מצווה לטעת עצי פרי בארץ ישראל. בנטיעה יש כמה מצוות, בנוסף למצוות ישוב ארץ ישראל. נטיעת חמשה אילנות מאכל בארץ ישראל פוטרת את הנוטע מלצאת למלחמה, עד סוף השנה הרביעית. נטיעת עצים בארץ ישראל מהווים את אחד מסימני הגאולה.
מקורות
בפרשת קדושים (ויקרא יט, כג) נאמר “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל”. חז”ל במדרש דייקו מייתור המילה ונטעתם, ולא כתוב רק שלוש שנים יהיה לכם ערלים, ללמד שיש מצווה לטעם עצים בארץ ישראל[1].
במדרש מסופר שמשה רבינו ציווה את עם ישראל הנכנסים לארץ, לקחת מעדר ולטעת עצים. וז”ל “כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה”ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם “[2].
כל זה בנוסף למצוות יישוב ארץ ישראל שיש בזה, כמבואר בגמ’ (ב”מ קא, ב) ונפסק בשו”ע (חו”מ קס”ח, א) שיש בנטיעת עצים מצוות ישוב ארץ ישראל.
כך גם נאמר במדרש שה’ מצווה את יצחק אבינו להתיישב בארץ ולטעת בה עצים. על הפסוק “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ… וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”[3]. אמרו במדרש שכן בארץ – עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות[4]:
New York: St. Martin’s Press • 1996 • 396 pages • $75.00 cloth; $19.95 paperback
Americans have come to accept that a vast number of important functions can only be done if they are run by or at least subsidized by the state. According to conventional wisdom, government has to provide lighthouses, bus service, income security, schools, disaster relief, and much more. To that list we should add scientific research. Scientific research, it is generally assumed, is a “public good” that would be underprovided if left up to the market. Therefore, the government needs to supply enough funds to make sure that we don’t miss out on scientific breakthroughs.
Like much that passes for conventional wisdom, this belief is mistaken, so argues Terence Kealey in The Economic Laws of Scientific Research. Kealey, a clinical biochemist at Cambridge University, has penned a thought-provoking book that blends economic theory with the history of science to challenge the idea that we need or even benefit from government support for scientific research. It is a book that buttresses free-market theoreticians, who will no longer have to say, “Well, in theory, there is no reason to believe that we need to subsidize scientific research.” Kealey’s book gives us a detailed treatment of the issue that should prove to be extremely valuable in arguing against this use of tax dollars.
Government funding of science turns out to be no better than government funding of business; the political system can no more pick winners and losers in scientific research than it can in markets for goods and services. A case in point: In 1833, Charles Babbage came up with an idea for a mechanical computing device, and managed to persuade the British government to give him P17,000 for the construction of his so-called “Difference Engine.” After squandering the funds and having produced nothing, Babbage asked the government for more money for a different project, his “Analytical Engine.” When it denied his request, he denounced the government for its “indifference toward science.” Twenty years later, two Swedish engineers managed to build the “Difference Engine” with a grant of less than 5 percent of what Babbage spent. But they found that there was no market for the invention. Politicized science turns out to be just as wasteful as politicized housing, education, transportation, or anything else.
But if government doesn’t fund scientific research, won’t the “free rider” effect kick in and give us too little science? Won’t organizations sit back and wait for others to undertake the basic research and then jump in to capitalize on it, getting a “free ride”? Like other claimed “free rider” problems that ostensibly call for some coercive “solution,” the supposed need for government involvement in science disappears upon close examination. Kealey argues that scientific knowledge is never free. A firm can’t keep up with, much less utilize current science unless it maintains a scientific staff that is working in the field. And there is no more need for the state to subsidize a firm’s costs of acquiring scientific knowledge that might prove profitable than there is for it to subsidize the acquisition of any other kind of useful knowledge.
Moreover, the author argues, government funding of science may well be a negative-sum game. Governmental money does not augment private scientific spending; it replaces it, often at more than a one-to-one ratio. Thus, we get less scientific research that someone thought held enough promise to justify voluntary expenditure (i.e., was expected to pass the test of the market) and more scientific research of the sort that appeals to federal grant administrators. That is a bad trade-off indeed.
