Published on Mar 12, 2018
הגאון הצדיק הרב יוסף שני מסביר על מה חרב בית המקדש ועל הרבנים שצריך להיזהר מהם
למי שרוצה לראות את השיעור המלא ממנו לקוח קטע וידיאו זה – שילחץ כאן
https://www.youtube.com/watch?v=lSjRk…
By Finian Cunningham
Strategic Culture
November 2, 2018
The Western media coverage devoted to the murdered Saudi journalist Jamal Khashoggi proves the cynical adage that one person’s death is a tragedy, while millions of deaths are a mere statistic.
During the past four weeks since Khashoggi went missing at the Saudi consulate in Istanbul, the case has been constantly in the news cycle. Contrast that with the sparse coverage in Western news media of the horrific Saudi war in Yemen during the past four years.
The United Nations has again recently warned that 16 million in Yemen were facing death from starvation as a result of the war waged on that country by Saudi Arabia and its Gulf Arab partners, with the crucial military support of the US, Britain and France. That imminent death toll hardly registered a response from Western media or governments.
Last week, some 21 Yemeni workers at a vegetable packing plant near the Red Sea port of Hodeida were killed after US-backed Saudi warplanes launched air strikes. Again, hardly any condemnation was registered by Western governments and media pundits.
Admittedly, some politicians in the US and Europe are lately expressing disdain over the Saudi-led war and the possible culpability of Western governments in crimes against humanity.
Nevertheless, in proportion to the public concern devoted to the killing of Jamal Khashoggi there is a staggering indifference in relation to Yemen. How is possible that the fate of one man can provoke so much emotion and angst, while millions of children in Yemen appear to be shrugged off as “collateral damage”.
Partly, the circumstances of Khashoggi’s murder by a Saudi death squad are more easily visualized. His connections as a journalist working for the Washington Post also ensures ample interest from other media outlets. Photos of the 59-year-old Saudi dissident and his personal story of going to the consulate in Istanbul to obtain official papers for an upcoming wedding to his Turkish fiancée also provided a human identity, which then garners public empathy.
Another factor is the macabre plot to trap him, torture and dismember his body by a Saudi hit team who appear to have been acting on orders from senior Saudi regime officials. Khashoggi’s bodily remains have yet to be recovered which adds to the interest in the grisly story.
Regrettably, these human dimensions are all-too often missing in the massive suffering inflicted on Yemen. Thousands of children killed in air strikes and millions perishing from disease and starvation have an abstract reality.
When Western media do carry rare reports on children being killed, as in the Saudi air strike on a school bus on August 9, which massacred over 50, the public is still relatively insensate. We are not told the victims’ names nor shown photographs of happy children before their heinous fate.
However, the contrast between one man’s death and millions of abstract deaths – all the more salient because the culprits are the same in both cases – is not due simply to human callousness. It is due to the way Western media have desensitized the Western public from their appalling lack of coverage on Yemen.
The Western media have an urgent obligation because their governments are directly involved in the suffering of Yemen. If the Western media gave appropriately more coverage with human details of victims then it is fair to assume that there would be much greater public outrage over Yemen and an outcry for justice – at least in the form of halting arms sales to Saudi Arabia. Such calls are being made over the Khashoggi case. Surely, the same calls for economic and diplomatic sanctions should therefore be made with regard to Yemen – indeed orders of magnitude greater given the much greater scale of human suffering.
The Western news media have been shamefully derelict in reporting on Yemen’s horror over the past four years. One of the most despicable headlines was from the BBC which described it as a “forgotten war”. The conflict is only “forgotten” because the BBC and other Western news outlets have chosen to routinely drop it from their coverage. That omission is without doubt a “political” decision taken in order to not discomfit Washington, London or Paris in their lucrative arms trade with the Saudi regime.
Another way at looking at the paradox of “one death a tragedy, a million a statistic” and the Western media’s nefarious role in creating that paradox is to consider the fate of individuals facing death sentences in Saudi Arabia.
