החיים הם לטובתך

שולי רנד // הנשמה יורדת – מתוך פרויקט צמאה 5

Oct 23, 2018

הנשמה יורדת בביצוע שולי רנד, סינגל שלישי מתוך פרויקט ‘צמאה 5’
לרכישת האלבומים: http://bit.ly/2xqNamZ
צמאה בפייסבוק: https://bit.ly/34dIktb
צמאה באינסטגרם: https://bit.ly/3kdnZtC
הרשמה לערוץ היוטיוב: http://bit.ly/tzamaYTchannel

מילים ולחן: חסידי חב”ד
הנשמה יורדת לתוך הגוף
וצועקת ‘ווי ווי’.
ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי

שירה: שולי רנד
הפקה מוזיקלית, עיבוד ובס: נאור כרמי
עיבוד פסנתר וקולות: עקיבא תורג’מן
גיטרות: עמית יצחק
תופים: אסף זמיר
כינורות: גבריאל שורקי ופביול
ויולה: אבי שריד
צ’לו: דורון טויסטר
מיקסים: אודי שמחון
הקלטות שירה: אולפני פלוטו
טכנאי הקלטה: ישי פיצון
הקלטות: אולפני גלים
טכנאי: שרון רייז

קליפ מילים: יעקב אסרף – סטודיו סולם יעקב

יחסי ציבור: ענבל וייס: 054-4600553
שיווק דיגיטלי: עידו שטיינר – IDOS Digital

#שולי_רנד #צמאה #מוזיקה_יהודית #מוזיקה_ישראלית

מאתר יוטיוב, כאן.

נא להכיר את נוער הגבעות

“נוער הגבעות הוא לא נוער נושר”

שלל הגינויים שנוער הגבעות סופג במשך השנים, התעצם בעקבות גל המחאות האחרון, אך לא עוד. אלישע ירד, “נער גבעות” בעצמו, עונה לביקורת, חושף מאורח חייהם של הנערים והנערות שמוסרים את עצמם כדי ליישב את הארץ, וקורא לכם לעזור

אלישע ירד

כב בטבת התשפא,  06 בינואר, 2021

משך השנים קיבלנו גינויים, השמצות, לעג ובוז למעשינו. תייגו אותנו כנוער שוליים אלים וקיצוני.

היחס הזה מצד הציבור הדתי לאומי, אפשר למערכת לרודפינו עד חרמה והביא להתרת דמינו בעיניה, עד שהגיע למותו של אהוביה סנדק הי”ד הטוב מגבעת מעוז אסתר. לצערנו רוב הציבור אך פעם לא טרח להיפגש איתנו פנים אל פנים ולשמוע ממנו באמת מה מטרתנו בגבעות.

אתן כאן בקצרה, היכרות והסבר עלינו – האנשים שעוסקים בהקמת נקודות התיישבות חדשות ברחבי יהודה ושומרון, המכונים “נוער הגבעות”.

“נוער הגבעות” מורכב מבחורים ובעלי משפחות, שהחליטו מתוך אמונה ותחושת שליחות ללכת לעסוק במצוות ישוב הארץ ולחזק את ההתיישבות היהודית בארצנו. הם החליטו לעשות זאת למרות שידעו שמצפים להם תנאים קשים לאורך הדרך, התנכלויות, רדיפות, גינויים והשמצות מבית ומחוץ.

למרות כל זה הם בחרו להתמיד בדרך הזאת, הם הגיעו להחלטה לאחר בירור תורני ואמוני מעמיק ויסודי, לפעמים של שנים שלמות של לימוד והעמקה בתורת ארץ ישראל. כך, מתוך ידיעה ואמונה שזו השליחות להם בעולם הזה להבאת הגאולה – על ידי ישוב ארץ ישראל, בכיסופים ובחיבת הארץ אין-סופיים, כמאמר הכוזרי על הפסוק “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. מתי הקב”ה ירחם את ציון? בעת שירצו עבדיו את עפרה ואת אבניה. בעת שרצונם זה יביא את השלב המעשי של “ואת עפרה יחוננו”.

נוער הגבעות לא נשר ממוסדות החינוך בהם למד, הוא עזב אותם מרצונו, לאחר כמה שנות לימוד. אחרי שהגיע להבנה ובשלות שעכשיו משימתו היא ללכת להיאחז באדמת ארצו ולהמשיך את לימוד התורה במקביל לעבודתו ביישובה.

