ללא מחבר No Author

הרב יוסקוביץ יו”ר אגודת ‘מטמוני ארץ’ בענין חובת לימוד התנ”ך בדורנו

מדוע חשוב ללמוד מקרא

 מאמר תגובה ל“וזאת התורה”

הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ יו”ר אגודת “מטמוני ארץ” האגודה החרדית לארכאולוגיה.

ישנה נטיה להדגיש את הסכנה בלימוד מקרא לפי פשוטו. אולם חשוב לזכור שלימוד מקרא אינו רק אתגרים, אלא הוא גם חובה. לימוד מקרא מביא לידי יראת ה’, חיי אמונה וחיבת ארץ ישראל. השכחה של המקרא מפסידה מהאדם את מעלת קרבת ה’ שאליה מביאה הקריאה בתורה מתוך אמונה תמימה והתעוררות נפש.

ג’ כסלו תשע”ט

מאמרו המנומק להפליא של ידידי, הרב רוזנברג שליט”א, העלה על נס את לימוד התנ”ך בדורנו ואת האתגרים הניצבים בפני הלומדים בו. בראשית דבריו הראה כי חכמי ישראל עד לדורות האחרונים עסקו ברובם בתנ”ך ובפשוטו של מקרא, כלומר קראו בו קריאה עצמאית “ללא מתווכים”. לאחר מכן, התמודד עם אתגרי לימוד פשוטו של מקרא, וגולת הכותרת היתה הצעתו להקים בית מדרש מיוחד ללימוד התנ”ך.

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה אתגרים משמעותים הניצבים בפני לומד התנ”ך, ומנסה לתת להם מענה. אולם, הוא אינו עונה על השאלה: מדוע אפוא ללמדו? הלא אם לימוד התנ”ך כה מאתגר, אולי ראוי לנסות ולצמצם את לימודו. מה לנו ולצרה זו? תורה תהא מונחת בקרן זווית וחסל, רחמנא ליצלן

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה אתגרים משמעותים הניצבים בפני לומד התנ”ך, ומנסה לתת להם מענה. אולם, הוא אינו עונה על השאלה: מדוע אפוא ללמדו? הלא אם לימוד התנ”ך כה מאתגר, אולי ראוי לנסות ולצמצם את לימודו. מה לנו ולצרה זו? תורה תהא מונחת בקרן זווית וחסל, רחמנא ליצלן. במאמר זה אבקש להתייחס לשאלה למה כן ללמוד תנ”ך על פי פשוטו. התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה. גם אם כולנו מאמינים בני מאמינים, הרואים בתנ”ך דבר ה’ ביד נביאיו, עדיין אין זה מחייבנו לכאורה לקרוא בתוכו, ודווקא קריאה פשוטה. ושמא יכולים אנו להישען על דברי התוספות (קידושין ל, א), לפיהם לימוד התלמוד הבבלי, הבלול (מעורב) בכל, מוציא אותנו ידי חובת לימוד מקרא? להלן אבקש לעלות מספר נקודות המסבירות מהי החשיבות של לימוד מקרא על פי פשוטו, ומדוע אסור לנו להזניח אותו.

קרבת ה’

אמרו חכמינו ז”ל: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה (מגילה יד, א). הידיעה הראשונה שעלינו לגשת עמה אל נבואות התנ”ך היא שהם “נצרכו לדורות”. אולם מהו הצורך שלהם? מדוע עלינו לדעת על קורות יהושע ובני-ישראל בכניסתם לארץ? האם יש איזה דבר טוב או הנהגה טובה שנוכל ללמוד מסיפור המצור על יריחו? כיצד נצרכה נבואה זו לדורות? מדוע צריכים אנו לדעת על נבואת ישעיהו ליושבי צור ומואב, בצר ודמשק? אנו בקושי יודעים היכן היו מקומות אלה, וודאי שאין לנבואות אלה כל קשר למצב הפוליטי בימינו.

אדם הלומד תנ”ך סופג לתוכו את המסר האלוקי המבצבץ ועולה מכל פרשה ופרשה בתנ”ך: יש דין ויש דיין, “אני ה’ בקרב הארץ”. מתוך הקריאה בתנ”ך מפנים האדם את המסר שהקב”ה משגיח על העולם, על העמים והמדינות, על כל יחיד ויחיד, ועל כל נעלם יביא במשפט ולא יקפח שכר כל בריה

התשובה הראשונה לכך היא גילוי ה’. אדם הלומד תנ”ך סופג לתוכו את המסר האלוקי המבצבץ ועולה מכל פרשה ופרשה בתנ”ך: יש דין ויש דיין, “אני ה’ בקרב הארץ”. מתוך הקריאה בתנ”ך מפנים האדם את המסר שהקב”ה משגיח על העולם, על העמים והמדינות, על כל יחיד ויחיד, ועל כל נעלם יביא במשפט ולא יקפח שכר כל בריה. מתוך קריאה זו, משתנה הסתכלות האדם על המציאות. הוא מתעורר לראות את העולם סביבו בעינים אחרות. הוא מפנים כי נוכחות הקב”ה מתגלה דרך פעולותיו בעולם, ורעיון זה מביא אותו לידי קרבת ה’.