Take the case of female pro-democracy protester 29-year-old Israa al Ghomgham. Israa was arrested three years ago because she participated in peaceful protests against the Saudi monarchy. She and her husband Moussa al Hashem are facing execution any day by decapitation. Their only “crime” was to participate in non-violent street demonstrations in Saudi’s eastern provincial city of Qatif, calling for democratic rights for the Sunni kingdom’s oppressed Shia minority.
Another case is that of Mujtaba al Sweikat. He also is facing death by beheading, again because he was involved in pro-democracy protests against the absolute Saudi rulers. What makes his case even more deplorable is that he was arrested in 2012 at the age of 17 – legally a minor – when he was leaving the country to take up studies at Western Michigan University in the United States.
It is not clear if these individuals – and there are many more such cases on Saudi death row – will be spared by the Saudi monarchy in the light of the international condemnations over the Khashoggi killing. Any day, they could be hauled to a public square and their heads hacked off with a sword.
If we try to explain the disconnect in Western public reaction to the Khashoggi case, on one hand, and on the other, the massive misery of Yemen, one might invoke the cynical adage about a single death versus millions. But then how does that explain the apparent lack of public concern over the imminent death of individuals such as Israa al Ghomgham, her husband Moussa, or the student Mujtaba al Sweitat?
The tragedy of desensitized abstraction is not due to overwhelming numbers. It is primarily due to the willful omission – and worse, misinformation – by Western media on the barbarity of the Saudi regime and the crucially enabling support given to this regime by Western politics and economics.
The apparent disconnect is due to systematic Western media distortion. That’s not just a flaw. It is criminal complicity.
By Ron Paul
Ron Paul Institute
October 30, 2018
President Trump recently called the Federal Reserve’s interest rate hikes crazy. Leaving aside President Trump’s specific complaint, which is likely motivated by the belief that low rates will help him win reelection, he is right that “crazy” is a good way to describe the Federal Reserve.
When not forced to use a government-created currency, individuals have historically chosen to use a precious metal such as gold or silver as money. The reasons include that precious metals are durable and their value tends to remain relatively stable over time. A stable currency ensures that prices accurately convey the true value of goods and services.
A main value of a precious metal is it accurately conveys the true price of money, which is the Interest rate. If the interest rate reflects the manipulation of central bankers and not true market conditions, individuals will be unable to properly allocate resources between savings and current consumption.
In contrast to market money, government-created fiat currency is anything but stable. Central banks constantly increase and decrease the money supply in an attempt to control the economy by controlling the interest rates. This causes individuals to misread market conditions, leading to a misallocation of resources. This can create an illusion of prosperity. But eventually reality catches up to the Federal Reserve-created fantasies. When that happens, there is a recession or worse, leading the Fed to start the whole boom-and-bust cycle over again.
When central banks create money, those who first get the new money enjoy an increase in purchasing power before the new money causes a real increase in prices. Those who receive the money first are members of the banking and financial elite. By the time the new money reaches the middle class and working class, inflation has set in, so any gain in purchasing power is more than offset by the increase in inflation. Thus, central banking causes income inequality.
Since the Federal Reserve’s creation in 1913, the dollar has lost most of its value. The steady erosion of the dollar’s value punishes savers and rewards those who seek instant gratification even if it requires piling up massive debts. So the Federal Reserve is at least partially to blame for the rise of a culture that devalues thrift.
The very act of creating money and manipulating interest rates distorts the market. Therefore, the Federal Reserve System cannot be fixed with a “rules-based” monetary policy or even with “tying” the Fed-created money supply to the price of gold. It is amazing how many economists who oppose price controls on all other goods support allowing a secretive central bank to control the price of money.
Trusting the Federal Reserve to produce permanent prosperity instead of a boom-and-bust cycle is a textbook example of a popular definition of insanity being repeating the same action in hope of getting different results. The Federal Reserve System is as unworkable and doomed to failure as every other form of central planning.
It is likely that the next Fed-created recession will come sooner rather than later. This could be the major catastrophe that leads to the end of fiat currency. The only way to avoid crisis is to force Congress to end our monetary madness. The first steps are passing the Audit the Fed bill, allowing people to use alternative currencies, and exempting all transactions in precious metals and cryptocurrencies from capital gains taxes and other taxes.
