ללא מחבר No Author

From Opposing Rent Control On to Supporting GENTRIFICATION!

The Gentrifier

By 

February 9, 2015

Gentrification has a bad press. It would appear that the gentrifier (he who engages in gentrification) is a malign exploiter, a bully, someone who takes advantage of the weak and the poor. And these are the nice things said about him.

What is the case against this practice? First and foremost, it pushes previous residents out of their homes. These people may have lived in their neighborhoods for years. They may be the third or fourth generation to occupy these premises. But when someone comes along, flashing big bucks, it is game over: the occupants have to vacate. What is the means through which the gentrifiers do their evil deeds? They simply try to purchase real estate in the target area, or attempt to rent accommodation there, thus bidding up rents and sale prices higher than would otherwise exist. The locals cannot compete with these hyped up rates, and are forced to retreat. Where do they go? Who knows? But wherever it is, they now occupy less preferred real estate. We know this since if they liked their new domiciles more than their previous ones, they would have already moved there, without any pressure being placed on the market by the new gentry. And it not only homes those forced to leave lose out on. These houses are part of neighborhoods, communities, associations. They have a history there. Their children are wrenched away from their friends.

Who are the main guilty parties in this sad story? College students who often have more money than the people they replace (or at least their parents do). When the Olympics come to town, people are moved en masse to make way for the new stadiums, swimming pools, ball fields, etc. Ditto for the World’s Fairs. They, too, export inhabitants with a long history, willy nilly. They, too, eradicate cultures and communities that were thriving before the rampage took place. Although this will not be politically correct, and we shudder to even mention it so beholden are we to the modern dictates and proprieties, but homosexual men are also offenders in this regard

This is the usual argument put forth by those who oppose gentrification.

There are grave problems with this account. Before we begin with our analysis, let us make one important distinction, that between owners and renters in the target area. The former are in a far better position than that latter. Yes, when this process occurs, they, too, will leave the neighborhoods they have come to treasure over the years, but it will be “voluntary.” That is, they will have so much money thrust down their throats that they will prefer their new digs to their old ones. Otherwise, they will stay put, and not be “run out of town” by the newcomers. Community, togetherness, history, culture, neighborhood, are not the be-all and end-all of life, as opponents of gentrification would have us believe. At least soome owners in target areas consider themselves lucky to be bought out at elevated prices.

The renters are in a far more precarious position. When their leases are up, the prices asked by the landlord will skyrocket out of their reach. They will be “forced” to depart, whether they like it or not. So, let us focus on those who lease real estate in the target area, not those who have taken up ownership positions there.

In order to put this into context, let us consider other arenas apart from real estate. For, something very much like gentrification occurs all throughout the economy. Take automobiles for example. The rich get the pickings and the poor the leavings. The former walk away, or, rather, ride away, in cars such as the Mercedes, the Rolls Royce, the Cadillac; the latter have to content themselves with the vastly inferior Fords, Chevrolets, Hondas, Toyotas. The only difference between this case and the former is that the poor were never “pushed out” of luxurious vehicles, and into inferior ones. They never had the better cars in the first place. Otherwise, the story is the same: the rich eat high off the hog, the poor take the hindquarters. Ditto with food: it is lobster and steak for the wealthy, spaghetti and peanut butter for the impoverished.

But is this unfair? Certainly not. Assume that the rich came by their wealth in an honest way, not through government grants of special privileges, subsidies, bail-outs, a la crony capitalism, but via laissez faire capitalism. Thus they have contributed more to everyone else than the poor. If anything would be unfair, it would be that the well-to-do would have to take the leavings and those without much honestly earned wherewithal get the lion’s share. Or, that everything gets divided equally. We can see that opposition to gentrification is at least in part a disguised demand for equality. But this comes with particular ill-grace from those, for example, with two eyes. Were they to give up one of them to a blind man, they would lose depth perception. This fades into nothingness compared to the benefits of imperfect sight to someone totally without. And, yet, these egalitarians have the nerve to prate on about income inequality.

There is also more than just a little bit of economic illiteracy involved in the case against gentrification. First of all, economic freedom, as Adam Smith so clearly saw in 1776, creates the Wealth of Nations. Those so concerned with the poor and with eradicating poverty, as we all should be, must realize that opposition to gentrification is an attack on the marketplace. To the degree that people are not free to buy and sell, to “barter and truck” is the extent to which the economy is more impoverished than it need be. The free economy is in a continual state of flux. People are being outbid every day for resources, up to and including housing they would otherwise prefer to keep to themselves. Outlaw gentrification, and if we are logically consistent, we must prohibit this entire process of bidding for goods and services, which implies, yes, outbidding some, disproportionately the poor.

Those ignorant of economics also fail to appreciate the distinction between residential housing ownership and tenancy. If real estate prices go down, and they sometimes do, it is the former, not the latter, who take the major hit. Owners are risk bearers, in a way that tenants are not. But, there are also benefits to investing in this way: when gentrification occurs, they benefit in a way unavailable to those who merely rent.