חלק מההתנגדות ללימוד התנ”ך בדורנו נובעת מהעובדה כי רבים מאנשי המקרא שוכנים באותם מגדלי שן של המחקר ה”ביקורתי”. אנשים אלה בקיאים בתנ”ך בצורה “מחקרית”. אפילו אם אינם מאמצים את הכפירה שבמחקר, הקריאה שלהם בו רחוקה מאד מקריאה של אמונה המביאה לידי קרבת ה’. על לימוד כגון זה אמרו חז”ל, כי הלומד שלא על מנת לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם (ירושלמי ברכות פ”א ה”ב). אולם אדם הלומד את התנ”ך מתוך אמונה בדבריו, מפנים כי ה’ משגיח על כל ברואיו והוא בא מכך לידי הרגשת קרבת ה’. בקומו מן הספר הוא חש כי ה’ נמצא אתו ומלווה אותו בכל דרכיו.

השפעה זו של התנ”ך מתאפשרת רק על ידי קריאה פשוטה, לא על ידי קריאה מחקרית, אבל גם לא על ידי קריאה מתווכת. נקח לדוגמא את היחס לתהילים. ניתן למצוא היום שלשה סוגי קריאה בתהילים: מחקרית, מדרשית ותפילה. אם האדם קורא בתהילים באופן “מחקרי”, ודאי שלא יפיק מכך כל תועלת, מעבר לאיזו מסקנה היסטורית או לשונית עבשה. אולם גם קריאה מדרשית לא תפיק מהתהילים את אותה ההשפעה של קריאה ישירה ופשוטה, קריאה שיש בה התפעלות הנפש. הקריאה השלישית והנפוצה היא קריאה הרואה בספר התהילים ספר תפילות אישי. אולם קריאה זו עלולה בקלות להפוך את מזמורי התהילים ללחשים חסרי משמעות ולאבד את תוכנם העוצמתי. אם האדם אינו מכיר את ספר שמואל ומלכים, אם הוא אינו מכיר את דמותו של דוד המלך, ואין לו כל הרגשה כיצד הוא התהלך לפני ה’ בעודו מלך על ישראל, על כל הרדיפות שהיו לו מאויביו, הוא לא יוכל להתחבר לרוב מזמורי התהילים והם לא יעוררו אצלו רגש. אולם כאשר יש לאדם חיבור אל “פשוטו של מקרא” מתוך קריאה מורגלת בתנ”ך, עד מהרה הוא מגיע ל’צמאה לך נפשי’ ולחיבור אמיתי למזמורי משיח אלוקי יעקב.

ישראל אשר בך אתפאר

האמונה שעם ישראל הוא העם הנבחר היא אחד הנדבכים היסודיים של חיינו. אנו חוזרים על כך בכל תפילה, בימי חול ובימי מועד, בקידוש ובהבדלה. אמונה זו היא יסוד קדושתם של ישראל והתבדלותם מהאומות, עד שאפילו רבים מהיהודים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות, רחמנא לצלן, מחזיקים בה. אך אם ננסה לשאול מדוע בחר ה’ בעם ישראל, ספק אם יהיו רבים שידעו לענות על כך. עיקר ציר חיינו הוא הברית ביננו לבין הקב”ה, שבה ה’ האמירנו, ואנחנו האמרנו אותו. אך משמעותה של הברית אשר כרת עמנו ה’ איננה זוכה לתשומת לב מספקת.

רק מתוך קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך נוכל להפנים את יחודם של ישראל ואת מעלתם. כאשר אנו מודעים לכך שאנו חלק משולשלת היסטורית שמתחילה באברהם אבינו ומגיעה עד ימינו, המובן של היותנו העם הנבחר מקבל לפתע משמעות עמוקה ומחייבת יותר

לימוד התנ”ך מביא את האדם להכרה ביעודם המיוחד של ישראל. הקריאה פשוטה בתורה ניתן מחברת אותנו לברית שכרת עמנו ה’, ונוטעת בנו את ההבנה עד כמה היא מחייבת אותנו. בפרשות האחרונות קראנו כי ה’ בחר באברהם אבינו עקב הליכתו לפני ה’. אין בידינו כלים לקלוט את עוצמתן של מילים פשוטות אלו. ה’ לא בחר בו כי הקפיד על רצף של סגולות, או כי הרבה לרוץ לקברים, אלא בשל הליכתו לפני ה’. עד כמה דברים אלה שונים מהרושם שהיה עשוי לקבל אדם שהיה מביט על כמה מבני העם הנבחר בימינו. התורה מסבירה לנו כי הקב”ה בחר באברהם כדי שילמד בעולם את הדרך של שמירת צדקה ומשפט: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט). המקרא על כל חלקיו מגולל בפנינו את קורות בניו של אברהם ושל ביתו אחריו. רק מתוך קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך נוכל להפנים את יחודם של ישראל ואת מעלתם. כאשר אנו מודעים לכך שאנו חלק משולשלת היסטורית שמתחילה באברהם אבינו ומגיעה עד ימינו, המובן של היותנו העם הנבחר מקבל לפתע משמעות עמוקה ומחייבת יותר.

