הרשימה הערבית המשותפת הדפיסה שלטי פרסום ויצאה בקמפיין באידיש, שמופנה לציבור החרדי. “דיין שטימע קעגן גזירת הגיוס”, נכתב בשלטי הקמפיין.
הגימיק של הרשימה הערבית הצליח לעורר שיח ובמפלגתם אמרו כי האמירה הפוליטית גוברת על החשיבות של הפנייה האלקטוראלית. השלטים מזכירים שרק הרשימה המשותפת מייצגת את האינטרסים של כל האוכלוסיות המודרות ומעמידה אלטרנטיבה חברתית ומדינית אמיתית.
מהרשימה המשותפת נמסר: “השיסוי הוא ההישג הגדול ביותר של הימין – הנצחון האמיתי יבוא כשנשבור את החומות שמפרידות בין כלל אזרחי המדינה. הרשימה המשותפת תקדם את האינטרסים של החברה הערבית וכל האוכלוסיות המודרות”.
מסורת מקום בית המקדש על פי השל”ה הקד’ ● מכתב השל”ה ● דעת הגרי”ש אלישיב
20:07 (13/02/20) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.
Naama Yissachar returned home recently on the Israeli Prime Minister’s plane. This was ostensibly a reason to rejoice: A young woman sitting among criminals in a Russian prison had been set free. Still, it is worthwhile to remember what she had done. No, she did not disseminate Yiddishkeit under cover of darkness, and no, it is not the KGB era. She also did not run a red light and kill someone, chalilah. She “just” served as a courier to transport forbidden substances into Russia. “Just” 9.6 grams of a prohibited drug.
And why is that something that should interest readers of Hamodia — the clean, quality newspaper of chareidi Jewry that usually avoids stories that reflect ugliness and abomination? Because this is not the first time — and possibly not the last — that young people have been caught breaking this law. Prior to Yissachar, there were many incidents that left parents distraught and anguished after their children were caught “just” transporting a few grams, and at this time, there are Israeli bachurim sitting in prisons around the world after being convicted of this crime.
It might happen because of a lack of awareness or willful blindness, and we are addressing this as per the recommendation of Rabbanim and educators who have taken on the challenge to warn people so that others should not fall into the same trap.
It’s very tempting, on the one hand, and challenging on the other. Foolish teenagers tend to fall for temptations. It is big money and not a very big risk. It could cover the costs of their tickets to Lizhensk or Kerestir, and they may even have some change to buy a pack of Marlboros or some Drambuie. All they have to do is take an envelope or a little bag and travel to Warsaw via Belgium/France/Florida/Luxembourg.
You’d have to be a real wimp to forgo such an opportunity. But, more notably, you have to be mature and realistic to say no to such a tantalizing offer: kivrei tzaddikim plus a pidyon nefesh all in one package.
I met Yaakov Yosef Greenwald in the winter of 5773. He had just finished serving more than five years in a Japanese prison. He had traveled to Japan at the age of 17 and returned, battered, at the age of 22, losing his prime years as a bachur in a Japanese prison.
It was all going smoothly. Greenwald and two friends from yeshivah were on the way home from a trip to daven in Lizhensk. It was Adar 5767. At around 4:00 a.m. Tokyo time, the plane with the three boys landed. Having been deceived, and having made erroneous assumptions, they came to Chiba Airport, wheeling their loaded suitcases, without knowing or understanding what exactly was in them. They would only find out at customs inspection — by which time it was too late.
With their luggage in hand, they exited to the terminal. Their childish naïveté did not take into account the impact made by the sight of three bachurim wearing yeshivah chaletlach and curled peyos. If that was not enough, the language barrier was the clincher. Their stammering in Yiddish and hand motions made further evasion impossible. The Japanese temperament, as they would learn in the years to come, did not allow for any cutting of corners. They were taken to a side room for a more thorough questioning by an augmented team that had been summoned for the incident. The suitcases were opened, and the rest is history.
“The room where I spent five years,” Greenwald told me, “was isolated and horrible. Four walls in a depressing gray, with just one small, barred window allowing in some sunlight. They’ve never heard of insulation in Japan. The extreme weather seems to be tailor-made for torturing prisoners. In the winter, the room is a bone-chilling freezer. In the summer it’s like a sauna, as the fiery heat fries the body and addles the mind, with nowhere to go for [relief].
“The daily schedule is rigid and arbitrary. The prisoners are awakened early in the morning. The three meals are served according to a ridiculous schedule. Breakfast is served at six in the morning. At eleven o’clock lunch is served, and supper is at four in the afternoon. The rest of the day, the prisoner is subject to the rumblings of his stomach, except for a bit of fruit that he can purchase in the canteen.” Greenwald lost nearly 100 pounds while in prison.
