ללא מחבר No Author

ארכיאולוגיה בהלכה: שיחה עם הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג

הכרעה הלכתית על פי הארכאולוגיה | הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג | כינוס ‘מתחת לפני השטח’ 3

Sep 9, 2019

הכרעה הלכתית על פי הארכאולוגיה | הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג | כינוס ‘מתחת לפני השטח’ 3

בכנס “מתחת לפני השטח -3” שנערך ע”י אגודת “מטמוני ארץ”, בחודש אב תשע”ט
הוקרן סרט ובו שאלות ותשובות של מארגני הכנס עם הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א
הרב דיבר על היחס בין הידע המתגלה בכלים מדעיים וארכיאולוגיה לבין פסיקת ההלכה בזמננו
האם על סמך ממצאים של ימינו השיעורים ההלכתיים של ‘כזית’ וכביצה יכולים להשתנות?
האם להתייחס לממצאים ארכיאולוגיים כראיה חותכת?
על כך ועוד בסרטון המרתק שלפניכם
#ארכיאולוגיה_יהודית #תורה_ומדע
אהבתם? הרשמו לערוץ. ליחצו על סמל הפעמון 🔔 ותוכלו לקבל התראה על כל קובץ חדש שעולה

לעוד תוכן איכותי היכנסו לאתר שלנו:
https://iyun.org.il/

דף הפייסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/Tzarichiyun/

מאתר יוטיוב, כאן.

Battling [European] Antisemitism Is a Useless Activity!

is the battle lost?

Sunday, May 30, 2021
Back in 2014, as Obama was dolling out an additional 50 million in funds to the Palestinians even as Hamas was launching rockets at Israel (history repeats itself, doesn’t it?), I wrote about an exhibit at the NY Historical Society about the Joint Distribution Committee:

Anyway, a telegram displayed in the exhibit caught my wife’s eye. This message was sent from someone in Germany in 1933 to the JDC in NY, and it said (I’m sorry we did not copy it word for word) that the situation was not salvageable – instead of relief for those inside Germany, all efforts should be focused on getting as many people out as possible. My wife could not believe that already in 1933 there was such certainty of impending doom. Her own father’s family did not leave Germany until a few years after that. I told her it’s no surprise. 20 or 30 years from now G-d forbid people will look back at the articles in the news that we read almost daily about the situation of Jewry in France and other European countries, the articles we dismiss as alarmist, as right-wing extremism, the calls to get out that people have begun to act on in small measure while others delay, thinking there will always be time to run when things get really bad, and we will wonder why more was not done sooner, why so many failed to act when the anti-Semitisim was so clear, when the barely repressed violence was already evident.

And so we turn to today’s news, where headlines declare that “prominent European Jews worry war against antisemitism is lost.”  The article notes:

In light of dozens of incidents in Belgium alone in recent weeks, Joel Rubinfeld, the president of the Belgian League Against Antisemitism, wrote that he doubts whether he will be able to continue living in the country with his wife and two children.

“I believed I could. Now I doubt I can,” Rubinfeld, a former leader of the CCOJB, the umbrella group of French-speaking Belgian Jews, wrote in an op-ed published Saturday in the Le Vif weekly.

Brigitte Wielheesen, a well-known journalist and counterterrorism expert from the Netherlands, wrote Thursday in an op-ed for the news site Jonet that after years of battling antisemitism, she has concluded that the activity has become useless. [emph mine]

At least in Europe they are slowly starting to see the truth.  Here in the US, we are even slower learners, unfortunately.