זה אולי נשמע קלישאה, אך אכן הבחירה מחייבת – בחירה זו של עם ישראל בידי אדון כל הארץ היא היא המחייבת את כל איש ואיש מישראל לזכור את ה’ ולעבדו. המסר העולה מן התנ”ך והמופנם בלב כל איש ואיש הלומד אותו, הוא כי ה’ משגיח על מעשי בני ישראל ונמצא איתם בברית. הוא מבטיחם את שכר הגדול ביותר או חס וחלילה את העונש. הפנמה זו של משמעות בחירת ישראל ושל הברית בינם לבין אדון כל הארץ אינה אפשרית ללא קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך.

ארץ ישראל

אמרו חז”ל:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר “לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים”, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים”, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים. (כתובות קי, ב)

לשון זו של חז”ל ברורה כל צורכה לעוסק במקרא לפי פשוטו. העוסק במקרא מכיר בכך שעיקר השראת השכינה וקרבת ה’ לעם ישראל הוא בארץ ישראל. כשעם ישראל איננו על אדמתו, יש בכך סילוק שכינה. כאשר אדם חי בארץ ישראל מתוך הכרה זו, הוא מבין שעזיבה שלה היא התרחקות מעל ה’ וממשכנו. החיבה העמוקה של חז”ל ושל חכמי כל הדורות לארץ ישראל נבעה מהידיעה הברורה שארץ ישראל היא היא משכן השכינה.

העוסק במקרא מכיר בכך שעיקר השראת השכינה וקרבת ה’ לעם ישראל הוא בארץ ישראל. כשעם ישראל איננו על אדמתו, יש בכך סילוק שכינה. כאשר אדם חי בארץ ישראל מתוך הכרה זו, הוא מבין שעזיבה שלה היא התרחקות מעל ה’ וממשכנו

ללא ההרגל של קריאה פשוטה בתנ”ך קשה להגיע להכרה זו. הקריאה בתנ”ך נוטעת באדם את ההרגשה כי הוא נמצא בארץ האבות, האמהות והנביאים, וכי ההליכה בארץ הקודש היא הליכה לפני ה’. ואכן, נדיר למצוא חיבה עמוקה לארץ ישראל בקרב אלה שאינם בקיאים בתנ”ך. מאידך גיסא, בציבור הכיפות הסרוגות, שכידוע עוסקים במקרא יותר מכפי שנהוג בציבורנו, מוצאים אנו לעתים חיבת ארץ ישראל יתרה על המידה, הגורמת להעדפת מצות ישוב ארץ ישראל על פני שאר המצוות שלא כדין, או על כל פנים שלא כמידה. גם בזה אין עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה, ועלינו לאחוז בזה [חיבור לארץ ישראל], וגם מזה [הבנת הסדר הנכון של מצוות התורה והלכותיהן] לא להניח ידינו.

מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה שורה של אתגרים בלימוד התנ”ך. אולם מאידך גיסא, זהירות מופלגת הנשמרת מהאתגרים שהוא מעלה עלולה להביא לנזק הפוך, לנתק מהתורה שבכתב. האתגר הראשון שעליו מצביע הרב רוזנברג הוא שלימוד פשוטו של מקרא מביא לעתים לידי זלזול בדרש. ואכן, אחת מהבעיות הקשות בלימוד מקרא בלבד היא חיבור ל”רוח הדברים” ועזיבת ההקפדה על גדרי ההלכה. האדם יכול לבא לידי התרגשות והתפעלות, להתעסק בהתרוממות רוח במצות לקיחת ארבעת המינים או הנחת התפילין; אולם אם ההתמקדות בהתפעלות הרגשית גורמת לו לזלזל בפרטי המצוה והוא אינו טורח לבדוק את כשרות ארבעת המינים שבידיו או התפילין שבראשו ובזרועו – יצא שכרו בהפסדו. הוא לא יצא ידי המצוה והוא חוטא לשמים. התרופה לחוליו צריכה להיות הפנמה של דברי שמואל לשאול: “הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמואל א טו, כב).