From Lewrockwell.com, here.
ארנונה הוא כנראה המס המעוות ביותר שמוטל עלינו… עד כמה?
על שלושה חטאי הארנונה, ועל ארבעה…
עם פרוס הבחירות לרשויות המקומיות, כדאי להאיר במקצת נושא זה.
השאלה המהותית: מה תפקיד הרשות המקומית במדינת החופש? לא נתייחס לשאלה זו. נצא מנקודת המוצא הקיימת (למרות היותה איומה להשקפתנו): הרשות המקומית מספקת את כל השירותים כפי שהיא מספקת כיום. אבל כן נתייחס לנושא החשוב, שכנראה איש לא מתייחס אליו – הארנונה.
ארנונה היא מס מוניציפאלי המוטל על תושבי היישוב, למימון פעולתה של הרשות המקומית. לכאורה, הרשות המקומית היא הקובעת את גובה הארנונה. בפועל זה לא כך, כי המדינה היא המכתיבה לרשויות המקומיות תעריפי מינימום ומקסימום (באמצעות חוק ההסדרים).
רשות מקומית מספקת 2 סוגים עיקריים של שירותים:
1) שירותים מוניציפאליים: מדרכות וכבישים (עירוניים), גינות, פינוי אשפה, ביוב, וכו’.
2) שירותים חברתיים: חינוך, רווחה, תרבות, דת, וכו’.
בישראל, הארנונה מגלמת את אחד העיוותים המוסריים הגדולים ביותר. הנה…
1. הקריטריונים המגוחכים לחשבון הארנונה
כיצד נקבע מחיר המוצרים והשירותים שאנו קונים בקניון?
בעל העסק משקלל את עלויותיו ומוסיף רווח מסוים, בהתאם למוצר או השרות שהוא מוכר, ובהתייחס לתחרות בשוק. המחיר יכול להיות קבוע על פי מחירון, או גמיש למשא ומתן. המחיר יכול גם לכלול הנחה בגין קניה גדולה או “סוף עונה”.
בכל מקרה, המחיר בו נוקב בעל העסק לחלוטין בלתי תלוי במאפיינים שונים של הקונה. האם נוכל לדמיין שהמחירים בחנות הבגדים יקבעו לפי צבע עיני הלקוח, או שכונת מגוריו? או שהחשבון בקופת המרכול – לפי השכלתו, או מספר הנפשות במשפחתו? זה יהיה מגוחך אם מחיר כרטיס הקולנוע ינקב לפי שטח דירתו של הצופה.
כיצד נקבע “מחיר” הארנונה ברשות המקומית?
בתאוריה, על פי ההיגיון שמחיר משקף את מה שנרכש, מתבקש שחיוב הארנונה יקבע לפי השירותים שצורך התושב. במצב אידיאלי, החיוב ישקף במדויק את השירותים השונים שצרך בפועל, כך שלא יחויב על שירותים שלא צרך. במציאות קיימת בעיה אובייקטיבית למדוד את השירותים שנצרכו בפועל, לכן החיוב יכול להיות איזשהו קירוב, ממוצע, וכד’.
בפועל, “מחיר” הארנונה נקבע על בסיס קריטריונים שונים לחלוטין: שטח הנכס, סוג השימוש בו (מגורים, עסק, וכו’), מיקומו בישוב, סוג הבניין, מצב אישי של המחזיק בנכס (למגורים: מס’ נפשות).
התוצאה –
ראשית, אין כל קשר בין חיוב הארנונה לבין רכישת השירותים מהרשות! משלם הארנונה משלם סכום גלובלי, שלא משקף את השירותים שרכש מהרשות המקומית, אפילו לא בקירוב, ממוצע, וכד’. דומה הדבר למבקר בקניון שנדרש לשלם סכום גלובלי, בין אם ירכוש בגדים, מחשב נישא, וכרטיס קולנוע, ובין אם רק ישתה קפה.
