ללא מחבר No Author

עם כאלו מתירים, מי צריך אוסרים?! – הרב אשר וייס בענין הערמה במכירת חמץ

Mechiras Chametz

א

 

מקור מנהג המכירה

 

שנינו בתוספתא פסחים פ”ב ה”ו ישראל וגוי שהיו באין בספינה ויש חמץ ביד ישראל מוכרו לגוי או  נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה”, ומברייתא זו המקור לדין  מכירת חמץ לנכרי, והובאה הלכה זו בסימן תמ”ח ס”ג עי”ש.

אמנם, שני הבדלים בין המכירה הנהוגה בזמנינו למכירה זו שבתוספתא דמכירה זו  אקראית ופרטית היא משא”כ זו שבזמנינו שהיא קבועה וכללית, ובאמת נרעדו אמות הסיפים כאשר  הנהיגו מכירה כללית ע”י רב העיר לפני כמאה ושמונים שנה.

בימי החת”ס כנראה עדיין לא נהגו במכירה כללית דבשו”ת או”ח סי’ קי”א כתב דיש לכל רב לדרוש  בשבת הגדול ולהסביר לעם את ענין המכירה פרטיה ודקדוקיה הרי שבזמנו לא היתה מכירה כללית  אלא כל מי שהיה חמץ ברשותו היה מוכרו לנכרי בעצמו, אך בישועות יעקב סי’ תמ”ח ס”ק ה’ כתב  ששמע שבמקצת קהילות נהגו במכירה כללית ומשבח מנהג זה.

בקהלת יאס פרצה מחלוקת גדולה כשרב אחד הנהיג מכירה כללית והגרא”מ טויבש מחה כנגדו  ובשו”ת אורי וישעי סי’ קכ”א כתב לדחות מנהג זה ובשו”ת נאות דשא סוף ח”א הובאה תשובתו של הגר”ש קלוגר  בשבח מנהג זה אמנם שוב חזר בו וכתב דיצא שכר מנהג זה בהפסדו.

ומכל דברי האחרונים הנ”ל  מבואר דבאותו זמן נהגו אף במקומות שהנהיגו מכירה כללית שהרב קנה את החמץ מכל בני קהלתו  וחזר ומכרו לגוי אך בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ב ח”ב סי’ ע”ז הביא כמנהג דידן שהרב הוא מורשה  למכור חמצם של בני קהלתו, אך הגאון בעל שו”מ דוחה גם מנהג זה עי”ש. אמנם מאז ועד ימינו נשתרש  מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל  יראה מרבים מעמי הארץ.

ב

 

בחשש הערמה במכירה

 

והנה ידוע בשער בת רבים לכל יודעי דת ודין, שיטת הבכור שור בפסחים כ”א דמכירת חמץ באמת  הערמה היא ואין לסמוך עליה אלא בדרבנן אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי אין האיסור  מה”ת ושוב מהני מכירה זו. וגם בקצוה”ח נקט דאין מכירה זו נצרכת אלא מדרבנן כיון דמדאורייתא  סגי בביטול עיין בדבריו בסי’ קצ”ד סק”ג שכתב דאף דקנין אודיתא אינו אלא מדרבנן מהני בחמץ כיון  דמדאורייתא בביטול סגי עי”ש.

אך רבים מן האחרונים חלקו עליהם ונקטו דאין מה שמוכר בכלל הביטול כלל וממילא המכירה נצרכת  מה”ת, כ”כ החת”ס בשו”ת או”ח סי’ ס”ב ובשו”ע הרב בסדר מכירת חמץ ובפמ”ג סימן תמ”ח א”א ס”ק  י’ ומשו”כ נקטו דבאמת המכירה מכירה גמורה היא ומהני אף בדאורייתא וכך כתב המקור חיים בסי’  תמ”ח סק”ט עי”ש.