לא נשרנו ממוסדות החינוך, ההפך, היינו שמחים לו יכולנו להישאר בישיבה, לעסוק בתורה 10 שעות ביממה, ליהנות מספרייה עשירה בספרי לימוד, מזגן, ו-3 ארוחות מסודרות ביום. הבחורים שגדלו עמי בגבעת מעוז אסתר, ביניהם אהוביה הי”ד, היו בין הבחורים האיכותיים בישיבה בה למדו, מהבחורים שהחזיקו את הלימוד בבית המדרש בישיבה, גם מעבר לשעות הלימוד הרגילות.

לא עזבנו כי קשה עלינו הלימוד בישיבה. להיפך, החלטנו לקחת על שיכמינו משימה קשה עוד יותר, ללכת לעסוק בישוב הארץ בזמן הזה. דבר הקשה קודם כל בגלל הקשיים הפיזיים והרדיפה, ועוד במקביל להצליח לקבוע לעצמנו עיתים לתורה ומסגרת חינוך עצמאית, שבה אין מי שיכפה עלינו, אלא אנחנו צריכים לדאוג לעתידנו בכוחות עצמנו.

לקחנו על עצמנו ועמדנו במשימה לאורך שנים. בנינו לעצמנו לו”ז יומי של לימוד, במקביל ללו”ז של עבודה בגבעה ופיתוחה. הצלחנו לקבוע עיתים לתורה גם בזמנים שהרדיפה הייתה קשה מנשוא.

כך שלעיתים מצאנו את עצמנו תוך כדי מסתור בהרים כשאנו נחבאים מאחורי סלע, לאחר שנאלצנו לברוח מכוחות משטרה שפשטו על הגבעה על מנת לעצרנו בתואנה שהגבעה מוגדרת כ”שטח צבאי סגור”, (כלי דרקוני שהוצא על ידי המשטרה במטרה למגר את ההתיישבות בגבעות), פותחים כל אחד ספר לימוד. אחד רמב״ם, השני תנ״ך והשלישי גמרא בבא מציעא. הכל כדי לעמוד בקביעת עיתים לתורה ויהי מה.

כשחזרנו מפורקים ושבורים באישון ליל, אחרי הרס ופשיטה משטרתית בגבעה, (העשירית במספר בתוך חודש) – אף אחד לא התיישב לנוח, כל אחד נטל לעצמו כלי עבודה והתחיל להקים את הגבעה מחדש. אחרים שלא עסקו בבניה הלכו לעבוד יום יום במטרה להביא כסף לבניית הבית שנחרב, הם עשו זאת בידיעה שכל רגע עלולים להגיע כוחות משטרה ולמחוק באחת את מפעל חייהם.

הם לא השתמשו בכסף לשופינג בעיר, ממתקים או שידרוג מכשיר הסמארטפון שלהם, הם אספו פרוטה לפרוטה כדי לבנות מחדש את בית המדרש בגבעה או לטעת עוד מטע של עצי פרי במקום. גם כאשר היינו מנודים כמעט בכל מקום, זמנים בהם הורדנו מטרמפים לאחר ששמעו שאנו משתייכים לנוער הגבעות, תקופות בהן סירבו להושיט לנו כל עזרה וקיבלנו צעקות וכינויי גנאי דוגמת “רוצחים מתועבים”, בכל מקום שהלכנו, לא נרתענו, המשכנו להיאחז בארץ למרות הכל.

גם כשהרגשנו מנודים ושנואים בידי חלקים נרחבים בעם, המשכנו לפעול מתוך אהבת ישראל בתור שליחים שלו ביישוב הארץ. דבר שכל חלקי העם עסקו בו בעבר במסירות נפש וכיום לצערנו קצת נשכח.
אני לא חושב שנוער שוליים, (מה שרבים בעם טוענים שאנו משתייכים אליו) היה מצליח לעמוד במשימה הזאת, פשיטות משטרתיות יום יומיות והרס הבית והציוד על בסיס שבועי. כן, פעם בשבוע, מגיעים, מחרימים את התיק האישי, התפילין והכל, ולוקחים לתחנת המשטרה.

את כל שאר הציוד, שולחנות, כיסאות, מיטות, ספריות, היו מרכזים לאמצע הבית ומרסקים אותו לשבבים בעזרת כף של שופל ביחד עם הבית עצמו. המשכנו גם ביום חום מטורף, כשאין ברז מים נורמלי בגבעה וצריך למלא מים בבקבוקים ולסחוב אותם במעלה הגבעה. גם בלילה מלא רוחות שאתה כמעט עף. גשם זלעפות, קור אימים, רצפה מלאה בבוץ ושמיכות רטובות שהן הדבר היחיד שאפשר להתכסות בהן בלילה. לנסות לישון בידיעה שבעוד מספר שעות יש לקום ולצאת אל הקור המקפיא שבחוץ לשמירה מפני מפגעים ערבים ופשיטות משטרתיות.