שנית, אין כל קשר בין השירותים שמספקת הרשות המקומית, לבין הקריטריונים ל”מחיר” הארנונה. היש קשר בין שטח דירה לבין היקף צריכת השירותים? סוג הבניין, מבוסס בעיקר על שנת גמר הבניה – מה לזה ולפינוי אשפה או הפעלת ספריה עירונית? סוג השימוש המבחין בעיקר בין שימוש למגורים לשימוש עסקי – אכן קשור לצריכת השירותים (שירותים חברתיים מיועדים לתושב למגורים, אך לא רלבנטיים לתושב עסקי) – אך מדוע הארנונה לסניף בנק היא בערך פי 5 מהארנונה לבית קפה (בתל אביב) – הרי השימוש לשניהם עסקי?
מסקנה –
“מחיר” הארנונה נטול כל הגיון כלכלי-עסקי. ההסבר ההגיוני היחידי לקריטריונים המגוחכים הללו הוא יכולתה של הרשות המקומית, תחת חוקי המדינה, לגבות אותם במציאות ללא כל מרד מיסים.
2. אפליה בין משלמי הארנונה
ארנונה מוטלת על 2 קבוצות של משלמים: מגורים, ועסקים.
• אפליה בין משלמי ארנונה למגורים:
גם על פי הקריטריון (המעוות) של שטח הדירה, לא כל התושבים משלמים ארנונה זהה. לבעלי דירות עם שטח זהה יהיו הבדלים ניכרים בגובה הארנונה, בגלל … אזור המגורים ביישוב, ובגלל סוג הבניין (בעיקר שנת סיום בנייתו), למה?!
• אפליית העסקים:
הצדק הבסיסי הוא שאדם ישלם עבור מה שרכש. לא עבור מה שלא רכש. זה כה בסיסי שלא נראה צורך בהנמקה. אמנם, בשרותי הרשויות המקומיות אין תמיד אפשרות למדידה מדוייקת של צריכת השרותים ע”י התושבים – כמה “מדרכה” רכש אדון משה, וכמה “גינה” רכשה העלמה ציפי. אבל בחלק מהשרותים, בוודאי בשרותים החברתיים, ניתן להגיע למדידה מדוייקת, או לקירוב לא רע.
למשל, כמה שרותי גן ילדים עירוני רוכשים הורי איציק הפעוט? או כמה ספרים החליפה משפחת אזוג בספריה העירונית? וכו’.
בוודאות מלאה – עסקים לא צורכים שרותים חברתיים. לחלוטין. עסק לא הולך לבי”ס עירוני, ולא לספריה העירונית, ולא למקווה, וכו’. מה שאין כן בתושבים למגורים – להם נועדו השירותים החברתיים. אבל, לזה יש להוסיף הסתייגות חשובה: מהיכן מגיע המימון לשירותים החברתיים? בגדול, ממשרדי הממשלה. כלומר, הרשויות המקומיות לא מממנות את השירותים החברתיים מתוך הארנונה, אלא מהעברות כספים ממשרדי הממשלה השונים. בתי הספר ביישוב – ממשרד החינוך. מקווה – ממשרד הדתות. וכו’. כלומר, הרשות המקומית היא בעצם קבלן ביצוע, אאוטסורסינג, של משרדי הממשלה. בישובים רבים מימון הממשלה לא מכסה את מלוא תקציב השירותים החברתיים. עירייה הרוצה לספק שרותי חינוך משובחים, צריכה להוסיף מהמקורות העצמיים שלה – היינו הארנונה – למימון החלקי של משרד החינוך. זה עשוי להגיע לאחוזים משמעותיים מתקציב החינוך העירוני, ולכן לסכומים ניכרים.
יותר מזה, עסקים לא צורכים גם חלק מהשירותים המוניציפאליים. למשל, גינות ציבוריות וחופי ים. אלו שירותים המיועדים לאנשים לא לעסקים. (אם בעל העסק הולך לים אחרי העבודה, הוא עושה זאת כתושב העיר, או כאורח מעיר אחרת.)
היות ו”עסק” צורך רק חלק מהשירותים שצורך “תושב”, מן הצדק הבסיסי שישלם ארנונה נמוכה יותר.
האם זה קורה? לא ולא. הארנונה לעסקים גבוהה מן הארנונה למגורים… פי 4 עד פי 5 (תלוי בישוב, ובסוג העסק)!