The Economic Laws of Scientific Research also obliterates the “market failure” argument used to justify government intervention. There is no defect in the market for scientific information that requires us to tax the populace, send money off to Washington, and then rely on bureaucratic granting agencies to make the optimal use of it by shipping it off to scientists who want support. We would be better off if we took the government out of the loop.
Terence Kealey has written a witty, well-argued book showing for the nth time that the market outperforms its statist alternative. An excellent addition to the literature of market success and government failure.
רק במאה ה-18 החל ט”ו בשבט להיחשב מועד חשוב בלוח השנה היהודי. הסיבה היא ש”ראש השנה לאילן” נתפש על יד השבתאים כחגו של משיחם שבתי צבי, והם המציאו טקסים מיוחדים למועד זה, ובהם אכילת פירות, שירות ותפילות, שנועדו להשלים את התיקון ששבתי צבי החל בו, ולקרב את הגאולה השלמה
רק במאה ה-18 נקבע ט”ו בשבט כמועד חשוב בלוח השנה היהודי, בהשפעת ספר “חמדת ימים”, שנדפס באיזמיר בשנים תצ”א-תצ”ב (1732-1731). בספר מופיע תיאור של סדר ט”ו בשבט, ובו אכילת פירות, תפילות, כוונות קבליות וקריאת פסוקים ומאמרי זוהר. על פי התיאור הזה נערך ספר “פרי עץ חיים”, שנדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תקי”ג (1753) ונדפס במהדורות רבות במאות ה-18 וה-19. בהשפעת שני הספרים התחבבו מנהגי ט”ו בשבט בקרב קהילות רבות – בעיקר קהילות ספרדיות, אך גם חסידי מזרח אירופה. מאז צבר החג תאוצה: בשלהי המאה ה-19 אימצו המתיישבים הציונים בארץ ישראל את ט”ו בשבט ונתנו לו משמעות לאומית-חקלאית; בשנת 1908 קבעה הסתדרות המורים את ט”ו בשבט כחג הנטיעות לילדים, ובאחרונה נפוץ החג בשילוב חומרים ישראליים מודרניים.
ט”ו בשבט נזכר במשנה (ראש השנה א, א) כ”ראש השנה לאילן”. חכמים קבעו שאין לגזור ביום זה תענית ולומר תחינות, ועדויות מן המאה ה-16 וה-17 מלמדות שהאשכנזים נהגו לשחרר בו את התלמידים ולהרבות באכילת פירות. אולם מעבר לכך לא נהגו עד המאה ה-18 מנהגים מיוחדים. אזכור ראשון של סדר לימוד לט”ו בשבט מופיע בדברי ר’ משה חגיז, המובאים בספר “ברכת אליהו” לר’ אליהו מאולינוב, שנדפס בוואנזבק בשנת תפ”ח-1728 (על כך למדתי מיהודה ליבס). לדברי חגיז, מנהג רבותיו וסבו, ר’ משה גאלנטי, היה לאכול ט”ו פירות בליווי קריאת ט”ו הפרקים של מסכתות פאה, ביכורים וראש השנה.
ספר “חמדת ימים”, שנדפס שלוש שנים מאוחר יותר, מכתיב טקס מורכב יותר, ומעניק משמעות קבלית לט”ו בשבט. לדבריו, “ראש השנה לאילן” מכוון ל”אילן הקדוש”, “עץ החיים” הוא ספירת תפארת. ספר “חמדת ימים”, שזהות מחברו אינה ידועה, מציג טקס מיוחד לט”ו בשבט, שיש בו אכילת פירות ותפילות, כוונות קבליות וקריאת פסוקים, משניות ומאמרי זוהר. תכלית סדר ט”ו בשבט, על פי ספר “חמדת ימים”, הוא תיקון החטאים שפגמו בעולם העליון – אכילת פירות בלא ברכה, שפיכת זרע לבטלה, ובעיקר אכילת פרי עץ הדעת על ידי אדם הראשון. תיקון ט”ו בשבט מכוון להעלות את ניצוצות הקדושה שנתפזרו על ידי חטאים אלה, לכלול אותם חזרה ב”הדר עץ החיים” ולהביא בכך לגאולה.