חשוב מאד להדגיש כי אנו משלמים מחיר יקר על הזנחת המקרא. הזנחת לימוד המקרא אינה רק מונעת מאתנו רווח, היא גם מפסידה ממנו את האוצר הטוב של יראת שמים ושל קשר עם הקב”ה. מי יודע, אולי אילו היינו מקדישים יותר תשומת לב ללימוד המקרא, לא היינו רואים את הריחוק מה’, את היחלשות האמונה ואת הזלזול במעלת ארץ ישראל, לא עלינו

עם זאת, חשוב מאד לזכור כי הזנחת לימוד התנ”ך מביאה אותנו לידי קיצוניות הפוכה. ידועה ההלצה על אדם שסיפר לרב כי שמע עשר פעמים קריאת “זכור”. אמר לו הרב, אל תהיה לחוץ כל כך, חמש פעמים מספיקות בהחלט. הזנחת המקרא גורמת לכך שהאדם אינו מקשיב לתוכן הדברים שהוא קורא. הוא אינו שואל את עצמו מה אומרת לו הפרשה, מהי המשמעות של מעשהו המתועב של עמלק, ומדוע מזהירה אותנו התורה לבל נשכח את שנאתו. במקום זה הוא מתעסק רק בגוף ללא נשמה, וטרוד לוודא שהוא שמע היטב כל אות וכל תו בלי תשומת לב לתוכן הדברים. במילים אחרות, כמו שחשוב שלא להיצמד לקריאה הפשטנית והתמימה ולאבד בכך את עומק הדרש, יש להיזהר גם שלא לעסוק רק בדרש ולאבד בכך את החיבור לרוח התורה.

האתגר השני שהרב רוזנברג מעלה הוא זלזול במעלתם של אישי התנ”ך. אולם מבעיית האנשת אישי התנ”ך ו”תנ”ך בגובה העינים” מגיעים אנו לבעיית “האלהתם” של אישי התנ”ך. כך אנו מוצאים בחורים השואלים כיצד מביאים חז”ל ראיות לדינים שונים מאברהם אבינו או מדוד המלך, הרי הם גבוהים מהשגתנו. ובכלל, כמה מאתנו יקחו דוגמא מהתנהגותו הפשוטה של דוד המלך, בהיותו שר מזמורים לפני ה’, ובהיותו עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ כפי שהכתוב משבחו (שמואל ב ח, טו). נכון אמנם שאין בידינו כלים להבין את חיי אדם שזכה לשמוע את דבר ה’, הנהפך מיד לאיש אחר כדברי הכתוב בשמואל (שמואל א י, ו). כמו כן, חז”ל במספר מקומות מוציאים את חטאם של אישי התנ”ך מידי פשוטו. עם כל זאת, בכל התורה לומדים חז”ל הלכות ומוסר מהאבות, ממשה רבנו ומשאר אישי התנ”ך. הם מבינים כי התורה נכתבה עבורנו. סיפור מעשי האבות נועד לכך שנלמד ונחקה את מעשיהם הטובים “הפשוטים” ונקח מוסר מחטאיהם.

אם נבחר ב”דרך הקלה”, ונאמר לעצמנו שאין לנו כל הבנה והשגה במצוותיהם ובעוונותיהם, הרי שאנו מוצאים את עצמנו ללא דוגמא לחיקוי מעשיהם הטובים ואף איננו יכולים לקחת מוסר משגיאותיהם. אם נמשיך בגישה זו, הרי שגם מעשי רבותינו, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, ישארו נשגבים ממנו. האם כל סיפורי הצדיקים לא נועדו אלא להראות לנו את קטנותנו? אם כן, ממי אפוא ניקח דוגמא? לא נותר לנו אלא לחקות אנשים כערכנו, את עיתונאי פלוני ואת עסקן פלמוני… כדי שנוכל ללמוד תורה ממעשי האבות, עלינו לחפש את שביל הזהב של לימוד התנ”ך מתוך ההכרה בשפלותנו מול הזוכים לדבר ה’, לצד ההבנה כי כל מה שאנו לומדים הוא נבואה שנצרכה לדורות, ועלינו ללמוד ממנה מוסר כפי הבנתנו.

הנטייה האנושית היא להחשיב סכנה יותר מרווח. רוב בני האדם מפחדים מסיכונים יותר ממה שהם נלהבים מרווחים. אדם מפחד לאבד את מה שיש לו, וגם אם יאמר לו מישהו שבסיכון מועט הוא יכול להרוויח הרבה, הוא יימנע מכך. קל הרבה יותר לחמוק מפעולה מאשר להתאמץ מתוך רצון להצליח. יתכן שמתוך כך בחרו רוב הלומדים בדורות האחרונים להזניח את לימוד המקרא. היה נוח וקל יותר לראות את הסיכונים ולבחור להימנע מפעולה, מלראות את הרווח ולהתמודד עם האתגרים. מסיבה זאת, חשוב מאד להדגיש כי אנו משלמים מחיר יקר על הזנחת המקרא. הזנחת לימוד המקרא אינה רק מונעת מאתנו רווח, היא גם מפסידה ממנו את האוצר הטוב של יראת שמים ושל קשר עם הקב”ה. מי יודע, אולי אילו היינו מקדישים יותר תשומת לב ללימוד המקרא, לא היינו רואים את הריחוק מה’, את היחלשות האמונה ואת הזלזול במעלת ארץ ישראל, לא עלינו.

בימינו חובת השעה היא לחזור וללמוד את המקרא כפשוטו, מתוך אמונה ויראת ה’.

