IDF Shmad Threat Against Jewish Girls – One Recent Case

Another Religious Girl – and her IDF Vet mother -Targeted by the IDF

17 y/o Chabad Teen Threatened with Arrest if She Doesn’t Comply with Draft Orders
This Sunday, Aug. 25th, Avigail Leah H., a demonstrably very religious 17 y/o teenage girl from Rechovos, was threatened with arrest if she refuses to comply with IDF Draft Office orders to show up this Wednesday at the Draft Office. According to Jewish Law, it’s absolutely prohibited for girls to serve in the military. In fact, leading Rabbis have declared it “yai’horaig ve’al ya’avor,” a prohibition requiring giving up our lives to prevent. One primary reason for this is the rampant immorality and exploitation pervasive throughout the IDF.
Therefore, according to leading Rabbis, an act that could result in a girl enlisting is likewise prohibited, including submitting to a Rayon Dat. A Rayon Dat is a “religious test” often assuming the character of a belligerent military interrogation. Underage girls are often ordered to appear unrepresented and alone at these intimidating sessions, facing a battery of seasoned military officers. Quite apparently, they’re well-trained in how to psychologically break girls down. Many religious girls are tripped up on by carefully selected questions, which many frum girls won’t necessarily know how to answer. (See https://docs.google.com/document/d/1bO2Xh07BEzGbWiqI-MbF8dMY8nzbn3gysSmPQXjLXBU/edit?usp=sharing)
The family’s Rabbinic guidance was unequivocally adamant against submitting to a Rayon Dat, despite repeatedly being harassed by the IDF to do so. And, as faithful frum Jews, the family has been steadfast in their adherence to their halachic guidance. And it is precisely for their very fidelity to Torah that Avigail is being denied her religious exemption, under the veneer of being uncooperative with her IDF persecution. (George Orwell: step aside.)
Avigail’s parents are baalei teshuva. Their family is demonstrably religious. She even has letters from Chiloni friends testifying to her religious observance, in addition to the Tatzhir Dat, which she submitted properly. Ironically, her brother risked his life in an elite (religious) combat unit under the K’fir division (akin to the Marines), often working with the Shabak (internal security service) in apprehending and neutralizing terrorists.
Moreover, Avigayil’s mother, prior to rediscovering her Jewish heritage, actually had been an officer in the Israeli Air Force. Additionally, her mother has been suffering for years from a severe medical condition. The relentless IDF pursuit of her daughter, now extending for about a year, has been taking a real toll on her health. Nevertheless, none of the above deters the government. That uncomplimentary picture itself says more than ten thousand words. The Brisker Rov ZTL is quoted as saying that while one who has bad character traits is a flawed person, an ingrate isn’t truly a person at all.

הרב אליהו כי טוב ז”ל בענין קלקול סדרי הלימוד בדורנו – שווה קריאה

שתי הרצאות למורים

על חטא שחטאנו בתינוקות של בית רבן

(הרצאה בכינוס מורי אגודת ישראל, טו”ב מנחם אב תשכ”ה בני ברק)

אנו חוטאים בנפש תינוקות של בית רבן, חטא גדול!

מי חוטא? –

כולנו חוטאים. הורים ומורים, מנהלים ומנהיגים, קטנים וגדולים וגם גדולי גדולים, וכל איש בעם שעסק לו עם הילד בישראל לגדלו לתורה – הכל חוטאים!

הרבה דברים אנו חייבים לילד בישראל, וכמעט בכולם אנו חוטאים לו. יש מהם דברים שאנו חייבים לתת לו ואין נותנים, ויש דברים שאין אנו רשאים לתת לו ואנחנו נותנים.

מובן מאליו שבדברים שבלימוד ושבחינוך, דברינו אמורים.

תכנית לימודים וספרי לימוד – שני דברים אלה מנחים אותנו בעבודתנו עם הילד, ואני מעז לומר: לא התכנית תכנית, ולא הרבה מן הספרים הם ספרים.

הקדמה קצרה: כל הדברים עתה סובבים הולכים בתחום חינוך הבנים בלבד. התחום השני – חינוך הבנות – עולם בפני עצמו הוא ולא הרי זה כהרי זה, כמעט ללא דמיון. גם שם יש הרבה מה לומר, ואולם לא אצא עתה מתחומי הראשון, התחום של חינוך הבנים.