הופעתו של סדר ט”ו בשבט בספר “חמדת ימים” מעלה את האפשרות שמקור המנהג הוא שבתאי. כבר במאה ה-18 זיהה ר’ יעקב עמדן, אויבם הגדול של השבתאים הנסתרים, את אופיו השבתאי של הספר. לדבריו, “הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש”ץ שר”י (=שבתי צבי שם רשעים ירקב) המובלעת בתוכו בשקוצים ורמזים אין מספר”. למרות הניסיונות השונים ל”טהרו”, אין ספק שספר רב השפעה זה, הכולל רמזים שבתאיים רבים, מנהגים המיוסדים על תקנותיו של נתן העזתי ואף שלושה שירים מפרי עטו, נכתב על ידי שבתאים (ככל הנראה בני החוג שהביאו אותו לדפוס באיזמיר), ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית.
עצם הופעתו של סדר ט”ו בשבט בספר “חמדת ימים” אינו קובע בהכרח את אופיו השבתאי של המנהג, שהרי מחבר הספר מביא מנהגים וריטואלים רבים שנוסדו קודם השבתאות. אולם העובדה שט”ו בשבט לא נזכר בספר הזוהר ובכתבי האר”י מעלה את האפשרות שמדובר במנהג שמקורו שבתאי. ר’ משה חגיז, שהוא הראשון שהזכיר סדר לימוד לט”ו בשבט, אמנם היה מן הלוחמים בשבתאות, אולם הוא מציין שלמד מנהג זה מסבו, ר’ משה גאלנטי, שהיה ממאמיני שבתי צבי. עדות לציון ט”ו בשבט בקרב השבתאים מצא החוקר מאיר בניהו, שגילה שט”ו בשבט נזכר בלוח מועדים שבתאיים של ר’ אליהו מוג’אג’ון, חכם שבתאי מחוגו של נתן העזתי, ובסידור של המאמינים שהמירו בעקבות משיחם את דתם לאיסלאם, שכונו בשם “דונמה”.
עדות נוספת לציון ט”ו בשבט בקרב “המאמינים” נחשפה באחרונה במאמר של יוסף פנטון (אשר נתפרסם בקובץ ה”חלום ושברו”, בעריכת רחל אליאור), הדן בכתב יד של אוסף שירים שבתאיים שרובם כתובים בלדינו (ומיעוטם בטורקית), המצוי בספריית הרווארד. סטודנט טורקי ממוצא שבתאי מסר את קובץ השירים לפרופ’ גרהרד קסלר, שלימד סוציולוגיה באוניברסיטת איסטנבול בשנים 1955-1933. לאחר מותו תרם בנו את הקובץ לאוניברסיטת הרווארד. פנטון מציין שבקובץ השירים יש מדור המוקדש לשירי חג ומועד ובכללו שני שירים המיועדים לט”ו בשבט. פנטון אינו מביא שירים אלה, אולם הוא מציין שאחד מהם נדפס כבר בקובץ “שירות ותשבחות של השבתאים”, שיצא לאור בתש”ח.
ספר “שירות ותשבחות של השבתאים” נדפס על פי כתב יד שנמסר ליצחק בן צבי בעת ביקור באיזמיר, בשנת תש”ג, על ידי בני המאמינים שהיגרו לשם משלוניקי. את כתב היד שהועתק במאה ה-18 הכינו לדפוס משה אטיאש, שפיענח ותירגם את השירים, וגרשם שלום, שהוסיף להם הערות. לדברי פנטון, שיר מספר רכ”ז בקובץ, שפורסם על ידי שלום ואטיאש, מופיע בכ”י הרווארד, תחת הכותרת “קאנטי די ראש השנה די אילן”. ב”שירות ותשבחות של השבתאים” מופיע השיר ללא כותרת, וגרשם שלום, שלא צירף הערות לשיר זה, לא עמד ככל הנראה על זיקת השיר לט”ו בשבט. אלא שעיון בשיר מצביע ללא ספק על כך שעיסוקו בסדר ט”ו בשבט.