מאתר צריך עיון, כאן.

Murray Rothbard Against Protectionism

How to Look at Tariffs

By 

Mises.org

December 6, 2018

The best way to look at tariffs or import quotas or other protectionist restraints is to forget about political boundaries.

Political boundaries of nations may be important for other reasons, but they have no economic meaning whatever. Suppose, for example, that each state of the United States were a separate nation. Then we would hear a lot of protectionist bellyaching that we are now fortunately spared. Think of the howls by inefficient, high-priced New York or Rhode Island textile manufacturers who would then be complaining about the “unfair,” “cheap labor” competition from various low-type “foreigners” from Tennessee or North Carolina, or vice versa. Fortunately, the absurdity of worrying about the balance of payments is made evident by focusing on interstate trade. For nobody worries about the balance of payments between New York and New Jersey, or, for that matter, between Manhattan and Brooklyn, because there are no customs officials recording such trade and such balances.

If we think about it, it is clear that a call by New York firms for a tariff against North Carolina is a pure ripoff of New York (as well as North Carolina) consumers, a naked grab for coerced special privilege by inefficient business firms. If the 50 states were separate nations, the protectionists would then be able to use the trappings of patriotism, and distrust of foreigners, to camouflage and get away with their looting the consumers of their own region.

Fortunately, interstate tariffs are unconstitutional. But even with this clear barrier, and even without being able to wrap themselves in the cloak of nationalism, protectionists have been able to impose interstate tariffs in another guise. Part of the drive for continuing increases in the federal minimum wage law is to impose a protectionist device against lower-wage, lower-labor-cost competition from North Carolina and other southern states against their New England and New York competitors.

During the 1966 Congressional battle over a higher federal minimum wage, for example, the late Senator Jacob Javits (R, NY) freely admitted that one of his main reasons for supporting the bill was to cripple the southern competitors of New York textile firms. Since southern wages are generally lower than in the north, the business firms (and the workers struck by unemployment) hardest hit by an increased minimum wage will be located in the south.

Another way in which interstate trade restrictions have been imposed has been in the fashionable name of “safety.” Government-organized state milk cartels in New York, for example, have prevented importation of milk from nearby New Jersey under the patently spurious grounds that the trip across the Hudson would render New Jersey milk “unsafe.” If tariffs and restraints on trade are good for a country, then why not indeed for a state or region? The principle is precisely the same. In America’s first great depression, the Panic of 1819, Detroit was a tiny frontier town of only a few hundred people. Yet protectionist cries arose-fortunately not fulfilled-to prohibit all “imports” from outside of Detroit, and citizens were exhorted to “buy only Detroit.” If this nonsense had been put into effect, general starvation and death would have ended all other economic problems for Detroiters.

So why not restrict and even prohibit trade, i.e. “imports,” into a city, or a neighborhood, or even on a block, or, to boil it down to its logical conclusion, to one family? Why shouldn’t the Jones family issue a decree that from now on, no member of the family can buy any goods or services produced outside the family house? Starvation would quickly wipe out this ludicrous drive for self-sufficiency.

And yet we must realize that this absurdity is inherent in the logic of protectionism. Standard protectionism is just as preposterous, but the rhetoric of nationalism and national boundaries has been able to obscure this vital fact.

The upshot is that protectionism is not only nonsense, but dangerous nonsense, destructive of all economic prosperity. We are not, if we were ever, a world of self-sufficient farmers. The market economy is one vast latticework throughout the world, in which each individual, each region, each country, produces what he or it is best at, most relatively efficient in, and exchanges that product for the goods and services of others. Without the division of labor and the trade based upon that division, the entire world would starve. Coerced restraints on trade-such as protectionism-cripple, hobble, and destroy trade, the source of life and prosperity. Protectionism is simply a plea that consumers, as well as general prosperity, be hurt so as to confer permanent special privilege upon groups of inefficient producers, at the expense of competent firms and of consumers. But it is a peculiarly destructive kind of bailout, because it permanently shackles trade under the cloak of patriotism.

Excerpted from Protectionism and the Destruction of Prosperity, Published in The Free Market Reader.

From Lewrockwell.com, here.

Drug Laws Deny Personal Free Will

Marijuana Did Not Kill Your Son

By 

December 4, 2018

I occasionally get some unusual responses when I write about the evils of the government’s war on drugs.

On election day, Tuesday, November 6, I had an article published on this website titled “Voting Right.” The article was about the marijuana ballot initiatives that were being voted on that day. I maintained in the article that voting right meant voting in favor of ballot initiatives to legalize the medical or recreational use of marijuana.

I took this position because, as a libertarian, I believe that there should be no laws at any level of government for any reason regarding the buying, selling, growing, processing, transporting, manufacturing, advertising, using, or possessing of any drug for any reason.

This is not because libertarians believe that drugs are beneficial or harmless and not addictive or dangerous, but because

1) it is not the proper role of government make such laws,

2) anyone should be able to do anything that’s peaceful as long as he doesn’t infringe upon the personal or property rights of others, and

3) a free society has to include the right of people to use or abuse drugs.

