Hertzl’s Ignored ‘Altneuland’ Got One Thing Right: The Austrian School of Economics

THEODOR HERZL’S VISION BETRAYED

The founder of political Zionism had a capitalist vision, unlike Weizmann and Ben-Gurion.

BY DANIEL DORON
MAY 21, 2007 19:07

What a tragedy that Theodor Herzl’s successors, especially Israel’s first president Chaim Weizmann and his socialist allies, deserted Herzl’s plan to build a Jewish national home in which a prosperous market economy would guarantee its social cohesion and political strength. Instead, they replaced Herzl’s vision with socialist fantasies and programs that impoverished the Zionist enterprise demographically, economically and socially, as prominently occurred in the kibbutzim. Had the Zionist enterprise implemented Herzl’s vision, it might have grown strong enough to have saved more European Jews and secured a safer transition from the yishuv to an independent state.

Unlike most other Zionist leaders who were raised in an oppressive, virulently anti-Semitic and parochial tzarist Russia, Herzl grew in Vienna, the tolerant and liberal capital of the multi-cultural Austro-Hungarian Empire. Herzl described the younger Zionist leaders as the flower children of their time; shiftless intellectuals who scorned their parent’s wealth because they accepted the anti-Semitic calumny that Jews were exploitative capitalists (when in fact most were very poor). They expressed their adolescent rebellion by embracing socialism or communism and by advocating a romantic return to agricultural labor to purify the Jewish soul. Since in Germany, as in Russia, the state was worshipped, it seemed natural for these young firebrands to accept socialism’s implicit assumption that the state must totally dominate the economy, even by abolishing all private property rights.

VIENNESE INTELLECTUALS were not in such awe of the state. Rather, they were inspired by Adam Smith’s market economics and by the successful model of the British Empire that thrived on minimal state intervention and on free trade. When Professor Karl Menger promulgated what became known as the Austrian school of market economics it became an intellectual sensation and Menger was appointed personal tutor to the Crown Prince, the Archduke Rudolf Von Habsburg. Herzl’s programmatic book Altneuland, his intellectual last will and testament, charts the future development of the Jewish home. It fully embraced the basic premises of the Austrian school, including what was considered its radical support for the issuance of competitive currencies by private banks.

True, in earlier stages of his ideological development Herzl also flirted with socialist inspired cooperative ideologies, just as at an early stage he thought of solving “The Jewish Problem” by the mass conversion of the Jews. True, after contemporary Jewish capitalists like Baron de-Hirsch and the Rothschilds rejected his vision and even militated against it, Herzl bitterly accepted some of the largely anti-Semitic prejudices against (Jewish) great capital and its inordinate political clout. As a fervent humanist Herzl was also appalled by the prevalent dismal poverty and was attracted by communitarian and mutualistic ideologies.

Nevertheless, in his well-considered judgment, formulated in Altneuland this is what he put in the mouth of his model new Jew, David Litvak, the moving spirit in The Company charged with building the Jewish National Home:

Money is an extraordinary thing, if it did not already exist we would have to invent it. No, we have not [followed socialist dogma] and abolished the differences between mine and yours. We are not crazy. We have not thrown overboard the incentive to work, to try harder to invent and to develop. Remarkable talent deserves proper reward, and special effort high recompense. Wealth stimulates the ambitious and nurtures rare abilities. Profit encourages entrepreneurship and creates new opportunities if free entrepreneurs accumulate great profits by honest endeavor it is absolutely Kosher. Our new society did not embrace equality. Each person is rewarded according to their work and effort; we have not abolished competition, though we insist on fair opportunity for all, as in sports.

When it came to practically implementing Zionism, Herzl entrusted the huge enterprise of the mass transfer of Jews and their resettlement in their National Home not to a state or public bureaucracy (“We have no state like the Europeans have” his David Litvak avers, “we are a community of citizens who seek satisfaction in work alone organized in a novel way), but to a privately held corporation of shareholders and to its executive arm, an investment bank. And he did so not only for reasons of efficiency but from deep moral concern.

THE PURPOSE of this “Bank of Jewish Resettlement,” Herzl explained: “Just as we [Zionists] replaced Zionist pleading with Zionist statesmanship so we must replace in our settlement work the reliance on alms and charity by a strictly businesslike approach. Charity has impoverished both givers and takers. Charity seekers have climbed to the top [of our enterprise] and our work lost what is most essential: individual responsibility. Those who seek help from rich patrons will not build the economic status of the Jews nor improve their moral standing [Because] he who receives alms degenerates [and] patrons only create ingrates.

To head the Anglo-Palestine bank, Herzl appointed a young banker Zalman David Levontin, the founder of the successful private settlement of Rishon Le-Zion. But after Herzl’s death, Weizmann and his socialist allies took over Zionism and founded the charity-based Settlement Fund (Keren Hayesod). They undermined Levontin’s support for private settlements and enterprises, entrusting the settlement effort to a bureaucratic Settlement Department headed by Arthur Ruppin, a communist sympathizer, and to other avowed leftists.

This group also directed all of Zionism’s scarce resources to collectivist settlement and to vicious class warfare against the successful private sector. Rather than develop Zionism through industrialization and urbanization — thereby the sole basis for a thriving agricultural sector — Zionism supported the failed experiments of collectivism that almost ruined it.

Levontin openly challenged Weizmann asking “Do you believe you can develop the land through charity or through investment?” Weizmann’s choice proved tragic.

The writer is president of The Israel Center for Social and Economic Progress. www.icsep.org.il

From The Jerusalem Post, here.

