ללא מחבר No Author

The Shameful ‘Tzuk Eitan’ Defeat

Decisive Victory –From the Torah’s Viewpoint

Parshat Matot – Rabbi Eliezer Shenvald

These days we are commemorating a year after Operation “Tzuk Eitan” (Protective Edge) and there is still a public debate about the outcome of the war. Some say we won and others say that even if we didn’t lose, we didn’t win either.

In this context, let us recall lines written last year at the height of the Operation, and see them in the perspective of the year that has passed since.

In our parsha we read about the mitzvah of inheriting the land and the need for decisive victory in the war for the land (Bamidbar 33:55): “And if you don’t drive out the natives of the land from before you, then those who you allow to remain will be barbs in your eyes and thorns in your sides.” Yehoshua also commands the nation regarding this before his death. (Yehoshua 23:12) We see in the books of the prophets that Israel paid a heavy price for not winning a decisive victory when inheriting the land. The exception was the tribe of Issachar, about which is said (Bereshith 49:15): “He lowered his shoulder to bear a burden and he was a worker paying tribute.” Rashi explains this according to the Targum: “To bear the burden of wars and to conquer the regions where they live on the border. And the enemy was defeated under him and served him by paying a tribute.” Only the one who wasn’t negligent in achieving decisive victory and conquest of his inheritance created the conditions to dwell in his region securely.”

The Torah explicitly commands us to conclude the war for the land decisively (Devarim 20:19): “When you besiege a city many days to conquer it…lay siege on the city that battles with you until it falls.” The siege has to reach the point of decisive victory “until it falls,” meaning breaching its walls “until its walls fall.” (Rashbam) However this will only be complete with the absolute conquest of the city (Onkeles). And this gain is not wholly realized until it is translated into complete rule and sovereignty, that it will be subservient to you. (Rashi) The battle cannot be considered a success until it ends with decisive victory even if we wear down the enemy and hit him hard. In war, there is no “victory by points”, only by a kind of “knockout”, a clear and unambiguous victory which will yield gains over the long term. From these verses the Sages learned that the need to complete the victory allows the Jews to continue the war on Shabbat (Talmud Shabbat 19a): “A city of heathens shouldn’t be besieged less than three days before Shabbat, but if the siege was commenced, it isn’t stopped. And thus said Shammai: “Until it falls-even on Shabbat.”

King David said (in Tehillim 18:38): “I will pursue my enemies until I reach them, and I will not return until I have destroyed them. I will crush them and they won’t be able to rise, they will fall under my feet.” We learned from him a few principles about war! The first: The pursuit after the enemies must continue until the mission is accomplished. Until then, “I will not return until I have destroyed them.” The second: Even if accomplishing the mission involves much hardship and even danger, “I will not return” – the mission has to be completed entirely – “until I have destroyed them.” The third – we have to act determinedly and unhesitatingly and with full force and strive for clear victory – “I will crush them and they won’t be able to rise.” The fourth – we need to ensure that the gains of the victory will be secure for a long time, so the nation’s stamina won’t get worn down by a drawn-out war which we will have to repeat again and again. This will give the nation the peace necessary to concentrate its national resources in creative and constructive ways.

The Natziv elaborates in HaEmek Davar (on Bamidbar 24:8) “About King Shaul, it is written ‘he prevailed in all that he did’, and about King David, it is written ‘and David was wise in all his ways’. But the difference between them is that one prevails in battle but doesn’t conquer his enemy under him, only fells them and weakens them. The result is that he doesn’t bring success to his nation. And one prevails and conquers under him. And this is the success of the nation…” Shaul only weakened his enemies and prevailed upon them. David conquered and stationed his guards from Edom to Moav and all the nations he conquered… because the one who prevails over his enemies only weakens them temporarily, until they become stronger few years later. Therefore decisive victory has to remain secure.” (See also on Devarim 33:11)

This principle also guided the Hasmoneans in their war. The Natziv (Emek Davar on Devarim 33:11) explains Moshe’s blessing to the Tribe of Levi: “And he gave them two blessings: ‘He will pound the thighs of his enemies’ ….’and his enemies won’t be able to rise’ which is greater than the first (blessing) which is only pounding and striking during the battle, but they (the enemies) are always liable to rise and overpower in a subsequent war. But this blessing is that the pounding will be such that they will not rise again, like in the Hasmonean war against the Greek empire.