ולכאורה מסתבר כדבריהם דאם מבטל גם מה שהוא עומד למכור איך ימכור דבר שאינו שלו  דלרוב הראשונים ביטול הוי הפקר, ואף לשיטת רש”י והרמב”ם דביטול אינו הפקר אלא מדין תשביתו  הוא, מ”מ איך ימכור את מה שביטל כעפרא דארעא, והלא סתירה גמורה היא, ועוד דלכאורה נראה לשיטה זו דאינו יכול כלל לבטל את מה שרוצה למכור כדי לא להפסידו וכונתו לחזור ולקנותו דהרי חזינו דאינו כעפרא דעלמא אצלו, אלא מסתבר דמה  שמבטל אינו מוכר ומה שמוכר אינו מבטל.

אמנם במקום אחר כתבתי לבאר דאין בהכרח סתירה בין שני ענינים אלה, דהלא באמת מבטל ביום  י”ד את כל החמץ שלו בין הידוע ובין שאינו ידוע לו וכך גם במכירה הוא מוכר את כל החמץ שברשותו  אף החמץ שאינו ידוע לו אף שכבר ביטלו. ופשר הדבר כך הוא לענ”ד, כיון שיש מפקפקים בתוקף מכירה  זו כמבואר דעת הבכו”ש כוונתו לבטל גם מה שבכלל המכירה על הצד שאין זה מכירה גמורה, וכיון שיש  צד פקפוק בביטול וכמ”ש הר”ן בריש פסחים שמא לא ביטל בלב שלם, והרע”ב שם כתב דיש חשש  שמא ימלך על ביטולו, ועוד די”א דלא מהני ביטול בחמץ ידוע, ולצד זה כונתו למכור גם מה שביטל, סו”ד הרי זה כאילו מבטל ומוכר על תנאי ושני ענינים אלו משלימין זא”ז (ועיין מש”כ בזה במנחת אשר לפסחים סי’ י”ד).

והנה נהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח כמבואר באליהו רבא  בסי’ תמ”ח וכ”כ בשו”ת עטרת חכמים חו”מ סי’ י”ד שמעולם לא אכל חמץ שנמכר בפסח וכ”ה באגרות  סופרים בשם הגרעק”א, וגם חומרא זו יסודו בפקפוק על תוקף המכירה, ואפשר דסברי דאין הביטול  חל על מה שמכר, והוי תרתי לריעותא, דכיון שאינו מבטל את מה שמוכר ואין המכירה גמורה ממילא  נוגע באיסור תורה ולכן החמירו שלא למכור חמץ גמור וכז”פ.

ג

 

אם ניתן לסמוך על מכירה לקויה

 

ובמנחת אשר לב”ב סי’ מ”א אות ב’ כבר הבאתי את מש”כ החת”ס בשו”ת יו”ד סי’ ש”י לפקפק על מכירת  חמץ, דהלא אנן סהדי דאין הגוי מכוין כלל לקנין גמור וכל מכירה זו אינו בעיניו אלא מעין טקס דתי  שאין בו ממש, וכתב החת”ס דאין לנו ענין אלא להוציא את החמץ מרשותנו ומה לן אם הגוי קונה או  לא, ולא יהא אלא הפקר די בכך כיון שעכ”פ יצא מרשותינו, ותמהתי על דבריו דהלא אם לא יקנה הגוי  אין זה הפקר כלל אלא נשאר בבעלות גמורה של ישראל וכמבואר בב”ב קל”ח ע”א בתוד”ה כאן דאם הקונה לא קנה  נשאר הדבר ברשות המוכר כיון שקנין אין כאן והפקר אין כאן.

