The Binyan Tzion’s Argument Against (Most) Korbanos In Our Time

Bringing Sacrifices Today

by R. Gil Student

Rav Tzvi Hirsch Kalischer (19th cen., Poland) famously proposed bringing sacrifices today (i.e., the 1860’s) even though there is no Temple standing. He brilliantly argues in his 1862 book, Derishas Tziyon, that there is no need for a Temple in order to bring sacrifices. He was roundly critiqued by the greatest scholars of his day, but since he was in their league he continued debating the subject.

Rav Ya’akov Ettlinger (19th cen., Germany) wrote a response to Rav Kalischer, now printed as the first responsum in his 1868 collection of responsa, Binyan Tziyon. Rav Ettlinger summarizes Rav Kalischer’s main arguments and disputes them. He then offers his own counterproof from the verse: “I will lay your cities waste and bring your sanctuaries to desolation, and I will not smell the fragrance of your sweet aromas” (Lev. 26:31). After the destruction, God will not “smell the fragrance of your sweet aromas,” i.e. accept sacrifices. Therefore, we may not bring sacrifices until the Temple is rebuilt. (Netziv (19th cen., Russia; Ha’amek Davar, Lev. 26:31) offers the same reading of the verse but adds that since the Pesach sacrifice is not considered a sweet aroma, it alone may be offered today.)

In 1868, Rav Kalischer published additions to Derishas Tziyon in a booklet titled Shelom Yerushalayim. He appended to that booklet a response to Rav Ettlinger’s critique titled Shivas Tziyon. This essay includes notes titled Mikhtav Me-Eliyahu by Rav Eliyahu Guttmacher, a colleague and supporter of Rav Kalischer.

Continue reading…

From Torah Musings, here.

Debunking the Lie That the Succah Near Huwara Diverted the IDF on Shmini Atzeres

Were IDF Troops Moved to Hawara Prior to Oct. 7?

Sunday, June 02, 2024

A staple claim of Israel’s Left is that a day or so prior to October 7th, significant enough numbers of soldiers were moved from the Southern Front Command to the area of Samaria and, specifically, to Hawara to protect the succah that MK Tzvi Succot had set up in the town

as a protest against repeated terror attacks against Jews traveling through the town. That move of soldiers supposedly affected the ability of the IDF to defend the Gaza Envelope area from the Hamas-led invasion and slaughter. It wasn’t clear exactly how many but the rumor made its rounds. The assertion was the “settlers” had “blood on their hands“. One tweet claimed 25 battalions were moved over (that’s thousands of soldiers).

Here’s from a news report quoting Roy Sharon of Kan News, Channel 11:

 

Over 100 soldiers diverted from Gaza to Judea and Samaria just days before massacre. Two troop companies were relocated from the Gaza Division to Judea and Samaria two days before the Hamas massacre.

Continue reading…

From My Right Word, here.

Yom Yerushalayim: Rabbi David Lapin’s First Person Account of the Miraculous Events

IN LOVE: A MUSING ON YOM YERUSHALAIM

by Rabbi David Lapin on May 18, 2015.

28 Iyar 5775
Rabbi David Lapin

The world’s growing intolerance for a Jewish State – like anti-Semitism – is an emotional issue, not a rational one. Emotion cannot be countered with reason. Emotion can only be countered with emotion.

I left Israel for the UK on June 4th, 1967, a day before the outbreak of the Six-Day War. Barely seventeen, I arrived there a few weeks earlier to start my Yeshiva career in Kefar Hassidim, a small agricultural village eight miles south-east of Haifa and less than 40 miles from the Syrian border. I recall speaking to a commander of a military camp that had been erected very suddenly on the route from my Yeshiva to Haifa. As he explained to me in a somber tone how the military was preparing its defense of Haifa, I realized that if that scenario transpired, my Yeshiva and I would be on the Syrian side of the defense line. Later, after the war was over, documents were found in Arab communities around Kefar Hassidim detailing the allocation of each home and woman in our village to particular Arab families and men in the surroundings.

I was terribly conflicted about whether to stay in Israel or transfer to Gateshead Yeshiva where members of my family, master Torah educators were Roshei Yeshiva. Finally, on my parents’ wishes and my Rosh Yeshiva’s instruction, I decided to leave. They believed the inevitable war would be a long one and they knew as I did, that there was little if anything I could do to help. I had to take every opportunity I could to maximize the time I had set aside for Torah study without distraction. If this meant studying in a Yeshiva outside of Israel, then so be it. They also feared that the outcome of the war might be catastrophic. I shared that fear. I saw preparations being made for the burial of thousands of people. I had heard that when the Ponevezer Rav, Rabbi Yoisef Kahnnaman z”tzl made an offer to Defense Minister, Moshe Dayan, to make his Yeshiva students available for the war effort, Dayan, hardly a religious man by any description, told him the best they could do for the war was to pray, say Tehilllim, and perhaps later on help to dig graves. Flying over Tel Aviv with tears pouring from my eyes, I craned my neck to gaze at the receding coastline as I heavy heartedly bade farewell to an Israel I did not expect ever to see again.