Today there is an academic debate over the subject of decisive victory and how this materializes in a conflict like “Tzuk Eitan” – whether the current relative quiet is the sign of decisive victory or a quiet “time-out” for reorganization for the future. Our opinion is that the second statement is closer to the truth, and we try to utilize the interim to learn lessons and prepare for the future. At the same time, we should closely examine the subject of the Torah’s requirement to strive for a decisive victory.

From Yeshivat Machon Harel, here.

The Mishna Berurah Joint-Authorship Claim the Chazon Ish Hated

Who wrote the משנה ברורה?

The משנה ברורה שי”ח ס”ק י”ד writes:

         ” Food that was cooked for a sick person on Shabbos, even healthy people may eat it immediately on Motzei Shabbos. (Since it was cooked בהיתר  there is no problem of בישול עכו”ם & no need of בכדי שיעשו) “

The Dirshu Mishna Berurah quotes from the (שביתת השבת & שונה הלכות (ר’ חיים קניבסקי שליט”א who ask from the מ”ב שכ”ח ס”ק סג

“Food cooked for a חולה on Shabbos may not be eaten on Motzei Shabbos even for the חולה, since you can cook for him fresh food on Motzei Shabbos.”

The שביתת השבת & שונה הלכות answer various answers to solve the contradiction in the מ”ב.

In the ספר כל ספרי החפץ חיים ח”ג There is a chapter written by the son of the Chofetz Chaim הרב אריה לייב הכהן זצ”ל.

He writes that the Chofetz Chaim paid him a monthly salary of 20 Rubles so that he will help him with writing the מ”ב.

The first volume of the מ”ב and most of volume 3 was written entirely by the Chofetz Chaim.

The rest of the מ”ב R. Aryeh used to send to the Chofetz Chaim his pieces of Mishna Berurah & Biur Halacha. The Chofetz Chaim reviewed (edited) and entered them in the Sefer.

When the Chofetz Chaim wasn’t satisfied he rejected it and entered his own.

There were times when a Halacha somehow slipped through and was entered even though the Chofetz Chaim was not in agreement with it.

Therefore you will find at times contradictions in the מ”ב.

Continue reading…

From Toras Aba, here.

שיר – עיין זוהר ויחי דף רי”ט

יואלי קליין, ילד הפלא & שייע גרוס – קל מסתתר | Yoeli Klein & Shaya Gross – Keil Mistateir

Published on Feb 27, 2018

יואלי קליין, שייע גרוס וילד הפלא בלהיט פורימי חדש – “אבער קל מסתתר”

לקראת ימי הפורים הבעל”ט, מגיש בעל המנגן יואלי קליין סינגל פורימי חדש ומקפיץ במיוחד – “אבער קל מסתתר – ווי ביסטי באהאלטן ווי?”.

על עיבוד ההפקה המושקעת, פרי לחנו של האיש והמוזיקה שייע גרוס, הופקד נפתלי משה שניצלער, כשאת הכל מלווה ילד הפלא יוסף שאול שטראססער.

• חדשות בחזית מסביב לשעון בוואטסאפ ◄ http://n.bahazit.com/WhatsApp

• הרשמו לערוץ הטלגרם החדש של בחזית ◄ http://n.bahazit.com/Telegram

• להרשמה לערוץ היוטיוב של בחזית ◄ http://n.bahazit.com/YouTube

• מוזמנים לעקוב אחרינו בחזית | בטוויטר ◄ http://n.bahazit.com/Twitter

• בחזית | באינסטגרם ◄ http://n.bahazit.com/Instagram

• בחזית | חדשות בפייסבוק ◄ http://n.bahazit.com/Facebook

• בחזית | הניוזלטר ◄ http://n.bahazit.com/Newsletter

מאתר יוטיוב, כאן.

Peace Through Appeasement Is Wishful Thinking

Mars Attacks!

About fifteen years ago there was a black comedy movie called Mars Attacks! It wasn’t a particularly good film, but the central theme was a perfect parable for Israel. And it also answers the objection of one reader to my previous post on the Palestinians, who objected that it had nothing to do with rationalist Judaism.
In Mars Attacks!, a fleet of Martian spaceships arrives at Earth. The US launches a welcome ceremony, in which the Martians initially participate, announcing that they have come in peace. But then, after a pigeon “makes a deposit” on a Martian, the Martians suddenly kill everyone. The US is convinced that this was a tragic misunderstanding caused by the pigeon incident and arranges for the Martians to address Congress. The Martians agree to do so. The Martian ambassador makes a speech before Congress – and then kills everyone there.