ואצטמצם עוד יותר, לדבר רק על דברים שבלימוד ולא על דברים שבחינוך.

רבים, המושפעים ביודעין או שלא ביודעין מעולמות זרים של חינוך, חושבים בטעות שלימוד וחינוך שתי רשויות הן וכאילו אפשר לאחת בלי השנייה, ואולם כל דורות בית ישראל שלא הסיחו דעתם מעניין החינוך, עיסוקיהם עם בניהם, רובם ככולם, רק בלימוד היו ולא פיתחו שיטות בחינוך גרידא. גם שללו כל שיטה כזאת. כל עיסוקם בחינוך לא היה אלא רק במה שהיה צמוד ודבוק דבק אורגני בלימוד. רק מתוך מה שלימדו לבניהם את לימודיהם הרגילים, מהם שאבו רוח של חינוך לתלמידיהם; ואנו אין לנו אלא דרך אמת שהלכו בה אבותינו מדור דור – כל עיסוקינו, לפחות עתה, לא יהא אפוא אלא בשאלה: מה מלמדים וכיצד מלמדים; ואילו השאלה: כיצד מחנכים? נשאיר להזדמנות אחרת.

מה מלמדים?

לכאורה, אין כאן שאלה; הרי בחינוך אמת לתורה ולמסורה שלמה קא עסקינן – ניתי מסורה ונחזי. ומסורת החינוך הרי ידועה ומבוררת – ‘תינוק שמתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה’. תורה וכל המקרא, ואחר כך משנה ואחר כך גמרא.

שלושה אלה בלבד: מקרא, משנה וגמרא. לא פחות ולא יותר. כל הגורע מהם אינו מצליח, ואולם המוסיף עליהם – גרוע מן הגורע. והרי כל תכנית הלימודים ערוכה לפנינו: מקרא, משנה וגמרא.

תאמרו, הרי גם החכמים הקדמונים התוודעו גם לעניינים שבדרך-ארץ וחייבו את האב ללמד את בנו אומנות ולשחות בנהר וכיוצא באלה, וכתב ולשון וחשבון – מקל וחומר. ברם, כל הדברים הללו אינם עניין ללימוד של הוראה, אלא ללימוד של הרגל בלבד וטיפלו בהם כשהנער היה צריך לכך, סמוך להתבגרותו, ורק במידה שהיה צריך.

צאו וראו, מימות יהושע בן גמלא כשקמו בתי ספר ובתי הוראה בישראל שנעשו במקום האב בעבודת החינוך, לא עסקו בתי הספר מעולם בלימודי דרך-ארץ ובהרגלת הבנים לאומנות ושאר דברים שבדרך ארץ. לא עסקו אלא בהקניית תורה בלבד, ואולם הדברים שבדרך-ארץ השאירו לאבות. ללמדך, שאין שנים אלה באים מכורכים אלא שני תפקידים שונים הם ואין זה נוגע בזה, ומכל שכן שאין השני יכול לבוא על חשבון הראשון וקל-וחומר-בן-בנו-של-קל-וחומר שאסור לו להיבנות ח”ו על חורבנו של הראשון; –

לפיכך, גם בימינו כשפרקנו כמעט לגמרי מעל צוואר ההורים את עול חינוך בניהם ונטלנו על שכמנו גם כל ענייני דרך-ארץ של התלמידים בתקופת לימודיהם בבתי הספר, עדיין לא הותר לנו לערבב תחומים ולשוות לנו ‘תכנית לימודים כוללת’, אלא תכנית לימודים אחת לנו – מקרא, משנה ותלמוד. והשאר – כאדם שמפסיק מלאכתו של קבע לעשות מלאכת ארעי.

למאי נפקא מינה? – נפקא מינה לדברים הרבה:

כשאנו מלמדים תורה – מלאכתנו היא זו ובחינם אנו עושים אותה שעל מנת כן קיבלנוה מסיני, שנמסרנה לדור אחר, ובקושי אנו מקבלים עליה שכר בטלה. ואילו כשאנו מלמדים דרך ארץ, שכירי האבות אנחנו ולוקחים שכרנו בזרוע, לפיכך; –

לעולם לא נשבות ממתן תורה לתלמידינו אלא אם כן עזבנו לחלוטין עיסוק זה כעיסוק של מחיה. ואילו בלימודי דרך-ארץ, הרי אנו מצווים להציל עשוק מיד עושקיו ואת הכל נעשה כדי שהשכיר יבוא על שכרו; –