Forget housing, for the moment. Consider the plight of a person who frequents a restaurant for many years. All of a sudden this establishment raises its prices because they can now attract a more affluent clientele. Our man can no longer afford to eat there.  According to the anti gentrifiers, this diner has rights that are now being abridged.  But no. Engaging in a commercial interaction, even over the long haul, does not give either party any special dispensation to continue it on the same terms. One could with equal logic argue that if the diner shifts his custom to a competing restaurant, the eatery that had long served him would have a legal case against him.  Stuff and nonsense. Both sides have for years benefitted from this long-standing arrangement, otherwise they would not have continued to partake in it. If one of them wishes to discontinue, either one, he has a right to do so.

It is the same with a person who rents an apartment. His long tenure there avails him nothing as a matter of justice, if the landlord wants to raise the rent and substitute a richer tenant for him. And the opposite, too, holds true. If a long-standing tenant wishes to depart for greener pastures, the owner may not compel him, in law, to remain where he is.

I published Defending the Undefendable in 1976, and Defending the Undefendable II in 2013. I am now working on Defending the Undefendable III. The gentrifier will be one of the chapters in this new book, hopefully to be published in 2016.

From LRC, here.

הר בית השם פתוח בתשעה באב

בתשעה באב עולים להר הבית

1951 שנים בלי בית המקדש • 53 שנים שיכולנו אך לא רצינו לבנות • הגיע הזמן לבנות במקום לבכות • בתשעה באב עולים להר הבית • נכנסים בקפסולות של 20 בזו אחר זו • ללא המתנות ארוכות

בן למואל
יום שני, ו’ אב ה’תש”פ

ביום חמישי הקרוב, תשעה באב ימלאו 1951 שנים לחורבן בית המקדש.

1951 שמסמלים את חורבן האומה ויציאתה לגלות ארוכה ואיומה.

1898 בהם בית המקדש חרב מבלי שנוכל לבנותו מחדש.

ועוד 53 שנים בהם בית המקדש חרב ויכולנו, אך לא רצינו לבנותו מחדש.

כל אבא ואמא אחראים יודעים, שכדי לגדל ילדים מוצלחים חייבים תפילות, אך תפילות לבדן לא ישביעו ילדים רעבים וגם לא ישלחו אותם למוסדות החינוך. לצד תפילה זכה מעומק הלב, חייבים גם מעשים.

כל יהודי אחראי יודע שתפילה על אתרוג נאה, סוכה מהודרת או מצה שמורה בלי מעשה לצדה, לא תועיל לקיים את המצווה.

כל יהודי שאבל על חורבן המקדש, אמור לדעת שצום, קינות ובכיות לא יזיזו אבן אחת מעצמה. עלינו לעשות מעשה.

מלבד התועלת הרוחנית של כל יהודי שעולה להר הבית, לעליה להר הבית יש שתי אמירות חשובות:

האחת – חזרנו הביתה ואנחנו כאן, כדי לבנות שוב את הבית הגדול והקדוש שעמד כאן וחרב.

והשניה – לעורר את עצמנו ואת אחינו בית ישראל לעשות מעשה בדרך לבניין בית המקדש.

בתשעה באב יש משמעות מיוחדת לעליה להר הבית.

אנחנו אומרים שהגיע הזמן לא רק לבכות, אלא להתחיל לבנות!

 

הר הבית פתוח בתשעה באב

הר הבית יהיה פתוח בתשעה באב כמדי יום בשעות:

בוקר: 7:30 עד 11:00.

צהריים: 13:30 עד 14:30.

העליה להר הבית תתאפשר במגבלות הקורונה, כלומר – כל עשרים איש שיגיעו לכניסה להר יוכנסו בקפסולה נפרדת, ללא המתנות ארוכות.

יש לטבול בערב תשעה באב במקווה טהרה כשר.

ניתן לעלות להר הבית עם נעלי תשעה באב.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.

Rabbi David Bar-Hayim – A DAILY PODCAST!

EXCITING NEWS: Podcasts by Rabbi David Bar-Hayim

THURSDAY, 23 JULY 2020 09:01

One can now hear daily podcasts by Rabbi David Bar-Hayim on iTunes, Spotify, Breaker, Pocket Casts, Anchor, and RadioPublic. The podcast will be available in the coming days on Google Podcasts, Deezer, Castbox, Overcast, and other platforms.

Here are all the links that are live:

Apple Podcasts: https://podcasts.apple.com/us/podcast/rabbi-david-bar-hayim/id1524311381

Spotify: https://open.spotify.com/show/6jhOH1rcKbc6RQgeL7dHjp

Breaker: https://www.breaker.audio/rabbi-david-bar-hayim

PocketCast: https://pca.st/hx8f57c3

Anchor: https://anchor.fm/rabbi-david-bar-hayim

RadioPublic: https://radiopublic.com/rabbi-david-barhayim-GMVoop

From Machon Shilo, here.

מדוע הרב שטינמן לא תמך בחוק האוסר על עליית יהודים להר הבית

בני רבינוביץ’, עורך העיתון החרדי-ליטאי יתד נאמן. רבינוביץ’ המשמש גם כדובר של בית הרב אהרן לייב שטיינמן, ממנהיגיה הרוחניים של היהדות החרדית. לא חשף מיהו הרב שפסל את הצעת החוק.