At this point, some people are saying that there is obviously a war to be fought, but the president does not agree. He has a personal conversation with a Martian, in which he makes a very moving speech about cooperation. A tear glistens on the Martian’s cheek. Finally!

And then the Martian kills the president.

Throughout the movie, it’s clear to us that the Martians mean to annihilate all the humans. But we can only recognize that because it doesn’t matter to us (since, after all, it’s only a movie). For the human characters in the story, however, it’s a different matter. Faced with an alien civilization who is technologically superior, the thought of a war is just too terrible to accept. As a result, the humans constantly grasp at straws and fall for the Martian lies, even when there’s no reason to believe them and the humans are fatally compromising their own security as a result. They are “taking risks for peace”!

The black humor of the film is in mankind’s refusal to acknowledge the true intentions of the Martians. Even after fifteen years, I remember one particular scene in which a Martian is charging down the street in a war machine, shouting “We come in peace! We mean you no harm!” while he is firing his laser cannons and killing everyone. It’s absurd… or is it?

When Yasser Arafat signed the Oslo accords, there was very little reason to believe that he was actually serious about wanting peace. After all, in his Arabic speeches back at home, he was telling people that it was a strategic move as part of a longer campaign to destroy Israel. Nevertheless, many intelligent people fell for it – because they were so desperate for peace. One very well-known rabbi (who I will not name) also fell for it and subsequently publicly admitted his error – but how many others did?

Continue reading…

From Rationalist Judaism, here.

אל תקרי חרות – עצמאות חרדית מהי

“תגידו”, אמרתי להם, “מהו הדבר הכי מרגיז אתכם בציבור החרדי?” הם אפילו לא היו צריכים לחשוב לפני שענו “זה שאתם לא הולכים לצבא”.

מאת: חיים ולדר

העצמאות שלנו והעצמאות שלהם

כעת גם הם מבינים שהגיע הקרב המאסף

יומיים לאחר הבחירות האחרונות, אירחתי ב”מרכז לילד ולמשפחה” משלחת מכובדת מאד של אנשי ציבור חילוניים בכירים, חלקם אנשי עסקים. הביקור נקבע חודש מראש ולא היה קשור לבחירות, אך תוצאות הבחירות נכחו בשטח ולא ניתן היה שלא לעסוק בהן. למעשה גם אם לא רצינו בכך. הן היו הנושא.

האנשים הללו, שהיו איכותיים ומשכילים ביותר, פשוט הביעו פחד.

הם הודו שתוצאות הבחירות האחרונות גרמו להם ולסביבתם הקרובה, במיוחד בקצה השמאלי והאנטי דתי בחברה הישראלית לעשות משהו שהם לא כל כך מכירים: לפחד!

מסתבר (וזו פרשנת שלי לא שלהם), שלהיות שמאלני במדינת ישראל, זה לקבל עדיפות בכל תחום בחיים. עבודה, תארים, שליטה, משרדי ממשלה, פרקליטות. בתי המשפט, צבא ופקידות בכירה.

פעם היו צריכים “פנקס אדום” בשביל לסמן את אלה שיש לקדמם מול אלה שלא. היום אין צורך בזה, חבר מביא חבר. מי שלא בחונטה פשוט לא נכנס.

כך הם הצליחו לשלוט במדינה בלי קשר לתוצאת הבחירות והדברים ידועים.

ברם, עדיין יש חשיבות למספר האנשים שעומדים מולך ומידת לכידותם. אמנם הם הצליחו להעביר ארבעים שנה של שלטון ימין בלי שזה יורגש, אך כעת גם הם מבינים שהגיע הקרב המאסף. שלמספר המנדטים עלולה להיות השפעה גם על השליטה בפועל, בעיקר לנוכח החוקים המתוכננים להגביל את כוחו של בג”ץ זה מדאיג אותם.

 

 העצמאות שלהם , וזו שלנו…

אבל הפחד, הפחד מגיע ממקום אחר לגמרי.