חווינו מעצרים על בסיס יום יומי על לא כלום, פשיטות משטרתיות באמצע הלילה, אלימות משטרתית קשה, ניסיונות תקיפה מצד כפרים ערביים באזור ואפס עזרה בנושא מצד מערכת הביטחון. יחד עם זאת נתקלנו בחוסר גיבוי מוחלט מההנהגה ומהציבור מסביב.

אחרי כל מה שפירטתי, עוד מוטל עלינו לא לשכוח ולהמשיך להתמיד בלימוד התורה ובפיתוח הגבעה.
העומס הנפשי שנוצר מכך הוא מעל ומעבר למה שנער בגיל הנעורים רגיל לחוות. מה שנתן לנו את הכוחות להישאר ולהיאחז בארץ הייתה תחושת שליחות עמוקה, אמונה חזקה בדבר ונכונות לעשיית רצון ה’, גם אם הדבר קשה ביותר.

נער שוליים, נפלט ממסגרות, בחור שמחפש אקשן או מישהו שהגיע בגלל רצון לוונדליזם, לא היה עומד ברבע ממה שעברנו ועוברים עד היום. נוער שהגיע בלי בסיס אידאולוגי לגבעה, עזב אותה תוך תקופה קצרה כשלא עמד בלחץ והתנאים היו קשים מדי בשבילו.

קל לעמוד מהצד ולחלק ציונים וכינויים לאנשים שפועלים בשטח, אולי גם לגנות ולהשמיץ אותם כדי להסיר כל צל של מצפון מליבם של אלו שלא היה בכוחם להתמסר למען ארצם. אלה שהפקירו אותה לידיהם של הערבים שפועלים ללא לאות להשתלט עליה, ובחרו לגור בווילה בישוב חוקי ומסודר.

אני קורא לכל מי שעדיין סובר שהגענו לגבעות מתוך פריקת מסגרות ו”אקשן” – בואו, תגורו איתנו בגבעה חודש. לא ביקשתי שנה ולא שנתיים. לא ביקשתי שתיקחו על כתפיכם אחריות בהחזקת גבעה בכוחות עצמכם על כל הכרוך בכך. רק תגורו איתנו, תחוו את מה שאנחנו חווים, תהיו מודעים להתנכלות ולרדיפה, תמצאו את עצמכם גם אתם, נזרקים באישון ליל לרחוב, לאחר שביתכם על כל חפציכם האישיים נמעכו בידי כף כבדה של שופל. תמצאו את עצמכם מבלים בתאי מעצר ובהליכים פליליים על לא כלום.

רק בגלל שהעזתם לבקש ממפקד משטרה להמתין דקה עם ההרס ולאפשר לכם להוציא את חפציכם האישיים, או שהעזתם להגן על ביתכם מפני המון ערבי זועם שעלה על הגבעה על מנת לשרפה באש. ואחרי זה, תתמודדו עם גינויים ולעג לכל השליחות שאתם כה מקריבים ומתמסרים בשבילה.
אז, אשמח להיפגש עם אותם אנשים ולדבר בסוף החודש ולשמוע מכם אולי במקרה דעתכם השתנתה במקצת.

לא אכחש, גם בגבעות כמו בכל ישוב או ציבור אחר, צצים מפעם לפעם גם נערים שמשנתם האידיאולוגית עדיין לא סדורה לגמרי, נערים שהלימוד בישיבה למשך שעות ארוכות היה קשה עליהם ונערים שעדיין עסוקים “בלחפש את עצמם בעולם”.

הנערים האלו גם הם יהודים יקרים, אך הם המיעוט בנוער הגבעות והם נמשכים אחר הרוב האידאולוגי החזק שמנחה את הקו ואת הטון בגבעה. את הנערים האלו אנחנו משתדלים לאמץ, לחבר לתורה, לערכים, לאידיאולוגיה, לשליחות למען הכלל ואהבת התורה, העם והארץ.

אנו גם מסייעים להם בכל משתדלים לסייע להם בכל מה שדרוש, כך שב”ה רוב הנערים הללו תוך שנה או שנתיים, נהפכים לטובי הבחורים, אנשים ערכיים ואיכותיים, שמצליחים ללמוד בכוחות עצמם ולהתמיד במסירות נפש גם בבניה והיאחזות.

