ללא מחבר No Author

NASA’s Budget Rose by 56% After Challenger Exploded

Gary North – September 26, 2020

On January 28, 1986, the space shuttle Challenger exploded 73 seconds after liftoff. The seven crew members were killed instantly.

An investigation into the cause of this catastrophe revealed that the director of NASA had been warned not to launch that day. It was too cold. The engineers of the company that manufactured the first-stage rocket knew that there could be a catastrophic failure of what was known as the O-rings, which held the rocket together. They lost flexibility when frozen. The engineers had told the head of the project that this was a real possibility. They were all opposed to the launch. But the head of the project refused to block the launch.

This is not surprising. Wikipedia explains why.

By 1985, with seven of nine shuttle launches that year using boosters displaying O-ring erosion or hot gas blow-by, Marshall and Thiokol realized that they had a potentially catastrophic problem on their hands. Perhaps most concerning was the launch of STS-51-B in April 1985, flown by Challenger, in which the worst O-ring damage to date was discovered in post-flight analysis. The primary O-ring of the left nozzle had been eroded so extensively that it had failed to seal, and for the first time hot gases had eroded the secondary O-ring. They began the process of redesigning the joint with three inches (76 mm) of additional steel around the tang. This tang would grip the inner face of the joint and prevent it from rotating. They did not call for a halt to shuttle flights until the joints could be redesigned, but rather treated the problem as an acceptable flight risk. For example, Lawrence Mulloy, Marshall’s manager for the SRB project since 1982, issued and waived launch constraints for six consecutive flights. Thiokol even went as far as to persuade NASA to declare the O-ring problem “closed”. Donald Kutyna, a member of the Rogers Commission, later likened this situation to an airline permitting one of its planes to continue to fly despite evidence that one of its wings was about to fall off.

The company got its money from NASA. The head of the company did not want to anger NASA. So, the company pretended everything was all right, and this pleased NASA.

NASA then tried to cover this up. But it finally came out during the hearings.

At first, the head of the program, Stanley Reinartz, shifted blame to the manufacturer. He testified:

At the end of the two-and-a-half-hour period, including an approximately 35-minute-off-the-loop Thiokol caucus, and after their recommendation, their final recommendation, to launch, I collectively asked all telecon parties if there were any disagreement with Thiokol’s rationale and recommendation as stated by Mr. Kilminster.

There were none received from Thiokol at Wasatch, Marshall at Huntsville, nor Mr. McDonald, who was sitting with Mr. Mulloy and myself at KSC. Thiokol was then asked to document their verbal rationale and launch recommendation statement, as is our normal practice.

Based on the process I described and the conclusions reached as a result of that process, including the contractor recommendation and the Marshall engineering support, I concurred with the decision of the Level III project manager, Mr. Mulloy, supporting the launch recommendation and continuing with the launch process.

This was standard CMA testimony. But then the story unraveled.

What was the result? For the rest of the year, NASA’s budget remained the same. The next year, 1987, saw a major increase in NASA’s budget. Over the next few years, it rose 56%.

NOTHING SUCCEEDS LIKE FAILURE

In a profit-seeking company, failure leads to replacement of senior management if the failure is on the scale of the Challenger explosion. That is not how it works in a government bureaucracy.

In a government bureaucracy, almost no one is ever fired. It is too difficult to fire them. They’re protected by civil service laws. They are merely reassigned.

On April 3, 1986, this story appeared in The Los Angeles Times.

WASHINGTON —The chief of the space shuttle project office at NASA’s Marshall Space Flight Center has asked to leave the post “for health and other personal reasons” and will be replaced April 14, the National Aeronautics and Space Administration announced Wednesday.

In a statement released in Washington and at the Marshall center in Huntsville, Ala., NASA said veteran rocket engineer Stanley Reinartz was being reassigned to his former position as manager of the space agency’s special projects office, a post he had held until he took overall responsibility for Marshall’s shuttle activities last August.

It gets worse.

Appearing before the presidential commission investigating the catastrophe, Reinartz acknowledged that he had made the decision not to inform top management of the extensive weather discussions held between Thiokol and NASA engineers on the night before launch.

Defended Decision

It was a decision that he staunchly defended in his appearance before the shuttle panel and again in a press conference after commission Chairman William P. Rogers declared that NASA’s decision-making process before the launch was “clearly flawed.”

Reinartz could not be reached for comment Wednesday.

He was allowed to retire quietly the following November. He took his pension and disappeared.

Why did he retire?

Officials at the Huntsville, Ala., center said Reinartz left the agency rather than be transferred to NASA headquarters in Washington to become deputy director for the shuttle support program.

“In lieu of accepting that position, he decided to exercise his option and retire,” said Marshall spokesman Terry Eddleman.

It was just too embarrassing to be demoted to mere deputy director of the shuttle support program. After all, he had run the program. The humiliation was just too much to bear.

Continue reading…

From Gary North, here.