שיר רכ”ז ב”שירות ותשבחות של השבתאים” הוא תפילה, בלדינו, העוסקת בשבתי צבי ובתקווה לחזרתו והשלמת הגאולה. בין בתי השיר נזכרים פירות שונים, בלדינו ובטורקית, ובכללם זית, דובדבן, תמר, אגוז, תפוח ותאנה. אין קשר בין בתי השיר לבין שמות הפירות, ומכאן מתברר שמדובר בפירות ט”ו בשבט שאת אכילתם מלווה השיר. את סדר ט”ו בשבט השבתאי מסיים הבית הבא:
ישראיל אישפירארה אישטי אליגרייה
אה ש”ץ קיש לה לוס דיל דייה
אי אנוס ייב’ארמוס אינ אהרב’ול די בי’דה
איי איש שוב’ידה נו איי מאז קאיידה
ותרגומו, על פי משה אטיאש:
קוה ישראל לזאת השמחה
לש”ץ (=שבתי צבי) כי הנהו אור היום
אל עץ החיים אותנו ישא
שם זאת עלייה, אין עוד ירידה.
עדות זו מוכיחה שט”ו בשבט אכן נחוג כחג שבתאי, לכבודו של שבתי צבי ובתקווה להשלמת הגאולה על ידו. נראה לפיכך שזו גם משמעותו של סדר ט”ו בשבט שבספר “חמדת ימים”. כדרכו של הספר, הוא אינו מזכיר במפורש את שבתי צבי. אולם קשה שלא לזהות משמעות שבתאית בתפילה המקדימה את סדר אכילת הפירות שבסדר ט”ו בשבט: “וכל הניצוצות שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו ובעון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים ויוסר מהם כל רע בכח שמך הגדול היוצא מפסוק ‘חיל בלע ויקיאנו’ (איוב, כ, טו) ובשוב הכל לאיתנו הראשון ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב, יד, יד) כי אתה ה’ לבדך מקבץ נדחי ישראל. ובכן את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ואת קרנו תרום בישועתך וירום הודו ותנשא מלכות על כל העולם כולו”.
השם הגדול היוצא מפסוק “חיל בלע ויקיאנו”, הוא שם “חב”ו”, אחד מ-72 שמות האל שסגולתו, על פי קבלת האר”י (בשער העמידה שבספר “פרי עץ חיים”) היא להוציא ניצוצות קדושה מן הקליפות. התקווה שבכוח שם זה, הניצוצות “ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים” ומלכותו של המשיח תינשא על כל העולם כולו, אינה אלא התקווה להשלמת הגאולה על ידי שבתי צבי; גם בעל השיר השבתאי לט”ו בשבט מייחל לה ומקווה ששבתי צבי ישא אותנו לעץ החיים, לשם עלייה, שאין אחריה ירידה.
רמזים שבתאיים רבים נוספים נמצאים בסדר ט”ו בשבט שבספר “חמדת ימים”, ובכללם ההמלצה לכוון ל”עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה”. דומה שגם כאן, בדומה לשיר השבתאי המציין כי “חי וקים הוא מלכנו הקדוש”, הכוונה היא לשבתי צבי. וכבר ציין יום טוב לוינסקי ב”ספר המועדים”, שהביטוי “העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה” עולה בגימטריה, “שבתאי צבי” (בתוספת שתיים, לציון שתי התיבות של המלים שבתאי צבי). השם “אילן” אף הוא כינוי לשבתי צבי, החוזר פעמים אחדות בשירים השבתאיים (שם הוא נדרש גם כסופי התיבות של הפסוק “בכל ביתי נאמן הוא” במדבר יב, ז).
“ראש השנה לאילן” נתפש אם כן על יד השבתאים כחגו של שבתי צבי, והם המציאו טקסים מיוחדים למועד זה, ובהם אכילת פירות, שירות ותפילות, שנועדו להשלים את התיקון ששבתי צבי החל בו, ולקרב את הגאולה השלמה. בהשפעת ספר “חמדת ימים” וספר “פרי עץ הדר”, שזכו לתפוצה רבה, נתפשט חגו של שבתי צבי בקהילות רבות. מקורו השבתאי של סדר ט”ו בשבט לא נעלם מעיניהם של כמה ממפיצי מנהגי ט”ו בשבט, אולם עובדה זו לא פגמה בעיניהם בערכו. המהדיר של ספר “פרי עץ הדר” שיצא לאור באמשטרדם תרי”ט (1859), המליץ בהקדמתו: “ועתה אחי, מקיימי דת, אם יקרו בעיניך דברי בעל חמדת ימים, הנה הבאתי לפניך מנחה חדשה להיות לך לריח ניחוח. ואם תמצא בו פרי שאינו נחמד למראה, השלך הקליפה ואכול תוכו”.