בתורה נעסוק בכל עת, ואין שעה שאינה כשרה לתורה ואילו בדרך-ארץ אין אנו עוסקים אלא לפי הצורך של אותה שעה בלבד ובביקורת מתמדת לידע אם אמנם הצורך הוא צורך של אמת; –

בלימודי תורה, את כל כוחנו אנו נותנים ומשתדלים להתפיס בה גם כל נפש ורוח ונשמה של התלמיד. ואילו לדרך-ארץ, אין אנו נותנים רוחנו אלא כפועל העושה במלאכתו, שיגיע כפיו הוא אוכל לא יגיע מחשבתו, לבו ונשמתו.

אם סימני היכר אלה נראים בעבודתנו תמיד אז כל מלאכתנו קודש אפלו בשעה שעוסקים בחול, ואם לא כן – כל מלאכתנו חול אפלו בשעה שעוסקים בקודש; –

שכן תכנית לימודים אין לנו אלא אחת: מקרא, משנה  ותלמוד, לא יותר.

כיוון שכך, מהי אפוא השאלה: מה מלמדים? הרי ערוכה התכנית!

אלא שהרעו המעשים וקופחה תכניתנו והננו היום דומים לצמא העומד בפני שוקת שבורה שאינה מחזיקה מים אלא מעט שאין בו כדי רוויה.

השוקת השלמה

השוקת כשהיתה שלמה, כך היתה. מפי יהודה בן תימא ידענוה:

בן חמש למקרא, בן עשר למשנה בן חמש עשרה לתלמוד. מכאן ואילך לא זז מלשחות בתורה הרחבה מני ים, עד יום מותו.

לא זז הילד מן המקרא עד שידע כל כ”ד כתבי הקודש בטעמיהם ובניגוניהם ומקצת פירושיהם עד שידע את כולם.

לא זז הילד מן המשנה עד שידע כל ששה סדריה ותרי”ג מצוות התורה הכלולות בהם, ידיעה רחבה.

לא התחיל הנער בתלמוד עד שעמדה בו בינתו להבין סברה והיגיון, וכל תורה התקועה בלבו ומובלעת באיבריו שימשה לו רקע, מצע ויסוד בריא לקלוט בהם גמרא.

אין ספק שהיו גם מובלעות של זמנים, שנכנס זמן משנה בשנים של מקרא, וצעדים ראשונים בתלמוד שנכנסו בשנים של משנה. מובלעות אלו שימשו מעברים נוחים ממקצוע אחד בתורה למשנהו.

 

המגמות

מה היו המגמות בלימודים אלה, ולאלה הישגים חתרו בכל מקצוע שבתורה? – מתחלפות היו המגמות מעידן לעידן וממקצוע למקצוע; –

בתקופת ילדותו הראשונה של התלמיד כשעסקו עמו במקרא, לא יכלה המגמה להיות אחרת מאשר למלא כל לבו, נפשו, רוחו ונשמתו מן השירה של תורה. תחילת הביקוש – השירה. אין מבקשים אצל הילד לא את ההיגיון, לא את המחקר, לא את סדר מחרוזת העניינים, לא את ההבנה ודקדוק הפירוש, אף לא את ידיעת הכרונולוגיה בחלקיה הסיפוריים. נפש התלמיד בתקופתו הראשונה, אינה מסוגלת לקלטם. אם דוחסים אותם לקרבו בעל כרחו, הרי הם נקנים לו קניין עובר ומן השפה ולחוץ, ואילו את מה שהוא יכול לקנות קניין עולם ומובלע בכל האיברים, הרי הוא מאבד; –

שכן לב הילד, כלי פתוח הוא להתרוממות ולהתפעלות הבאה מתוך שירה ורון, עד שכל אבריו מרננים עם לבו ונפשו. על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בשירתה של תורה על לבו של הילד הטהור בעם קדושים, שזו סגולתה שהיא נאחזת שם כשלהבת באש ולא תמוש. על כן, פסוק לא פורש בספר איוב, כשהוא ניתן לילד בטעמי נגינותיו ובאויר הטבעי שלו, עם מקצת מפירושי רש”י שאינו מפריע לשירה לעולם, ועוד קצת אגדות חז”ל השייכים לספר ולפסוק – הרי הוא לילד מזון מלא וטבעי, כאחד הפסוקים ה’מותחים’  בפרשתו של היוסף עם אחיו, שגם שם העיקר שנותנים לו היא השירה והרון, האגדה והאטמוספירה. וכן פסוק בקהלת או בשיר השירים כשהוא ניתן לו באופן זה, נקלט הוא בדמו ובבשרו  של הילד כמגילת רות או מגילת אסתר, כיוון שבאחרונים אין מפליגים אל ההיגיון והפרשנות וגם בראשונים אין פוחתים כלום מכל מיתרי הכנור המתנענעים ומשמיעים קולות וצלילים ערבים, סגולתיים וגם פשטנים, ונשמעים לילד וחודרים עד לעצמותיו ונבלעים  בלשד שלהם; מה אם כן ההבדל בין בראשית לאיוב, בין קהלת לרות? עד –