ושוב כתבתי דיש ליישב דבריו לפי”ד המשאת בנימין סי’ נ”ט שחידש לגבי מי שמכר חמצו לגוי  בקנין כסף בלבד, דאין צריך לחשוש בו לחמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דגילה דעתו שלא ניח”ל בחמצו  לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ”ש הר”ן בריש פסחים דמה”ט מהני ביטול בלב ושלא בפני  שלשה והביאו הבית יוסף בסי’ תל”א עי”ש, ולפי”ז י”ל כן אף בסברת החת”ס דכיון שהישראל מכר  כדין הוי הפקר ע”י גילוי דעתו אף אם מסיבה כלשהי לא חל הקנין.

ובספר נהר שלום או”ח תמ”ח דחה את דברי המשאת בנימין דלא כתב כן הבית יוסף אלא ליתן טעם  במה שכתבו כמה ראשונים דיכול לבטל חמץ ע”י השליח אבל אין זה הלכתא פסיקתא, ועוד דהב”י כתב  שם עוד טעם לחלק בין הפקר דהוי משום נדר ולכן לא מהני ע”י שליח לביטול חמץ דאין בו גדר נדר  כלל עי”ש, ונראה ברור דהנהר שלום חשב דכונת המשאת בנימין לדברי הב”י בסי’ תל”ד דמיירי בענין  הביטול ע”י שליח אבל באמת כונתו לדברי הב”י בסי’ תל”א דמביא דברי הר”ן בענין ביטול בלב דמהני  משום גילוי דעתא וז”ב (דבמשאת בנימין נכתב בטעות הדפוס בית יוסף סי’ תל”ה עי”ש).

 

ד

 

אך באמת צע”ג לסמוך ע”ד המשא”ב להלכה ואנא אנו באים בסברא זו, וכי מי ששכח למכור חמצו  לשעה לפני סוף הזמן ושוב אין ביד לבצע את המכירה עד עבור הזמן, והוא בוכה ומתאונן על מר גורלו שלא מכר חמצו, נאמר דגלי דעתיה דלא  ניח”ל והוי הפקר ממילא, או מי שחשב שעשה קנין המועיל אך הקנין לא נעשה כדין כלל נימא דסגי  בגילוי דעתא, ומה בין קנין כסף דלהרבה פוסקים לא מהני בגוי למי שלא עשה שום קנין המועיל, וע”כ  צריך למתוח קו בגדר זה של גילוי דעתא, דא”א בשום פנים שכל גילוי דעת שיהיה יועיל להפקיע איסור ב”י  וב”י.

ולול”ד המשאת בנימין היה נראה לחלק דע”כ לא כתבו הר”ן והב”י אלא במי שכונתו ברורה להפקיר  אלא שלא השלים תנאי ההפקרה ולא הפקיר כדין דהיינו שלא עשה כן בפני שלשה ולא הוציא בפיו בזה  חידש הר”ן דמהני ג”ד, דכל מה דבעינן הפקר בפה ובפני ג’ אינו אלא להשלים ולהוכיח גמר”ד, ובגילוי דעת סגי, אבל כשלא התכוין להפקיר כלל אלא להקנות והקנין לקוי ולא חל לא מהני ג”ד  כלל לעשותו הפקר דאין הג”ד מחדש חלות שלא התכוין האדם לעשות.

וראיתי שוב שהאחרונים כבר נתקשו ונתחבטו בסברת המשאת בנימין, ובשו”ת חמדת שלמה או”ח סי’  א’ כתב לבאר דכונתו דבאמת עיקר חלות הקנין מצד גמ”ד דמקנה הוא ומשו”כ מהני בג”ד, אך דרך זה  אינו מובן דמלבד מה שביארתי במנח”א לב”ב סי’ ל”ב דלא מהני גמ”ד במקום קנין אלא בשגמר ומקנה  מתוך שמחה יתירא בלבד ולא בקנין דעלמא, אך יותר נראה פשוט דבעינן עכ”פ שיתכוין להתחייב או  להקנות במחשבתו ולא כשמתכוין לעשות קנין ולא עשה קנין המועיל דנאמר דהוי הפקר וז”פ בעיני.