R’ Meir Kahane: When ‘Gedolim’ Give Away Eretz Yisrael We Must Defy Them

Gedolim are not infallible

Kahane on the Parsha Rabbi Binyamin Kahane- Parshat Shelach GEDOLIM ARE NOT INFALLIBLE
We never cease to be amazed when Parshat Shelach is read, exposing as it does the true colors of the nation’s leaders. The very same people who were to lead the Jewish people into the Promised Land suddenly scorn it. They brazenly turn their backs on the Holy Land promised to them by G-d and, to our amazement, are even prepared to find a substitute for it. How could these Jewish leaders make such a total about-face? How could they ignore the destiny of the Jewish people? How could they reject the very land for which G-d redeemed them from Egypt? We will address these questions momentarily but first, the fact that such great leaders (see Rashi on Numbers 13:1) spurned heaven’s plans for the Jewish people teaches us that we must ALWAYS examine the positions of our leaders — no matter how righteous they may be. We must NOT be robots, blindly trusting that our leaders or ‘gedolim’ will “take care of everything” while we rest easy. Even the most reliable leader can, at one point or another, betray himself and his ideology as a result of normal human weakness. The Talmud (Berachot 29a) relates that even though Yochanan served as Kohen Gadol for 80 years, he embraced heresy at the end of his life. We must be especially wary of leaders who lead us around by the nose from one corner to the next. We must break off the shackles of such leadership and not hesitate to defy it. Particularly in this orphaned generation, in which a gadol isn’t so ‘gadol’, and a leader isn’t much of a leader, it is OBLIGATORY to go to all these heads of the people and ask them the difficult questions that need to be asked. And if they have no answers, let us recognize this fact and start searching for the honest truth the hard way. Why did the spies betray their destiny? The Rabbis offer several reasons, but they all boil down to one factor: lack of faith. After all, how can grasshoppers stand up to giants? Yes, the G-d of history who created heaven and earth made them a promise, but they didn’t believe He was capable of making good on it. Without question, the leaders of that generation piously read the 13 principles of faith and gave shiurim in yeshivot on trusting in G-d. But when it came down to “practicalities,” when they had to practice what they had been preaching every day, when their faith was put to the test — “Who is stronger: G-d or Sichon and Og?” — they selected Sichon and Og. As the Israeli government hands over the Land of Israel to the Arabs piece by piece, it is CRUCIAL that we study Parshat Shelach carefully. For the sin of the spies — “and they despised the holy land” — is repeating itself in grand fashion in our time. And once again, the basic problem is LACK OF FAITH! But our sin is worse than that of the spies. After all, unlike the spies, we are already IN the Land of Israel. We have already conquered it through great wonders and miracles. We don’t need to muster such tremendous faith when G-d has already made HIs providence over this land crystal clear in Israel’s wars. Trusting Him should not be that difficult for us. And yet, we insist on groveling to the Assads and Arafats of this world, continuing to perceive ourselves as grasshoppers instead of giants. May G-d give us the faith and mesirut nefesh to save ourselves from awesome punishment.
Darka Shel Torah, 1993

נוסח יוליכנו קוממיות *ב*ארצנו

“קוממיות לארצנו” או “בארצנו”

“קוממיות לארצינו” או “קוממיות בארצינו”? הנוסח הנכון לברכת המזון בארץ ישראל

הרב יהודה הלוי עמיחי | אדר תשע”ג

בקשת “ותוליכנו קוממיות” איננה רק בברכת המזון אלא אנו מבקשים כך גם בברכה השנייה של קריאת שמע. השאלה האם בארץ ישראל יש לומר “לארצנו” או מכיוון שכבר באנו לארץ אין צורך להזכיר את הביאה לארץ ולומר “בארצנו”.

א. קוממיות בארצנו

בתשובת הלכות קטנות (מהר”י חאגיז ח”א סי’ קפה) כתב:

שאלה: אם יש לומר בא”י והוליכנו קוממיות בארצנו בבי”ת? תשובה: כך נוהגים לאומרה, ואם היו אומרים לארצנו לא הפסידו כי אין מקומו של כל אדם ניכר[1].

מהר”י חאגיז מספר לנו על מנהג ארץ ישראל שאומרים “והוליכנו קוממיות בארצנו”.

כדעה זו מופיע גם בספר ארץ חיים (סיתהון או”ח סי’ סא):

כתב הגאון מהר”ם בן חביב בתשובת כת”י, שבארץ ישראל נוהגים לומר בברכת אהבת עולם  והוליכנו מהרה קוממיות בארצנו בבי”ת, ומנהג נכון הוא, כי הנוסח לארצנו בלמ”ד אין לומר אלא בחוץ לארץ, והאריך שם בשקו”ט בדברי הטור לקמן סי’ קפח ובמ”ש הב”י לקמן סי’ קפז (ובזמנינו אין המנהג כן).

מהר”ם בן חביב[2] מסביר שהנוסח המקורי של הברכה  ניתקן בארץ ישראל, אלא שלאחר זמן מסויים שינו את הנוסח לפי המצב, כפי שקודם כיבוש הארץ אמרו בברכת המזון נוסח אחר מהנוסח שאמרו לאחר הכיבוש, וכמבואר בב”י סי’ קפז. והוסיף וכתב:

נ”ל דכשהיו שרוים על אדמתם וידם תקיפה על אומות העולם לא היו אומרים בלשון הזה כלל, והם היו אומרים הלשון כפי הזמנים, דבזמנם היו מבקשים להמשיך מלכותם ושיהיה ידם תקיפה על אומות העולם, ולא בלשון זה שאנו אומרים ושבור עול הגוים מעל צוארנו והוליכנו וכו’, וא”כ אנחנו הדרים בארץ ישראל שפיר עבדינן לומר: בארצנו, והדרים בחו”ל בלמ”ד. כי הלשון כפי המקומות והזמנים יאמר, כמ”ש משם הרמב”ן והרשב”א[3] ושאר הפוסקים ז”ל[4].