הנערים שלא הצלחנו לחבר לאידיאולוגיה ולערכים, עזבו מהר מאוד את הגבעה והלכו למקום אחר.
הדבר קורה מהסיבה הפשוטה: חיים בגבעות דורשים מסירות והקרבה מתמדת ומי שאינו מאמין בכך ומוכן להקריב למען הכלל, לא ירצה להיות במקום כזה.

במשך שנים ארוכות ניסו גופים רבים במדינה ובהתיישבות, להתמודד עם “בעיית נוער הגבעות” ולנסות “לחנך אותנו מחדש”. הביאו אלינו לגבעות גורמי חינוך ורווחה, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים או ניסו לייצר בשבילנו מסגרות אחרות לנוער נושר. הניסיונות לא צלחו עד היום. למה? מהסיבה הפשוטה, נוער הגבעות הוא לא נוער נושר. זו לא התרופה שאנו צריכים.

איך אפשר לעזור לנו? מה אנחנו צריכים מכם? אנחנו צריכים שאתם, כן אתם המבוגרים, האנשים הנורמטיביים ששירתו בצבא, הנהגת ההתיישבות, המיינסטרים של הציבור הדתי לאומי, תגיעו ותהיו איתנו.

תגיעו אתם ותקימו ישובים חדשים, תמנעו השתלטות ערבית, צאו למרחבים, תבנו מחוץ לגדרות הישובים. קחו בעלות על הארץ גם בשטחים שמחוץ לקווים הכחולים של הישובים, אנחנו במלחמה על הארץ. בכל יום אלפי כלים כבדים עובדים מטעם הרשות הפלסטינית על מנת להשתלט על עוד ועוד חבלי מולדת יקרים. עשרות מיליארדים של כסף זר נתרמים בשנה לאויב הערבי על מנת לסייע לו בהשתלטות וקביעת עובדות בשטח.

אין זמן לחכות, הצד הערבי הבין זאת כבר מזמן. מי שיתפוס ראשון את השטח, השטח יישאר בבעלותו. בתוכנית של הרשות הפלסטינית שעל פיה מבצעים ערבים את ההשתלטות, מתוכנן בדקדקנות כיצד להשתלט על כל השטחים הריקים ביהודה ושומרון בתוך 10 עד 15 שנים.

הצד הערבי אינו מבדיל בין גבולות אוסלו השונים. הוא פועל על מנת להשתלט על כל מרחבי ארצנו מהירדן עד לים התיכון. תורתנו הקדושה איננה מבדילה בין שטח B לשטחי C, אדמות שבתוך הקו הכחול לכאלו שמחוצה לו. מוטלת עלינו החובה ליישב כל דונם ודונם בארצנו.

אין לנו זמן להחשות, לא עת להישאר בישיבה, לסיים ארבע שנות לימוד בבית מדרש ממוזג, כמו שאולי היה עדיף שנעשה. עת מלחמה עכשיו, מלחמה על הארץ, מלחמה על חבלי המולדת, מלחמה נגד הזמן.
מי יאחז באדמתה.

העם אשר כסף אליה במשך 2000 שנות גלות, או בן נכר שרוצה לשלוט בה ולהשליך אותנו אל הים.
אל מול הנחשול האדיר הזה של ניסיונות השתלטות ערביים, אנו עומדים. איננו מגיעים להילחם עמם בתקציבי יתר או בכלי בניה כבדים כשלהם. אנו מגיעים בשם השם ובעזרתו.

כל אחד במסירותו, בהקרבתו למען הארץ והעם, כל אחד ומעדר או פטיש בידו, בפרוטותינו אנו בונים את הארץ, מנסים לעצור את ניסיונות הגזילה. אם אתם הנהגת ההתיישבות וציבור המתנחלים, הייתם נחלצים לעזור ביישובה של הארץ ומשתמשים בכל הכלים הרבים שעומדים לרשותכם, או אז, אולי היינו יכולים לסיים את שנות לימודינו בישיבה כראוי, ולא היינו נאלצים להתמודד בגיל כה צעיר עם מציאות קשה כל כך.