ובשו”ת אבני צדק או”ח סי’ נ”ב כתב בד”א דמהני גילוי דעתא רק בקנין כסף דמהני תנאי שיהני קנין  כסף אף במקום דלא מהני מעיקר הדין וכמבואר בקידושין דף כ”ה דאף דאין הכסף קונה בקרקע עד  שיכתוב שטר מ”מ מהני תנאו לקנות כסף עי”ש.

אך באמת זה תמוה דאיך יהני תנאי לחדש קנין שאינו מועיל מה”ת, וע”כ לא אמרו אלא במה דלא  מהני קנין כסף משום שלא גמר ומקנה משום שלא סמכא דעתיה דבזה מהני ג”ד דשפיר סמכא דעתיה,  אבל במה דלא מהני ביה הקנין מעיקר הדין מה יהני תנאו לשנות דין התורה, ואף במה שתיקנו חכמים  דלא מהני כסף במטלטלין נחלקו הפוסקים אם מהני תנאו דהנה הבית יוסף בסי’ קצ”ח כתב דמהני  והדרכי משה שם תמה עליו דע”כ לא אמרו דמהני תנאו אלא בקרקע אבל לא במטלטלין שתיקנו  חכמים לבטל קנין כסף משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעלייה וכ”כ הש”ך שם בסק”י לדחות  דברי הב”י וכדבריהם מבואר בחידושי הריטב”א בקידושין שם.

אמנם להלכה הסכים הרמ”א עם דברי הב”י שם וצ”ל דכך תיקנו חכמים שלא לבטל לגמרי קנין כסף  ובמקום שהתנה להדיא מהני הסכמת בעלי הקנין, משא”כ בקנין כסף דגוי דלא מהני מעיקר דין תורה.  וכיוצא בזה נתקשיתי בדברי הקצות שם בסי’ קצ”ח ס”ק ג’ דפשיטא ליה דלשיטת הב”י מהני התנאי גם  בגוי וצ”ע לענ”ד אמנם המג”א בסי’ תמ”ח ס”ק ד’ הוכיח מדברי המשאת בנימין דלא צריך מסירת  מפתח במכירת חמץ, הרי לכאורה דנקט הלכתא כהמ”ב, אך אפשר דלא הוכיח אלא במה שמבואר  מדבריו דל”מ מסירת מפתח אבל אין בהכרח דהלכה כותיה גם במה שחידש דמהני קנין כסף לחוד, אך  באמת זה תלוי בהבנת דברי המג”א דהנה הפמ”ג שם בא”א סק”ה כתב לדון בדברי המג”א דהמ”ב  מיירי בענין שהחמץ בעיר אחרת ולכן אין ריעותא בקנין כשלא מסר לו מפתח משא”כ כשהחמץ בעיר  שבו הקונה ומוכח מקושיתו שהבין הוכחת המג”א ממה שלא כתב המ”ב דצריך מסירת מפתח (ולפ”ז  י”ל כנ”ל דלא הוכיח מדבריו אלא הלכה זו דל”צ מסירת מפתח) אבל בשו”ת צ”צ או”ח סי’ מ”ד כתב  לבאר כונת המג”א להוכיח מכל עיקר סברת המ”ב, דכמו דמהני ג”ד לשוויה לקנין כסף קנין המועיל  בגוי כמו”כ מהני דלא נצטרך מסירת מפתח ומוכח דהמג”א נקט עיקר להלכה כשיטת המ”ב ודו”ק  בכ”ז כי קצרתי.

ומשום כ”ז נראה דצ”ע אם לסמוך על דברי המשאת בנימין בזה להלכה.

מאתר תבונה, כאן.

Coronavirus COVID-19: ‘Made in America’?

China’s Coronavirus: A Shocking Update. Did The Virus Originate in the US?

