ללא מחבר No Author

How Techeiles Was Rediscovered

Menachot 42b ~ How Do You Make Techelet?

From here .

From here.

מנחות מב, ב

אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה] ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא

Abaye said to Rav Shmuel bar Rav Yehuda: How do you dye this sky-blue wool to be used for ritual fringes? Rav Shmuel bar Rav Yehuda said to Abaye: We bring blood of a chilazon and various herbs and put them in a pot and boil them. And then we take a bit of the resulting dye in an egg shell and test it by using it to dye a wad of wool to see if it has attained the desired hue. And then we throw away that egg shell and its contents and burn the wad of wool.

It is clear from Rav Shmuel’s detailed instructions that the entire process depends on one ingredient – “the blood of the chilazon” – which was used to make the dye that produced techelet and color the ritual fringes known as tzitzit. But what exactly is the chilazon? It turns out to be a rather common snail found in the Mediterranean, but for centuries the identity of the chilazon was lost. Here is the story of how it was re-discovered.

Continue reading…

From Talmudology, here.

Rambam’s Mishneh Torah Contains EXACTLY 1,000 Chapters. Coincidence?

Ezra Chwat: Rambam’s Deliberate Effort to Round Out Mishneh Torah to 1,000 Chapters

A few points I would like to add to Menahem Kahane’s excellent article ‘The Arrangement of the Orders of the Mishnah’, just published in Tarbiz LXXVI pp. 29-40, on the numerological structure of the Mishnah. His point is well taken, that a deliberate effort was made to construct the Mishnah with esthetic or numerological significance.

As would be expected, this has been alluded to in Zohar, Ra’ya Mehimna towards the end of Mishpatim 115a.

In note 44, Kahane raises the issue of the esthetically perfect figure of 1,000 chapters in Mishneh Torah, as part of the Rambam’s explicit intention to create an opus that duplicates the historic impact of the Mishnah (and replace it). Menahem Avidah (Sura II, 1955 267-275) was the first to relate to this feat but omitted the issue of whether this perfect figure was deliberate or not (although stating emphatically that the Divine name formed by the first four words must have been intended). Since, presumably, we cannot read the intentions of the author beyond his explicit statements in the Introduction, this question was apparently not relevant.
Yet in Kahane’s statement, it must be assumed that round figure of a thousand chapters was not the product of the Rambam’s Ruach HaKodesh, (which he never claimed to have), rather a result of an effort to convey an aesthetic value (which we didn’t know he had).
The Genizah has provided us with numerous pages of an autograph draft of Mishneh Torah. The complete collection, with bibliographic details, have been assembled by R. SZ Havlin in the appendix to Machon Ofeq’s Code of Maimonides, the Authorized Version, 1997 pp. 376-407. All but one of these fragments are from the volume Mishpatim.
In the page Oxford Bodley Heb. D. 32 fol. 48b we are firsthand witnesses to the change in chapter numbers from the draft of Hilkhot Skhirut to the published edition in which the number at the heading was originally 8, has been crossed through and changed to 11. Subsequently on fols. 51-53 of the same quire we find a chapter numbered “9”, whose content appears in the published edition as two chapters- 12 and 13. The Great Eagle has clearly rearranged the chapter divisions (somewhere between Skhirut 1 and 11) to create smaller but more numerous chapters. This is no easy task because, true to the rules presented in the introduction, he cannot simply split a chapter in two. Similar to the Mishnah, chapter length in Mishneh Torah is clearly and deliberately uniform, enabling for study and retention in regulated, equal daily units.
Apparently, we are witnessing an attempt to create more chapters in order to reach the esthetic (or numerologically significant) round figure of 1,000. If so, it’s not difficult to imagine why the adjustments would be made in Mishpatim, the second to last volume. Rambam never mentions, in the Introduction or elsewhere, this truly outstanding sign of perfection. (Avidah figures that the Rambam was well aware of the thousand chapters but did not flaunt it out of humility). It’s likely that the Rambam did not set out for this goal when he set the blueprint for the Code, or when he projected the scheme of the opus in the Introduction.
But as he reached the end, and the sketches of Mishpatim and Shoftim was already in the draft form, it became clear that to reach the round figure of 1,000 would require only a few alterations. This scenario would have to assume that the volumes of the Yad were composed in an order identical, or close to, the final order of the 14 volumes, leaving Mishpatim near the end.
This finding can shed more light on what we already knew about the criteria for chapter division in MT. Here Rambam is clearly duplicating the criteria of the Mishnah, in which the primary factor is length, whereas subject is at best a secondary element. In Mishnah, a cursory glance at Eliahu Dordack’s subject index tables in the appendix to Mishnah Sdurah, should be sufficient evidence. So too in MT, subjects often cross the boundaries of chapter divisions. In this Rambam differs from the Gaonic monographs where the Qasem or Fasal reflect only the subject matter, allowing one subject per chapter, and one chapter per subject, regardless of length or any other element. This throwback to the literary structure of the Mishnah must have made it possible for the author to rearrange chapter divisions for no better reason than the esthetic 1,000 chapters.