רבינוביץ’ סיפר כי לאחר סדרת פיגועי המוסלמים בתחילת השנה, בהם ההתנקשות בגליק, ורצח המתפללים בהר נוף, הוא פנה ביזמתו אל הרבנים, בהצעה לחוקק חוק שיאסור כניסת יהודים להר הבית. זאת לדבריו, בגלל כניסת יהודים להר הבית היא “התגרות באומות”, שגורמת “לצרות ובעיות”.

“האדמו”ר מקלויזנבורג אמר שכל יהודי חי הוא התגרות באומות העולם”, השיב לו אהרן דב הלפרין, עורך כפר חב”ד, בתוכנית “הפוך על הפוך” של רדיו קול חי. “מרגיז את הערבים שאנחנו חיים נימק הלפרין את התנגדותו לנסיון לרצות את המוסלמים בכדי שלא ימשיכו לפגוע ביהודים.

לדברי רבינוביץ’, “הלכתי לאחד מגדולי ישראל הידועים והמובהקים”,  שאלתי, הצעתי את הרעיון הזה, אז הוא שואל אותי מיד: “ומה עם הערבים”? רבינוביץ’ השיב שאין יכולת לאסור כניסת ערבים להר הבית. בתגובה תמה הרב “זאת אומרת שהחוק יהיה שליהודים אסור, ולערבים מותר. יש לך חילול השם גדול מזה[?!]”

(מתוך אתר “בחדרי“.)

הנה ההקלטה המקורית מיוטיוב:

למה אין אנגלית ומתמטיקה לבנים בחינוך החרדי? – הסיבה האמתית

מה רע בלימודי חול?

ברוך חזן

עברו יותר ממאתיים שנה מראשית ההשכלה, ולמרות זאת, המאבק להחדרת לימודי חול לחינוך התורני עדיין נדמה למאבקם של המשכילים – המבקשים להידמות לחברה החילונית, בשלומי אמוני ישראל – המבקשים לחנך יהודים טובים שעבורם השבת היא פסגת השבוע והתורה היא טעם החיים. צו השעה הוא להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש שמשלבים לימודים כלליים ברמה סבירה.

ט”ו בשבט תש”פ

מדוע לימוד מקצועות חול בסיסיים, כמו אנגלית ומתמטיקה, הוא מעשה בלתי לגיטימי בחינוך החרדי לבנים? נכון לשנת הלימודים תשע”ז, מתוך כ-110,000 תלמידים בנים במוסדות החינוך החרדיים בגיל בית־הספר היסודי, כן ירבו, רק כ-24% למדו אנגלית ומתמטיקה.[1] מהם, רק אחוז קטן ממשיכים ללמוד בישיבות תיכוניות וניגשים לבחינות הבגרות במקצועות אלו. מדוע?

עבור לומדי התורה – אלו שבעצמם ספונים באוהלה של תורה, ואלו שמעוניינים שבניהם יקדישו את חייהם אך ורק ללימוד תורה – שאלת הלימודים הכלליים פחות אקטואלית. מבחינתם, העיסוק באנגלית ומתמטיקה אינו אלא ביטול תורה. ההשתתפות בשוק התעסוקה אינה עולה על דעתם, ובתחרות על משאב הזמן היקר, היתרונות של ידיעת אנגלית או תחביר תקין אינם גוברים על הפסד של לימוד תורה. אך עיסוקנו אינו ביחידים אלא בציבור – ובמישור הציבורי ברור שלא כולם נמצאים במקום הזה.

כבר היום כ-50% מהגברים החרדיים עובדים לפרנסתם, כאשר ברוב הקהילות הם עושים זאת על דעת רבניהם. גם בקהילות שבהן הדבר פחות שכיח, מה שנכון בעיקר בציבור הליטאי, רבים רואים ביציאה לעבודה, אם עבור עצמם ואם עבור ילדיהם, אופציה לגיטימית. אך לא רק בציבור הליטאי אין הבנים לומדים לימודים כלליים. ככל הידוע לי, גם בבתי הספר החסידיים לא מלמדים לימודים אלו כלל, ואף בבתי הספר של מעיין החינוך (היום: “בני יוסף”) עושים זאת בצורה חלקית ומזולזלת מאד. מדוע? הרי הבנות בחינוך החרדי יכולות ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה סבירה, וכולם יסכימו שאין בלימודים הללו חשש כפירה. מנגד, ברור לכל שהעדר לימודי אנגלית ומתמטיקה מקשה משמעותית על השמה בתעסוקה איכותית. מדוע אפוא אין אנו דואגים לעתידם?

הרי הבנות בחינוך החרדי יכולות ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה סבירה, וכולם יסכימו שאין בלימודים הללו חשש כפירה. מנגד, ברור לכל שהעדר לימודי אנגלית ומתמטיקה מקשה משמעותית על השמה בתעסוקה איכותית. מדוע אפוא אין אנו דואגים לעתידם?