Japan, China and Taiwan Reports on the Origin of the Virus

By Larry Romanoff
Global Research, March 04, 2020

The Western media quickly took the stage and laid out the official narrative for the outbreak of the new coronavirus which appeared to have begun in China, claiming it to have originated with animals at a wet market in Wuhan.

In fact, the origin was for a long time unknown but it appears likely now, according to Chinese and Japanese reports, that the virus originated elsewhere, from multiple locations, but began to spread widely only after being introduced to the market.

More to the point, it appears that the virus did not originate in China and, according to reports in Japanese and other media, may have originated in the US.

Continue reading…

From Global Research, here.

Why Religious Jews Mostly Reject Leftism

A GUIDING LIGHT OR A DEAD HAND?

By Yonoson Rosenblum | MARCH 4, 2020

Revealed religion is antithetical to the progressive mindset

After the recent passing of Roger Scruton, considered by many the foremost conservative thinker of the last 50 years (and a one-time lecturer at a Tikvah Fund summer program for kolleleit), Daniel Hannan paid tribute to his great mentor. Hannan, a former member of the European Parliament and perhaps the most articulate advocate for Brexit, began with a story from his schoolboy days. Scruton had spoken to Hannan’s class, and at the end of his lecture in modern language theory, he asked the class whether they had any questions.

Mostly to break an awkward silence, Hannan thrust his hand in the air and asked, “What is the role of a conservative thinker in our day?”

Sir Roger responded, “To reassure the people that their prejudices are true.” By prejudice he did not mean the modern usage of prejudice as a synonym for racism or bigotry. Rather, he intended prejudice in its proper meaning — those things pre-judged based on past experience.

As Hannan rephrased Scruton’s words, “Life would be unlivable if we treated each situation by reasoning from first principles, disregarding the wisdom of our ancestors, and ignoring our own rules of thumb worked out on the basis of past experiences in similar situations.”

In Hannan’s four-minute tribute, I discovered the answer to a question that has long puzzled me: Why, when people become religious, do they almost inevitably become much more conservative politically? The obvious answer is that they recoil from the modern progressive agenda, which is anathema to traditional religion in many ways — for example, in its glorification of abortion as a sacrament and its upending of traditional views of marriage and family.

But I think the matter goes deeper than particular policies advocated, and centers on attitudes toward the past. For the believing Jew, the decisive event in human history took place at Sinai over 3,300 years ago. For Torah Jews, the superiority of early generations is axiomatic: Amoraim do not argue against Tannaim; Acharonim don’t take issue with Rishonim.

Continue reading…

From Mishpacha, here.

Africa’s Locust Outbreak – Caused By Environmentalism

Another African Tragedy

By 

March 4, 2020

Here are a few headlines about an African tragedy: “Africa’s Worst Locust Plague in Decades Threatens Millions” (The Wall Street Journal), “‘Unprecedented’ Locust Invasion Approaches Full-Blown Crisis” (Scientific American), “Somalia Declares Locust Outbreak a ‘National Emergency’” (The National) and “UN Calls for International Action on East Africa Locust Outbreak” (Bloomberg Green). This ongoing tragedy is mostly man-made, according to an analysis by Paul Driessen, who is a senior policy adviser with the Committee for a Constructive Tomorrow (CFACT) and the Center for the Defense of Free Enterprise.

Driessen says that billions of desert locusts have attacked the eastern Africa nations of Kenya, Ethiopia, Eritrea, Djibouti and Somalia. According to the U.N., the locust attack in Kenya is the worst in 70 years and the worst in 25 years for other east African nations. Locusts are destroying crops and threatening tens of millions of Africans with lost livelihoods and starvation. These locust swarms can blanket 460 square miles at a time and consume more than 400 million pounds of vegetation daily. They reproduce fast, too, meaning locust swarms could be 500 times bigger in six months.