מהר”ם ב”ח הוסיף:

נראה לי כי עיקר הנוסחה היא לומר בארצינו, משום דנוסחא זו היו אומרים אותה כשהיו שורים באדמתם.

בכת”י של תשובת המהר”ם בן חביב מופיעה הסכמתו של המהר”י חאגיז “יפה כתב חנין”[5], וכך כתב גם בתשובתו בהלכות קטנות (סי’ קפה) “כך נוהגים לאומרה“.

גם בספר “נתיבי עם” להג”ע אבורביע ז”ל (סי’ נט) כתב שהמנהג בירושלים לומר “קוממיות בארצנו”, ועל פי זה הודפס גם בסידור רינת ישראל (הרב ש. טל זצ”ל, עדות המזרח), ובסידור המקדש (ללא הבדל בין העדות). לפי הסבר זה אין הבדל בין התפילה וברכת המזון ובשניהם בארץ ישראל יש לומר “בארצנו”.

ב. כלל ישראל

מהרם ב”ח לאחר שהוכיח שיש לומר לפי המקום והזמן, שאל מדוע בירושלים אומרים במוסף של ג’ רגלים “והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם” ומן הראוי היה שאנשי ירושלים לא יאמרו כנוסח זה. המהר”ם בן חביב הניח שאלה זו בצ”ע.

על הנוסח של תפילת מוסף של שבת “שתעלנו בשמחה לארצנו” לא התקשה מהר”ם בן חביב, מכיוון שבתשובתו כתב שנוסח זה “שתעלנו בשמחה בארצנו” הוא המדוייק, שאין הכוונה שתעלנו מחו”ל לארץ אלא “תן לנו עילוי ומעלה בארצנו”. א”כ שינה גם בתפילת מוספי שבת, ונשאר בשאלה רק על הנוסח של ג’ רגלים שבה נאמר: “והביאנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך”.

שאלתו של מהר”ם בן חביב הובאה גם בשו”ת הלכות קטנות (למהר”י חאגיז, סי’ רנא) שכתב:

שאלה: העומדים בירושלים ת”ו אם יאמרו והביאנו לירושלם עיר קדשך? תשובה: זו היא ביאה ריקנית, ועל אחינו ג”כ אנו מבקשים.

שני נימוקים הביא מהר”ם חגיז מדוע יש להשאיר את הנוסח הרגיל של “והביאנו לציון עירך”. א. הביאה כעת היא ביאה ריקנית (כל זמן שלא נבנה המקדש). ב. גם על אחינו שבגולה אנו מתפללים. הנימוק הראשון שייך רק לעניין ירושלים ובית המקדש, ועל כן לא הזכיר נימוק זה בתשובתו (סי’ קפה) שדנה בעניין “הוליכנו קוממיות”, כיוון שהיו בארץ ישראל. הנימוק השני שהתפילה היא גם על אחינו שבגולה, לא הוזכרה בתשובתו לגבי “והוליכנו קוממיות בארצנו” ונשאלת השאלה מדוע לא הביא נימוק זה כהסבר לכך שיש לומר “קוממיות לארצנו”?

ג. קוממיות לארצנו

בארץ החיים (סיתהון) לאחר שהביא את דברי המהר”ם בן חביב שיש לשנות ל”תוליכנו קוממיות בארצנו” כתב “ובזמנינו אין המנהג כן” אולם לא מסביר מדוע שינו מהמנהג כפי שמסרו מהר”ם בן חביב ומהר”י חאגיז. גם ברוב סידורי ארץ ישראל לא שינו (עיין: עולת ראיה, יחווה דעת, קול אליהו  ועוד) ונשאלת השאלה מדוע הניחו את הנוסח “לארצנו”[6]?