Download (PDF, 432KB)

Reprinted with permission.

 בוקר טוב אליהו / הרב אליהו קאופמן

ח”כ בצלאל סמוטרי’ץ וחבריו – מהימין הדתי – לאומי, זועקים “גיוועלד” כנגד פסיקתו של בית המשפט הישראלי נגד הרב שמואל אליהו, “רבה של צפת”. אבל כול זועקי האימים הללו – על כיפותיהם הסרוגות, שוכחים כי בדיוק לפני מאה שנה בדיוק נתנו רבותיהם את הסכמתם לכך שמערכת חילונית, ואף אנטי דתית, תהיה זו שתחליט עבור הדת היהודית כיצד יראו פנייה ואיזה דברים דתיים יהיו מותרים לומר ואלו יהיו אסורים לומר. אז במקום להתבכיין אולי מוטב לדתיים הלאומיים שיודו כי “הרבנות הממלכתית” ו”חזון תנועת “המזרחי” פשטו את הרגל ועכשיו הם פשוט רק פושטים את ידם לרחמים של “דמעות תנין”…

לכאורה הייתה צריכה להיות עמדתי – בפרשת העמדתו לדין של הרב שמואל אליהו מצפת, עמדה חד משמעית לטובת זכותו, כרב, לומר את אשר הוא מפרש ומבין ויודע כ”דברי תורה” וכ”הלכה פסוקה”. למרות שבעניין דבריו על הערבים אני חולק על גישתו התורתית – הנובעת ממיזוג היהדות עם הציונות והלאומנות הנכרית, הרי שאין לי ספק שאסור לסתום פיות להשקפות תורתיות שונות, בכול הויכוח על ההלכה והיהדות בדורנו. אבל…

האבל ההיסטורי

ה”אבל” שלי קשור למה שקרה בדיוק לפני מאה שנה. רבי שמואל אליהו – בנו של הרב הגאון מרדכי אליהו, ונצר לנכדי הגאונים מבבל, הכניס את עצמו מראש למלכוד שאותו זיהו גדולי ישראל של שנת תרפ”א, כאשר הוקמה ה”רבנות הראשית לישראל” ע”י התנועה הציונית החילונית והאנטי דתית, בחסות כידוני הנכרים הבריטים. סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לתחילה הפגיעה במוסד הרבנות האמיתית בארץ ישראל, לאחר ארבע שנות מלחמה ואי סדר של מלחמה עולמית, שבעקבותיה באו הבריטים במקומם של הטורקים. שלוש שנים לאחר שהבריטים כבר שלטו היטב בארץ הקודש – והמיעוט הציוני והחילוני הפך בקרב היהודים לשליט מטעם השלטון החדש, הוקמה גם “המערכת הדתית” החדשה של הישוב היהודי, ישן כחדש. אם בימי הטורקים הייתה לדת היהודית את האוטונומיה – ואפילו את העצמאות שלה, למשול דתית עפ”י תורת ישראל, הרי שבימי הבריטים הכול השתנה, והיה אפילו יכול להיות גרוע יותר אלמלא הישוב הישן עמד על רגליו האחוריות. אם את האינטרס של התנועה הציונית האנטי דתית אפשר היה לקלוט מלכתחילה – בניסיון ליצור מערכת “דתית” מטעמם, הרי שיש להוסיף כאן מספר שורות על המערכת הבריטית עצמה. הטורקים שמשלו כאלף וחמש מאות שנה בארץ ישראל חיו תמיד תחת משטר מוסלמי משל עצמם, שהיה נטוע וטבעי בחברתם ולכן הם גם הבינו את רצון העצמאות הדתי של רבני ישראל – ובראשם “הראשון לציון”, הרב הכולל של ארץ ישראל, שהיה ממוצא ספרדי. הם גם הבינו את חשיבות אי התערבותם בחיי הדת של היהודים בכלל, כולל של היהודים האשכנזים, שבמשך הדורות הגיעו לארץ הקודש, על רבניהם העצמאיים. מנגד, הרי שבריטניה ורוסיה היו שתי המדינות היחידות באירופה – שקרוב לאלפיים שנה, כופפו את המערכת הדתית לצרכי המדינה ולצרכי המלכות החילונית שלהם. ברוסיה זה החל בראשות הצארים – ובראשם יקתרינה הגדולה, והמשיך לימים במיוחד ע”י הקומוניסטים הבולשביקים ואילו בבריטניה עשו זאת מלכי אנגליה. הכנסייה בבריטניה לא השתייכה לעולם הקתולי, ולימים גם לא השתייכה גם לעולם הרפורמטי שקם אח”כ, ולא היה לה קשר עם האורתודוכסיה הפרוסלאבית ו/או היוונית. המלכים האנגלים קבעו את דרכה של הכנסייה בארצם, הם התערבו בחוקיה, ובמיוחד הם מינו את ראשייה. לא לחינם נקראה הכנסייה בבריטניה בשם “הכנסייה האנגליקנית”. לפיכך הרי שלבריטים לא הייתה זרה בקשת הציונות החילונית לפרק את ההנהגה הדתית הישנה של הישוב האשכנזי הישן, ועימה גם לבטל את תפקיד “הראשון לציון”, הספרדי. שלוש שנים ניסו בני הישוב הישן – אשכנזים כספרדים, לבטל את רוע הגזירה, אבל בשנת תרפ”א היא נחתה עליהם, אם כי במינון פשרני מסוים, ממה שרצו מלכתחילה ראשי הציונות, ובראשם חיים ויצמן, האיש שגדל מדינית והשקפתית בבריטניה. לא רק שהבריטים עמדו לצד הציונות – במאבק האנטי דת הזה, אלא שראשיהם בארץ ישראל היו יהודים בריטיים בעצמם, כאלה שגדלו והתחנכו במדינה היחידה באירופה של אז, שלא הייתה בה יהדות ומסורת תורתית. כאלה היו קולונל קיש, הרברט סמואל, נורמן בנטובי’ץ וחבריהם. כול הסיפור הזה שווה מאמר מחקרי בפני עצמו אבל הסיפא היה שהוקמה “רבנות” מטעם הציבור החילוני עם פיקוח של שלושה “יועצים” חילוניים ועם בוחרים חילוניים, ואף אנטי דתיים, כדי להחליט עבור הדתיים כיצד ישנו את דתם.