Africa’s locust plague is man-made. Economic development organizations and activist nongovernmental organizations have foisted “agroecology” on the poorest nations — an organic-style agriculture. They promote the virtues of peasant farming. So how do these poor farmers fight the locust plague? Driessen says: “Desperate Africans are responding with ‘time-tested’ methods: whistling and shouting loudly, banging on metal buckets, waving blankets and sticks, crushing the bugs perhaps even roasting and eating them, under UN-approved nutrition programs. In Eritrea, they are using ‘more advanced’ methods: hand-held and truck-mounted sprayers. In Kenya, police are firing machine guns and tear gas into the swarms!”

Antonio Guterres of Portugal, the U.N. secretary-general, claimed global warming as a cause of the problem. He said there is a link between climate change and the unprecedented locust crisis plaguing Ethiopia and East Africa. Guterres said: “Warmer seas mean more cyclones generating the perfect breeding ground for locusts. Today the swarms are as big as major cities and it is getting worse by the day.”

Guterres’ suggestion that global warming is the cause of today’s plague is sheer nonsense. Locust infestations have been feared and revered throughout mankind’s history. Devastating locust attacks in Egypt around 1446 B.C. were mentioned in the Book of Exodus in the Bible. “The Iliad” describes locusts taking flight to escape fire. Plagues of locusts are also mentioned in the Quran.

Driessen concludes: “A primary reason this plague of locusts has overwhelmed East Africa — indeed, perhaps THE primary reason — is that the UN Food and Agricultural Organization, other UN agencies and multiple environmentalist NGOs have been extolling and imposing ‘agroecology’ on Africa. This highly politicized ‘movement’ rabidly opposes hybrid seeds, synthetic insecticides and fertilizers, biotechnology, and even mechanized equipment like tractors! Acceptance of its tenets and restrictions has become a condition for poor farmers getting seeds and other assistance, and their countries and local communities getting development loans and food aid.”

By the way, locusts are not only a threat to crops; they threaten people in another way. In early January, a Boeing 737 on final landing approach to Dire Dawa, Ethiopia, found itself in the midst of a massive cloud of locusts swarming above the airport. The insects were sucked into the plane’s engines. Their bodies were splattered across the windshield blinding the pilots to the runway ahead. The Boeing 737 climbed above the swarm. The pilot depressurized the cabin so he could open the side window and reach around to clear the windshield by hand. Diverting to Addis Ababa Bole International Airport, the pilot was able to land the plane safely.

From LRC, here.

Rabbi Hirsch on ‘Hachareish Tacharishi’

Purim: To Remain Silent

When Mordechai tried to convince Queen Esther to intervene on the Jews’ behalf, he famously told her, “…for if you shall surely be silent at this moment, redemption and salvation will arise for the Jews from another avenue…” (Est. 4:14). The Hebrew words which Mordechai said that refer to Esther being “silent” are hachareish tacharishi (see Esther Rabbbah §8:6). As you’ve probably realized, cheresh is not the only Hebrew word that refers to “quiet” or “silence.” In this essay, we will visit the words shetikah, dom, chashah, and hass which all bear that meaning as well. First, we will explain the nuances between these four different words for silence. Afterwards, we will turn our focus on the word cheresh and how it differs from the other words. In doing so, will gain a better appreciation of why Mordehcai uttered the fateful words hachareish tacharishi, and did not use one of the other synonyms for “silence.”

Rabbi Avraham Bedersi HaPenini (1230–1300) explains that the different words in question denote different types of silence: shetikah denotes the silence that comes after a commotion has been quelled. This root appears only four times in the Bible—two of which are in the context of Jonah telling his shipmates that if they throw him overboard, the stormy sea will “calm down” (Jonah 1:11–12). Outside of the Bible, cognates of shetikah are actually used by the Targum as Aramaic translations of cheresh-based words (e.g., see Targum to Gen. 24:21 and Num. 30:5, 3:8).