I met him when he was broken and scarred, yet realistic and determined: “We have to tell the story of what happened to me and my friends to all young people who dream of getting rich and making fast money from some dubious courier job.” And that is what we are here to do now.
An educator who is heavily involved in this issue offers a few piercing points to ponder:
Another painful point: When all is said and done, the bachur who knows what he is risking and winds up in prison, chalilah, is not even there for making a kiddush Hashem or for some heroic act. It is possible that there aren’t even grounds for helping him. As Chazal say, “Someone who does not have daas must not receive compassion.” He is not a martyr. Someone who causes himself to get into such a situation should know that it is very doubtful that he will be able to withstand it and emerge healthy and whole, and he should remember that there is no one standing behind him.
He got into the mess — he must face the music.
ניסיון ראשון להתחקות אחרי דרכו ההלכתית של הרב משה לנדא זצ”ל, מגדולי הרבנים של הדור האחרון
מנחם ברונפמן
מטבע עשייתו הרבנית האדירה, חובקת העולם, של הגרמי”ל זצ”ל – בכללם: ניהול הלכתי של מערכת כשרות מסועפת, ניהול אחד מבתי־הדין הכי חשובים בעולם החרדי, ניהול רבנות עיר התורנית הגדולה ביותר – לא היה זמנו בעטו, לשבת ולמשוך בעט סופרים, להעלות חידושיו ודברי תורתו על הכתב. אכן, למרות זאת, במשך עשרות שנות רבנותו התפרסמו מאות עמודים מחידושי תורה, השקפה והלכה פרי הגיונו.
צללתי אל תוך האוצר התורני האדיר הזה, בבקשי לשרטט ממנו שרטוט ראשוני לדמותו ההלכתית וההשקפתית של הגרמי”ל, כפי שזו עולה מכתביו∙.
רבות דובר ועוד ידובר על מערכת הכשרות המופלאה של “הרב לנדא”, אותה יסד אביו הגאון החסיד רבי יעקב לנדא זצ”ל, ואתה הרחיב ופיתח מאוד בנו הגרמי”ל, המשלבת הן עמידה איתנה על קוצו של יו”ד, הן למדנות עמוקה (להחמיר במקום שיש להחמיר לא במקום שאין יסוד הלכתי להחמיר, ונדגים זאת להלן), והן מחויבות עמוקה למסורות שמדורי דור.
תפיסת הכשרות של הרב לנדא נובעת מתפיסה רוחנית של דיני הכשרות, של ההשפעה המיסטית שיש לאוכל אותו אוכל האדם על נפשו ועל נשמתו, זאת בנוסף לעצם המחויבות לחוקי שמירת ההלכה. “ביורה דעה סוף סימן פ”א כתב הרמ”א: לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק עצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו. ולכאורה קשה”, מנתח הרב לנדא את הילכת הרמ”א, מדוע נקבע ש”המינקת אסור לה לאכול רק בגלל התינוק? הרי היא ישראלית וחייבת לאכול רק כשר? מתרצים הש”ך והט”ז על אתר, שאף שהמינקת חולה ומשום סכנה מותר לה לאכול דברים האסורים – חובה על האב שלא ליתן לה התינוק להאכילו, כי זה מזיק לו. אנו רואים כאן מה הן התוצאות מהעדר הזהירות באכילה. אם מבחינים במידות רעות אצל ילד או נער, כמו העדר רחמנות וכדומה, זה מחשיד שאכל דברים לא כשרים. הרמב”ן בפרשת שמיני כותב כי בבהמות הכשרות ובעופות הכשרים לא ימצא דורס – כי התורה הקפידה על מידותיהם של ישראל שלא יאכלו מן הבהמות והעופות הללו – כי האכילה שנהפכת לדמו ובשרו של האוכל משפיעה גם על נפשו”.
זהו היסוד האידיאולוגי של מערכת הכשרות שפיתח הרב לנדא. “בכל נושא ההשגחה, העיקרון הוא שיהיה הכול למהדרין מן המהדרין. אם ניקח את נושא ה’ערלה’, אף אחד אינו יכול לתאר כמה עבודה מושקעת בהשגחה על ה’ערלה’… משגיח יכול לעמוד יום שלם בבית האריזה ויקבל רק 2 משטחים של פרי כשר בשביל כל בני ברק. כך גם נושא ה’תולעים’. אדם נכנס לקונדיטוריה וקונה העוגה. בתוך העוגה יש כמה חתיכות של קליפות אשכוליות. כמה צריך להשקיע בקליפות האלו – להוריד מהן הכינמות!”