In recent years, the public has gradually discovered that there is a crisis in science. But what is the problem? And how bad is it, really? Today on The Corbett Report we shine a spotlight on the series of interrelated crises that are exposing the way institutional science is practiced today, and what it means for an increasingly science-dependent society.
For those with limited bandwidth, CLICK HERE to download a smaller, lower file size version of this episode.
For those interested in audio quality, CLICK HERE for the highest-quality version of this episode (WARNING: very large download).
In 2015 a study from the Institute of Diet and Health with some surprising results launched a slew of click bait articles with explosive headlines:
“Chocolate accelerates weight loss” insisted one such headline.
“Scientists say eating chocolate can help you lose weight” declared another.
“Lose 10% More Weight By Eating A Chocolate Bar Every Day…No Joke!” promised yet another.
There was just one problem: This was a joke.
The head researcher of the study, “Johannes Bohannon,” took to io9 in May of that year to reveal that his name was actually John Bohannon, the “Institute of Diet and Health” was in fact nothing more than a website, and the study showing the magical weight loss effects of chocolate consumption was bogus. The hoax was the brainchild of a German television reporter who wanted to “demonstrate just how easy it is to turn bad science into the big headlines behind diet fads.”
Given how widely the study’s surprising conclusion was publicized—from the pages of Bild, Europe’s largest daily newspaper to the TV sets of viewers in Texas and Australia—that demonstration was remarkably successful. But although it’s tempting to write this story off as a demonstration about gullible journalists and the scientific illiteracy of the press, the hoax serves as a window into a much larger, much more troubling story.
What makes the chocolate weight loss study so revealing isn’t that it was completely fake; it’s that in an important sense it wasn’t fake. Bohannes really did conduct a weight loss study and the data really does support the conclusion that subjects who ate chocolate on a low-carb diet lose weight faster than those on a non-chocolate diet. In fact, the chocolate dieters even had better cholesterol readings. The trick was all in how the data was interpreted and reported.
As Bohannes explained in his post-hoax confession:
“Here’s a dirty little science secret: If you measure a large number of things about a small number of people, you are almost guaranteed to get a ‘statistically significant’ result. Our study included 18 different measurements—weight, cholesterol, sodium, blood protein levels, sleep quality, well-being, etc.—from 15 people. (One subject was dropped.) That study design is a recipe for false positives.”
You see, finding a “statistically significant result” sounds impressive and helps scientists to get their paper published in high-impact journals, but “statistical significance” is in fact easy to fake. If, like Bohannes, you use a small sample size and measure for 18 different variables, it’s almost impossible not to find some “statistically significant” result. Scientists know this, and the process of sifting through data to find “statistically significant” (but ultimately meaningless) results is so common that it has its own name: “p-hacking” or “data dredging.”
But p-hacking only scrapes the surface of the problem. From confounding factors to normalcy bias to publication pressures to outright fraud, the once-pristine image of science and scientists as an impartial font of knowledge about the world has been seriously undermined over the past decade.
Although these types of problems are by no means new, they came into vogue when John Ioannidis, a physician, researcher and writer at the Stanford Prevention Research Center, rocked the scientific community with his landmark paper “Why Most Published Research Findings Are False.” The 2005 paper addresses head on the concern that “most current published research findings are false,” asserting that “for many current scientific fields, claimed research findings may often be simply accurate measures of the prevailing bias.” The paper has achieved iconic status, becoming the most downloaded paper in the Public Library of Science and launching a conversation about false results, fake data, bias, manipulation and fraud in science that continues to this day.
JOHN IOANNIDIS: This is a paper that is practically presenting a mathematical modeling of what are the chances that a research finding that is published in the literature would be true. And it uses different parameters, different aspects, in terms of: What we know before; how likely it is for something to be true in a field; how much bias are maybe in the field; what kind of results we get; and what are the statistics that are presented for the specific result.
I have been humbled that this work has drawn so much attention and people from very different scientific fields—ranging not just bio-medicine, but also psychological science, social science, even astrophysics and the other more remote disciplines—have been attracted to what that paper was trying to do.
So what is the problem? And how bad is it, really? And what does it mean for an increasingly tech-dependent society that something is rotten in the state of science?