Just because libertarians oppose the war on drugs doesn’t mean that they believe it would be a good thing for anyone to use drugs, that they are indifferent to or unconcerned about the dangers of drugs in the hands of children, or that they are naïve about the potentially negative consequences of drug abuse.

In my article, I called for the war on drugs to be ended immediately and completely, although the article was mainly about marijuana.

Here is the only negative response to the article that I received. I have obscured the writer’s name to protect his privacy.

Subject: weed
From: W****** P******** <w******.j****.p********@gmail.com>
Date: Tue, Nov 06, 2018 9:11 am
To: lmvance@laurencemvance.com

my dead son thought the same way

Now, I assume from this response that this man lost his son. This is a terrible thing that I would not want anyone to have to go through. I also assume that this man’s son used marijuana on a regular basis, and not just on occasion. I think it is also safe to assume from this response that this man blames his son’s death on his marijuana use. I don’t know what else to make of this response. I am commenting on it because I am sure that others who have had loved ones die from drug overdoses feel the same way.

I’m sorry to have to tell you, Mr. P., but marijuana did not kill your son.

First of all, as I wrote about a few months ago, the federal government acknowledges that no one has ever overdosed on marijuana.” Does this mean that smoking marijuana is beneficial, healthy, safe, wholesome, risk-free, and harmless? Of course not. Does this mean that someone high on marijuana has never had an accident or done something stupid that resulted in his death? Of course not.

Second, and more importantly, even if marijuana did kill those who smoked too much of it, even if marijuana was the most dangerous Schedule I drug, and even if marijuana was the most dangerous substance known to man, the person smoking it is directly responsible for the consequences of his actions.

Libertarians make much of individual liberty when it comes to the drug war. As well they should. Any legal adult should have the freedom to use marijuana to medicate himself or to get stoned out of his mind. But with freedom comes responsibility. This is why personal responsibility should be preached when it comes to the drug war just as much as individual liberty.

To the drug user I would say:

  • Using drugs may adversely affect your health
  • Using drugs may ruin you financially
  • Using drugs may be addictive
  • Using drugs may grieve your family and friends
  • Using drugs may cost you your job
  • Using drugs may cost you your family
  • Using drugs may destroy your mind
  • Using drugs may cause you to lose your friends
  • Using drugs may wreck your life
  • Using drugs may have unintended negative consequences
  • Using drugs may kill you

I would also say to the drug user that you are fully responsible for the costs and consequences of your actions—not your family, not society, and certainly not the government. It is not the job of the government to prevent anyone from using drugs, to warn anyone about the dangers of drug abuse, to provide drug users with clean needles, to send anyone to drug rehab, to help anyone get off drugs, or to pay for anyone’s drug-related medical treatment.

No, Mr. P., marijuana did not kill your son. Marijuana did not kill your son anymore than a knife, a gun, or a blunt instrument committed a murder. Your son is personally responsible for whatever happened to himself or anyone else because of his marijuana use.

From Lewrockwell.com, here.

We Are All Led by Putative Foreign Policy ‘Experts’…

Trump Foreign Policy: Doing the Same Thing and Expecting a Different Result

By 

Ron Paul Institute

December 4, 2018

After a week of insisting that a meeting with Putin on the sidelines of the G20 meeting in Argentina was going to happen, President Trump at the last minute sent out a Tweet explaining that due to a Russia/Ukraine dispute in the Sea of Azov he would no longer be willing to meet his Russian counterpart.

According to Trump, the meeting had to be cancelled because the Russians seized three Ukrainian naval vessels in Russian waters that refused to follow instructions from the Russian military. But as Pat Buchanan wrote in a recent column: how is this little dispute thousands of miles away any of our business?

Unfortunately, it is “our business” because of President Obama’s foolish idea to overthrow a democratically-elected, pro-Russia government in Ukraine in favor of what his Administration believed would be a “pro-Western” and “pro-NATO” replacement. In short, the Obama Administration did openly to Ukraine what his Democratic Party claims without proof the Russians did to the United States: meddled in a vote.

US interventionism in Ukraine led to the 2014 coup and many dead Ukrainians. Crimea’s majority-Russian population held a referendum and decided to re-join Russia rather than remain in a “pro-West” Ukraine that immediately began discriminating against them. Why would anyone object to people opting out of abusive relationships?

What is most disappointing about President Trump’s foreign policy is that it didn’t have to be this way. He ran on a platform of America first, ending foreign wars, NATO skepticism, and better relations with Russia. Americans voted for this policy. He had a mandate, a rejection of Obama’s destructive interventionism.

But he lost his nerve.

Instead of being the president who ships lethal weapons to the Ukrainian regime, instead of being the president who insists that Crimea remain in Ukraine, instead of being the president who continues policies the American people clearly rejected at the ballot box, Trump could have blamed the Ukraine/Russia mess on the failed Obama foreign policy and charted a very different course. What flag flies over Crimea is none of our business. We are not the policemen of the world and candidate Trump seemed to have understood that.

