government officers normally call it a subsidy. However, I find that if a benefit is given to industry or commerce, it is usually an ‘incentive’ or a ‘subvention’.”

See also

לקראת יום העיון “תורה ולשון” – חנוכה

קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון “תורה ולשון” – חנוכה ה’תשפ”ב

יום שני, 8 בנובמבר 2021

שלום רב,

בעז”ה גם השנה יתקיים יום העיון “תורה ולשון (בצהרי יום)” בחנוכה תשפ”ב, כנראה גם השנה בזום.

הנכם מוזמנים להגיש הצעות להרצאה קצרה (כעשר דקות) בנושא לשוני-תורני.

יש עדיפות לשיעור שיוקדש לתורתו של מי שנפטר לאחרונה, שיש לו נגיעה ללשון הקודש.

  1. את ההצעות יש לשלוח עד ט”ו בכסלו לדוא”ל <info@maanelashon.org>
    2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.
    3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.בברכת חורף בריא ובתודה מראש,
    אוריאל פרנק
    “מענה לשון”

 www.maanelashon.org

מאתר מענה לשון, כאן.

על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים – המדיה החרדית במבט חדש

מאחורי קמפיינים קורעי לב, שמצליחים לגייס עשרות מיליוני שקלים להצלת יתומים, חולי כליות, נכים ואומללים אחרים — פועלת תעשייה שלמה של עסקנים, עיתונאים ושדרנים שחולבים את עמותות הצדקה ומחלקים ביניהם את השלל. במקרה הטוב, הפירורים שנותרים הולכים לנזקקים

באמצע יום ההתרמה, שנערך ערב יום הכיפורים ברדיו קול חי, פצח המגיש הפופולרי אבי מימרן בסיפור טרגי: “בחורה צעירה, מקימה בית, מתחתנת עם אברך, ברוך השם… נולדים ארבעה בנים, אבל לפני חצי שנה משהו משתבש. מחלה קשה פוקדת את האבא. סכיזופרניה שמה. האבא מתחיל להפעיל אלימות קשה כלפי הסביבה שלו… השכנה רואה את זה, ולפני יומיים פונה לעמותת בית חם”.

כאן נהפך הסיפור לקריאה לפעולה: “אנחנו צריכים את העזרה שלכם. רק 84 שקל בחודש. 2.80 שקל ליום, התקשרו 3036″. רגע לאחר מכן הבטיח מימרן למאזיניו שהצדקה תזכה אותם ב”ישועות מעל לטבע” תוך שהוא מנפנף בשמו של הרב חיים קנייבסקי, שנתן ברכתו למשדר.

מימרן ושאר מגישי התחנה סיפרו סיפורים קורעי לב מהסוג הזה, במשך יום ההתרמה שנמשך 12 שעות ברצף. במשך כל הזמן, מימרן לא מצא רגע לגלות למאזינים שחלק מהכסף שייתרם ילך לכיסו. מימרן, מתברר, גובה סכומים נכבדים עבור השתתפות במשדרים מהסוג הזה: אלפי ולעתים עשרות אלפי שקלים לשידור בן כמה שעות. הקופון שחותכת התחנה גדול הרבה יותר. יום שידור בקול חי, כמו גם בתחנה החרדית המתחרה קול ברמה, כרוך ברכישת חוזי פרסום, חלקם באתרים דלי הגולשים של התחנות, בתעריף שמגיע ל–400 אלף שקל. לכך יש להוסיף עשרות אלפי שקלים שיזרמו לעסקנים, שמשיגים היתר להשתמש בשמם של רבנים, דוגמת קנייבסקי.

תעשייה שלמה מוסתרת מהתורמים ויש לכך סיבה: במקרה הטוב, הפירורים שנותרים אחרי שכל העסקנים נוגסים בכסף, הולכים לנזקקים. במקרה הרע, כפי שקרה בעשרות ימי שידור בשתי התחנות, הנזקקים מקבלים 5% או 2% מהכסף שגויס עבורם.

המשך לקרוא באתר דה מרקר מאחורי חומת תשלום…

[אבל הועתקה במלואה לכאן.]