To get a handle on the scope of this dilemma, we have to realize that the “crisis” of science isn’t a crisis at all, but a series of interrelated crises that get to the heart of the way institutional science is practiced today.
First, there is the Replication Crisis.
This is the canary in the coalmine of the scientific crisis in general because it tells us that a surprising percentage of scientific studies, even ones published in top-tier academic journals that are often thought of as the gold standard for experimental research, cannot be reliably reproduced. This is a symptom of a larger crisis because reproducibility is considered to be a bedrock of the scientific process.
In a nutshell, an experiment is reproducible if independent researchers can run the same experiment and get the same results at a later date. It doesn’t take a rocket scientist to understand why this is important. If an experiment is truly revealing some fundamental truth about the world then that experiment should yield the same results under the same conditions anywhere and at any time (all other things being equal).
Well, not all things are equal.
In the opening years of this decade, the Center for Open Science led a team of 240 volunteer researchers in a quest to reproduce the results of 100 psychological experiments. These experiments had all been published in three of the most prestigious psychology journals. The results of this attempt to replicate these experiments, published in 2015 in a paper on “Estimating the Reproducibility of Psychological Science,” were abysmal. Only 39 of the experimental results could be reproduced.
Worse yet for those who would defend institutional science from its critics, these results are not confined to the realm of psychology. In 2011, Nature published a paper showing that researchers were only able to reproduce between 20 and 25 per cent of 67 published preclinical drug studies. They published another paper the next year with an even worse result: researchers could only reproduce six of a total of 53 “landmark” cancer studies. That’s a reproducibility rate of 11%.
These studies alone are persuasive, but the cherry on top came in May 2016 when Nature published the results of a survey of over 1,500 scientists finding fully 70% of them had tried and failed to reproduce published experimental results at some point. The poll covered researchers from a range of disciplines, from physicists and chemists to earth and environmental scientists to medical researchers and assorted others.
So why is there such a widespread inability to reproduce experimental results? There are a number of reasons, each of which give us another window into the greater crisis of science.
The simplest answer is the one that most fundamentally shakes the widespread belief that scientists are disinterested truthseekers who would never dream of publishing a false result or deliberately mislead others.
JAMES EVAN PILATO: Survey sheds light on the ‘crisis’ rocking research.
More than 70% of researchers have tried and failed to reproduce another scientist’s experiments, and more than half have failed to reproduce their own experiments. Those are some of the telling figures that emerged from Nature’s survey of 1,576 researchers who took a brief online questionnaire on reproducibility in research.
The data reveal sometimes-contradictory attitudes towards reproducibility. Although 52% of those surveyed agree that there is a significant ‘crisis’ of reproducibility, less than 31% think that failure to reproduce published results means that the result is probably wrong, and most say that they still trust the published literature.
Data on how much of the scientific literature is reproducible are rare and generally bleak. The best-known analyses, from psychology1 and cancer biology2, found rates of around 40% and 10%, respectively.
SOURCE: Scientists Say Fraud Causing Crisis of Science – #NewWorldNextWeek
In fact, the data shows that the Crisis of Fraud in scientific circles is even worse than scientists will admit. A study published in 2012 found that fraud or suspected fraud was responsible for 43% of scientific paper retractions, by far the single leading cause of retraction. The study demonstrated a 1000% increase in (reported) scientific fraud since 1975. Together with “duplicate publication” and “plagiarism,” misconduct of one form or another accounted for two-thirds of all retractions.
So much for scientists as disinterested truth-tellers.
Indeed, instances of scientific fraud are cropping up more and more in the headlines these days.
Last year, Kohei Yamamizu of the Center for iPS Cell Research and Application was found to have completely fabricated the data for his 2017 paper in the journal Stem Cell Reports, and earlier this year it was found that Yamamizu’s data fabrication was more extensive than previously thought, with a paper from 2012 also being retracted due to doubtful data.
Another Japanese researcher, Haruko Obokata, was found to have manipulated images to get her landmark study on stem cell creation published in Nature. The study was retracted and one of Obokata’s co-authors committed suicide when the fraud was discovered.
Similar stories of fraud behind retracted stem cell papers, molecular-scale transistor breakthroughs, psychological studies and a host of other research calls into question the very foundations of the modern system of peer-reviewed, reproducible science, which is supposed to mitigate fraudulent activity by carefully checking and, where appropriate, repeating important research.