But now Trump’s in a trap. He was foolish enough to believe that Beltway foreign policy “experts” have a clue about what really is American national interest. Just this week he told the Washington Post, in response to three US soldiers being killed by a roadside bomb in Afghanistan, that he has to keep US troops fighting in the longest war in US history because the “experts” tell him there is no alternative.

He said, “virtually every expert that I have and speak to say if we don’t go there, they’re going to be fighting over here. And I’ve heard it over and over again.”

That is the same bunkum the neocons sold us as they lied us into Iraq! We’ve got to fight Saddam over there or he’d soon be in our streets. These “experts” are worthless, yet for some reason, President Trump cannot break free of them.

Well here’s some unsolicited advice to the president: Listen to the people who elected you, who are tired of the US as the world’s police force. Let Ukraine and Russia work out their own problems. Give all your “experts” a pink slip and start over with a real pro-American foreign policy: non-interventionism.

From Lewrockwell.com, here.

Netanyahu Is PERSONALLY More Afraid of the Left than of the Hezbollah

It’s Easier to Fight a Tunnel than the Real Enemy: By Moshe Feiglin

Dec-06-2018

During Operation Protective Edge in Gaza in August 2014, when I was a member of the Knesset Foreign Affairs and Security Committee, the Hezbollah was busy in Syria and its positions on Israel’s northern border were empty. “Why don’t we take advantage of this to destroy their missiles at a low cost to us?” I asked and was answered with a shrug of the shoulders.

Since the Oslo Accords, Israel’s military posture has changed unrecognizably and going to war in order to remove a strategic threat – as Israel did in the Sinai Operation and the Six Day War – is nowhere to be found, neither in the civilian or military lexicon.

The populist IDF desertion of the Lebanon front ordered by PM Ehud Barak in 2000 (with pressure from popular radio broadcaster Shelly Yehimovitz) created a strategic threat on our northern border that had been hitherto unknown. (See footnote 1). According to various estimates, there are at least 150,000 missiles aimed at Israel from our northern border. These missiles cover the entire state of Israel and many of them are equipped with GPS precision guidance systems that can strike any strategic target in the country.

It is no coincidence that the Hezbollah chose to show Israel Air Force runways in various places in Israel, clearly visible and vulnerable to the enemy, in its threat-video. Their message was: We are capable of paralyzing your long arm with the push of a button.

And we haven’t even related to Israel’s Ben Gurion airport, power stations, communications centers, military staging sites, hospitals and the like. Israel’s interception systems provide a partial response for unguided missiles because they know how to filter out a potential hit on unimportant space and to focus on the few missiles that will cause real damage. But these systems are insignificant when faced with a barrage of guided missiles. As we saw in our recent defeat in Gaza, the Gazans have also learned how to override our interception systems by sending large quantities of missiles. When faced with quantity barrages of guided missiles, Israel’s Iron Dome interception system will lose anything that is left of its effectiveness.

The real story, then, is not the tunnels, the construction of which residents of Israel’s north have been hearing underneath them for years. As shocking as this may be (and of course the tunnels must be neutralized) their potential damage is not strategic, but rather psychological. The real story is the missiles and the fact that they are currently being upgraded to precision capabilities.

Here, at this strategic turning point, at the point that the missile arsenal of the Hezbollah is transforming into a guided missile threat, deadly and with a potential of strategic damage on a nuclear scale (see footnote 2), the new threat meets an Israeli leadership – both civilian and military – that is anemic, deterred and for whom it is doubtful that considerations beyond the end of their tenure are of any interest.

Since the Syrians downed the Russian fighter jet in September, Israel has abandoned its attempt to stop the enemy missile-upgrading process. Iranian jumbo jets have been landing directly at the Beirut airport and unloading the guidance systems that will be attached to the Hezbollah missile arsenal. It seems that Israel is deterred by the existing Hezbollah missile capabilities in Lebanon. Its leaders prefer to buy quiet and political stability now in exchange for unprecedented danger to Israel’s security in the future. They prefer to pass the hot potato to some future leadership – despite the fact that that leadership will be forced to deal with an exceedingly more severe situation.

To the credit of Israel’s current leadership, we can say that it has prepared the army for the threat. The IDF also has guided missiles and the Air Force has rapid and precision strike capabilities – simultaneously and over a wide area. From that standpoint, it seems that the lessons of the Second Lebanon War were well-implemented.

Operation Focus, in which the Israeli Air Force destroyed the Egyptian Air Force in the first three hours of the Six Day War, essentially determining its outcome, could have been accomplished today, with our modern capabilities – in a matter of minutes.

Apparently, Israel can destroy Hezbollah’s missile arsenal in an all-out surprise attack and neutralize them before they are launched.

So why don’t we do that?