בין-אדם-לחבירו של אנשי צורה

החלטנו אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו, ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר”ח קנייבסקי שליט”א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומינו ופנינו אל ביתו של מרן הגר”ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע”ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו

הרה”ג ר’ חיים קוגל שליט”א בסיפורים אישיים שנוכח בהם אצל גדולי ישראל

בַּאֲשֶׁר ד’ אִתּוֹ (בראשית ל”ט, כ”ג)

היה זה לפני כעשרים שנה, בהיותי בן 7 בכתה ג! ישבתי ולמדתי עם החברותא שלי בבית הכנסת לדרמן בפרק אלו מציאות [כנהוג למתחילי לימוד הגמרא] והגענו לגמרא המפורסמת באלו מציאות שהמוצא כסות צריך לשטוח אותו כל חודש כדי לאוורר אותו, אולם ההיתר לשוטחה הוא רק לצורך האבידה ולא כאשר נעשה לצורך בעל האבידה כדי להשתמש בו כשטיח בפני אורחים שבאו לצל קורתו, אני והחברותא הסתפקנו בספק “אדיר” מה הדין אם בדיוק ביום השלושים בו הוא חייב לאוורר את הכסות לצורך האבידה הזדמנו בביתו אורחים כך שהוא ירוויח שני הדברים כאחד, כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בחיידר או תלמוד תורה תמה בשעת קריאת שורות אלו מה היה לנו? הרי כל אחד יודע כי שורה לאחר מכן הגמרא בעצמה מסתפקת בזה לצורכה ולצורכו מאי? זו הרי גמרא מפורסמת מאוד, אולם דא עקא כי אנו היינו צעירים נמהרים ולא היה לנו סבלנות להמתין עם שאלתנו וללמוד עוד שורה בגמרא, נוסף על כך בגאוותינו הכרענו בדעתנו שאין אף אחד בבית הכנסת שיכול לפשוט את ספקותינו הגאוניות.

ומכיוון שספק זה היה בעינינו שאלה כה מורכבת, וכה חכמה, עד שהחלטנו שנינו, אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו ואין ביד אדם מן השורה לפושטה ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר”ח קנייבסקי שליט”א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומנו ופנינו אל ביתו של מרן הגר”ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע”ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו, לכששמעה שיש באמתחתנו שאלה בלמוד לשאול את הרב, הכניסה אותנו מיד אל הקודש פנימה, חדר לימודו של מרן שליט”א, הגר”ח ישב שם ספון בתלמודו, לכשהבחין בנו שאל בחיוכו הכובש והאבהי לרצוננו, לכששמע את שאלתנו נדהמנו, בבת אחת הפכו פניו לחמורי סבר, משל שמע איזה שאלה נוראית מחמורי עולם, היה זה מחזה מרטיט, פניו האדימו, גידיו בלטו, הפחד נפל על פניו, ונראה היה כי גיהינום פתוחה לפניו, לבסוף לאחר דקה שלימה בה נחרשו קמטיו מתוך מחשבה מאומצת, קבע מרן שליט”א שהוא חושב שמותר… כנראה.. היה ניכר כי הוא אומר את הדברים כמסתפק, ואין בידו תשובה ברורה בעניין.

כשיצאנו מבית מרן שליט”א חשנו חשובים מאוד, אם שאלתנו הטרידה את מחשבתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אם מאמץ כה ניכר היה נזקק למי שכל התורה פרוסה לפניו כעל כף ידו בכדי לענות, וגם אחרי מאמץ  גדול כזה לא השיב אלא הסתברות בעלמא, משמע, הסקנו – אני והחברותא – גאוני עולם אנחנו ועתידנו לפנינו.

רק כששבנו לבית המדרש והמשכנו עוד שורה בגמרא לצורכה ולצורכו… חפו פנינו, הבן הבנו אל נכון גם בגילנו הכה פעוט, שלא השאלה היא זאת שטרדה את מנוחתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אלא הפחד הנורא והמצמית שמישהו כאן, איזה יהודי בן 7 יתבייש, או לחילופין שחלילה נבין ששאלתנו הייתה משובת נעורים מטופשת, הפחד הזה שילד יהודי ירגיש איזה גיחוך ויבין ששאלתו החמורה המהווה את לוז עמלו בתורה היא בעצם ילדות גרידא, פחד זה הוא זה ששיתק את מרן שליט”א שהרגיש את הגהנום של המלבין פני חברו פתוחה לפניו והמאמץ המחשבתי הכביר לא היה אלא מחשבה מעמיקה איך למצוא מוצא לסבך, וגם תוך כדי כך הווה את הפתרון עצמו שע”י המאמץ של המחשבה תינתן לנו תחושה כמי ששאלנו שאלה חשובה המצריכה מאמץ מחשבתי אדיר, הלקח שלימדני מרן שליט”א אז לא ישכח מליבי מהרה, היה זה שיעור נורא הוד בהלכות בין אדם לחברו שראוי לו להילמד עוד ועוד.