There are a number of reasons why fraud and misconduct is on the rise, and these relate to more structural problems that unveil yet more crises in science.
Like the Crisis of Publication.
We’ve all heard of “publish or perish” by now. It means that only researchers who have a steady flow of published papers to their name are considered for the plush positions in modern-day academia.
This pressure isn’t some abstract or unstated force; it is direct and explicit. Until recently the medical department at London’s Imperial College told researchers that their target was to “publish three papers per annum including one in a prestigious journal with an impact factor of at least five.” Similar guidelines and quotas are enacted in departments throughout academia.
And so, like any quota-based system, people will find a way to cheat their way to the goal. Some attach their names to work they have little to do with. Others publish in pay-to-play journals that will publish anything for a small fee. And others simply fudge their data until they get a result that will grab headlines and earn a spot in a high-profile journal.
It’s easy to see how fraudulent or irreproducible data results from this pressure. The pressure to publish in turn puts pressure on researchers to produce data that will be “new” and “unexpected.” A study finding that drinking 5 cups of coffee a day increases your chance of urinary tract cancer (or decreases your chance of stroke) is infinitely more interesting (and thus publishable) than a study finding mixed results, or no discernible effect. So studies finding a surprising result (or ones that can be manipulated into showing surprising results) will be published and those with negative results will not. This makes it much harder for future scientists to get an accurate assessment of the state of research in any given field, since untold numbers of experiments with negative results never get published, and thus never see the light of day.
But the pressure to publish in high-impact, peer-reviewed journals itself raises the specter of another crisis: The Crisis of Peer Review.
The peer review process is designed as a check against fraud, sloppy research and other problems that arise when journal editors are determining whether to publish a paper. In theory, the editor of the journal passes the paper to another researcher in the same field who can then check that the research is factual, relevant, novel and sufficient for publication.
In practice, the process is never quite so straightforward.
The peer review system is in fact rife with abuse, but few cases are as flagrant as that of Hyung-In Moon. Moon was a medicinal-plant researcher at Dongguk University in Gyeongju, South Korea, who aroused suspicions by the ease with which his papers were reviewed. Most researchers are too busy to review other papers at all, but the editor of The Journal of Enzyme Inhibition and Medicinal Chemistry noticed that the reviewers for Moon’s papers were not only always available, but that they usually submitted their review notes within 24 hours. When confronted by the editor about this suspiciously quick work, Moon admitted that he had written most of the reviews himself. He had simply gamed the system, where most journals ask researchers to submit names of potential reviewers for their papers, by creating fake names and email addresses and then submitting “reviews” of his own work.
Beyond the incentivization of fraud and opportunities for gaming the system, however, the peer review process has other, more structural problems. In certain specialized fields there are only a handful of scientists qualified to review new research in the discipline, meaning that this clique effectively forms a team of gatekeepers over an entire branch of science. They often know each other personally, meaning any new research they conduct is certain to be reviewed by one of their close associates (or their direct rivals). This “pal review” system also helps to solidify dogma in echo chambers where the same few people who go to the same conferences and pursue research along the same lines can prevent outsiders with novel approaches from entering the field of study.
In the most egregious cases, as with researchers in the orbit of the Climate Research Unit at the University of East Anglia, groups of scientists have been caught conspiring to oust an editorfrom a journal that published papers that challenged their own research and even conspiring to “redefine what the peer-review literature is” in order to stop rival researchers from being published at all.
So, in short: Yes, there is a Replication Crisis in science. And yes, it is caused by a Crisis of Fraud. And yes, the fraud is motivated by a Crisis of Publication. And yes, those crises are further compounded by a Crisis of Peer Review.
But what creates this environment in the first place? What is the driving factor that keeps this whole system going in the face of all these crises? The answer isn’t difficult to understand. It’s the same thing that puts pressure on every other aspect of the economy: funding.
Modern laboratories investigating cutting edge questions involve expensive technology and large teams of researchers. The types of labs producing truly breakthrough results in today’s environment are the ones that are well funded. And there are only two ways for scientists to get big grants in our current system: big business or big government. So it should be no surprise that “scientific” results, so susceptible to the biases, frauds and manipulations that constitute the crises of science, are up for sale by scientists who are willing to provide dodgy data for dirty dollars to large corporations and politically-motivated government agencies.