במקום להקצות משאבי עתק וכוחות רבים בטיפול “בבעיית נוער הגבעות”, הצטרפו אלינו, תעזרו לנו, הושיטו לנו יד. לא כעזרה וחמלה למסכנים, אלא כחלוצים ההולכים לפני העם. או אז כשהדבר יקרה, הדברים שאינכם אוהבים בגבעות, המעשים שלעיתים הינכם מתנגדים להם, העימותים התמידיים שנוצרים מההתמודדות עם האויב הערבי והרדיפה מצד מערכת הביטחון  – ייעלמו מעצמם.

אסיים בקריאתו של הרב צבי יהודה קוק זצוק”ל שזעק מנהמת ליבו: “לא שבנו לארץ כדי לגור בתל אביב וסביבותיה. באנו כדי ליישב את כל אדמת ארץ ישראל! איפה חברון שלנו?! איפה שכם שלנו?! איפה יריחו שלנו?! איפה כל רגב ורגב???

אלישע ירד, חברו של אהוביה סנדק ז”ל. נשוי, בן 21, נער גבעות בהווה ובעתיד.

מאתר כיפה, כאן.

הר הבית או הר מירון? – נחפשה דרכינו

אסון מירון: נדרש חשבון נפש בין קודש לחול

חגיגות ל”ג בעומר במירון הן לכל היותר מנהג חביב, אבל יצור מכוכב אחר שהיה נוחת בארץ הקודש בשנים האחרונות היה מקבל את הרושם שציון רשב”י הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות, ול”ג בעומר – היום החשוב בשנה

אי אפשר להפריד בין אסון ל”ג בעומר תשפ”א ובין המאמץ החרדי העקבי בשנים האחרונות לסמן את מירון כהר הקודש החלופי. לפני ארבעה שבועות צוטטה כאן כותרת מהעיתון “המבשר” שזעקה על ציון קבר רשב”י: “הסירו ידיכם מהר קודשנו”. “ההצעה המחוצפת להגביל את מספר העולים להר מירון בהילולא המתקרבת של התנא הא־לוהי רבי שמעון בר יוחאי יש בה כדי לעורר זעם אדיר בלב כל יהודי שומר מצוות”, נכתב אז ב”המבשר”, שניתב את הכעס אל “אותם פקידונים נמוכי מצח שמשחקים במספרים ובנתונים”.

וזה נמשך גם אחרי האסון. הפעם הכותרת הייתה “מתגוללים על הר קודשך”, של הכתב יעקב א’ לוסטיגמן. “האם לא הגיע הזמן”, תהה הכותב, “שנביט כל אחד פנימה אל תוך עמקי לבבו, וננסה לחשב את דרכינו ולחקור את מעשינו עד שנוכל אולי להבין בשל מי ובשל מה הסער הגדול הזה, כדי שלא יהיה הדם שנשפך על הר הקודש כדם שנשפך חלילה לשווא”.

אבל הר מירון איננו הר הקודש. ליהדות הר קודש אחד ויחיד, ומי שניסו למצוא לו תחליפים במשך השנים זכורים שלא לטובה. ואולי זה הצעד הראשון שצריך להינקט במסגרת חשבון הנפש שדורש הכתב. גם בלי לדבר על מכבש הלחצים העצום שהופעל בממשלה, בכנסת ובידי סדרת עיתונאים חרדים, שנועד להרתיע את המדינה מלהגביל אפילו במעט את הנהירה לציון הרשב”י (דוגמה אחת מהמון – “הפלס”, כ”ז בניסן: “נמשך מסע ההתנכלות לחיי הדת בארץ הקודש: משרד הבריאות מבקש להגביל את מספר העולים למירון בל”ג בעומר”), חובה לדבר כיום גם על מסע השכתוב המזורז שעברו קודשי ישראל בידי מי שמכנים את עצמם “היהדות הנאמנה”.

הזלזול בסכנת שפיכות הדמים – איסור חמור בפני עצמו בתורת משה – לווה גם בניסיון לייסד כאן דת חדשה בעלת עקרונות משלה, שמקדשת מועדים שאין להם כמעט זכר במקורות ואתרים שבורא עולם לא בחר בהם. עלייה לקברי צדיקים היא מנהג שנוי במחלוקת ביהדות, אבל כך או אחרת גם מצדדיה לא רשאים להפוך אותה לעיקר תורה. חגיגות ל”ג בעומר במירון הן לכל היותר מנהג חביב, אבל יצור מכוכב אחר שהיה נוחת בארץ הקודש בשנים האחרונות היה מקבל את הרושם שציון קבר רשב”י הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות, ול”ג בעומר – היום החשוב בשנה. אחרי הכול, יאמר לעצמו אותו יצור, חצי מיליון יהודים הפוקדים את המקום לא טועים.

