ללא מחבר No Author

הקונספציה שהתהפכה לנו על הראש – משה פייגלין

משה פייגלין – ישראל מחר

באחת התחלפו איומי הסרבנות, בפרץ של התגייסות והתנדבות שלא נראה בארצנו מעולם. גם הניכור לזהות היהודית, התחלף לפתע בפרץ של חיבור לזהות שלא נראה מעולם. שובל המכוניות הפרטיות שהותירו אנשי המילואים בצידי הדרכים כאומרים, ‘האוטו לא מעניין אותי עכשיו, אני חייב להגיע מהר ליחידה’, הביקוש חסר התקדים לציציות, טקסי קבלת עול מלכות שמים בטרם יציאה לקרב – מעולם לא נראו מראות כאלה בהיקף שכזה בצבא ישראל.

ואולם אל לנו להתייחס אל המציאות שקדמה לסטירה המצלצלת שהעירה את העם מן ההתבוססות בביזיון הפילוג והשנאה, כאל חלום בלהות שחלף. עלינו להבין את מה שעבר עלינו, לא בכדי לעורר חלילה בשעת רצון זו את אש השנאה והפילוג, אלא כדי לנסות ולהפיק לקחים חיוניים להמשך.

ובכן כזכור החלו איומי הסרבנות להופיע בקרב טייסים בחיל האויר. לא כולם אולי גם לא רובם – אבל שם זה החל.
וזה נמשך כידוע ביחידת 8200 של חיל המודיעין.

ה’טרנד’ דיבר על כך שאלו למעשה הכתפיים הרחבות שעליהם יושב ביטחון המדינה, חיל האויר ויחידות העילית הטכנולוגיות שמפעילות את המבצעים המיוחדים.

לא מדובר היה בדיבורים בעלמה. מאז הסכמי אוסלו, הלך צה”ל ושיעבד את עצמו לקונספציה לפיה תם עידן המלחמות הגדולות – המלחמות שבין הצבאות הלאומיים – והחל עידן חדש, מערכה בלתי נגמרת שבין המלחמות (שלא תהיינה).

חזון אוסלו היה למעשה חזון פרוגרסיבי. בספרו ‘המזה”ת החדש דיבר שמעון פרס למעשה על קץ הזהויות הלאומיות ועל אובדן המשמעות של גבולות כל שהם.

יוזמי אוסלו הבינו היטב כי כדי להעביר את עם ישראל מתודעת ‘קיר הברזל’, לתודעת המזה”ת החדש, יש לגייס, לגבות ולתת לתהליך את הלגיטימציה של מערכת הביטחון.

אתוס הביטחון היה האתוס המכונן של המדינה שהוקמה מתוך אפר הכבשנים. ‘יד ושם’ הפך לסוג של “בית מקדש” עבור מדינת ה’לעולם לא עוד’.

בלי השילוב של לובשי מדים ועונדי דרגות בכירות בקרב הנושאים והנותנים – ספק אם אוסלו היה “יורד בגרון” של הציבור הישראלי.

כך התחלפה לה תודעה שהציבה גבולות ברורים של זהות לאומית נבדלת וגזרה מתוכה תפיסת ביטחון של הכרעה בזמן קצר ובשטח האוייב, בתודעה פרוגרסיבית שאינה מכירה בזהויות לאומיות (ואחרות) ולכן גוזרת מתוכה תפיסת ביטחון שאינה נותנת יותר חשיבות לשטח – תודעה ביטחונית שלא רואה יותר צורך בהעברת המלחמה אל שטח האוייב, תודעה שאינה מבקשת להכריע אלא להכיל.

‘אין יותר מלחמה בין עמים, אלא מלחמה בין אנשי השלום לאויבי השלום’ הסביר יצחק רבין.