עד שבולע הילד השירה של התורה ונבלעת בו והיא גדלה עמו ופרה ורבה בתוכו. וכל שהוא מתבגר, הרי עומד גם על הגיונה ופירושיה ומבין בה טעמים, וחורז בה עניינים ויודע בה סדרים ודברי הימים, כיוון שאינו פוסק מלהגות בה לעולם. והרי זאת התורה לכך עשויה, להפוך בה ולהפוך ולמצוא בה תמיד טעם חדש עד –

עד שהיא מלוותהו אל עומק הסברא של הגמרא בלמדו בה בתקופת בגרותו.

התחיל הילד להתבגר, מלמדים אותו משנה. אז מקבל הלימוד גוון נוסף, והמגמה אף היא מחליפה פנים חדשות ובכל זאת מוכרות משכבר הימים; – שכן משנה זו שמלמדים אותו עתה, לא על חלל ריק היא באה, אלא – זאת התורה שבלעת, הרי חייב אתה לעשותה – כך הם מצוותיה וכך עושים אותו.

אין מראים לו משנה של ברטנורא, עם הכא-במאי-עסקינן וכו’ אלא כשם שבלמדו מקרא מראים לו ימי השמים על הארץ, משכן ובית המקדש בנויים אפילו בחורבנם, ונביאים מתנבאים אפילו בשעה שפסקה רוח הקודש; כך בלמדו משנה, מראים לו בית המדרש וחכמיו שחיים לפניו, ומשמיעים לו קולם ומראים לו ניצוחם וויכוחם ומטים את אוזנו לשמוע דעותיהם בדברים המודעים להם, וכך התלמיד לומד מפי ר’ אליעזר ור’ יהושע ושאר החכמים את כל המצוה אשר אנכי נותן לפניכם היום לעשותה.

ועדיין אין מראים להם קושיות ופירוקים ומלחמתה של תורה, עד שהוא עצמו לובש כלי מלחמה בבגרותו ושואל ומשיב, סותר ובונה ומעביר הכל תחת שבט ביקורת חריפה וטבעית לגילו.

וכשמלמדים אותו גמרא, הרי היא לו חזרה מעניינת על כל התורה הזאת שכבר ספוגה בקרבו ומובלעת בכל איבריו, ומלמדים אותו סדרים והיגיון נוקב, ומכמני לשון של המקרא ושל התנאים, דיוקיהם ורמזיהם, עם מנלן, מאי שנא, מאי קא משמע לן, למה לי למימר, לאתויי מאי, והא תנינא חדא זימנא, לא ליכתוב לא ה”א ולא וא”ו וכללים שהתורה נדרשת בהם וכו’ וכו’.

וכשם שהגורע משירתו של מקרא בתקופתו, הרי הוא כשוטה המאבד מה  שנותנים לו; שכן תקופת הילדות עם כלי קיבולה לעולם לא תחזור, כך הגורעים מעט מהגיונו של התלמוד ואין מחדירים את התלמיד למעמקיו, ועושים ממנו לימוד של ‘זמיר זמירתא’ בלבד, הרי עושקים אותו עושק גדול. אלא אם לתלמוד – כל עצמותיו תאמרנה אתו כל השקלא וטריא שבו ולא יזיז ממנו עד שדומה עליו כאילו מפיו יצאו הדברים, הוא הוא המקשה והוא המפרק.

כך היתה השוקת כשהיתה שלמה וגם מלאה.

מה אנחנו עושים היום

היום כל הקערות הפוכות על פיהן ממש. סדרי הלימוד, מגמותיו הישגיו וממילא גם תוצאותיו, הכול באשר לכול, הפוך מסדרי בראשית.