גילוי מערומי מערכת כשרות הפסבדו-רבנות

הרבנות הראשית: “יישום מסקנות ועדת הרב לאו יפתרו את הבעיות”. הרב סתיו: “הפתרון-הפרטה”

הרב שטרן: “מה שבשליטתי שיניתי ומה שאינו בשליטתי לא תמיד שינתי בגלל אי אילו גורמים שאינם חפצים בכך”. ‘כושרות’: “לפעול להקמת תאגיד כשרות ממלכתי”. ‘השגחה פרטית’: “הציבור מאס במונופול הכושל והמכשיל של הרבנות”

כ באייר התשעז, 16 במאי, 2017 16:19

דוח מבקר המדינה על מערך הכשרות שפורסם היום (שלישי), עשוי להשפיע על רבים מהגופים הרלוונטים בתחום הכשרות, לרבות הרבנות הראשית. המצדדים בהפרטת מערך הכשרות הביעו את מורת רוחם מהממצאים שעלו בדוח וטענו כי מדובר בהוכחה להשקפת עולמם. לעומתם, קבעו אחרים כי על אף הכשלים יש לתת לרבנות הראשית לטפל בכל הליקויים.

מהרבנות הראשית, שעמדה במוקד הדוח, נמסר בתגובה לפרסום הממצאים כי “במועד כתיבת דו”ח הביקורת על ידי מבקר המדינה, הוועדה לבחינת מערך הכשרות בישראל טרם סיימה את עבודתה ומסקנותיה טרם הוגשו למבקר המדינה”.

לדבריהם, “הרבנות הראשית לישראל רואה חשיבות רבה ביישום המלצות הוועדה וקוראת לכל הגופים הממשלתיים הנוגעים בדבר, ובראשם המשרד לשירותי דת, המופקד על תקצוב ותקנון מחלקות הכשרות המקומיות, להירתם ולסייע כל אחד בתחומו ליישום המלצות הוועדה וזאת בשיתוף פעולה עם צוות ההיגוי שהוקם, באופן שיבטיח הסדרה של מכלול ההיבטים הנוגעים לעניין לטובת הכשרות ולטובת הציבור שומרי הכשרות בישראל”. לטענת הרבנות, “יישום מסקנות הוועדה יוביל לפתרון מלא של הליקויים אשר הוצגו בדו”ח המבקר”.

“יש לציין”, נכתב בהמשך, “כי לפני למעלה משנה, מינה הרב הראשי לישראל, הגאון הרב דוד לאו, צוות לבחינת מערך הכשרות בישראל. תפקידו של הצוות היה לבחון בצורה מעמיקה את מכלול ההיבטים הנוגעים למערך הכשרות בישראל ולהציע דרכים לשנות או לתקן, במידת הצורך, את ההסדרים הקיימים במערך זה. לאחר דיון מעמיק הגיעה הוועדה להמלצות העשויות ליתן מענה לקשיים הקיימים במערך הכשרות ואשר חלקן קיבלו ביטוי בדו”ח מבקר המדינה שפורסם היום”.

לטענתם, “מסקנות הוועדה אושרו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וקיבלו תוקף ולוח זמנים מוגדר בפסיקת ביהמ”ש העליון כך שיש ליישמן עד לחודש ספטמבר 2018.  מועצת הרבנות הראשית מינתה צוות היגוי ליישום ההמלצות בראשות מנכ”ל הרבנות ויו”ר ועדת הכשרות של מועצת הרבנות הראשית.

בפסיקתו התייחס בית המשפט לחשיבות עבודת הוועדה ועל הסיכויים באימוץ מסקנותיה ואמר “בשונה מהצעות עבר, מדובר בדו”ח שקיבל את ברכת הרב הראשי ומועצת הרבנות הראשית”. עוד ציין בית המשפט ואמר “כי יש לתת סיכוי ראוי למאמץ שהושקע בהכנת הדו”ח ולהכרעת מועצת הרבנות שאימצה אותו.

ע”פ המלצות הוועדה, יפוצל תפקידו של משגיח הכשרות, כשאת העבודות הכשרותית – טכניות יבצע נאמן הכשרות שהוא אחד מעובדיו הסדירים של בית העסק, ואת הפיקוח הכשרותי יבצע בקר הכשרות אשר יועסק על ידי המועצה הדתית. ייקבעו תנאי סף לתפקיד בקר הכשרות והוא יבחר באמצעות הליך פומבי ושוויוני, בקר הכשרות יופקד על אשכול בתי עסק הסמוכים גיאוגרפית ואחת לתקופה תתבצע תחלופה של בתי העסק הנתונים באחריות בקר הכשרות.

באמצעות יישום המלצה זו, יבוטל כליל התלות בין משגיח הכשרות לבין בית העסק. אופן העסקה זה, ימנע גם כל אפשרות להיקף העסקה בלתי סביר ותשלומים באופנים שנוגדים את החוק.

על פי המלצות הוועדה, בית העסק ישלם למועצה הדתית אגרה שתגלם את כלל העלויות הדרושות לשם מתן ההכשר לרבות עלויות הפיקוח הכשרותי, ותיקבע באופן שוויוני ושקוף וכן ייקבעו כללים למניעת ניגוד עניינים של עובדי מערך הכשרות וכללים לעניין אישור עבודה נוספת. דבר זה ימנע את המצבים הלא תקינים שהתגלו במספר מועצות דתיות ואשר מובאים בדו”ח המבקר.