העובדה שהציבור החרדי הגיע ל16 מנדטים ממש מפחידה את כל מי שחונך לראות בציבור שלנו גוש שחור תרתי משמע, שמסכן את אורח החיים שלהם, ושמאיים כביכול כל חירותם.

אם תיכנסו לראש של השמאל האנטי דתי ואפילו של הימין האנטי דתי (לפיד ודומיו) תגלו פחד נורא ואיום שמקורו בבורות. הם בטוחים במאת האחוזים שכוונתנו היא להוציא להורג או לכלוא כל מי שלא מקיים את מצוות הדת, להקים משמרות מהפיכה ודברים כאלה. זה מה שנמצא במוח שלהם, ואני לא ממציא כאן דברים, אלו מילים ששמעתי מהם. וככל שניסיתי להוציא אותם מזה, הם לא הסכימו לקבל שום דברי הרגעה: “אולי אתה לא תעשה לנו את זה” הם אחרו “אבל ‘הם’ יעשו.

“אבל אני זה ‘הם'” אמרתי להם “אני הולך עם כובע וחליפה. הבנים והחתן שלי אברכים אני כותב בעיתון ‘יתד’ נאמן’, אני בדיוק ה’הם’ שאתם מדברים עליו”.

לא עזר כלום.

 

דמיון מודרך…

ואז החלטתי ללכת לכיוון אחר:

“תגידו”, אמרתי להם, “מהו הדבר הכי מרגיז אתכם בציבור החרדי?”

הם אפילו לא היו צריכים לחשוב לפני שענו “זה שאתם לא הולכים לצבא“.

“יופי” אמרתי להם. “אתם רוצים שנלך לצבא, נכון?”

“בטח שכן”.

“אכפת לכם לעשות איתי דמיון מודרך?” אני שואל.

(דמיון מודרך היא שיטה המשתמשת בדמיון כדי להעלות מחשבות לא מודעות באופן אסוציאטיבי, ולתרגל את תפקוד המוח לכשהדברים יתרחשו באמת).

“קדימה” הם אומרים.

“בואו נתחיל” אני אומר.

 

תגידו אתם רוצים את זה או לא”?

“זוכרים את הפגנת המיליון?” אני שואל אותם. (ההפגנה בה כמיליון חרדים הפגינו מול בית המשפט העליון בשל הסנקציות הפליליות שנגזרו על בני הישיבות אם וכאשר לא יעמדו במכסות.)

הם זכרו היטב. זו הייתה הפגנה שצרבה את התודעה הישראלית (אותי היא צרבה באופן אישי משום שהתקיימה ביום חתונת בני שיחי’ וגרמה לי חשש שאיש לא יגיע…).

“כעת תדמיינו את כל המיליון הללו, עם הזקנים והפאות המגבעות, והחליפות הארוכות והקצרות… אתם איתי?

“איתך”.

כעת תדמינו 500 טנקים 10,000 נגמ”שים, 200 מטוסים 30.000 מטולי אור פי ג’י תדמיינו את כל הטנקים והמטוסים והנגמשים מאויישים באנשים האלה עם הכובעים והחליפות והפאות והזקן, שם מול בית שמשפט העליון. או סתם כך, בכל מקום אחר, אתם עדיין איתי?

“איתך”.

“ועכשיו”, אני אומר, “תדמיינו את כולם. כל אחד ואחד מהם, עם רובי 16m ארבע מחסניות, שני מטולי רימונים, שלושים אלף מהם מצויידים במאג 58 FN MAG   ׁ(מקלע עם קצב אש של-1200 כדורים לדקה עם מהירות לוע של 840 מטר לשנייה. ועכשיו תדמיינו יחד איתי את כל המיליון מרימים את רובה ה16m  ודורכים אותו יחד (כאן השמעתי להם קול דריכה המוני “צ’אק צ’אק צ’אק צ’אק צ’אק”) ושאלתי: “תגידו אתם רוצים את זה או לא”? “לאאאאאאאאאא” הם זעקו כמעט פה אחד…

הם היו חיוורים. לגמרי. מבטיח לכם.

“אז אני מקווה שזו הפעם האחרונה שמישהו מכם מתעצבן על זה שחרדים לא הולכים לצבא…”

סיימתי את הדמיון המודרך שהיה מיועד כמובן עבור הראש החילוני…

 

מדוע החרדים מזניחים את עמדות הכוח והשלטון?