ואל ישיבונו: ומניין כל התלמידי חכמים היוצאים וגדלים לנו מן הקערות ההפוכות? – תשובה לדבר: לא הקערות ההפוכות עושות זאת, שכל המשנה סדרי בראשית ודאי הוא מזיק, אלא שברחמי ה’ עלינו, לא ניתן כוח לדבר המשחית שישחית ח”ו הכול, כי ברית כרת לנו ה’ ‘כי לא תשכח’. גם זה אות פלא לרוממותם של ילדי ישראל ולקדושת נשמתם, שכל כלי יוצר עליהם לא יצלח. ואולם ברור הדבר שהסדרים והמעשים שאנו עושים עמם, הם כשלעצמם, ודאי לא טובים.

מה אנו עושים היום? – הראשית ודאי טובה, בן חמש למקרא. ואולם מיד אנו מפליגים אתם לכל הדבר הקשה ברש”י, ולרמב”ן ולאבן עזרא ומה שכל מורה ותיק מסוגל לחדש פירושים, הגיונות, מחקרים, דיוקים, פרשנות קשה, הכל חוץ מן השירה שבתורה. אין מעוררים בו התפעלות הנפש ותשוקה להשתפך עוד ועוד אלא מעייפים אותו בכל דבר שהוא רחוק מנפשו וכוח קליטתו.

אינו מספיק לעבור על חמשה חומשי תורה, וכבר נשכחו ממנו רובי לימודיו הראשונים, והנה נביאים על קצה המזלג, וטיפה מים הכתובים. בא האחרון ומשכיח הראשון, שכן הכל ניתן לו שלא כהלכה, למען ייקלט ולא ייפלט – וכבר הוא מתחיל במשנה, עם פירוטי הלכות וביאורי גמרא למשנה ונופך של פלפול בצדו.

כשלומד משנה, הכול פנים חדשות לו, חסר רקע, מצע ובסיס, לא למד לזכור את הנלמד כבר, כל שכן שאינו יודע מה שלא למד.

עוברת עליו שנה או שנתיים ועדיין לא טעם טעמו של בית המדרש ששם המשנה נוצרה, וזריזים מקדימים לגמרא!

הגיע לתלמוד, אז מתחיל פרק שירה להתנגן בין כתלי בית הספר.

המגמות שהן עיקר בלימוד הגמרא, אותן בשום אופן אי אפשר להשיג בנסותנו להקנות פרק אלו מציאות או ארבעה אבות נזיקין לילד בן 9-10-11 שנה. אין אנו יכולים ללמדו אלא את הניגון של גמרא ותנועות הגוף המקובלות בשעת לימוד זה. ורוב הכוחות של המורה, ומה שגרוע יותר – רוב כוחו וזמנו של התלמיד, יוצא ללא תועלת.

ואם תועלת אין כאן – הפסד גדול יש כאן. כל מורה יודע מדוע.

כיצד אפשר אחרת – כשמתחיל גמרא, כבר אבד הבסיס הרופף שהיה לו פעם. פסוקי התורה השייכים, אינם זכורים לו עוד. הדין המגובש בעניין זה, מעולם לא קיבל ולא עיכל מלימוד מוקדם במשנה. ואם למד, כבר שכח כי מלכתחילה לא עיכל אותו כדבעי. מה עושה המורה המומחה? – מקדים וחוזר על הפרשה המתאימה, עובר לתחילת לימוד עניין זה בגמרא – ואינו מועיל הרבה. הפרשה נקראת לו כדיוטגמה ישנה וקשה עתיקי מחדתא.

עיקר המגמה בלימוד הגמרא: ריכוז המחשבה, פיתוח חוש הביקורת, הפעלת השכל, ההיגיון, ההמצאה, היצירה העצמית; ואילו חוש הזיכרון אינו עניין לכאן כלל אלא הוא מוכרח לבוא ממילא כשהלימוד נעשה חוויה עמוקה אצל התלמיד דרך הפעלת הכוחות השכלים שהזכרנו; ואנו בדרך עבודתנו ושיטתנו, מה נועיל בכל מאמצינו כשהפעלה זו בגיל זה, היא בגדר של ‘על מנת שתעלה לרקיע’. אי אפשר בשום אופן להחיות דף גמרא, חיים מלאים, אצל ילד בן 10.