בנוסף, הומלץ על ידי הוועדה כי יונהגו נהלי כשרות אחידים אשר יחייבו את כל נותני הכשרות המוסמכים, מצב זה, יפתור את הליקוי הקיים, בו בכל עיר קיימים נהלי כשרות  שונים ע”פ דרישת רב העיר. בנוסף, הציעה הוועדה כי, תמונה ועדה שתוסמך לשלול את סמכותו של רב למתן תעודות הכשר, בנסיבות בהן פעל שלא כשורה בתחום הכשרות.

עוד  המליצה הוועדה, כי ייקבעו כללי תשלום אחידים בעד שירותי הכשרות. כללי התשלום ייקבעו על פי פרמטרים ברורים, אחידים ושוויוניים בהתחשב במאפייני בית העסק. דבר זה יוביל להאחדת העלויות בבתי העסק ויימנע מצבים של פערים בעלויות כפי שהתגלו בדו”ח המבקר”.

מנכ”ל הרבנות הראשית לישראל ויו”ר (משותף) של צוות ההיגוי ליישום ההמלצות, הרב משה דגן אמר כי “הרבנות הראשית לישראל מודה למבקר המדינה על הדו”ח המקיף שהוכן על מערך הכשרות. הרבנות רואה חשיבות רבה ביישום המלצות הוועדה, וקוראת לכל הגופים הממשלתיים הנוגעים בדבר ובראשם המשרד לשירותי דת, להירתם ולסייע כל אחד בתחומו ליישום ההמלצות בשיתוף פעולה עם צוות ההיגוי שהוקם, באופן שיבטיח הסדרה של מכלול ההיבטים הנוגעים לעניין לטובת הכשרות ולטובת ציבור שומרי הכשרות בישראל. יישום מסקנות הוועדה יוביל לתיקון הכשלים והליקויים אשר הוצגו בין היתר בדו”ח המבקר”.

ממשרד הדתות נמסר בין השאר כי האחריות על מתן הכשרויות נמצאת תחת סמכותה של הרבנות הראשית: “המשרד לשירותי דת מוגבל ביכולת ההשפעה שלו על תחום הכשרות, המצוי בתחום אחריותה וסמכותה של הרבנות הראשית לישראל, כאשר ההתמקדות של המשרד הינה בצדדים המנהליים של תחום הכשרות”.

עם זאת מזכירים במשרד לשירותי דת כי המבקר חלק להם שבחים על פעילותם לתיקון המצב ואמרו: “מדובר במערך שדורש תיקון – על כך אין חולק, ואכן, לאחר שהוגש לרב הראשי דו”ח צוות הכשרות של הרבנות הראשית, הקימה מועצת הרבנות הראשית צוות ליישום הדו”ח כשבג”ץ בפסק דינו סמך את ידו עליו. במקביל, הורה מנכ”ל המשרד לשירותי דת למנהל תחום הכשרות במשרד ללמוד את דו”ח מבקר המדינה לפרטיו ולרכז את עבודת תיקון הליקויים מתוך כוונה להוביל שינוי ושיפור במערך הכשרות המקומי והארצי כאחד, בתיאום מול הרבנות הראשית לישראל והמועצות הדתיות”.

רבה של ירושלים הרב אריה שטרן, שהמועצה הדתית בעירו ספגה לא מעט ביקורת, הגיב לדו”ח הביקורת ואמר: “נבחרתי לתפקיד לפני שנתיים וחצי, ובהבחרי אמרתי כי אתן תשומת לב לכשרות וכך עשיתי מיום הבחרי. ראיתי כי יש מקומות שיש בהם צורך לתיקון, מה שבשליטתי שיניתי ומה שאינו בשליטתי לא תמיד שינתי בגלל אי אילו גורמים שאינם חפצים בכך”.

לדבריו, הוא התריע “על כך בפני אנשי המועצה הדתית, הרה”ר לישראל , לפוליטקאים וגם בפני אנשי התקשורת. שינויים דרסטיים מצריכים זמן, לא שנה ולא שנתיים, בע”ה נחוש בשינוי בשנים הקרובות. כמו כן עליי לציין כי יש גם רבים וטובים בכשרות של ירושלים שעושים מעל ומעבר בנקיות ובמסירות למען הגדלת הכשרות בירושלים. איני מטפל בכשרות בגלל דו”ח המבקר, אלא בגלל שזו האחריות שלי, אמשיך לטפל גם לאחר שהמהומה התקשורתית תשכח”.

בעמותת כושרות אמרו כי “דו”ח מבקר המדינה בנושא מערכת הכשרות בודק אחת לכמה שנים את מערך הכשרות הארצי. הדו”ח מציג כשלים חמורים של שחיתות וטוהר המידות. היכרותנו בשנים האחרונות את מערכת הכשרות לימדה אותנו שיש צורך לטפל בשורש הבעיה ולא בכשל נקודתי כזה או אחר. כל עוד בעל העסק משלם את שכרו של המשגיח, וכל עוד אין נהלים מחייבים למערכת הכשרות הממלכתית באופן שמדינת ישראל לוקחת אחריות על כל מערך משגיחי הכשרות, אופן העסקתם ונהלי עבודה ברורים – דברים כאלו ימשיכו לקרות, כפי שרואים בכל דו”חות המבקר לאורך השנים האחרונות”.

לדבריהם, “ראוי שכל המעורבים בנושא יפעלו כמקשה אחת להקמת תאגיד כשרות ממלכתי-ארצי שיפעל על פי כללי מנהל תקין, ימנע אפשרות של שחיתות ויטפל באופן מידי ובחומרה גדולה בכל חריגה. כל פתרון אחר שלא יביא להסדרה מוחלטת וסופית של מערך הכשרות – יביא לדו”חות נוספים וחמורים יותר של מבקר המדינה”.