המשך לקרוא…

מאתר דרשו, כאן.

כיצד הגיב בעל ה’שם משמואל’ להצהרת בלפור?

“הכת  הידועה” – האם היא הציונות? 

נובמבר 2, 2017 על-ידי amhasefer

בע”ה

רשימה לפרשת “וירא”

מאה שנה להצהרת בלפור

האדמו”ר רבי שמואל בורנשטיין מסוכוצ’וב (תרט”ז-תרפ”ו, 1855-1926) היה בנו של ה”אבני נזר” ונכדו של הרבי מקוצק.

לאחר פטירתו נדפסו דברי תורתו בסדרת ספרי “שם משמואל” על התורה והמועדים.

בחלק השני, ספר שמות עמ’ מח, מופיע ציטוט מר’ שמחה בונים מפשיסחא  ובתוספת אקטואלית מהאדמו”ר “שם משמואל”  על “הכת הידועה”.

כך אמר הרבי מפשסיחא: “שבאם הגוי קורא על ישראל דברי זלזול, והישראל עונה לגוי לעומתו, הרי הוא מאריך את הגלות רח”ל [=רחמנא ליצלן (ה’ יצילנו)] עכ”ד [=עד כאן דבריו]. אלא יסבול את הגלות בהתנשאות הנפש, היפוך הכת הידועה שאינם יכולים לסבול הכניעה וסבלות הגלות, ובזה נזכה לפאר תחת אפר בב”א [במהרה  בימינו אמן]”.

 

הפנה אותי לפסקה זאת, ידידי הרב אליעזר בן פורת, איש שלבו ומחשבתו בארץ ישראל, ושאלני:  לאיזו “כת ידועה” מתכוון האדמו”ר זצ”ל בדבריו אלו?

בתשובתי אליו כתבתי:  עיינתי ב”שם משמואל”. גם ראיתי שיש, בקצה  המחנה, שרצו לפרש דבריו כנגד הציונות. נראה לי שטעות בידם כי הרב שמואל היה מגדולי חובבי יושבי הארץ ותומכיה.  על דרך ההשערה ייתכן שמדובר בקבוצות שהתארגנו להגנה עצמית בעקבות הפרעות. ראה נא כאן מאמר בנושא.

דוגמא לניסיון לפרש את דבריו של ה”שם משמואל” על הכת הידועה כציונות, ישנו בקונטרס שמעו דבר ד’,  שנדפס  בעילום שם בשנת תשס”ו (2006).

 

אף הוא החזיק  עמי וענה לי:

הסברך לקטע ב”שם משמואל” מסתבר. דרך אגב, בנו של האדמו”ר הרב שמואל זצ”ל, הרב חנוך הניך זצ”ל שכהן כאדמו”ר אחרי פטירת אחיו ר’ דוד זצ”ל בגטו ווארשא, היה עובד בקרן הקיימת, וערך את הירחון “ההד”, עד אשר לקח ר’ בנימין את העריכה. כל זה מורה שמורשת חסידית זו היתה לה גישה חיובית מאד לציון ושאפה לקרב את כל החרדים לרעיון הציוני, אשר לשם כך נוסד “ההד”.

לקריאת פרק בנידון מספר “מראה הדשא”, שחיבר בנם ונכדם הרב אהרן ישראל בורנשטיין (ירושלים, תשס”ד 2004), ראו נא כאן.

יש לציין שכותבי תולדות ה”אבני נזר” ובנו ה”שם משמואל” מציינים, כי חיבת הארץ ויישובה על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות היו יקרות וחשובות להם,  אך ה”אבני נזר” התנגד לציונות ההרצליאנית.

האם השתנתה עמדתו של ה”שם משמואל” ביחס לציונות לאחר הצהרת בלפור ?

ראו נא המסופר אודותיו ב”ספרי חסידים” של הרב זווין:

ראוי לשים לב כי דרשה זו היא משנת תרע”ז  1917 (ותודה לצוריאל שהעיר זאת בתגובה המפורטת לקמן). זמן קצר אחרי פרסום הצהרת בלפור.

האם יש  לכם הסבר מי היא אותה “הכת הידועה”, אליה כיוון ה”שם משמואל” ?

שבת שלום

אבישי

מאתר עם הספר, כאן.