Rabbi Bedersi further explains that dom refers to what he calls a “natural state” of silence. The classical example of this is when Aharon was confronted with the death of his two eldest sons, the Bible says “and Aharon was silent” (Lev. 10:3), where the word vayidom appears. This means that Aharon was so overwhelmed with that painful development that he could do nothing in reaction, but stand in silence—he could not even think.

Pace Rabbi Bedersi, Rabbi Yaakov Tzvi Mecklenburg (1785–1865) explains that dom refers to a sort of deliberate silence, whereby a person is quiet because he consciously and intentionally decided to be quiet. According to this approach, vayidom Aharon means that Aharon purposely disconnected himself from the matter at hand by refusing to comment on it. Interestingly, Nachmanides (there) writes that Aharon first cried and then was silent. However, Rabbi Mecklenburg disagrees with this assessment by arguing that if such was the reality, then the Torah should have used a cognate of shetikah to convey his silence, not the word dom.

Still others explain that dom is a general word for “stoppage,” like when Joshua stopped the sun from moving at Gibeon, the Bible reports shemesh b’givon dom (Josh. 10:12). The rabbis exegetically refer to that incident as the sun being silent from “singing G-d’s praises,” but the literal meaning does not refer to silence at all. Obviously, when one is quiet his lips stop moving, so “stoppage” and “silence” are quite related.

[You have no right to remain silent, join the campaign: http://bit.ly/3hebrew ]

The next word for “silence” is chashah. King Solomon famously wrote that there is a time for everything, and in listing examples, he writes “There is a time to be silent (eit lachashot), and there is a time to speak” (Ecc. 3:7). Rabbi Bedersi does not explain the meaning of this word, but Rabbi Mecklenburg explains that the type quiet connoted by chashah is a reflective, introspective sort of silence (similar to Rabbi Bedersi’s understanding of cheresh below). Nonetheless, Rabbi Shlomo Aharon Wertheimer (1866–1935) explains that chashah refers to the silence of a person who holds himself back from answering another, even though he has what to answer. [Rabbi Mecklenburg also theorizes that the terms nichush (“divination”) and choshen (the Kohen Gadol’s “breastplate”) are derived from this root.]

Finally, the verb hass (also not mentioned by Rabbi Bedersi) refers to the act of making others quiet (i.e., hushing them). The etymology of this word might be an onomatopoeic adaptation of the sound used to quiet others (like “shh…”). As Rabbi Shlomo Pappenheim (1740–1814) and Rabbi Mecklenburg explain it, this verb is usually employed when silencing others in order to allow them to listen to somebody else, or to show honor/awe to somebody else. Rabbi Mecklenburg proposes that the word hasket (“listen,” Deut. 27:9) is a portmanteau partially derived from the word hass in the sense of being quiet in order to hear what somebody else has to say.

Now that we got the other words out of the way, we can focus on the phrase hachareish tacharishi and why Mordechai used cognates of the word cheresh as opposed to the other words mentioned above.

Rabbi Bedersi explains that cheresh denotes an introspective silence whereby the silent party considers certain ideas, but does not verbally reveal those thoughts. This is the type of silence practiced by wisemen and experts (in Akkadian charash means “wise” or “intelligent”). In related contexts, a certain type of craftsman is called a charash (Ex. 35:35), and the Pharaoh’s advisors (chartumim in Hebrew) are called charshei by the Targum (to Ex. 7:22). Those people are experts in their field and silently think about how to best go about doing what they do. The artisan in particular tends to be quiet while he concentrates on his work. Digging into the depths of one’s mind is conceptually similar to “plowing” (charishah), hence the two words are related in Hebrew. [In some places, evil-doers are especially associated with this type of silence (see Prov. 3:29 and Job 4:8, with Rashi).]

A cognate of cheresh word is also used in the famous verse which says (Ex. 14:14), “G-d will fight for you, and you will be silent (tacharishun)” which means that G-d will take care of the Egyptian army, while the Jews silently sit on the sidelines, contemplating how G-d wages war on their behalf.