במרכז ליבה הגיבו לממצאים ואמרו כי “הדוח שהוצג היום מחייב בדק בית רציני ביחס למערך הכשרות. הפיתרון הנדרש הוא בחיזוק מערכת הכשרות הממלכתית והרבנות הראשית. כמו כל מערכת ממלכתית חיונית במדינה התיקון צריך להיות ע”י שדרוג ושיפור המערכת ולא על ידי ריסוק המערכת. הרפורמה שהוצגה זה מכבר על ידי ועדת הכשרות היא כיוון חשוב ונכון לתיקון המצב”.

בהמשך הם הוסיפו כי הם “סומכים על הרבנים הראשיים והרבנות הראשית שיפעלו כנגד הגורמים הבעייתים במערכת ויתקנו את הנדרש.

אנו קוראים למי שהכשרות הממלכתית חשובה לו לפעול לתיקון ושיפור הכשרות מתוך אחריות ממלכתית וחיזוק מוסדות הדת במדינת ישראל ולא על ידי החלשתם”.

יו”ר ארגון רבני צהר ורב העיר שהם, הרב דוד סתיו אמר כי :”דוח מבקר המדינה מאשש פעם נוספת את מה שמרבית תושבי המדינה ואת מה שארגון רבני צהר יודעים ומתריעים עליו כבר כמה שנים. מערכת הכשרות במדינת ישראל בקריסה” לדבריו, “אין פתרון שיביא לכינונה של כשרות איכותית בישראל אלא באמצעות הפרטתה. ביו היתר ניתוק בין העסקנים הפוליטיים הממנים משגיחים מקורבים שלא אוכלים מהכשרות עליה הם אחראים ובנוסף פתיחת שוק הכשרות לתאגידים נוספים”.

בארגון חותם אמרו כי “הכשלים החמורים העולים מדו”ח מבקר המדינה בנוגע למערך הכשרות, מעידים על כך שהפיתרונות חייבים להיות עמוקים ושורשיים ולא פתרונות קוסמטיים. חשבון הנפש צריך לכלול את כל הארגונים שבמשך שנים במסווה של דאגה לכשרות מחלישים את כוחה של הרבנות ודוחפים את הרשויות השונות למנוע מהרבנות לקדם תהליכי התייעלות ותיקון המצב”.

לטענתם, “ראוי כי הלקח מדו”ח המבקר ילמד וכי המשאבים הדרושים לתיקון המצב יועמדו לרשות הרבנות הראשית, אשר רק בידה הכח לתקן ולהעמיד מערכת כשרות תקינה אשר עומדת בכלל הסטנדרטים הן ההלכתיים והן המקצועיים. צר לנו כי ישנם כאלה אשר מנסים להחליש את מערך הכשרות וכחה של הרבנות, במקום לבנות יחדיו מערכת חזקה אשר תעניק לכלל אזרחי ישראל כשרות אמיתית ומקצועית”.

בארגון ‘השגחה פרטית’ אמרו כי הדוח “מטלטל במיוחד, ומצביע על מציאות עגומה עליה בארגון ‘השגחה פרטית’ מתריעים כבר זמן רב: עבירות חמורות, שקרים, כשלים ושחיתוּת – בחסות המועצות הדתיות ועם חותמת של הרבנות הראשית לישראל. ממצאי הדו”ח הנוגעים למועצה הדתית בירושלים מציגים מערך כשרות רקוב מהיסוד, וצריכים לעורר שאלות קשות בקרב כל מבקשי הכשרות בישראל”.

ראש הארגון הרב אהרון ליבוביץ, אמר כי הוא לא הופתע “מחומרת הדו״ח ופרטיו – ובעיקר לא מההתייחסות לריקבון הממוסד במועצה הדתית בירושלים. כל מי שמכיר את תחום הכשרות יודע שבדיוק מהסיבות הללו, השטח הצמיח מתוכו ארגון כמו ׳השגחה פרטית׳ – ודווקא בירושלים. עצוב מאוד ומתסכל לראות איך ברבנות ובחלק מהמועצות הדתיות גררו את הכשרות בארץ לתהומות השחיתות והאבסורד”.

לדבריו, “עולה השאלה – אחרי עשורים של התנוונות מוסרית – מה עוד צריך לקרות כדי שתתקבל כבר ההחלטה המתבקשת שתביא לשינוי אמיתי במצב הכשרות בישראל? כל בר-דעת כבר מבין: תחרות בשוק הכשרות היא הדרך היחידה להגיע להשגחה הלכתית ואיכותית לאורך זמן.לציבור בישראל מגיע לקבל כשרות נטולת שחיתות ואינטרסים זרים.״

עוד הוסיף הרב ליבוביץ כי ״הציבור מאס כבר מזמן במונופול הכושל והמכשיל של הרבנות, אבל בינתיים ישראל היא עדיין המקום היחיד בעולם בו אין תחרות בתחום הכשרות. ארגון ׳השגחה פרטית׳ מתמקד בלאתגר את המציאות הזאת בשטח, אבל לא ננוח עד שגם נשנה את החקיקה בנושא. צריך לשים סוף לחילול השם אליו אנחנו עדים, והכשרות חייבת לחזור לידיים של הציבור. רק ככה יהיה לרבנות ולמועצות הדתיות פנאי לנקות את האורוות, וסיכוי לשקם את האמון בהן.”