השאלה מתעצמת אם מוסיפים לה את ההיבט הכלכלי – הדאגה למשק הישראלי ולעתידה של החברה החרדית עצמה. אין זה סוד שהשמה במקצועות איכותיים במשק דורשת ידיעה במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית. להימנעות של החינוך החרדי מלימודים אלו יש השפעה ברורה על עתידן של החברה החרדית ושל המדינה כולה: על חוסנה ושגשוגה של הראשונה, ועל יציבותה הכלכלית של האחרונה. בוודאי שזהו היבט רב-משקל שראוי לנו להיות מוטרדים ממנו.

ניתן לומר שזוהי שאלה תורנית-הלכתית, וממילא התשובה עליה אמורה להינתן בבית המדרש, ולא במאמר פובליציסטי – אך איני סבור כך. התמיכה בלימודים כלליים בסיסיים, אלה שנדרשים לצורך כמעט כל תעסוקה באשר היא, עולה מתוך מאמרי חז”ל ידועים: “האב חייב בבנו… וללמדו אומנות”;[2] “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה”.[3] יש אמנם בספרות התורנית מקורות רבים הנוגעים בשאלת לימוד חכמות חיצוניות, אך נושא זה אינו עומד בלב הדיון הציבורי. בבתי ספר של החינוך העצמאי למדו תמיד לימודי חול, ובארה”ב נהוג כך אפילו בישיבות הקטנות. אין אדם הסבור שמקומות אלו פועלים חלילה בניגוד להלכה.

במאמר זה אני מבקש לדון בדברים מנקודת המבט של האיש הפשוט, ההדיוט, שאיננו לא רב וגם לא כלכלן, אך הוא אב למספר בנים המתחנכים במוסדות חינוך חרדיים למהדרין. מדאגה פשוטה לעתידם של אותם ילדים ובאמצעות השכל הישר, אני מבקש להעלות סוגיה רגישה זו וללבן אותה ברצינות, בכבוד ובאחריות.

 

תירוצים לא משכנעים

כשהעליתי את תהייתי בפני חברי, גיליתי כי רבים מהם מוטרדים כמוני מעתידם הכלכלי של ילדיהם, אך הם משוכנעים כי העדר לימודי החול לא ישפיע עליו. אבקש להציג כמה מן התשובות ששמעתי, ולהסביר מדוע אינן מספקות.

תשובה נפוצה אחת שקיבלתי היתה: “אין טעם להשקיע בלימודים ממושכים של מתמטיקה ואנגלית, כי מי שירצה לעבוד יוכל להשלים אותם בקלות בגיל מבוגר”. טענה זו אמנם פופולרית, אך למרבה הצער הנתונים מראים כי היא שגויה לחלוטין. דו”ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2019 חשף את מה שהיה ידוע כבר זמן רב קודם לכן – רק מעטים מצליחים להשלים את הפערים הלימודיים בגיל מבוגר: “שלושה מכל ארבעה גברים חרדים שמתחילים מכינות קדם אקדמיות אינם מסיימים תואר… רק 45% מהגברים החרדים שמתחילים ללמוד במכינות הקדם אקדמיות ימשיכו לתואר ורק 24% יסיימו תואר (אחד מארבעה). 76% ינשרו”.[4]

הגורמים לנשירה זו, על פי המחקר שנערך עבור מבקר המדינה, הם “העדר מושגים בסיסיים במקצועות הליבה, המעבר מהישיבות למערכת לימודים שונה לגמרי, והעובדה שהסטודנטים החרדים הם בדרך כלל בעלי משפחה”.[5] קשה להתווכח עם עובדות. יעיד כל מי שניסה להשלים מקצועות אלו בגיל מבוגר: זה קשה, מפרך ולעתים בלתי אפשרי. בסופו של דבר, מעטים אמנם יצליחו לעבור את המשוכה ולהשלים את הידע החסר; רבים, למרבית הצער, ייכשלו בה.

נוסף לכך, גם אם נניח שאכן ניתן להשלים את החסר בגיל מבוגר, ההשלמה היא בבחינת “פלסטר”, דרך של בדיעבד למי שלא למד. היא אינה מצדיקה את השלילה הראשונית של לימוד מקצועות אלו, שהיא ללא ספק “דרך המלך”.

להיכן נעלם השכל הישר? הרי אם היה זה כל כך קל להשלים לימודי אנגלית ומתמטיקה במשך חודשים ספורים בגיל עשרים, איזה שוטה היה משקיע את זמנו בלימודי מקצועות אלו במשך שנים ארוכות, החל מכיתה ג’ ועד כיתה י”ב? איזו מדינה היתה מבזבזת הון עתק על לימודים מיותרים כל כך?

ועל הכל, אני מבקש לתהות: להיכן נעלם השכל הישר? הרי אם היה זה כל כך קל להשלים לימודי אנגלית ומתמטיקה במשך חודשים ספורים בגיל עשרים, איזה שוטה היה משקיע את זמנו בלימודי מקצועות אלו במשך שנים ארוכות, החל מכיתה ג’ ועד כיתה י”ב? איזו מדינה היתה מבזבזת הון עתק על לימודים מיותרים כל כך? אם מיליארד סינים מבינים שזה נחוץ, כך גם 300 מיליון אמריקנים, 800 מיליון אירופאים ו-8 מיליון ישראלים, אז ככל הנראה שווה לנו לשים לב ולהבין שמסלול הלימוד של חודשים ספורים בגיל מבוגר אינו אפקטיבי.