צה”ל החל לקדם אל עמדות המפתח אך ורק קצינים שנראה כי הפנימו את התודעה החדשה. המחשבה שקודמה היתה שאין יותר עמים, אין יותר מלחמות לאומיות, ולכן גם אין צורך בעוצבות שריון, גדולות לביצוע מהלכים אסטרטגיים נוסח ‘ששת הימים’ ו’יום הכיפורים’. כל אלה הם נחלת העבר. בעידן אוסלו כל שנותר הוא קיצוניים משני הצדדים(!), פנאטיים דתיים וקיצוניים שעימם נוכל להסתדר ללא צבא מתמרן אלא באמצעות טכנולוגיה.

מתוך התפיסה הזו הלכו ודולדלו זרועותיו האסטרטגיות של צבא היבשה ומשאבי הצבא רוכזו בזרועות ה’הכלה’, בכלי הטיפול הנקודתיים – במקום אלה האסטרטגיים.

‘סרבני קפלן’ החדשים האמינו באמת ובתמים, כי הם הנושאים את ביטחון ישראל על כתפיהם. שהרי הם – חיל האויר ויחידה 8200 הם המענה לאיום הביטחוני מצד הגופים הפונדומנטליסטיים שמאיימים על ישראל… הם – ישראל הנאורה והמתקדמת, הם המחזיקים את קיום המדינה בקצות אצבעותיהם ואת הדוסים והביביסטים על כתפיהם.

את הדוגמה המובהקת ביותר לפנטזיה הזו, נתן לא אחר מאשר ראש אמ”ן האלוף אהרון חליווה, שהסביר בין השאר, כשנה לפני שואת העוטף, כי האיום האקלימי מהווה סכנה גדולה יותר לישראל מאשר האיומים הביטחוניים…לא פחות ולא יותר…

כך הובילו הסכמי אוסלו והתודעה שיצרו, את צה”ל, מצבא הכרעה אסטרטגי, לצבא הכלה טקטי. צה”ל הפך מצבא המבוסס על עוצבות שריון, רגלים, הנדסה ותותחנים, לסוג של משטרה חמושה וטכנולוגית – צבא ‘עקיצות’ – המבוסס על חיל אויר, מודיעין ויחידות קומנדו.

אין מה לדאוג. החמאס מורתע לעוד 15 שנה. אנחנו, הישראלים החדשים והרציונליים מסוגלים להכיל את האיומים הדתיים הללו באמצעות טכנולוגיה ופינוקים (שוחד) כלכליים – ובואו ונתפנה לטפל באיומים האמיתיים כפי שמגדירה אותם תודעת הפרוגרס.

לא בכדי, הפכו זרועותיו המובילות של צה”ל החדש, למובילות התודעה הפרוגרסיבית בצבא – ובמידה רבה במדינה כולה.

את הבאים בשערי בסיסי חיל האויר קידמו שלטים בעברית פרוגרסיבית שאין בה יותר אבחנה בין זכר לנקבה

במסכי 8200 שולבו באופן רשמי ארגונים ומסרים להט”ביים –

מן המזה”ת החדש של שמעון פרס שבו איבדו הזהויות הלאומיות את משמעותן, התקדם צה”ל והפך בתוך דור אחד לצבא שבו הפכו כל הזהויות למומצאות וכך גם ההתייחסות לסכנות הנובעות מהן. ואז הגיע יום שואת העוטף, שמחת תורה של תשפ”ד – והכל התהפך…

מבחינה צבאית מה שקרס באותו יום היו הזרועות הללו. המודיעין שהצליח לא לראות ולא להתריע בפני מבצע רחב היקף שכזה, וחיל האוויר שאמור היה לתת למענה ראשוני בתוך דקות ספורות, באמצעות מסוקי קרב ובאמצעות הפצצה מסיבית של כל המרחב שממנו הוסיפו לשטוף פראי האדם אל תוך יישובי העוטף.

מנגד – מי שהגיעו לבסוף, ובחירוף נפש הגנו על מדינת ישראל והיישובים היו אזרחים וחיילים רגליים שפעלו בצורה אינדבידואלית.