מנכ״לית ‘השגחה פרטית’, אילה פלק אמרה כי “המאבק לפירוק מונופול הכשרות צמח מלמטה. אחרי שקוראים את דו”ח המבקר, ברור לגמרי למה התחלנו את דרכנו דווקא בירושלים – וגם למה התרחבנו לשאר חלקי הארץ. בתוך שנים ספורות, הצלחנו לסדוק את מונופול הרבנות ולהציג חלופה איכותית והלכתית לכשרות של המועצות הדתיות. המודל התחרותי בכשרות כבר קיים בחו”ל והוא הוביל לשיפור באיכות ההשגחה והשירות, להוזלת מחירים, ולכשרות טובה יותר. הגיע הזמן לנתק את הקשר שבין שחיתות וכשרות גם כאן”.

ח”כ רחל עזריה מכולנו, יוזמת החוק להפרטת מערך הכשרות ויו”ר השדולה ליהדות ישראלית בכנסת, מסרה בתגובה לדו”ח מבקר המדינה: “כבר שנים שאנחנו מתריעים על הנעשה ברבנות הראשית בתחום הכשרות. דו”ח מבקר המדינה מאשר את כל מה שאמרנו – בתחום השחיתות המוסרית והמינהל התקין, בתחום עלויות הכשרות ובתחום של ניהול המערך. נוצרה כאן מדינה בתוך מדינה, כבר לפני עשור מבקר המדינה התריע ולא נעשה דבר ברבנות מלבד כותרות על רפורמות. עם ישראל צריך לדעת, הרבנות מתנהלת כמונופול ולא מעוניינת לוותר על כוחה, דו”ח המבקר הנוכחי רק מציב לנו מראה כיצד המערכת מתנהלת, יש צורך בשידוד מערכות כולל שיתן מענה לצרכני הכשרות, יוזיל עלויות וינקה את הסיאוב מקרבה”.

בתנועת ‘נאמני תורה ועבודה’ אמרו: “לצערנו, בתחום הכשרות בישראל, ניתן להצביע על 30 שנות חידלון של המערכת – זוהי המסקנה המתבקשת מהעמקה בהיסטוריית דוחות מבקר המדינה בנושא מערך הכשרות ועד היום. המערך נגוע בכשלים רבים, ולצערנו היו מי שבחרו לעצום עיניהם לנוכח המצב העגום הכולל: אי סדרים, שחיתויות, נהלים לא אחידים, אי שקיפות, מחירים גבוהים, חוסר בסטנדרטים קבועים אשר באים לידי ביטוי באינטראקציה עם מושאי ההשגחה – מסעדות, אולמות, בתי מלון, רשתות קמעונאיות, מפעלים, סידורי עבודה לבני המשפחה ועוד”.

לטענתם, “דו”ח מבקר המדינה מצביע על כשלים אלו ועל ניגודי עניינים מבניים במערכת הכשרות: המשגיח מועסק ע”י המושגח, היעדר אחידות בנותני הכשרות, ניגוד עניינים, העלמות עין של המועצות הדתיות, חוסר הסמכה מקצועי, הדרת נשים מתפקידי השגחה והעסקת עובדים במערך אשר משמשמים כנותני כשרות בגופים פרטיים”.

בהמשך הם כתבו כי “גם סוגיית הבד”צים אותם מנסים להסדיר בחקיקה כבר מספר שנים עלתה בדוח המבקר, ולא בפעם הראשונה – הבד”צים אינם כפופים לכללי הסדרה או שקיפות, מחיריהם אינם מפוקחים, וחלקם מאוגדים והם אינם חייבים בדיווח למשרד לשירותי דת. לפיכך אין לרשויות המדינה מידע לגבי פעילותיהם והכנסותיהם.

נציין כי ועדת הכשרות של הרבנות שהוקמה כדי לתת פתרון לבעיות השמיעה עד כה מסקנות והמלצות, אך במשך שנה וחצי של קיומה, לא נעשו מעשים בפועל. העובדה שבעוד כשנה הרב דוד לאו יעבור לתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול ואנשים המקורבים לבד”צ “בית יוסף” ישתלטו על מערך הכשרות – מחייבת פעולה של המחוקק עוד במושב הכנסת הנוכחי”.

“מסקנתנו העיקרית מהדוח הקשה”, הוסיפו בתנועה, “היא שההשגחה הנוכחית על הכשרות מטעם רבנויות מקומיות מסוימות היא בעייתית ולכן צריך להוציא את מתן הכשרות מידיהן. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששומעים אנו על רבנים שאינם סומכים על הכשרות שהם עצמם נותנים. אף זאת נודע ברבים, כי חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל, כולם סמוכים על שולחנה, אך רק מקצתם סומכים על הכשרות מטעמה”.

לסיום הם הציעו כי “במסגרת ‘איסוף השברים’, הרבנות תחזור ליעודה המקורי כרגולטור על תחום הכשרות כי אחרת גורלה יידמה לזה של רשות השידור – גוף ממלכתי נוסף שהביא על עצמו פירוק והחלפה בגוף אחר לאחר דוחות מבקר רבים שלא יושמו. ההצעה היחידה המונחת על השולחן, שמייצרת פתרון רחב לכלל הבעיות המוזכרות בדו”ח זה ובקודמיו היא הצעת התנועה לשיקום מערך הכשרות ברפורמה משמעותית אשר תיתן מענה לבעיות שהוצגו.