האיש שידע מראש את “חוקי המשחק”

הרב שמואל אליהו – עם כול הכבוד לכך שגדל על ברכי אביו – גדול דור בפני עצמו, ידע שהוא נכנס לכהן ב”רבנות” שתהיה כפופה לבית המשפט החילוני, שבו יושבים לא מעט אנטי דתיים בנשמתם. הרב שמואל אליהו ידע מראש כי אמירותיו ופסקיו יוגבלו ע”י השלטון החילוני, והוא נתן לכך את הסכמתו, מיד משנכנס למערכת הזו, ע”י כניסתו אליה. הייתה לו אפשרות אחרת כמובן – כמו למשל “העדה החרדית” מירושלים, שלבסוף (עם הקמת “הרבנות הרשית לישראל”) קיבלה מהבריטים אוטונומיה מ”הרבנות הראשית”. אי לכך הרי שדייני “העדה החרדית”, ועימם בתי הדין החרדיים הפרטיים, אינם “עובדי מדינה” הכפופים לחוקי תקשי”ר חילוניים, ולכן הללו יכולים לומר ולפסוק את מה שהם רואים בכנות, כפירושם ופסיקתם מהתורה ומהיהדות. אבל הרב שמואל אליהו – בנו של “רב ראשי” לשעבר, ידע היטב למי הוא כפוף ומי משלם את משכורתו, ושמזמן “רב ממלכתי” איננו עצמאי באמת משום שבכניסתו למערכת ה”ממלכתית” הוא ויתר מראש על עצמאותו ועל כפיפותו לחוקי התורה והדת בלבד. לצערי הרב, אני חייב להודות שבית המשפט החילוני צודק באשר לפסיקתו נגד הרב שמואל אליהו, שכמו רבנים דתיים לאומיים כמותו הם שוב ושוב פוסחים על שני הסעיפים וחושבים לאכול את ה”עוגה הממלכתית” וגם להשאירה שלימה. כאשר הציבור הדתי – לאומי קשר את עצמו ל”רבנות הממלכתית” ולמדינה הציונית הוא היה צריך להבין כי זו מחירה של הסכמה להפוך יהדות לדמוקרטיה נכרית ושום ניסיון ל”שבירת כלים” לא יגשימו לציבור הזה את החלום הדמיוני שלו, לכפות את דעותיו גם כשהוא מיעוט, עפ”י אותם חלומות קדומים והזויים של ראשיו ורבניו שמכרו את בכורת היהדות עבור נזיד העדשים הפוליטי.

העוקץ שבפסיקת בית המשפט

יש לציין שלא במקרה נפסק מה שנפסק בבית המשפט נגד הרב שמואל אליהו. בעוד פחות משלוש שנים תתקיימנה הבחירות ל”רב הראשי לישראל” – והפעם יבחר רק רב אחד בלבד, ויותר ממישהו היה מעוניין שהרב שמואל אליהו לא יהיה מועמד לתפקיד הזה, מעצם עצמאותו היתרה. אביו של הרב שמואל אליהו – הגר”מ אליהו זצ”ל, ידע להיזהר בדבריו והגיע לתפקיד של “הרב הראשי לישראל”, אבל בנו, הרב שמואל אליהו, הצליח באמירותיו המקוממות לתת למתנגדיו את החבל המשפטי שבו ישתמשו כדי למנוע ממנו להיות המועמד ל”רב הראשי לישראל” הבא.

מאתר יורה דעה, כאן.