Later that same day, Sunday June 4th, I was traveling on the Flying Scotsman, the express train service from London to Edinburgh on my way to Gateshead Yeshiva across the River Tyne from Newcastle, just some sixty miles south of Scotland. The train was full and the conversations were about the looming war in the Middle East. The people around me were from a wide socio-economic spectrum; rough looking youth to elegant ladies and gentlemen. I was horrified by all the conversations around me. The assumption without exception was that Israel would be obliterated by the mounting military threat from its neighbors. Most shocking of all was the blatant glee with which that scenario was being discussed in the carriage around me. Some of the conversations included gory descriptions about what they hoped might happen to the Israeli population. In other conversations I heard people talk lightly about how in England, gangs of anti-Semites would turn on Jews and what they would do to them. No one was entertaining the possibility of an Israeli victory. Until that day, I had never thought England – bastion of opposition to Nazism in WW II – as anti-Semitic. I realized in the final analysis Israel was the only place in which we could feel secure. But how secure was Israel? I fell into a sad depression.

I write these memories to remind you and me that far from being taken for granted, victory in the Six-Day War, was not a forgone conclusion. In fact religious and secular Jew alike knew that it would take a synthesis of Divine miracle and military genius to emerge victorious. Few people at that time were confident in either Divine miracle or Israeli military genius and most thought that at best it would be a lengthy and very bloody battle. This is why Yom Yerushalaim, the 28th day of the month of Iyar – this year falling on May 17th, is so important a day of thanksgiving.

But the battle was quick; the victory stunning. We lost too many brilliant young men but nothing like the numbers feared. Hardened secular soldiers joined with religious men and women in prayers of thanksgiving. There was a sense of having been part of a biblical-like miracle, of having been led by the hand by God, and deep, unified national pride in the country and its military. This atmosphere was still palpable when I returned to Israel after a year of study in England to resume my learning in Kefar Hassidim.

The military camp outside Haifa was no longer there. I explored parts of the Old City of Jerusalem that until that time we could only see from observation points in Israeli-Jerusalem. I could pray at the Western Wall amid the rubble that had not yet been cleared to make way for the plaza that is there now. Before the Six-day War there was no point in Israel from which the Western Wall was even visible. I could walk down Jaffa road right through the place where previously there had been a four-story brick wall separating the two Jerusalems and obscuring the majestic sight I could now enjoy of the ancient walls of old Jerusalem at the end of Jaffa Road. I never imagined before, how close the old city was, just a stone’s throw away from the Barclays Bank building at the bottom of Jaffa Road. So close, but unreachable.

Continue reading…

From Rabbi Lapin, here.

החוברת שהאשימה את ברסלב בעבודה זרה – המחבר חוזר בו

הווי זהיר בגחלתן: פרסם דברים נגד ברסלב ונענש קשות “ואני מתחנן אליהם שיתפללו עבורי שיפסיקו היסורים הקשים” • כל הפרטים:

“את ה’ אלוהיך תירא” – לרבות תלמידי חכמים” (פסחים כב ע”ב) – לפני מעט פחות משלוש שנים פורסם קונטרס מסוים – שהתיימר להסביר את גדרי יחוד ה’ וגדרי עבודה זרה וכפי שנכתב בשער הקונטרס “להבין באמת גדרי יחוד ד’ ועבודה זרה לבל נכשל”, בעל הקונטרס הציג באופן שקרי כביכול דרך החסידות בכלל וחסידות ברסלב בפרט הינה חלילה בגדר “עבודה זרה” על”פ.

המחבר עלום השם טען שכל עניין ההתקשרות והאהבה לצדיק, תיקון נשמות ע”י צדיק, כפרת עוונות ע”י צדיק, העלאת תפילות ע”י צדיק, ועוד הינם מדתות אחרות ולא מדת משה – עפרא לפומיהו.

בנוסף מחבר הקונטרס קבל גם נגד העלייה למקום מנוחת התנא האלוקי הרשב”י במירון, ונגד כל בקשה מצדיק ש”יפעל ישועות”.

אלא שבימים האחרונים פורסמה התנצלות של המחבר עלום השם, ולאחר שהוא “פשפש במעשיו”, הוא החליט להתוודות נוכח עם ומלואו ובעיקר בפני כל מי מאלו שנחשפו לאותו קונטרס.