עיקרי ההצעה: הרבנות הראשית תהפוך מגוף נותן כשרות לגוף רגולטורי כמקובל במשק. מינוי ממונה שיהיה אמון על מתן רישיונות לתאגידים פרטיים המעוניינים לתת כשרות. הרגולטור, קרי הרבנות הראשית, ישמש כגוף המפקח על התאגידים נותני הכשרות. תאגיד כשרות יפעל כמוסד ללא כוונת רווח (מלכ”ר) בלבד ויחוייב בדיווח לממונה. שקיפות – על התאגידים יהיה לפרסם את הקריטריונים ההלכתיים לפיהם הם פועלים נושאי משרה ברבנות (הרגולטור) לא יוכלו לשמש במשרות בתאגידים פרטיים. תאגידי הכשרות יוכלו לספק שירותים מותאמים לכלל האוכלוסייה שתחפוץ בשירותים אלה”.

מאתר כיפה, כאן.

לחן רבי ברוך בער זצ”ל: קול דודי דופק

אני ישנה ולבי ער

Published on Mar 22, 2013

“אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי רעייתי יפתי” (שיר השירים)
לחן: הרב ברוך בער זצ”ל, ראש ישיבת קמניץ
מבצעים: יונתן שווארץ ואביש ברודט
מתוך האלבום “אן עונג שבת”, 2006

(אביתר בנאי מבצע את השיר בהופעות שלו)

מאתר יוטיוב, כאן.

The Shanda of JEWISH Illegal Aliens in America…

By Stephen Steinlight on July 22, 2011

The old leftwing weekly The Forward, like every national Jewish paper and virtually every regional or local one, adheres to the Jewish Establishment’s line on immigration, advocating an unspecified incarnation of the radically subjective policy termed “comprehensive immigration reform,” denoted increasingly by the less menacing-sounding, more user-friendly appellation “immigration reform.” Virtually identical robotized editorials appear ad nauseam in the Jewish press demanding the passage of “immigration reform,” arguing on the basis of the worst eisegesis, out-of-context and mistranslated quotation torn from Hebrew scripture, as well as allusions to “Jewish social values” as though that abstraction meant precisely the same thing to everyone and carried hard, fast and immediate policy implications reflecting a universal Jewish consensus. These astounding illogical leaps and arrogant assumptions are matched by a suffocating ideological conformity.

But The Forward evidently retains sufficient independence to wander off the reservation occasionally and publish a story dealing with a problematic aspect of immigration unlikely to originate elsewhere in the Jewish media: in this case the fact that several thousand illegal aliens who are Jews currently reside in the United States. Not only is the subject problematic, but the story paints a distinctly unflattering picture of the Jewish Establishment. Not, to be sure, for its being zealous in the pursuit of a bad cause, but for its own brand of hypocrisy with regard to a parochial but revealing aspect of the issue. To its credit, it should also be noted that the Jewish Telegraphic Agency (JTA) syndicated the story, giving it wide exposure. “Undocumented Jews Live in the Shadows of U.S. Society: Not the Usual Illegal Alien and Off the Communal Agenda,” by Nathan Guttman is a significant piece, and not solely or primarily for what would seem the most obvious reason: providing readers knowledge they didn’t previously possess.

More than a groundbreaking news story, Guttman has written a thinly-veiled editorial, a terse, surprisingly sharp moral critique of the Jewish Establishment as a whole and perforce the organization historically deemed most responsible for protecting Jewish immigrants, the Hebrew Immigrant Aid Society (HIAS). Guttman indirectly berates them – showing as opposed to telling is invariably the more effective means of skewering one’s targets – for the political indifference to their own. HIAS has abandoned wholesale its historical mission by refusing to take up their cause of Jewish illegal aliens publicly and making them part of its political advocacy on immigration. This refusal is particularly telling in light of the fact that HIAS vigorously promotes the interests of every other group that comprises America’s vast illegal population, making an exception only for Jews while embracing groups with the highest levels of anti-Semitism on earth.

Though Guttman is too much a partisan of “comprehensive immigration reform” to make the point, the policy is a disaster for America and emphatically not in the interest of Americans who are Jews, as I have argued on many occasions. One would think the morally adolescent, universalistic, post-American Jewish Establishment must surely recognize this at some level, but in its complacency and blind fidelity to political correctness it ignores it, preferring its not-so-naive “disinterested,” and therefore make-believe higher morality. Its callousness regarding the Jewish illegal aliens is a species of the self-destructive policy they mistake for virtue.

The story thus constitutes a very welcome change from the usual Jewish media approach to immigration-related issues. It is not unsympathetic to the Jewish illegal aliens. But arguing their case is not what Guttman is primarily about. Rather, his purpose is exposing the remarkable failure of empathy of Jewish advocates of “comprehensive immigration reform” for other Jews.

Guttman telegraphs his message about this peculiarly Jewish psychologically problematic self-effacing or, perhaps more accurately, noblesse-oblige moral selectivity in the italicized words that conclude his title: “and Off the Communal Agenda.” The critique is all the more damning because of the reticent tone; the story’s compelling human-interest narratives; the comparison between the humane behavior of the those engaged in the charitable home visitation to the sick of the inward-looking, politically uninvolved ultra-Orthodox Satmar sect as opposed to the disregard shown by the well-heeled politically “compassionate” mainstream Establishment; and, finally, his rhetorical device of allowing the hypocrites to condemn themselves out of their own mouths.

There is also much in Guttman’s piece that is tacitly damning. For the Jewish Establishment figures he interviews — Gideon Aronoff, President and CEO of HIAS, and Melanie Nezer, HIAS’s senior director for American policy and advocacy — the story of the Jewish illegal aliens is of course not news. They have known about it all along and have consciously chosen to bury it. Aronoff, the Jewish Establishment’s “point man” on immigration, is evidently keen that this story is not regarded or allowed to emerge as an “issue.” Their various evasions, sometimes virtually incoherent, and senseless rationales are essential components of the indictment.