באחת משיחותיו הפומביות בעניין הכשרות, שיתף הרב לנדא את הקהל:
“אני מוכרח לומר ולשתף את הציבור בירידת מצב הכשרות שראיתי והכאיב לי מאד ומבלי להיכנס לפרטים, כי אם נפרט יצטרך הציבור לשבת כאן עד עלות השחר… אספר רק דבר אחד: באנו לשחוט במקום שקדמו לנו רבנים אחרים עם צוות שוחטים ומשגיחים שלהם. בשבוע הראשון שחטנו ובדקנו, והיתה כמות מועטת ביותר של חלק, אך לא לקחנו אפילו כזית אחד של בשר משבוע זה. פשוט לא יכולנו לקחת, וזאת בגלל צורת ההנהגות וההרגלים של הפועלים המקומיים, שהורגלו כך מהצוותות הקודמות, ולדוגמא בענין חיתוך הבהמות, שחותכים אותם בשעה שכל נסורת האחוריים עם החֵלֶב נופלת על הבשר ואח”כ גוררים את הבהמות על כל הפירורים של הטריפות והחֵלֶב הנמצאים על פח נירוסטה על הרצפה….
“איך קורים דברים כאלו? לדאבוני הדבר פשוט מאד: מצב זה התחיל בארה”ב ומשם המשיך והגיע גם לדרום אמריקה. כאשר רב אחד רוצה לרשת הכשר של רב אחר, הוא בא ומציע למפעל: ‘אני אתן לכם קוּלוֹת, אצלי יהיה לכם יותר קל’. בעל המפעל בא אל הרב ואומר: ‘היה אצלי רב פלוני והוא מוכן לוותר על כך וכך’. כעת, הרב הזה עומד בניסיון, ושתי אפשרויות לפניו: האחת, שיאמר לבעל המפעל, תעבור עם ההשגחה לרב ההוא, אני לא יוכל לוותר על דרישות ההלכה. והאפשרות השנייה, המצויה יותר לצערי, שהרב מעוניין להישאר בהשגחתו על המפעל, הוא אינו רוצה לאבד את ההכשר מפאת ‘רווחים שונים’, וכביכול ‘אין לו ברירה’ ואומר לבעל המפעל – גם אני מוותר ומסכים למה שרב פלוני מציע. אך לדאבוננו, זה לא נשאר בויתור הראשון, אח”כ מגיע רב נוסף לאותו מפעל ומוותר ומציע גם את קולותיו שלו. עבור המפעל זה כמובן ריווחי, ושוב ‘בלית ברירה’ כביכול מסכים ‘הרב המכשיר’ לרדת אף הוא בדרישות. וכך נעשה שלשלת שא’ מתיר את דרישות קודמו והמצב כמובן נהיה גרוע ביותר. ומגיעים רח”ל לבזיונות ולחילול ה’ בעיני הגויים או להבדיל בעיני אותו בעל מפעל יהודי שאינו שומר תומ”צ, שרואה ש’התורה הזאת תהא מוחלפת’ תמורת בצע כסף… גם אצל רבנים רח”ל”.
(אפנה את הקוראים גם לדבריו המיוחדים בשיחה אחרת שנשא בעניין הכשרות – בקובץ פעמי יעקב גליון שבט־אלול תשע”ח, עמ’ קכה ואילך.)
“ההכשר שלנו”, אמר פעם הרב לנדא בראיון לבטאון עולם החסידות, “אינו למסחר ואינו קשור כלל לשום גוף. כשההכשר נהפך למסחר – זה גרוע מאוד. האמת היא, שאבא לא רצה לתת ‘הכשרים’ מחוץ לבני ברק… הוא הרגיש עצמו ‘משרת ציבור’, משרתם של תושבי העיר, ובתוקף תפקידו זה נאלץ לתת גם הכשרים”.
הדוגמה האחרונה, מבחינה כרונולוגית, ממלחמתו חסרת הפשרות של הרב לנדא בענייני כשרות, באה לביטוי בפרשת ה”בראקל”. בְּרָאקֶל הוא גזע של תרנגול שמגיע מאזור בראקל (אנ’) בבלגיה. בשנת תשע”ז החלה התעניינות סביב הזן לאחר שהוא יובא לגידול מסחרי על ידי חברת ‘מסורת טהרת העופות’, שהוקמה כדי להשיג עופות שאין עליהם חששות של הכלאה עם זנים אחרים. החברה איתרה עופות אלו שלדבריה הם מגזע טהור ללא הכלאות, הוא העוף הנ”ל. אולם, אף שלבראקל סימני טהרה של עופות, עם תחילת שיווקו התפתחה מחלוקת הלכתית בשאלת כשרותו למאכל, האם הוא עוף שנאכל במשך השנים על ידי יהודים שומרי מצוות, דבר המעיד על כך שיש לעוף מסורת אודות כשרותו.