לא אצא ידי חובתי אם לא אדגים בפניכם שיעור אחד כזה, אחד מן המקובלים אצלנו, ועל בשרי חזיתיו.

משנה ראשונה בבבא קמא: ארבעה אבות נזיקין, השור, הבור, המבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה וכו’ (אגב, מצאתי בחורים בני תורה שלמדו הרבה ועדיין הם מתקשים להבין לשונה של משנה זו שבמיוחד היא קשה, כמשניות אחרות ורבות במסכת בבא קמא במיוחד).

לאחר מכן באות בגמרא הגדרות על אבות ותולדות והיחס השונה שביניהם, וביאור על שור שאינו שור אלא שלושה אבות נזיקין: קרן, שן ורגל; והגדרות קשות מאוד לכל אחד מהם, ודבר זה תלוי במחלוקת בין רב לשמואל, ובדעתו של כל אחד מהם מחלוקת בין התלמידים, וכל אחד מהם צריך לפרש על פי דרכו זה שנאמר במשנה ‘לא הרי השור כהרי המבעה’. וראיות מפסוקים, והראיות כה קשות וכה בלתי אפשריות להיקלט במוחו הרופס של התינוק.

והאחרון הכביד: מאי ‘מבעה’? רב אמר, ‘מבעה’ זה אדם, דכתיב: ‘אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו’, ושמואל אמר, ‘מבעה’ זה השן, דכתיב: ‘איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו’. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף : ‘איכדין איתבליש עשו איתגליין מיטמרוהי’; –

מי חכם ובעל מופת שיכניס זאת במוחו של תינוק לידע למה קרא התנא לאדם ‘מבעה’ כיוון שכתוב ‘אם תבעיון בעיו’. או לשמואל, קרא התנא לשן ‘מבעה’ מפני שפעמים היא נכסית ופעמים היא נגלית, וכמו שכתובה לשון זו אצל עשו? ומכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב מאי טעמא לא אמר כשמואל וכו’.

אומר אני לכם רבותי, אילו היינו אנחנו מלמדים את תלמידנו להבין באמת מה שהם לומדים – כי אז היו מתקוממים נגד מוריהם ואומרים: אין אנו מבינים כלום! ועכשיו רק מפני שאינם מבינים, לכן הם נבחנים והבוחנים קובעים לאמר: ‘מבינים הם יפה’.

וכשמרגילים אותם ‘להבין’ את הבלתי מובן, הרחקנו אותם קילומטרים מלימוד הגמרא. וברוב המקרים תוצאות איומות לדבר זה לכל ימי חייהם שאינם קרבים לגמרא, כמתייראים מפני הדבר הקשה ומפני המקצוע שאינו חביב – אוי לאזניים שכך שומעות!

ואסור ללמד גמרא עד שיהא ידוע לנו מראש שלימוד זה יהיה חביב על לומדיו יותר מכל הלימודים, ונמצאים אנחנו באים לחבב ויוצאים ח”ו משניאים בהרבה מאוד מקרים.

ושוב אל ישיבונו ממעשה בילד זה ובכיתה זו שלמדו וידעו. אף אני יודע  שכל דבר שאי אפשר, אפשר לעשותו אפשר, אולם בכל המקרים אין המחיר שווה את הנזק. דף גמרא עם חיים מלאים, אפילו אם נוכל להשיגו אצל הילד; וכנגדו מאה הלכות ברמב”ם, ברורות ושנונות חיות ומרננות, או עשרות פרשיות מלבבות את הילד מן המקרא – מה עדיף ממה?

ואם המורה מצליח לאהב את אותו הדף על 3-2 מתלמידי כיתתו, ואפלו חמישה, האם זה שווה בנזק ההשנאה וההפחדה מפני הדף הזה, והגמרא בכלל, שפועל אצל כל בני כיתתו? אתמהה.

כבר עמדו גדולי הדורות רבים וצעקו ככרוכיא נגד דבר זה, ביניהם השל”ה הקדוש ומהר”ל מפראג ולא הועילו. יאמר אדם: מה אנו כי נזדקק לשאלה זו עוד? –

נשיב לו ברורות, אפילו אין אנו משלים עצמנו כי נוכל לשנות ולהחזיר עולם לסדרי בראשית, אף על פי כן נזדקק ונזדקק לשאלה זו תמיד, ועל כגון זה נאמר: מוטב שנהא מזידין ולא שוגגין: נדע שאנו חוטאים בנפש הילד, אולי תבוא השעה ותהא האפשרות לחדול מן החטא, ואם בשגגתנו נחיה לעולם – אימתי נזכור שעלינו לתקן מה?