תשובה נוספת, אף היא שכיחה במיוחד, טוענת כי “אין צורך אמתי לדעת אנגלית ומתמטיקה. את הכסף הגדול עושים אלו שבקושי יודעים כמה מילים באנגלית”. אלו מביאים אנשי עסקים פופולריים ומוכרים בתור דוגמא לאנשים שעשו את הונם בלי לרכוש השכלה בסיסית במקצועות הליבה.

ובכן, את ההפרכה לתשובה הקודמת קל להעביר גם לתשובה זו. נכון, יש כאלה שלא סיימו את התואר הראשון, והפכו למיליונרים. אך לעתים קרובות זה לא שהם לא היו יכולים להשלים את התואר; הם פשוט היו מספיק חכמים ויצירתיים לעזוב עוד לפני הסוף, ולהקים את המיזם העתידני שיכניס להם כסף רב. ברור שזוהי דרך של יחידים, ולא דרך לרבים, שמורכבת מהמסלול הידוע של לימוד מקצוע (אומנות) ועבודה באותו התחום.

תארים אקדמיים רבים, בפרט בתחומים ריאליים, דורשים ידע מתקדם באנגלית ובמתמטיקה. לא אטרח לצטט כאן מחקרים המשווים בין רמות השכר של בעלי תואר אקדמי ובין רמות השכר של שאינם בעלי תואר אקדמי – הפערים ברורים וגלויים לכל מי שמכיר את השוק. גם אם יהיה מי שיטען כי לפערים אלו סיבות מגוונות שאת חלקן ניתן למנוע, יהיה עליו להודות כי במציאות הקיימת – שאין כוונה לשנותה בעתיד הקרוב – רכישת תואר אקדמי מקנה יכולות השתכרות גבוהות יותר.[6] בנוסף לכך, גם מי שאין נפשו חפצה במסלול האקדמי, הרי שידע באנגלית (לצד מקצועות נוספות) עשוי להיות חיוני גם במקצועות שאינם דורשים מסלול אקדמי. אפילו בתור רב, דיין ומגיד שיעור, השפה אנגלית מקנה מגוון אפשרויות שאינן קיימות עבור מי שאינו דובר.

יש גם מי שענה לי, וזוהי כבר תשובה חדשה: “לדעת אנגלית טוב אפשר רק באמצעות צפייה בסרטים”. נו, איזה חרדי מעוניין לתת לבניו לצפות בעולם שלם של תרבות חילונית רק כדי שהוא ידע אנגלית?

כך או כך, כל המתעלמים מהטעם העקרוני של ההתנגדות, ומנסים לשכנע את עצמם שלימודים אלו אינם באמת נחוצים, שוכחים פרט אחד קטן: הבנות של כולנו לומדות אנגלית ומתמטיקה. אם זה כל כך לא נחוץ, האם לא חבל על הזמן ועל הכסף?

 

הורדת קרנה של תורה

ההתנגדות ללימודי חול בחברה החרדית היא אידאולוגית: לא הלכתית ולא טכנית,  אלא אידיאולוגית.

יש הטוענים שלימוד מקצועות חול נחשב לדבר שלילי בגין אחת הסיבות הגוזרת את נחיצותם: האקדמיה. גדולי ישראל חוששים כיום חשש רב מפני השפעתה של האקדמיה, ומסיבה זו הם אינם מעוניינים להכניס לימודי ליבה לבתי הספר היסודיים. אך תשובה זו אינה מספקת, מכמה טעמים. ראשית, סכנת האקדמיה אינה מיוחדת לגברים. היא רלוונטית לא פחות לנשים, ולמרות זאת הן לומדות מקצועות חול. היהדות החרדית יודעת להילחם בסכנת האקדמיה בדרכים אחרות, ואין צורך לשלול לשם כך את לימודי החול כולם. יתרה מזו, ההימנעות מלימודי מתמטיקה ואנגלית יוצרת מצב שאלו שיוצאים לאקדמיה מגיעים דווקא למקצועות “מסוכנים” יותר, כמו משפטים, חינוך, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. מקצועות אלו אינם דורשים ידע רחב במתמטיקה ובאנגלית, וניתן להשתלב בהם בקלות יחסית גם ללא לימודי ליבה. לעומת זאת, אם היה בידי יוצאי החינוך החרדי ידע טוב יותר של מקצועות החול, סביר להניח שהם היו מעדיפים מקצועות מכניסים יותר ורגישים פחות מבחינה רוחנית, כמו הנדסה, מדעים וכלכלה. נוסף לכך, ההתנגדות לאקדמיה היא עניין חדש יחסית, ואילו ההימנעות מלימודי ליבה עתיקת יומין. נראה אפוא כי יש סיבה עמוקה יותר המביאה את החינוך החרדי להתנגד ללימודי ליבה בתלמודי התורה.