ומי שנותן עכשיו את המענה האסטרטגי, אלו כוחות השריון (שנותרו לרפואה) וחטיבות הרגלים וההנדסה שהחלק הדומיננטי בהם הוא אותם דוסים וביביסטים…

הקונספציה שקרסה ב- 7.10 היא קונספציה רחבה ומשולבת. קונספציה אידאולוגית וצבאית כאחד. קונספציה שהובילה גל של פלגנות, סרבנות ושנאה – קונספציה שפירקה את הצבא לרסיסים והשאירה את אזרחי מדינת ישראל להגן בעצמם על ישוביהם ומדינתם.

והם עשו זאת וממשיכים לעשות זאת, בגבורה, באחדות, ברוח מופלאה ובמסירות נפש שאין כדוגמתם.

ואולם זכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך’.

עלינו לזכור כי שורש הרע שהוביל גם למלחמת האחים וגם לאסון הביטחוני הקולוסאלי היתה הקונספציה שביקשה לפרק את הזהויות. שורש הרע היה תרבות הפרוגרס שפשתה בחברה ובצה”ל מאז הסכמי אוסלו.

התיקון הגדול שאנו רואים בשיבה אל הזהות בשדות הקרב, חייב יהיה להמשך אל כל מרחבי חיינו. בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, בחינוך, בפקידות הציבורית, במשפט – וכמובן בזרועות הביטחון.

רק כשנשוב אל עצמנו, נדע באמת לקום על רגלינו, לנקום את נקמתנו ולהבטיח כי לעולם לא עוד.

מתוך אתר ישראל מחר.

Ode to Those Who Fail but Keep Trying

“All honor to him who shall win the prize,”
The world has cried for a thousand years;
But to him who tries, and who fails and dies,
I give great honor and glory and tears;

Give glory and honor and pitiful tears
To all who fail in their deeds sublime;
Their ghosts are many in the van of years,
They were born with Time, in advance of Time.

Oh, great is the hero who wins a name,
But greater many and many a time
Some pale-faced fellow who dies in shame,
And lets God finish the thoughts sublime.

And great is the man with a sword undrawn,
And good is the man who refrains from wine;
But the man who fails and yet still fights on,
Lo, he is the twin-born brother of mine.

by Joaquin Miller

(From here.)

מישהו עוד מקשיב ל’מומחים’ בתשקורת? לא יאומן כי יסופר

ערבים מתונים נגד חמאס? “בשם המיתוס הכוזב המוזר הזה אנחנו מקיזים דם כבר 3 עשורים”

איש התקשורת שלומי אלדר סיפר על התקוממות צפויה של תושבי רצועת עזה נגד ארגון הטרור חמאס והעיתונאי אבישי עברי תקף את הטענה כי יש ערבים מתונים שרוצים לעשות שלום עם ישראל, וטען כי מדובר בסחורה פיקטיבית ומשומשת

  • מערכת JDN
  • י״ג בכסלו ה׳תשפ״ד (נובמבר 26, 2023)

 

איש התקשורת שלומי אלדר, המזוהה עם עמדות הנטועות עמוק בשמאל הישראלי, כתב בחשבון שלו ברשת X: “שידרתי עכשיו בערוץ 13 שעתה ביום השני של הפסקת אש, מגלים תושבי הרצועה את ההרס ותוצאות המלחמה. לראשונה אני שומע קולות של רצון להתקומם נגד חמאס”.

“אני מסקר את רצועת עזה כמעט 30 שנים, ועוקב אחרי חמאס כמעט מאז שנוסדה התנועה ע”י השייח’ אחמד יאסין כתנועת רווחה. פעם ראשונה שאני שומע קולות רבים של אנשים שמתארגנים כדי להתקומם ולהעיף את חמאס שהביא עליהם אסון. נמות נמות כי אין פה יותר חיים הם אומרים או שנמות מהישראלים או שנמות מחמאס אבל אי אפשר להמשיך כך”.