את ההתנצלות ובקשת הסליחה קיבלו אלפים ברשימות תפוצה שם הוצג וידוי אישי של מחבר הקונטרס בו הוא מודה שההסכמות שניתנו לו, נתנו על דעת זה שלא יכתוב על אנשים וזרמים מסוימים, ועל דעת עצמו הוא החליט להוסיף רמזים על חסידות ברסלב.

המחבר ממשיך וחושף שההסכמות שניתנו לו מהרבנים הידועים, לא ניתנו על מהדורה זו שהוא פרסם, מהדורה שהתנגחה והכפישה, כאמור, את חסידות ברסלב לאורך 57 עמודיה, אלא הם נתנו על קונטרס שונה לחלוטין, בעל 20 עמודים בלבד, שלא הזכיר כלל ועיקר את חסידות ברסלב.

לדבריו הוא חוזר בו מטענתו העיקרית שכל ישות שמייחסים לה אפשרות להיטיב, היא עבודה זרה.

עוד חשף המחבר שהוא קיבל ייסורים קשים בגלל קונטרס זה, ולכן הוא מבקש מהקוראים שיתפללו עליו שייפסקו הייסורים.

לדבריו, הוא מבין שהוא טעה ואכן רוב רובם של אלו הקוראים לעצמם חסידי ברסלב אינם גובלים כלל באיסור כלשהו ואין בדרכם שום חשש ע”ז, ומגולל שכך נאמר לו מאת הגאון רבי שריאל רוזנברג, שהסכמתו המקורית מתייחסת, כאמור, לחומר קצר ושונה בהרבה מהקונטרס שהופץ.

המחבר מוסיף וחושף כי הגאון רבי יהודה סילמן אמר לו, שהגר”ח קנייבסקי לא היה מרשה לו להפיץ את הקונטרס הנוכחי.

אותו מחבר מסכן ביקש לפרסם את מכתבו ככל הניתן והרי הוא לפניכם בשלמותו:

לכבוד קוראי החוברת ד’ אחד ושמו אחד

לפני כשנתיים וחצי חיברתי חוברת ד’ אחד ושמו אחד על איסור עבודה זרה. וכיון שקבלתי יסורים אח”כ, פשפשתי במעשי וחשבתי שמא טעיתי בענין החוברת.

והוא, שקיבלתי אישור מרבי לכתוב חוברת בענין יחוד ד’ וללקט בזה מקורות מדברי תורתינו הקדושה ומרבותינו הראשונים והאחרונים, ולא לכתוב על אנשים מסויימים, ואני מדעת עצמי החלטתי להוסיף רמזים לאנשים שונים.

וע”ז אני מתחרט, כי איני מוסמך להחליט על אנשים מסויימים שהם עובדי עבו”ז. וכל זמן שלא הסכימו גדולי הדור בזה, אין אנו יכולים להחליט כך בעצמינו. ובפרט שלא הבאתי את כל המקורות בענין עבו”ז ולא הקפתי את כל הסוגיא, גם הוספתי ביאורים מדעת עצמי ויתכן שהניסוח אינו מדוייק, ע”כ אין להחליט על סמך דברי לפסול אנשים.

יותר מזה, ההסכמות שקיבלתי על החוברת היו על המהדורה הראשונה שהיתה מאוד קצרה (בערך 20 עמ’) ולא דיברה כלל נגד ברסלב ואני השתמשתי בהסכמות למהדורה השניה (57 עמ’) שדיברה הרבה נגד ברסלב.

היום אני חושב שההגדרות שהבאתי בקונטרס אינן נכונות, דהיינו לא כל ישות שמייחסים לה כח להרע ולהיטיב היא עבודה זרה. בפרט כלפי צדיקים שנפטרו אי אפשר להשתמש בהגדרה זו. ובפרט אם לא עובדים ישות זו, כמו שכמובן ברסלבים (או רוב רובם שאינם טועים בו) אינם עובדים את רבי נחמן. היום אני חושב שאפשר בהחלט להיות ברסלב צדיק ונאמן לה’, שומר תורה ומצוות כהלכתן. וזה גם מה שהרב שריאל רוזנברג אמר לי.

דרך אגב הרב סילמן אמר לי שהרב קניבסקי לא היה נותן רשות להפיץ את הקונטרס.

ואני מבקש מחילה מעומק הלב מכל מי שנפגע שלא כדין מחמתי, גם בסוף החוברת שרמזתי דברים על גדולי ישראל.

ואני מתחנן אליהם שיתפללו עבורי שיפסיקו היסורים הקשים, ואני מבקש מכל הקוראים שלא יסמכו על דברי כלל לפסול אנשים.

שנזכה לקדש שם שמים ושלא יצא שום מכשול מתחת ידינו

אני מבקש בכל לשון של בקשה נא לפרסם מכתב הבהרה זה לכל מי שאפשר ולפחות לאלו ששלחתם להם את החוברת.

מחבר החוברת

מתוך אתר ברסלב נייעס, כאן.