המאבק הראשון בשינוי תכני הלימוד בחינוך הילדים מתחיל עם הופעת ההשכלה האירופית ותנועות ההתבוללות, הרפורמה והחילון שבעקבותיה. אחד הראשונים שהציעו להוסיף לימודי חול אל תכנית הלימודים היה נפתלי הרץ ויזל, מראשוני המשכילים, בקונטרס “דברי שלום ואמת”:

והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה’, שהן חקי האלהים ותורותיו. […] ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות […] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן.[7]

גדולי הרבנים באותו דור התנגדו לרפורמות שהציע ויזל, ומשם ואילך הפך המאבק בהכנסת לימודי חול למאבקה של היהדות הנאמנה בהשכלה.

בדרך כלל אנו מפרשים את הסכנה שבהשכלה בתור חשש מפני דעות של כפירה. אולם, חשש זה אינו מסביר מדוע יש להתנגד ללימודים כמו מתמטיקה ואנגלית. בלימודים אלו אין כאמור חשש כפירה, ואכן, אין לנו בעיה שבנותינו ילמדו זאת. נראה שיש חשש מיוחד מהכנסת לימודים אלו לחינוך הבנים. מדוע? הלא בוודאי איננו רוצים לשלול מילדינו עתיד תעסוקתי שיאפשר להם פרנסה ברווח ובכבוד. מדוע אפוא אנו מתנגדים כל כך לעשות את המעט היכול לעזור להם בכך? לעניות דעתי, התשובה לכך טמונה בחרדה החרדית – המוצדקת בהחלט – מירידת קרנם של חיי תורה. חרדה זו התפתחה לתפיסה תרבותית-אידאולוגית מורכבת ומשמעותית, ויש בה יותר מאשר חשש מהשפעות זרות.

בנאום המפורסם ביותר של מרן הגרא”מ שך זצ”ל, הלוא הוא “נאום השפנים והחזירים”, מתבטאת לדעתי תפיסת העולם העומדת ביסוד שלילת לימודי החול. הרב שך תיאר בנאומו את כליל תפארת השבת היהודית, הניכרת בארחו ורבעו של היהודי הפשוט המסובב כל השבוע בכפרים עם מרכולתו, וכעבד המשרת את אדוניו מביא לבני הכפר את הסחורה שהם זקוקים לה. אולם, כאשר הוא חוזר אל ביתו בערב שבת, הוא פושט את בגדיו הצואים ולובש לפתע מלכות. עתה הפך העבד הנקלה למלך היוצא במאור פנים לקבל את שבת המלכה.

מה התכוון הרב שך להעביר למאזיניו בתיאור מכמיר לב זה? הוא התכוון לזעוק זעקה גדולה ומרה: אין בעולם כולו שום תוכן, שום ערך ושום טעם, מלבד התורה והמצוות, מלבד ה’יידישקייט’! הסכנה הטמונה בהכנסת לימודי חול לתלמודי תורה אינה שילדינו ידעו קצת אנגלית ומתמטיקה ויוכלו לפרנס בבא היום את משפחתם בכבוד. הבעיה אינה גם שלימודים אלו יביאו אותם לאקדמיה. הבעיה היא שההשכלה במקצועות חול עלולה להוריד בעיניהם את ערכה של התורה.

הסכנה הטמונה בהכנסת לימודי חול לתלמודי תורה אינה שילדינו ידעו קצת אנגלית ומתמטיקה ויוכלו לפרנס בבא היום את משפחתם בכבוד. הבעיה אינה גם שלימודים אלו יביאו אותם לאקדמיה. הבעיה היא שההשכלה במקצועות חול עלולה להוריד בעיניהם את ערכה של התורה

הפחד הגדול של הרב שך ושל שאר גדולי ישראל היה, שלימודי החול יגרמו ליהודי שלא להעריך עוד את השבת, את היידשקייט, את התורה והמצוות – שהתפיסה התמימה של “כי הם חיינו ואורך ימינו” תאבד ממנו. הם חששו שהבלעדיות של התורה תאבד, שהיא תעמוד במדף אחד לצד ספרי האנגלית והמתמטיקה. זוהי הסיבה העמוקה ליחס העוין לכל מה שמריח ממנו ריח של השכלה.

אבקש להבהיר עמדה זו בציטוט מדברי הרב מרדכי ברויאר (המפורסם גם בזכות “שיטת הבחינות” שפיתח כדי להגן על התנ”ך מפני ביקורת המקרא הכפרנית). הרב ברויאר עצמו לא נמנע מהשכלה חולית, אבל הסביר באריכות את ההתנגדות הרבנית להשכלה:

מלחמת ראשי הישיבות בהשכלה לא היתה, ולא יכולה היתה להיות, מלחמה במדעים ובמקצועות התלויים בהם, אלא גדולי ישראל נלחמו על עצם מעמד התורה בישראל. לשעבר, הכיר כל אדם מנסיונו האישי את מעלתו היתרה של העיסוק בתורה, שכל עסק אחר לא ישווה לו; שהרי כל היום הוא עסק במלאכתו […] הסיפוק היחיד שהוא מוצא בה, שהיא נותנת לו די מחסורו אשר יחסר לו כדי להחיות את נפשות בני ביתו. ורק כאשר הוא חוזר ממלאכתו לעת ערב והולך לבית המדרש כדי לשמוע שם שיעור גמרא, הוא ימצא סיפוק אמיתי. או אז הוא רואה, שכל היום עסק בדברים חומריים, גשמיים שהנפש לא תימלא בהם, ורק עתה הוא עוסק בעבודה אינטלקטואלית שהשכל מוצא בה עניין; הוא מקשה קושיות ושומע תירוצים שכולם בתחום הרוח. וכאשר הוא משווה את השעה הזאת של קורת רוח עם מה שעשה כל היום במסגרת מלאכתו, נדמה לו שכל היום לא היה כדאי אלמלא זכה עתה לעסוק בתורה. ומיד הוא לומד לאהוב את התורה ולכבד את התורה, ובכל לב הוא מברך את ברכת התורה שאיננה רק ברכת המצוות, אלא היא ברכת שבח והודיה לה’ שהעריב על פיו את דברי התורה ושם את חלקו בין יושבי בית המדרש, שהעיסוק הרוחני הוא העונג היחיד של חייהם.

והאמור בכבוד התורה אמור גם בכבוד לומדיה. כאשר אדם הולך בשבת לבית הכנסת ורואה ב’מזרח’ את הרב שאור התורה קורן מעור פניו, מאליו הוא מעריץ את האיש הזה וחולק לו כבוד, שהרי הוא יודע את עומק ההבדל שבינו ובין הרב: הוא עסק כל השבוע בעניינים חומריים, שכולם בתחום המעשה הגשמי ורוח אין בהם; ואילו הרב הזה הוא איש רוח אמיתי, שהדבר היחיד המעניין אותו הוא התלמוד ומפרשיו. כל השבוע היה מוטרד מסתירה מזעזעת בין שני מאמרים של הרמב”ם, שלית נגר ובר נגר דיפרקינה. וכאשר מצא בסופו של דבר את הפתרון, היה רוצה לצאת בריקוד מרוב שמחה. וכל באי בית הכנסת חשים בשמחה הזאת של איש הרוח שהתגבר על בעיה שכולה בתחום הרוח. איך אפשר שלא להעריץ את האיש הזה שכל מעייניו הם שכל והיגיון ורוח!

אולם כל הכבוד הזה וכל המעמד הזה הועמד בסכנה על ידי ההשכלה, שהרי היא שתגרום שהצעירים העוזבים את הישיבה לא יתפרנסו כזגגים או כסוחרים, אלא ילכו לאוניברסיטה ויתפרנסו אחר כך כרופאים או כפיסיקאים. ועתה הגע בעצמך: אדם יושב כל היום במעבדה וחוקר תופעה בתחום מחקר הטבע ובסוף מוצא פתרון חדש שאיש לא מצא לפניו – רק מי שזכה להישג כזה מכיר את הסיפוק ואת השמחה שהוא גורם לאדם […] וכאשר הוא חוזר מן המעבדה לעת ערב והולך לבית המדרש כדי ‘לקבוע עתים לתורה’ – גם אם נתמזל מזלו, ומגיד השיעור הוא מומחה וגדול בתורה, הרי בלי משים הוא משווה את החוויה הרוחנית של לימוד התורה לחוויה הרוחנית של העיסוק בפיסיקה, ולא תמיד ברור לו איזו משתי החוויות האלה גדולה יותר. וכעין זה ממש כאשר הוא הולך בשבת לבית הכנסת ורואה שם את הרב. הוא יודע שהרב הזה עסק כל השבוע בענייני רוח – ממש כשם שהוא עצמו עסק כל השבוע בענייני רוח. והרי הוא שואל את עצמו: היש באמת בינינו הבדל כל כך תהומי?

נראה לי, שזהו בדיוק המצב שגדולי ישראל ביקשו למנוע כאשר נלחמו מלחמת חורמה בהשכלה.[8]

תיאור מדויק זה מלמד אותנו כי הרבה לפני שעלינו לחשוב על חרדה מפני תופעת החילון, עלינו לחשוב על חרדה מפני הערך והטעם שבני אדם עשויים למצוא בעולם שמחוץ לתחומי התורה והמצוות. זוהי החרדה הבסיסית שבזכותה זכינו לכינוי “חרדים”.

תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בדבריו של מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל. בשנת תשע”ב, בעת ביקורו באירופה, הוא נאם בפני יהודי צרפת ואמר את הדברים הבאים: “מה החינוך היום? החינוך הוא תורה! ותורה! ותורה! אין זולת זה שום דבר אחר. רק תורה. ומי שרוצה להיות מאושר שילמד את הבן שלו תורה”.[9] דברים אלה מבטאים עמדה נחרצת, אף נחרצת מאוד, הרואה בלימודי חול וברכישת מקצוע דבר בעייתי, שלא לומר שלילי. אבל לימודי החול אינם בעיתיים בגלל תוכן ספציפי שיש בהם, אלא משום שהם מורידים מהבלעדיות של התורה.