Two factors prevent Israel’s leadership from performing its duty:

The first factor is the trauma of the “400,000” person protest. The First Lebanon War, led by Prime Minister Begin and Defense Minister Sharon, was the first and last war fought under the leadership of the Right. Israel’s Left made it clear then to the Right that it has a mandate to make “peace”, not war. In order for the entire nation to be willing to go to war, the leadership has to be from the Left. Simply put, Netanyahu is more afraid of the Left than of the Hezbollah and its potential threat to Israel’s security. There is no doubt that from his personal standpoint, there is much logic in his order of priorities.

The second factor is that like Gaza, the missiles in Lebanon are concealed in mosques, kindergartens and schools. As opposed to Operation Focus, this time it will be necessary to strike civilian populations in order to achieve the element of surprise. This means that Israel’s civilian and military command may be forced to remain in Israel for many years for fear of being arrested for war crimes overseas.

Israel’s operational forces are liable to also provide us with some unpleasant surprises. In the Second Lebanon War, a combat helicopter pilot refused to come to the aid of ground forces in trouble for fear of harming enemy civilians. Since then, the re-education of the IDF with its progressive new values system has deepened. Who can promise the PM that the F-15 pilot, armed not only with progressive weapons but also with progressive ‘values’ (see footnote 3) will carry out his orders and bomb kindergarten hiding missiles ready to be shot into Tel Aviv?

If so, then, what can the Prime Minister do to justify his resounding defeat in Gaza? He does not dare attack the Hezbollah and remove the missile threat due to the factors above. All that is left is to carry out a miserable clearing procedure in our own territory and to call it an “Operation”, making it seem like a war.

“Who is the enemy?” I asked Deputy Chief of Staff (today’s Chief of Staff) Gadi Eisenkot in my despair during Operation Protective Edge, when the missiles continued to fall in Tel Aviv. Eisenkot swallowed his tongue and almost choked, just as a different senior officer reacted when I asked him the same question in a television broadcast.(See the video here https://www.zehutinternational.com/single-post/2017/11/01/Who-is-the-Enemy).

Maybe if we turn the tunnel into the enemy, the real enemy will disappear… It is a sort of post-modern military thought exercise, which envelopes the entire senior army command today. Nothing is real anymore.

What will happen next?

Churchill has already explained that those who pay for quiet with dishonor will ultimately get both dishonor and war – and under the very worst conditions.

That is what happened to us in the recent round of fighting in Gaza (see footnote 4) and sooner or later it will happen in Lebanon. A pistol that appears in the first scene will shoot in the third scene. Unfortunately, the missiles in Lebanon will not rust on their launchers.

The “Operation” that the IDF is now carrying out in the “legitimate” space (inside Israel’s borders) will give the Hezbollah the excuse it needs for escalation. Like in Gaza, the IDF will attempt not to react, but we do not know how and when the gates of hell will open. What is clear is that a surprise attack and resounding defeat that would neutralize the threat before the steep price that will be exacted from Israel’s citizens – is not about to happen.

Perhaps Netanyahu thinks that the vital war in Lebanon can only be waged after we are attacked, with a consensus born of no-choice. “I feared the Nation,” said King Saul to Samuel the Prophet. With those words, he lost his throne. At the moment of truth, a leader has to lead the nation, not be led by it.

If this is the situation and these are Netanyahu’s considerations, we are liable, God forbid, to pay a terrible price because of the most fearful person who ever served as prime minister of Israel.

—

Footnote 1: For the sake of fairness, we can say that the strategic collapse that Barak led is nowhere near the collapse brought upon us by Netanyahu when he passed the responsibility for Israel’s existence and defense in the face of Iran’s threats of destruction to the US.

Footnote 2: A nuclear bomb like the bomb that fell on Hiroshima is capable of destroying a town and killing tens of thousands. From a human standpoint, it is of course a horrific act and a terrible blow. Equipping missiles with chemicals – a logical possibility that must be taken into account – will not take the same toll in human life as a nuclear explosion. But the strategic damage to military capabilities wrought by widespread implementation of guided missiles can be even greater. Air Force runways can continue to be used a number of kilometers from a nuclear strike, major traffic arteries can remain opened and military staging capabilities would be less compromised from one nuclear bomb than from a precision missile strike, coordinated to hit Israel’s strategic underbelly all at once.

Footnote 3: In answer to the claims of the students of the Atzmona military preparatory academy that the IDF endangers the lives of its soldiers in order to safeguard enemy civilians, today’s Deputy Chief of Staff answered: “The role of a person who wears a uniform is to endanger his life so that those who are not in uniform can live in peace. I have no problem with that.” (General  Yair Golan, 2006)

Footnote 4: The heroic action in Gaza in which Lieutenant Colonel M was killed in battle, was meant to provide intelligence that would make it possible to continue to keep the threat on a low flame instead of defeating it. Retroactively we can see that the low-flame strategy is what brought about the last round of fighting, the 500 missiles on southern Israel and the resounding defeat that sends a very bad message to all those who would like to see us disappear from the face of the earth.

From Jewish Israel. [Defunct]