לקח להם זמן להירגע. זה ממש עשה להם רע. ואז התיישבתי מולם ואמרתי:

בואו נשאל שאלה שמעולם לא נשאלה: “מדוע החרדים אינם מעוניינים להיכנס לצבא? הרי כל מי שרוצה עמדת כוח מבין שהצבא והמשטרה ובית המשפט הם הגופים שאתה צריך אם אתה רוצה לשלוט, אז למה החרדים מזניחים את זה? לא סתם מזניחים. הם ממש מחרימים. אין שופט חרדי אחד, ובוודאי שלא שופט עליון, בצבא אין חרדים, כבר אמרנו, במשטרה בודדים ובתפקידי רבנות… ושימו לב שאפילו בממשלה ‘יהדות התורה’ לפחות, מתנגדת לתפקידי שרים והיו צריכים לחוקק חוק שיכריח את הרב ליצמן לכהן כשר. תגידו: ככה מתנהגים מי שרוצים להשתלט על המדינה? ככה מתנהגים אנשים שרוצים להכריח אתכם משהו?

העצמאות שלהם

 נתתי להם זמן להירגע (גם מרגעי האימה של החרדים החמושים וגם מהתהיה העצומה מדוע החרדים מוותרים על זה, ועוד נלחמים כנגד אלה שרוצים להכריח אותם להשתלב בצבא בפרקליטות באקדמיה ועוד, ורק אז המשכתי:

“העצמאות שלכם אינה עצמאות שלנו. העצמאות כפי שהיא נתפשת באומות העולם היא של כוח ושליטה וכבוד לאומי ומיליטריזם, ולאומיות ולאומנות. בכל אלה התחנכנו לראות כדברים שאינם ראויים ושאין לנו זכות לשאוף אליהם, משום שבתפישה שלנו כל עוד לא הגיע הגאולה אנו עודנו בגלות. לכן לחרדים אין שאיפות לאומיות ולא לאומניות. הם אוהבים את ארץ ישראל אבל אין להם שום עניין ברעיון ‘ארץ ישראל השלימה’ מכיוון שאינם רואים במדינת ישראל ‘אתחלתא דגאולה’. אין להם שום עניין לתפוס בה כיסא או נזר ולכן תהיו רגועים לגמרי, אף אחד לא הולך להשתלט עליהם ואפילו לא חושב בכיוון הזה”.

 

העצמאות שלנו…

“העצמאות שלנו היא הדאגה לחינוך היהודי הטהור, העצמאות שלנו, היא לדאוג למקומות שלנו, לרחובות שלנו, למשפחות שלנו ולילדים שלנו. לשמור עליהם שיהיו יהודים עצמאיים ולא יהודים שמישהו מנסה לכפות עליהם מחשבות, דעות, ומעשים. ובשביל העצמאות הזו לא צריך צבא ולא צריך משטרה ולא צריך בתי משפט ולא צריך שרים בממשלה. רק לשמור ולהגן על עצמנו ועל צאצאינו מפני מי שמעוניין באופן מכוון ליטול את העצמאות הזו מידינו.

אנו יודעים היטב שאם נתפתה ללכת לצבא בשביל לשמור את העצמאות הזו, בסוף יישאר הצבא ולא הערכים, זו הסיבה שאנחנו ממעטים אפילו ללכת להפגנות (מלבד בודדות וספורות שהן שקטות באופן מופתי וממש לא אלימות). כי גם הפגנות הן בגדר ביטול תורה והפגנות אלימות עלולות להפוך את צעירי הצאן ללוחמים וכבר סיכמנו שזהו הפך העצמאות…”

 

הם הלכו משם המומים ודי מכונסים בעצמם. הם שמעו דברים שעליהם לא חשבו מעולם. אני חושב שסוף סוף התחילו להרהר באשרות שהחרדים כאן לא כדי לשלוט ולא כדי לתפוס עמדות כוח, אלא כדי לדאוג ל”יבנה וחכמיה”, ללימוד הורה ולהמשך קיום העם היהודי.

וכן, הם הבינו לגמרי את ההבדל בין העצמאות שלהם ובין העצמאות שלנו.

(יתד השבוע / ה’ באייר תשע”ט)

מאתר דרשו, כאן.