אם באתם לשאול מהי הבעיה באקדמיה, זוהי אפוא התשובה: האקדמיה יוצרת אצל האדם עולמות תוכן ורוח מגוונים ומרתקים, שגם אם אינם מנוגדים לעולמה של תורה, הרי שאינם כרוכים בתורה

החברה החרדית מוכנה להכיל בקרבה סוחרים, עסקנים, בעלי אומנויות שונות; אך היא איננה מוכנה להכיל מקצועות שכרוכים בהכשרה אקדמית גבוהה. אם באתם לשאול מהי הבעיה באקדמיה, זוהי אפוא התשובה: האקדמיה יוצרת אצל האדם עולמות תוכן ורוח מגוונים ומרתקים, שגם אם אינם מנוגדים לעולמה של תורה, הרי שאינם כרוכים בתורה.

כאשר אנו שואלים מדוע עולם התורה אינו רואה בעין יפה לימודי מקצועות חול בסיסיים, ואף מביע לכך התנגדות אקטיבית – נדמה כי זוהי התשובה.

***

כידוע לכל, התורה אינה שוללת את ההשתלמות בידיעות כלליות, ואפילו שלא לשם פרנסה. גדולי ישראל המפורסמים ידעו היטב מדעים כלליים, ודי להזכיר את הספר “איל המשולש” של הגר”א, ואת דברי תלמידו ר’ ישראל משקלוב, בהקדמתו ל”פאת השלחן”: “כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו […] וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא”. החשש מפני לימוד מקצועות אינו השפעה זרה, וגם לא ביטול תורה. החשש הוא ירידת קרנה של תורה.

הדאגה לעתידם הרוחני של ילדי אכן עומדת מעל הדאגה לעתידם הכלכלי, אבל השתים אינן מבטלות זו את זו. כיצד יתפרנסו בני ללא כלים בסיסיים בשוק התעסוקה? האם יכול אני להיות סמוך ובטוח שכולם יוכלו לשבת באוהלה של תורה ולהיפטר מעול דרך ארץ?

האם תשובה זו מניחה את הדעת – את דעתי או את דעת אחרים? האם היא מורידה מדאגתנו לעתיד ילדנו? באשר לעצמי, קשה לי לקבלה. הדאגה לעתידם הרוחני של ילדי אכן עומדת מעל הדאגה לעתידם הכלכלי, אבל השתים אינן מבטלות זו את זו. כיצד יתפרנסו בני ללא כלים בסיסיים בשוק התעסוקה? האם יכול אני להיות סמוך ובטוח שכולם יוכלו לשבת באוהלה של תורה ולהיפטר מעול דרך ארץ?

בעשרות השנים האחרונות, לא רק שלא מצאנו פתרון מניח את הדעת ללימודי חול על טהרת הקודש, אלא שמצבם של לימודים אלו רק הורע. בשנים עברו, רוב בתי הספר החרדיים שהשתייכו לחינוך העצמאי לימדו לימודי חול ברמה סבירה. היו מעט תלמודי תורה שלא היו שייכים לחינוך העצמאי, אבל בהם למדו רק אותם מעטים שייעדו את עצמם לעתיד תורני. אולם, בדור האחרון, ירדה קרנם של לימודי החול. תלמודי תורה ללא לימודי חול כלל הפכו לנורמה, וגם בחינוך העצמאי הלכו מקצועות אלו ודעכו.

עברו יותר ממאתיים שנה מראשית ההשכלה, ונסיבות דורנו שונות בתכלית מהנסיבות דאז. ולמרות זאת, המאבק להחדרת לימודי חול לחינוך התורני עדיין נדמה למאבקם של המשכילים, המבקשים להידמות לחברה החילונית, בשלומי אמוני ישראל המבקשים לחנך יהודים טובים שעבורם השבת היא פסגת השבוע והתורה היא טעם החיים. אני סבור שאסור לנו להשלים עם מצב זה. למען עתידנו ועתיד ילדינו, צו השעה הוא להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש שמשלבים לימודים כלליים ברמה סבירה. אין הדבר תלוי אלא בנו.

 

[1] הנתונים מבוססים על: צ’רנוביצקי ופלדמן, החצר האחורית של החינוך בישראל: מערכת החינוך החרדית, תמונת מצב והמלצות מדיניות, ינואר 2018.  http://www.berl.org.il/wp-content/uploads/2018/02/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA.pdf

[2] בבלי קידושין כט, א.

[3] שם פב, א.

[4] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3761631,00.html

[5] שם.

[6] וראה מאמרו של אלי מורגנשטרן, “חשיבותו של החינוך הריאלי” https://iyun.org.il/article/education-and-jobs-market/mathematics-education/

[7] נפתלי הרץ ויזל, דברי שלום ואמת, פרק א. וראה: עמית עומר, סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה, צריך עיון, כ”ו אב תשע”ז.

[8] הרב מ’ ברויאר, “מלחמות אבודות מראש”, מסכת, חוברת ג, תשס”ה, עמ’ 141-140.

[9] יתד נאמן, 03.09.2012.

מאתר צריך עיון, כאן.