ההתנגדות לשנות ליושבי ארץ ישראל ולהמשיך לומר “לארצנו” הוסברה[7]  בעיקר בכך שלשון התפילה היא על כלל ישראל ומכיוון שרוב ישראל בגלות עלינו לומר נוסח של כלל ישראל.  אלא שלכאורה על כך כתב המהר”ם ב”ח שהנוסח הוא לפי המקומות והזמנים. וראייתו מדברי הרשב”א (ברכות מח ע”ב, הובא בב”י סי’ קפז אות א) שיש הבדל בין הנוסח שהיה לפני כיבוש הארץ והנוסח שהיה לאחריו, וכן הנוסח שהיה בימי דוד ושלמה שונה מהנוסח שאחר חרבן הבית, ומכאן שיש לומר לפי המקום והזמן. נראה שיש להעיר על דברי המהר”ם ב”ח, מכיוון שהראשונים שדנו על שינויים בנוסח התפילות אלו היו שינויים של הזמנים (לפני כבוש או אחריו, לפני הבית ולאחריו) שהיו מקיפים את כלם, אבל על שינוי במקומות שחלק מעם ישראל יאמר כך וחלקו יאמר אחרת, זאת לא שמענו מדברי הראשונים. והדיון כאן הוא האם יושבי ארץ ישראל ישנו מנוסח התפילה של אנשי הגולה ועל כך אין ראיה מהראשונים והפוסקים שהביא המהר”ם ב”ח.  נראה שזאת היא השגתו של המהר”י חאגיז (בכתה”י):

אבל מ”ש (מהר”ם בן חביב) שבזמן בית שני היו משנים, אין נראה כן, דשם היו מצפים ג”כ קבוץ גלויות ומלכות בן דוד ומעט זמן ישבו בלא עול היוונים או הרומיים, וגם ישראל שבשאר מקומות היו תחת עול הגויים.

ביאור ההשגה היא שבתקופת בית שני חלק גדול מהיהודים לא היה בארץ וא”כ אין ראיה שיהיו משנים את הנוסח, אלא המשיכו לומר על עול הגויים, ומכאן שהתפילה והבקשה היא על כלל ישראל והלשון היא אחת. למדנו מכת”י זה שבעל הלכות קטנות עצמו סבר שאין לשנות את הנוסח ויש לומר “לארצנו” אלא שהביא בתשובתו את דברי חותנו מהר”ם ב”ח שנוהגים לומר “בארצנו”. ועל כך הוסיף שהאומר “לארצנו” לא טועה, מכיוון שלשיטתו במקום שהרוב  בגולה יש להשאיר את הנוסח כפי ששייך ברוב ישראל, ויש לומר “לארצנו”. נראה על פי הסברנו זה שכוונת בעל הלכות קטנות באמרו (סי’ קפה) “כי אין מקומו של כל אדם ניכר” היא[8] שלא ניכר אם הוא מהארץ או מהגלות, ועל כן יש לומר נוסח אחיד, שהוא לפי רוב העם[9]. לפי הסבר זה גם לדעת הלכות קטנות ראוי לומר “לארצנו” הן בברכת המזון והן בתפילה, ובכך יובן מדוע לא שינו את הנוסח בתפילה.

ד. ברכת המזון

עיקר הדיון נסב על אמירת “הוליכנו קוממיות בארצנו” שמופיע בברכה שנייה של קריאת שמע, אבל לגבי הרחמן בברכת המזון יש להעיר שאין אמירת בקשות הרחמן חלק מברכת המזון. הטור (סי’ קפט) הביא בשם אחיו: “נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גווני“[10]. הנוסח הנהוג (ברובו) מופיע לראשונה במחזור ויטרי[11]. הסבר לכך כתבו באורחות חיים והכל בו: “ואח”כ אומר הרחמן ומאריך כרצונו“, וכן כתב האבודרהם: “ואומר הרחמן, כל אחד כרצונו וכרצון שאלתו“. למדנו שבקשות הרחמן כל אחד יכול לומר כרצונו, וא”כ לכאורה מובן מדוע אפשר לשנות בברכת המזון ולא בברכות קריאת שמע[12]. אלא שאם אנו הולכים לפי הטעם שהתפילה היא גם על אנשי הגולה, א”כ יש לומר “לארצנו”, ואם לפי אנשי ארץ ישראל יש לומר “בארצנו”, נראה ששתי הנוסחאות יכולות להיות ביחד, ויאמר: “הוא יוליכנו קוממיות לארצנו ובארצנו”[13], ובכך הכל בא על מקומו בשלום.

ה. סיכום

א. בנוסח התפילה (ברכת קריאת שמע או שמונה עשרה) אין לשנות מהנוסח קבוע, וכל זמן שרוב ישראל בגלות ראוי לומר “לארצנו”.