שלומי אלדר הוסיף ודיווח כי “בנוסף הם מדברים על כך שמאסו בכול ההנהגה הפלסטנית גם חמאס שהביאו עליהם אסון וגם הפת”ח שהיה שלטון מושחת. השאיפה להקים חזית הצלה לאומית שתהייה מורכבת מאנשי עזה מוכרים, לא פוליטים, שירצו לעבוד ולהציל את התושבים ולשקם את עזה. לא את המנהרות. לא בטוח שיצליחו אבל זהו תהליך שצריך לשים לו לב. עזה מתקוממת עקב תוצאות ההרס של המלחמה וזו החדשה הכי חשובה נכון לרגע זה”.

העיתונאי אבישי עיברי, המזוהה עם עמדות הימין הישראלי הגיב בחריפות ברשת X: “שימו לב כי זה חשוב מאוד מאוד. אותם אמרים שתיווכו לכם את חמאס 30 שנה ושגו לחלוטין בכל מילה שאמרו, למעשה לא התחילו בכלל להבין איפה הם חיים ומה הם מסקרים. אותם אנשים שאחרי ה-7.10 עשו כמה ימים פרצוף מופתע ומלמלו מילות חרטה – עבר להם. הם שוב על הסוס ושוב מפרשנים בבטחון מוחלט”.

“מבחינתם הם עדין סמכות רלונטית לתווך לנו ולהסביר לנו את המרחב והארגונים שהם כשלו כשל מר, עמוק וגורף בהבנתו. עכשיו שימו לב לתוכן הדברים שלהם, ואני מדבר בלשון רבים בכוונה כי אלה הרבה פיות שאומרים ואמרו תמיד אותם דברים (כי ככה עובדת קונספציה). הם ימשיכו להתראיין, וערוצי התקשורת שאתם צורכים ימשיכו לראיין אותם בפרצוף רציני שזה פארסה אבל הדבר החשוב לשים לה אליו זה שתוכן הדברים לא ישתנה”.

אבישי עיברי כותב: “שימו לב מה שלומי מוכר לכם כאן: אותה סחורה משומשת ופיקטיבית שתהליך אוסלו מתבסס עליו כבר 30 שנה, “הערבים המתונים”. לפי האגדה הזאת קיימים אי שם ימבה ערבים מתונים ושוחרי שלום שרק מחכים לצ’אנס הכי קטן כדי להקים פה דמוקרטיה פלשתינית מתקדמת ושוחרת שלום ורק “הקיצונים” (שזה “הערבים הרעים”) כל הזמן מפריעים להם”.

“בשם המיתוס הכוזב המוזר הזה אנחנו מקיזים דם כבר 3 עשורים. אלפי אנשים הקרבנו למולך הזה, 1200 מהם רק לפני חודש וחצי, אבל בשביל האנשים שמאמינים בדת אוסלו, אין דרך אחרת. מהר מאוד התפכחו מהבלבול שנסך בהם הטבח ההמוני בשמחת תורה והנה הם שוב מטיפים לנו מאותן במות, תחת כל עץ רענן, את אותה תורה משיחית והזויה: הנה הנה מגיעים הערבים הטובים והמתונים שיביאו את השלום והשקט לישראל. אנחנו צריכים רק להאמין. ולוותר על עוד חבל ארץ, ולחמש ולתמוך בעוד ארגון טרור (סליחה, “רווחה” כמובן) שישמור עלינו מפיגועים”.

“זה קריטי שתשימו לב. קריטי. אלה אותם אנשים בדיוק באותם אולפנים שחוזרים על אותם מסרים. אל תתנו להם! זפזפו הלאה. זה בנפשנו. הם ימכרו לנו שוב ערבים מתונים, ושוב תהליך, ושוב שיחות, ושוב נעלים עין מ”הפרות סדר” ו”טפטופים” כי צריך הרי “הקלות” ו”מחוות” כדי “להתניע את התהליך”. ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים. רק ברצח וטבח. בהתחלה של משפחה אחת פה ושם במקומות לא חשובים כמו התנחלויות או ירושלים, ובסוף בפוגרום המוני בתוך ישראל האמיתית. בבקשה היזהרו והישמרו והזהירו אחרים”.