אבל הם בהחלט טועים. כשהמתיימרים להיות מחזיקי הדת ונושאי דגל הקודש מקדשים מקום לא קדוש לרמת־על, ויום לא קדוש במיוחד הופך לשיא של כל הזמנים, תמונת הראי המתבקשת היא זלזול באיסורי תורה מפורשים וחמורים כפיקוח נפש ושפיכות דמים.

הרב משה סופר (החת”ם סופר), אחרי רעש האדמה בצפת בשנת 1837 שגבה 5,000 עד 7,000 הרוגים יהודים, הציע בהספד שנשא בהונגריה לקח אפשרי מהטרגדיה: “רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים. וקנאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמיים עיר שחוברה לה יחדיו. שם הר המוריה, עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה’ ותל שכל פיות עליו פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת כי שם קבר איש א־לוהי הרשב”י במירון והאר”י בצפת.

“וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי. והוא עיר שם ה’ שמה, שגם בזמן הזה מצווה לעלות לרגל לירושלים. לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב”י. היכן מצינו לעשות מועד ביום סילוק צדיק? לא ידעתי מה מקום להילולא ולעזוב את ירושלים עד החימה עמה בעוונותינו הרבים”.

נטישת ירושלים והר בית ה’ איננה נחלת המאה ה־19 בלבד, לצער הלב. בצהרי יום שישי שעבר, כשהעיניים הדומעות היו נשואות למירון, ניצלו המוסלמים את נוכחותם הבלעדית בהר הבית במאות אלפיהם ופתחו בהפגנת שטנה לא נדירה במקום, כולל הנפת דגלי פלשתין. ירושלים אמנם בנויה לתפארת כיום, וזה שונה לחלוטין מהמציאות בימי החת”ם סופר, אבל בהר הבית המציאות לא השתנתה כלל מאז.

בשבועות שקדמו לל”ג בעומר חזרו כמה וכמה עיתונאים וח”כים חרדים על המנטרה ש”דין הר הבית כדין מירון”. ובשפה ברורה יותר: כפי שבהר הבית – הקדוש למוסלמים – ניתנת גישה חופשית לערבים ללא כל הגבלה שלטונית בעניין הקורונה, כך יש לאפשר גישה חופשית גם למירון, הר קודשנו.

גישה חופשית ניתנה למירון, והתוצאה ידועה. האם הדבר יוביל לחשבון נפש ולהבחנה, גם אם מאוחרת, בין עיקר לטפל, בין קודש לחול ובין מותר לאסור?

מאתר מקור ראשון, כאן.

ארכיאולוגיה כדי לקיים מצוות – זיהוי האזוב

זיהוי צמח האזוב על פי חז”ל ומקורות היסטוריים | הרב עזריה אריאל | ‘מתחת לפני השטח’ 4

Aug 11, 2020

צמח האזוב שימש בכמה וכמה שימושים חשובים בבית המקדש ובכלל, והוא משמש בעיקר להזאת מי חטאת על טמאי מתים לטהרתם. זיהויו חשוב לנו גם כיום, כדי שבעז”ה, בגאולה, נוכל להיטהר מטומאת המת ששורה על כולם. אז מה ידוע לנו על הצמח הזה מדברי חז”ל? האם השם שלו בגרסאות משובשות בשפות שונות, מעיד על כך שזהו המין הנכון? האם בכלל יש רק מין אחד של אזוב?
על כך ועוד, בשיעור המרתק שלפניכם.
הרב עזריה אריאל הוא רב קהילת משכן שמואל-הר חומה, ובעמח”ס ‘טהרת ישראל’.

כנס ‘מתחת לפני השטח’ הרביעי, מבית אגודת ‘מטמוני ארץ’ התקיים בשיתוף ‘צריך’ עיון וגופים נוספים בחודש אב תש”פ, בעקבות מגפת הקורונה מתכונת הכנס הועברה לשידור מקוון.
אהבתם? הרשמו לערוץ. לחצו על הפעמון 🔔 ותוכלו לקבל התראה על כל קובץ חדש שעולה.
אתם גם מוזמנים לכתוב לנו את דעתכם בתגובות 👇🏽 ולשתף 🔗 את הסרטון עם חברים ובני משפחה

לעוד תוכן איכותי היכנסו לאתר שלנו:
https://iyun.org.il/
דף הפייסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/Tzarichiyun/
#ארכיאולוגיה_ויהדות #תורה_ומדע

מאתר יוטיוב, כאן.