הרב לנדא יצא חוצץ נגד המתירים את העוף. במכתב שכתב לאדמו”ר מסאטמר, ושהיכה גלים (ולמעשה חתם את הויכוח בקבלת עמדתו), כתב הרב לנדא: “א. אנו שאין אנו בקיאין בעופות הטמאים המפורשים בתורה ובשמותיהן אין אנו אוכלים עוף אלא במסורת. ב. העופות הנשחטים בארצנו והנקראים עופות פטם, כשרותן במסורת ממש ואין עליהם שום מקום לערעור. ג. הכתוב בקונטרס מסורת העופות כי אמנם העוף “ברקאל” אין לו מסורת ואין שום עדות של מסורות עליו אלא שהוא התרנגול הפשוט שאכלו בכל תפוצות ישראל – אינו מקובל כלל כאשר שוחטים אינם יודעים ואינם מכירים את העוף ששחטו בכל תפוצות ישראל. דברים אלו הם נגד יסוד אמונתנו, שהתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. ד. העוף המכונה “ברקאל”… איננו יודעים על מסורת, להיפך, אנו יודעים שהיה מטיל ביצים שהם כד וכד והוא סימן טומאה…”.
אגב, באותו מכתב מתייחס הרב לנדא לשוחט מטורקיה שהעיד על כך שהייתה מסורת אצלם בנוגע לבארקל. “ידוע לי שבתורכיה שוחטים העופות האלו וגם ביררתי על כשרות השוחט שם שאומר מי שלימוד מלאכת השחיטה היה שוחט אותם הנקבות בלד כי הזכרים קשה לאכלן ויבשולם קשה. מ”מ אין ידוע מתי התחילו לשחוט עופות אלו ואיזה תלמידי חכמים היו שם שיכלו לקבוע מסורת. זה שלפני מאה וחמשים שנה היה שם הגאון בעל חקרי לב, עדיין לא אומר לנו שזא שחטו העוף הזה”.
ובכן מתברר, כי הרב לנדא, כפי שסיפר לי הגרמ”מ חיטריק שליט”א, רבה קהילה האשכנזית בטורקיה, התקשר אליו אישית כמה וכמה פעמים, לברר לעומק את העניין, והאם יש עדויות בקהילה על מסורת כזאת וכו’. לא על ידי שליח, הוא ולא אחר, בירר את העניין באריכות ובפירוט, וכך בין היתר הגיע למסקנתו בפרט זה (השוללת עדות על מסורת בטורקיה).
מעניינים הדברים שהוסיף הרב לנדא באותו מכתב אל המשקיעים שהשקיעו הון בגידול הזה, המלמדים על יסוד שיטתו במערכת הכשרות המפוארת שהנהיג: “ואל הנגידים אשר השקיעו ממון רב בעניין זה… ברצוני לומר: אני מבין היטב שהפסד ממון הוא כאב גדול. גם אני כואב את כאבכם. אך בכל זאת אומר, כי אתם צריכים לעשות סעודת הודאה על אשר נצלתם ברגע האחרון מלהביא מכשול עצום לבית ישראל”.
אולם כפי שהגרמי”ל נלחם בכל עוז נגד הכנסת עופות שלא במסורת ישראל לתפריט המאכלים הכשר, כן דאג לשמר מסורת על מיני עוף שהייתה עליהם מסורת, וזה דבר המעשה אשר שמעתי מהגאון רבי בנימין כהן שליט”א, מו”ץ בבית ההוראה של כפר חב”ד ומרבני רמלה:
“לפני שנים מספר הגיע אליי יהודי וביקש ממני לשחוט לו ציפור־דרור. מאחר שלא ידעתי האם ציפור־דרור של ימינו היא ציפור הדרור הכשרה, שאלתיו האם הוא אוכל את העוף הזה, וענני שלא, אלא צריך זאת לאיזה עניין של סגולה. החלטתי שאשחט בלא ברכה. לאחר מכן שאלתי את הגרמ”ש אשכנזי זצ”ל, וענני שהוא לא יודע האם יש מסורת על עוף זה, ולכן לשחוט בלי ברכה בכגון דא, וכן ענה לי הגר”נ אורטנר זצ”ל. החלטתי לברר את העניין גם אצל הגאון רבי משה לנדא זצ”ל. הרב לנדא מיד אמר לי: זה העוף שכתוב בתורה, זה העוף שיש עליו מסורת, זה העוף כשר הוא. ויש לשוחטו בברכה. הוסיף הרב לנדא ואמר לי: אני מכיר אישית רב ירא שמים מגרמניה שיש לו מסורת על עוף זה דור מפי דור, ואחת לחצי שנה הנני מביאו למשחטה, הוא מגיע עם ציפורי דרור והשוחטים שוחטים בפניו, כדי שלא תשכח המסורה על עוף זה!”.