יש מי שאומר, שקלקול סדרי בראשית בא כתוצאה מן הגזרה שגזרו על בחורי ישראל מלשאת נשים בגיל בגרותם עד שיזקינו. ומיהרו אבותיהם להשיאם נשים קודם שהגיעו לגיל בגרות. והרי אמרו חכמים  שהנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני הארי, ויש מן החכמים שאומרים שכל מי שאינו בתלמוד, עדיין הוא בגדר עם-הארץ, לכך הקדימו ללמד את ילדיהם תלמוד לפני נישואיהם. וכיוון שישראל קדושים נתנו נפשם על הדבר הזה, גם זכו וראו ברכה בעמלם, ואחר כך – כיוון דדש, דש.

נכונה סברא זו לשעתה או אינה נכונה, ואפילו הורה הניסיון הצלחה גדולה בשעתו, אי אפשר ללמוד הימנה לכל שעה ולכל מקום. גם בעידן ההצלחה, מי חכם וידע כמה היתה ההצלחה גדולה יותר אילו יכלו ללמד בניהם באותה מסירות נפש לפי סדרי בראשית התקינים.

המשך לקרוא…

מאתר יד אליהו כי טוב, כאן.

To Dwell in the Palace: ‘I Am a Different Person Than I Would Have Been Writing Ad Copy on Madison Ave’

Here I Am!

By Tzvia Ehrlich-Klein, Yerushalayim.

It’s many years since little ol’ regular me, a third-generation American, first came to Israel. As with so many turning points in life, I didn’t realize that it was one.

I just came for one year — a Junior Year Abroad study program at Hebrew University. But something happened as my suitcases were thrown off the truck and fell down a dusty hill alongside my dorm building.

Somehow I just fell in love with the Land, and felt, instinctively, that this is where a Jew really belongs.

No, I wasn’t a “Zionist” who had been waiting to return to the Land. And I wasn’t raised on halachic values of residing within it’s holy borders. I was merely a college student who came to study for a year, complete with my dozens of shoes and matching pocketbooks, and suitcases full of Villager skirt outfits.

But somehow, once here, I just knew, deep inside, that, though I didn’t know the language or anyone who lived here, somehow I just knew that this was where a Jew truly belonged.

So the next year I made aliya. To this impossibly crazy country where everything was so different from my little Jewish princess world that I had loved (here, no one but me noticed or even cared if the color of my shoes matched my outfit!). But I just knew that it was important to be here. Here, where 3000 years of Jewish History comes alive, and I, little ol’ nothing-special me, get to be a living, active part of it!

Amazing! Here, where King David wandered in the hills that are just outside my window. The very same hills where I now sometimes get stuck in a traffic jam. He wandered, and I ride. But they’re the very same hills! It’s the same Land, the same sky overhead.

And it’s not just King David. It’s also Abraham and Isaac, and Rivka, and Rachel, and King Saul and Resh Lakish, and the prophet Samuel…. And me?

Isn’t it amazing? The Land that Moses was not allowed to enter, I can, and have?! Unreal! He didn’t get to live here, but I do? What an amazing honor! How totally, unbelievably, stupendously unbelievable! (And sometimes I wonder, what would my great-great-great grandparents have thought? They were probably in pogroms somewhere, able to dream, but certainly not able to visualize, the actuality of living in a land surrounded by other Jews — and yet here I am.)

No, it’s not just the holiness. And it’s not just the landscape. And it’s not just the history, going back thousands upon thousands of years. And it’s even not just being in the front-row seat of history-in-the-making. It’s the people, the People of Israel, all around, everywhere, concurrently bringing to life the concept of an ingathering from “arba kanfot haAretz” [from the four corners of the world], while allowing me to be immersed amidst this amazingly holy people and place.