מאתר JDN, כאן.

דברים חשובים ויקרים מהרב יצחק זילברשטיין שליט”א

מרן עמוד ההוראה הגר”י זילברשטיין שליט”א, שולל את שיטת החינוך לפיה על ההורים להפוך כל אזעקה לחוויה

פולמוס מעניין שהגיע לשולחנו של מרן עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א, והובא בקו ‘שיח יצחק’ ע”י נכדו הרב חיים מלין, כאשר הורים שאלו את הרב על עצה ששמעו ממטפל רגשי מומחה, עצה שלטענתו תגרום שלא יבהלו מקולן המבעית של האזעקות.

לדברי היועץ: “תהפכו את הרגעים הללו לחוויה. כדאי להכין מיני מתיקה או פרסים קטנים, וכל פעם שתשמע האזעקה, תחלקו אותם לילדים בעת השהות במרחב המוגן, ובכך תהפכו את אותם רגעים לרגעים מתוקים ומשמחים”. ואכן ההורים מעידים שכך עשו, והעצה הועילה, וגם שאר ילדי הבניין החלו לבוא ולבקש ממתקים ופרסים, והאזעקה נהפכת מזמן מלחיץ וכבד, לשעה חווייתית, עד כדי כך שנוצר מצב בו הילדים ממתינים בקוצר-רוח לצפירת האזעקה לקבל את הממתק הבא…

ההורים שבאו לשאול את מרן הגר”י זילברשטיין שליט”א, הוסיפו לשאול אם מותר להם לקנות את הממתקים הללו מכספי מעשרות, שכן אולי ניתן להחשיב את הדבר להוצאת מצווה. אך תשובתו התקיפה של מרן הרב זילברשטיין הפתיעה אותם עד מאד:

“הוצאה זו אינה נחשבת להוצאה של מצוה, ואף לא של רשות, אלא ‘הוצאת עבירה’, כי כל עצתה של אותו ‘מומחה’ אינה אלא עצת גויים, להפוך עת צרה וזעקה ל’חוויה’. עצה יהודית היא, להרגיע את הילדים על ידי מזמורי תהילים שיאמרו במקהלה, [וכידוע בעת צרה מחויב אדם מדאורייתא להתפלל להשי”ת שיושיעו מהצרה]. ועל מנת להשרות אווירת רוגע וחיזוק, ניתן לשיר עם הילדים שירים המחזקים בביטחון ואמונה, כגון ‘אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח’, ‘והיא שעמדה לאבותינו ולנו’, ‘בצאת ישראל ממצרים’, וכדומה”.

מוסיף מרן הגר”י זילברשטיין: “ובמקום שיטת החינוך הזרה של חלוקת ממתקים, יש להחדיר לילדים [באופן מרגיע ומשמח], שהאזעקות נועדו לפשוט את העקמומיות שבליבנו, שכן ‘האלוקים עשה שיראו מלפניו’ (קהלת ג, יעויין ברכות דף נט ע”א), ולשנן באוזנם את דברי הרמב”ם (ריש הל’ תעניות): “מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם”.

“ורק לאחר אמירת התהילים ושירי האמונה, כאשר הטיל יורט או נפל בשטח פתוח, יאמרו כולם ‘מזמור לתודה’ (תהילים ק), ואז יהיה אפשר לחלק לילדים ממתקים וכדומה, ותהיה זו ‘סעודת מצוה’, [שכן קיימת מצוה מן התורה להודות ולשבח להשי”ת לאחר נס שהתרחש, יעויין בשאילתות (פרשת וישלח שאילתא כו)]”.

עד כאן דבריו הברורים של מרן הגר”י זילברשטיין שליט”א, שהתפרסמו בימים האחרונים בקרב יועצי ואנשי חינוך רבים, והחדירו את ההסתכלות הנכונה והברורה ע”פ התורה הקדושה בשאלה חינוכית זו.

(קו ‘שיח יצחק’)

מאתר דרשו, כאן.