According to this, Mordechai implored Esther to get involved in the dire situation by using the phrase hachareish tacharishi as if to tell her not to just silently think about the existential threat facing the Jews, but to verbally go out and do something about it.

Rabbi Pappenheim explains that the core meaning of the root CHET-REISH-SHIN from whence cheresh is derived is “plowing” (charishah), which prepares a section of land for agricultural use. From that context, the meaning of this root was expanded to refer to any way of preparing or manufacturing tools out of wood, stone, or metal (a “smith” is called a choresh). From that context, the root was further expanded to refer to anybody who deliberately ponders his actions, and from there it finally refers to anybody who is quiet.

Another derivative of this root is the word chorshah (“forest”) which, because of the thick foliage, is a quiet, insulated area (see I Sam. 23:15, II Chron. 27:4).

Rabbi Pappenheim stresses that the type of silence denoted by the word cheresh is still related to the primary meanings of this root, because it is the type of contemplative silence that is used for incubating one’s thoughts before figuring out what to say. Just like plowing prepares a field for sowing, so does this form of silence prepare oneself for future speech. Basically, cheresh is most appropriate when somebody is quiet while considering what to say next.

Accordingly, Mordechai specifically uses this word when urging Esther not to remain “silent” as way of stressing the urgency of the matter. Mordechai’s message was essentially that there is no time for her to silently consider what to say; action must be taken immediately.

Finally, the word cheresh (or cheiresh) in Mishnaic Hebrew refers to somebody who can neither hear nor speak (see Niddah 13b). In other words, even though cheresh in the Bible generally refers to one who is silent, in later Hebrew it means somebody who is both deaf (unable to hear) and dumb (unable to speak). Rabbi Pappenheim explains that a deaf-mute is called a cheresh because he is the paragon of quiet; silence surronds him on all sides: he does not break the silence through his own speech, nor does he hear anything other than silence.

There may even be Biblical precedent for such usage: When Moshe told G-d at the burning bush that he is not the right person to speak to the Pharaoh because of his speech impairments, G-d responded, “Who put a mouth for man, or makes a person mute (ilem) or deaf (cheiresh)… is it not I—Hashem? (Ex. 4:11)” If cheiresh just means “silent” then how is it different from ilem? Because of this, some commentators explain that when Moshe said cheiresh he really meant mute and deaf, which is exactly how the rabbis use the word. Others explain that he really meant deaf but not mute (see Tosafos to Chagigah 2b, with Maharsha and Hagahos Rashash there, as well as Ibn Era to Ex. 4:11). [Rabbi Shlomo Algazi (1610–1683) writes that in Rabbinic Hebrew cheiresh means deaf-mute, while in Biblical Hebrew it refers to somebody who can hear, but cannot talk. This is somewhat problematic because then that term means the exact same thing as ilem.]

Either way, the term cheresh is associated with a more intense form of mutedness than the other words we have encountered. Rabbi Samson Raphael Hirsch (to Ps. 28:1) explains that cheresh refers to the stillness of a person who is asked to speak or act, but instead ignores that request. Such a person acts as though he were “deaf” and did not hear the request. With this in mind, we may posit that Mordechai purposely used the loaded term hachareish tacharishi to tell Esther that she should not ignore his call for action as though she were “deaf” and heard nothing but silence. Instead, she should be spurred into action and tell Achashverosh what is necessary for saving her people.

Thanks to readers like you, we are close to three-fourths (75%) done with the camapign to publish the THIRD edition of my book Lashon HaKodesh: History, Holiness, & Hebrew. 

Anybody who donates between now and March 11 (Shushan Purim) will automatically be entered in a raffle for a free copy of my book God versus Gods: Judaism in the Age of Idolatry!!!!!

Here is the link: http://bit.ly/3hebrew <<<– DONATE NOW

From Ohr Somayach, here.