Are there problems? Irritations? Disappointments? Of course. But it has always been that way. This is the way HaShem made it. One of three things “acquired through difficulties” (Torah, the World to Come, and the Land of Israel). Disappointments and problems are built into the system. Jobs, apartments, the language, and differences.… So my Ashkenazi daughter likes spicy Yemenite harissa, and I get freaked out the days before Yom Kippur when many women are carrying live chickens on the public buses, in baskets, in order to do kapparos the real way, like their mothers did, at home (rather than my way, with money in a sanitized white handkerchief). My “Yankee ingenuity” and efficiency is appalled by “Russian-socialist” bosses standing around and passively allowing lines of waiting people to get longer and longer, and I’ve come to appreciate “Israeli rudeness” which is really a wholesome counterpoint to the phony politeness that existed (exists?) in Germany and England. Here, in our Jewish Homeland, we are all part of the beautiful mosaic called Am Yisrael, the Jewish People.

No, I never learned the language. And I have no brothers or sisters or aunts or uncles here. But I do know that this is ‘home,’ and that, just by living here, I am doing something important with my life. Even if I never do anything else. I know that just by living here I am an active part of Jewish history, contributing to and doing something important for our People.

Continue reading…

From Naava Kodesh, here.

‘Askinu Se’udasa’: The Minhag to AVOID Saying Things You Don’t Understand

Askinu seudasa – The minhog NOT to say/sing it – אתקינו סעודתא – המנהג שלא לומר או לזמר אותו

אתקינו סעודתא, a Kabbalistic zemer in Aramaic from the Arizal, which is a few hundred years old,  is widely sung these days at Shabbos seudos, even in some non Chassidic places. Especially at סעודה שלישית. How many people understand it is another matter.

It  may be less well known that there are those who specifically have refrained from, or opposed such a practice.

It is hard for people to abstain when a group is singing something, with a lively tune, especially in our culture that puts such value on being part of a tzibbur and going along with the group. But people should know that there are differences of opinion about this practice.

What if your minhog is not to sing it? What if your father didn’t? Which is the case I found myself in. I felt that it was not my minhog, but didn’t fully understand why (beyond perhaps a vague feeling that ‘we don’t get into that heavy Kabbalistic stuff’, at least not in public). And then some could say, hey, your father didn’t sing it, but was he opposed to it, or maybe he just didn’t grow up with it? Is abstaining from something a minhog davka (specifically) not to do it, or just a neutral stance, no minhog on the matter either way, which would not be in opposition to someone adopting it if he wishes?

Recently, while glancing at a Torah journal by the name of צפונות, from ארץ ישראל in תשמ”ט, א, לד-ה, I noticed a piece there with a תשובה (responsum) from the  מהר”ם שיק, senior talmid of the חתם סופר, who was asked if it should be said.

The  מהר”ם שיק says that he doesn’t say it and neither did the חתם סופר. The reason he gives is that we are not on that level, just as it is brought down in Shulchan Aruch (שו”ע או”ח סימן ג, הלכה א)  that we nowadays do not say התכבדו מכובדים before entering the בית הכסא, so kal vachomer this שיר, which is even holier.

I asked רב בנימין שלמה המבורגר שליט”א about it and he furnished me with additional information on the matter, as follows.

The Chasam Sofer’s son, Rav Shimon Sofer, the מכתב סופר, reported that the Chasam Sofer did not say the zemiros of the Arizal אסדר לסעודתא, אזמר בשבחין, ובני היכלא because “עס איסט צו פיעל ארויסגעזאגט”  it expresses too much openly of matters that should be more hidden (brought in באר מרים introduction to מכתב סופר). Esoteric, Kabbalistic manners are not for every person. One should be on a high level, a holy person to get involved with such things.

מהר”ם א”ש, the famous talmid of the Chasam Sofer and Rav of Ungvar, didn’t say it either, as brought down here, a little less than halfway down the page, in the paragraph starting קודם סעודת צהרים, where it states לא מלאו לבו לומר האתקינו סעודתא ולומר דא היא סעודתא.

The בן איש חי brings (בן איש חי, שנה ב’, פרשת חיי שרה, סעיף יג) that even among Sepharadic mekubbalim there were those that refrained from saying it due to פחד. And he concludes by saying that ‘we are not נוהג to say it at all‘!. And he was a great מקובל!

Western European Sepharadim, in London and Amsterdam, also didn’t say it, as reported in sefer כתר שם טוב of רב שם טוב גאגין, חלק א’ עמוד רא

So quite a line up of gedolim there who didn’t say it, for various reasons. So there are definite grounds for a practice/מנהג to refrain. And if you refrain from it for the reasons mentioned by the above גדולי עולם, I dare say that you are definitely מקבל שכר על הפרישה (are rewarded for refraining).

From Treasures of Ashkenaz, here.