ב. גם בברכת המזון, בתפילות הרחמן, נראה שיש להשאיר את הנוסח הקבוע על פי רוב ישראל “לארצנו”. אבל מכיוון שיש בברכות הרחמן גם בקשות פרטיות אפשר לומר “בארצנו”.

ג. בעל לב העברי אמר בברכת המזון “והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ובארצנו”, ונראה שנוסח זה עדיף.

[1] נימוק הזה אפשר לפרש בשני אופנים. א. אין מקומו של אדם ניכר ולכן הבקשה היא שהקב”ה יוליכנו קוממיות לארצנו למרות שאנו בארץ יביאנו למקומנו המיוחד בארץ, כך פירש בספר ארץ ישראל בספרות השו”ת ח”ג עמ’ תקכח אות ג הערה 2.  ב. אין ניכר מיהו בן ארץ ישראל ומיהו מחו”ל ולכן יכולים כולם לומר “לארצנו”. יבואר להלן.

[2] . תשובה זו לא הופיעה תקופות ארוכות, התפרסמה לראשונה מכת”י  במאסף ישורון יד עמ’ עט על ידי הרב בצלאל דבליצקי הי”ו.

[3] . ברכות מח ע”ב. וכן בריטב”א, רא”ה. הרמב”ן בהשגות לספר המצוות שורש ראשון אות ט.

[4] . רא”ש ברכות סי’ כב, טור סי’ קפח, ב”י סימן קפז אות א.

[5] . בעל הלכות קטנות היה חותנו של מהר”ם בן חביב, ועיין במאסף ישורון הנ”ל ובהערה 6.

[6] . בעלי תמר (ירושלמי זרעים ח”א עמ’ רמב-רמג) הביא שבירושלמי פעמים אות למ”ד משמשת במקום בי”ת, וא”כ אפשר לומר “לארצנו” ומשמעותו “בארצנו”, ודו”ק.

[7] . הגרח”ד הלוי (מים חיים סי’ יב, עשה לך רב ח”ג סי’ יג), יחוה דעת (הרב חזן סי’ כב).

[8] . עיין לעיל הערה 1.

[9] . לפי הסבר זה נראה שכאשר רוב ישראל יהיה בארץ יצטרכו לשנות ולומר “בארצנו”.

[10] . אחי הטור הקשה כיצד מפסיקים בין ברכת המזון וברכת פרי הגפן, מכאן שבקשות אלו לא היו חלק מברכת המזון  אלא בקשות מיוחדות, שראה בהם הפסק. (עיי”ש בתשובת הב”ח ד”ה כתב אחי).

[11] . ח”א סי’ פג . בסדר עמרם גאון (סי’ עח) מופיעות בקשות שונות מהמקובל אצלינו.

[12] . סידור איש מצליח. בעלי תמר (ירושלמי זרעים ח”א עמ’ רפג) הביא מעשה מספר נחשוני החולה (תולדות ישוב יסוד המעלה ירושלים תשלח, עמ’ 183 שבסיור הרבנים במושבה התארחו הרב קוק, הרב זוננפלד והרב חרל”פ זכר צדיקים לברכה, בביתו של ר’ פישל סלומון, ובעל הבית בברכת המזון אמר “קוממיות בארצנו” והגרי”ח זוננפלד זצ”ל הקפיד עליו מאד, עד שהתברר שבמהר”ם ב”ח והגר”ח אבולעפיה זצ”ל נקטו שיש לומר בארצנו. והרב תמר נקט שיש מקום לשנות בברכת המזון אבל לא בתפילה. בהגדה של פסח (הרב מרגליות) כתב שבברכת המזון יש למקום לאמר “בארצנו”, וכן נהג הרב מלכה (והשיב משה סי’ ו).

[13] . נוסח זה מופיע בהגדת לב העברי. שנהג לומר את שתי הנוסחאות בברכת המזון. בסדר עבודת יוה”כ, בתפילת הכה”ג, בני אשכנז אומרים (על פי מחזור רבא, נוסח ספרד): “שנת קוממיות, שנת קבוץ גלויות, ….שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו”, משמע שהביאו את שני הביטויים קוממיות (בארץ), וקוממיות לארץ. אולם המעיין במחזור רינת ישראל, יראה שהנוסח שונה, “שנת קוממיות, שנת קבוץ גלויות….שנה שתוליכנו בה קוממיות בארצנו”.

מאתר מכון התורה והארץ, כאן.