It is essential to bear in mind that Aronoff’s organization would never, could never, contemplate adopting so indifferent, nonchalant and disengaged an attitude when discussing Hispanic illegal aliens or the Somali refugees, whose highly-questionable resettlement in communities in the heartland suggests indifference at the highest levels to the strong Jihadist presence among that exists among them. The Somali resettlement is an important part of HIAS’s for-profit business; it is government contract work and not charity.

Even more shocking is its collaboration and joint ventures with U.S. Muslim Brotherhood legacy organizations. In a forthcoming piece, we will detail HIAS’s links, and those of Jewish fellow travelers, to such infamous organizations as the Muslim Public Affairs Committee and the Islamic Society of North America, groups whose agenda include proven material support to HAMAS’s annihilationist campaign against Israel, promoting the Islamization of America, and spreading Islamist Jew-hatred. The relationship HIAS has formed with these organizations is aimed at mainstreaming Muslim Brotherhood legacy organizations and increasing Muslim immigration to America.

Collaborating with those bent on destroying Israel and ridding the world of Jews and seeking to augment their numbers in the United States speaks volumes about the intellectual credibility and political and moral judgment of the Jewish Establishment’s “point man” on immigration. HIAS is not working on behalf of Jewish values or interests at all: it is a radical leftist organization disguised in Jewish trappings. As previously noted, in addition to heading HIAS, Aronoff is the current Chair of the National Immigration Forum, an organization whose meetings I attended during my years in the Jewish Establishment. I can personally attest to the extreme views of the representatives of its member organizations, their collective loathing for America, and their common espousal of the most aggressive forms of racial/ethnic identity politics. I do not use the term “anti-American” lightly given the abuse to which it is subject, but no term better describes the National Immigration Forum. Aronoff’s leadership of that body provides further evidence he is a doctrinaire leftist disguised in Jewish trappings.

The sole person working for the Jewish Establishment whom Guttman interviews that comes across as sympathetic is Angela Task, a social worker with the Metropolitan Council on Jewish Poverty, who counsels Israeli illegal aliens who come to her office in Brooklyn for help and is not primarily a political actor.

Who are these Jewish illegal aliens and how many are there? Guttman tells us that not enough is known about this underground world to posit a more precise guesstimate than stipulating it totals “some thousands,” but he offers a clearer view of its sociological makeup. While all those he discusses come from Israel, they belong to three separate and distinct groups:

  • Opportunistic Russians with some Jewish blood who settled in Israel unenthusiastically during the mass exodus from the former Soviet Union but wished to come to America in the first place and then entered illegally and remained, many for decades, seeking the material advantages that drives most others;
  • Ultra-Orthodox Jews who desire to live in the American enclaves of their respective sects and remain, and, as they used to say in the ads for Hebrew National hot dogs “they obey a higher authority;”
  • Young Israelis in their twenties, most of whom recently completed military service and traveled to South America, a favorite destination for many (along with South East Asia). After spending some months there they head to the U.S. to work illegally to pay for their globe-trotting before returning home. Few members of this group plan to remain for long in the U.S., but those that try quickly discover that the poor economy offers few opportunities and they are also unprepared for the what one characterizes as the “unhelpful” attitude of the Israeli expatriate community and adds, “that the broader American Jewish community is ‘very closed.”

It would appear that far from having been persuaded by the ceaseless harangues from the pulpit by the leftist rabbinate to “love the stranger,” these prosaic, law-abiding American Jews are no more thrilled by illegal immigration from Israel than they are from Mexico or Guatemala. If, to cite Guttman’s opening, many American Jews are reportedly “ashamed” of illegal aliens who are Jewish, so are many Americans of Hispanic heritage of Hispanic illegal aliens who have stigmatized the larger Hispanic community.

One commonality among the heterogeneous Israelis is that all enter on legal visas and then overstay them, disappearing into America like 40-45% of all other illegal aliens. Other common characteristics and experiences are not only shared by the Israeli illegals (most of all for the older Russians) but by the more typical illegal aliens from Mexico and central America: poor language skills, lack of employment opportunities aggravated not only by the present deep recession but the language issue previously cited and outmoded or non-existent skill sets, and their being preyed upon by unethical immigration lawyers who promise everything and deliver nothing.

The Forward’s piece is not without a modicum of comic relief, though the humor is unconscious. We learn the U.S. Embassy in Tel Aviv has begun an ad campaign, complete with a menacing video clip, to deter young Israelis from entering the U.S. illegally. The video includes testimonies by young Israeli illegal aliens caught by law enforcement who describe what it is like to spend time in a U.S. prison before being deported.

Of course no one should enter the U.S. in violation of our laws; take scarce jobs from Americans suffering the worst unemployment since the Great Depression; enjoy public benefits gratis; then commit the ancillary crimes required to remain undetected, including identity theft, the use of false driver’s licenses, lying to law enforcement and employers; and contributing to the wholesale violation of the rule of law and the outrageous devaluation of American sovereignty.

No one is suggesting that Israelis get a pass, and if the ad campaign acts as a deterrent, fine and well. But does the minuscule percentage of illegal aliens who are Israeli justify the need for a campaign of deterrence? One cannot help but wonder whether the State Department conducts such campaigns and produces similar videos for Mexican and Central American audiences. What about the many Muslim countries not on the risible absurd “terror watch list” whose regimes are putatively “friendly” but whose populations hate America, like virtually all the mass murderers of 9/11 who came from our “good friend” Saudi Arabia? If not, and one suspects that’s the case, this Israeli campaign amounts to a bad joke that leaves one wondering about the mindset of the people at State.

Continue reading…

From The Center for Immigration Studies, here.

רק הקב”ה יכול לרפא את הלב – שיר

ישי ריבו – הלב שלי | Ishay Ribo – Halev Sheli

Published on Jan 28, 2019

הצביעו ל”לב שלי” במצעד בגלגלצ – http://bit.ly/2iTQOwN

״הלב שלי״ שיר ראשון מתוך אלבום קונספטואלי
•אלול תשע״ט• שעתיד לצאת בספטמבר הקרוב בע״ה
האלבום יהיה מורכב מביצועים מיוחדים לפיוטי סליחות מהעדות השונות לצד שירים מקוריים
לשמיעת השיר בפלטפורמות השונות:
all music platforms:
https://fanlink.to/halevsheli
לפרטים וכרטיסים: https://www.ishayribo.com/

סיבוב הופעות קיץ 2019!

30.5 אמפי קיסריה-sold out!

19.6 אמפי עומר
*8949

28.6 בארבי-תל אביב
03-5188123

18.7 בריכת הסולטן -ירושלים
אורחים מיוחדים עמיר בניון ואמיר דדון
*6226
————————————
לרכישת שלושת האלבומים
אלבום פיזי /אלבום עם אקורדים / הקדשה אישית עד הבית
https://tic.li/vz0vrWy

הַלֵּב שֶׁלִּי נִקְרַע לִשְׁנַיִם
מָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַמַּיִם
כְּמוֹ סוּפָה מִן הַיָּם ,הוֹלֵם
כְּמוֹ תֹּפָהּ שֶׁל מִרְיָם , פּוֹעֵם
וְאֵין תְּרוּפָה בָּעוֹלָם

הַלֵּב שֶׁלִּי מֵרִים יָדַיִם
כְּבָר מוֹעֵד לֹא עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם
שֶׁבֶר כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּבָר מָה
וְהַשָּׁמַיִם הֵם לִי חוֹמָה
אֵיךְ אֶעֱבֹר בְּתוֹךְ הַיָּם בְּיַבָּשָׁהּ⁠

פִּזְמוֹן:
וְרַק אַתָּה יָכוֹל
לַהֲפֹךְ מִסַּפַדִי לִמְחֹל
לְזַכֵּךְ אֶת הַחוֹל
לְרַכֵּךְ בִּי הַכָּל

וְרַק אַתָּה מֵבִין אֵיךְ לָגֶשֶׁת לַלֵּב שֶׁלִּי
מֵּשַׁכֵּךְ כָּל כְּאֵב שֶׁבִי
מְרַפֵּא אֶת הַלֵּב

הַלֵּב שֶׁלִּי נִקְרַע לִשְׁנַיִם
חֶצְיוֹ אָשֵׁם וְחֶצְיוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
כְּמוֹ סוֹפָהּ מִן הַיָּם ,הוֹלֵם
כְּמוֹ תֹּפָהּ שֶׁל מִרְיָם ,פּוֹעֵם
וְאֵין תְּרוּפָה בָּעוֹלָם ,לַלֵּב

פִּזְמוֹן:
וְרַק אַתָּה יָכוֹל
לַהֲפֹךְ מִסַּפַדִי לִמְחֹל
לְזַכֵּךְ אֶת הַחוֹל
לְרַכֵּךְ בִּי הַכָּל

וְרַק אַתָּה מֵבִין אֵיךְ לָגֶשֶׁת לַלֵּב שֶׁלִּי
מֵּשַׁכֵּךְ כָּל כְּאֵב שֶׁבִי
מְרַפֵּא אֶת הַלֵּב


וְיֵשׁ עוֹד צַר שֶׁמֵּצִיק לְצֹאן
וְאֵין צִיר שֶׁיִּצְעַק לְצוּר
רַק אֲנִי מוּל יָם שָׁלֵם וְלֵב שָׁבוּר..

קרדיטים

מילים ולחן: ישי ריבו
עיבוד והפקה מוזיקלית :מאור שושן וישי ריבו

קמנצ’ה וסאז: מארק אליהו
גיטרות: עמית יצחק
קאנון וכלי הקשה:אמיר אלייב
בס:שחם אוחנה
תופים:דקל דביר
פסנתר:דוד איכלביץ׳
מיתרים: יועד ניר
קלידים תכנותים וגיטרות נוספות: מאור שושן
קולות: ישי ריבו ומאור שושן

מיקס:שי סיוון
מאסטרינג: ארן לביא

צילום: Sebastian Voortman
גרפיקה: אלעד ליפשיץ
קליפ מילים: מתי שריקי

הוקלט באולפן של מאור שושן
למעט הקלטת תופים באולפני ברדו
ע״י שי סיוון

להזמנת הופעות : יהודה קלמן
‪0544254444‬
‏yehuda.kalman@gmail.com

ניהול מדיה: אביחי גרפי
ג׳ירף ניו מדיה | Giraffe New Media
‪054-9001516‬

יחסי ציבור : מורן פז
טלפון: ‪03-5610288‬
מייל: info@moranpaz.com

יחסי ציבור נוספים : קובי סלע
‏pr@kobis.co.il
‪054-2111226‬

ניהול:אור דוידסון
טלפון:‪054-6277720‬
מייל:or@ordavidson.com

מאתר יוטיוב, כאן.