מסקנה –
אפליית העסקים בארנונה כה ברורה, שלא יכול להיות על כך כל וויכוח. איך יתכן?! פשוט מאד, כי כך חוקקו המחוקקים.
3. אין מיסוי בלי ייצוג
תושב למגורים משלם ארנונה, וזכאי להצביע בבחירות לרשות המקומית.
“תושב” עסקי משלם ארנונה שוות ערך ל- 4-5 “תושבי מגורים”, ואינו זכאי להצביע בבחירות לרשות המקומית. מדוע? העסק איננו “תושב” הגר בישוב. לבעל העסק, כתושב “מגורים”, זכות להצביע במקום מגוריו.
תושב למגורים שברשותו 2 דירות – משלם ארנונה פעמיים. אבל מצביע רק פעם אחת. בעלי פיצרייה עם 5 סניפים במקומות שונים בעיר, משלם ארנונה גבוהה פי 20-25 מכל תושב מגורים, ולא זכאי להצביע אפילו פעם אחת.
מלחמת העצמאות של ארה”ב החלה מהסיסמא “אין מיסוי ללא ייצוג”.
4. ועוד אחת ב”קטנה” (בלשון המדוברת של הצעירים)
עיריות רבות מנפיקות “כרטיס תושב”, המקנה הטבות שונות. למשל, הנחות לכרטיסי כניסה לאתרים ולאירועים. למשל, זכות עדיפה לחניה. ומי לא זכאי לקבל “כרטיס תושב”? נכון. משלם ארנונה שהוא עסק.
5. ואפילו אחת נוספת
חיוב ארנונה כפולה על “דירות רפאים”. מדוע זה עיוות? כי במה שמכונה “דירות רפאים” לא גר איש. כלומר, לא צורכים בכלל כל שרות מוניציפאלי או חברתי. אבל משלמים … כפול!
קנית מנה פלאפל – שלם 12 ₪. לא קנית בכלל – שלם 24 ₪.
אתגר למשפטנים…
היש דרך משפטית לתקוף זאת בבג”צ ?
לוי
When I was a young Yeshiva bochur I was impressed with intelligence. I looked at the Gedolim and was in awe of their intellect. They seemed to know everything. Now, as I get older I’m less impressed with intellect and much more taken with their kindness. People tell me stories about how much this Rav knows and what kind of miracles their Rebbe can perform. It is interesting, but, when I hear a story about a Rebbe that went out of his way to help a fellow Jew in spite of his difficult schedule and often ill health, that is where I’m taken, that’s where I’m sending my kvitlach.
Abraham was a great man by any standard. He was a leader, a warrior, a hero, a prophet and most of all the progenitor of the greatest people ever to arrive on the face of the earth. The things he thought about were esoteric, mystical and holy. But suddenly he came down to earth. He had to get involved in a common area of life. He had to marry off his son. He had to think about compatibility, religiosity, culture, and what would make his son happy. Finding a suitable mate for your child is no kids play; it’s serious business.
He sent his servant Eliezer traveling to look for a mate. He blessed him and promised him that G-d will perform miracles to help him. Eliezer arrived at Aram Naharayim and spoke to G-d. “I will find a wife for Yitzchok by the well” he said. Sure enough, Eliezer stood by the well and behold a beautiful young lady from exactly the right family is standing by the well. Wild! Her charm pours out and Eliezer immediately develops a wonderful feeling about her and a miracle happens, instead of Rivka raising the barrel of water from the well, the water automatically raised to her. Bashert! Eliezer hit the jackpot. Here was the Kalla exactly as G-d said, exactly where Eliezer stipulated, exactly as Abraham wanted and exactly as was right for Yitzchok. She was right, she was beautiful, and a miracle occurred which showed that Rivka with her spirituality mastered over the physical, so she was holy too… what else is there?
The answer is Chesed. Kindness and good heartedness. Eliezer needed to find out if Rivka was a baalas chesed. She may be beautiful and have the right yichus (lineage), she may be holy and may even perform miracles but that doesn’t mean that she has a good heart. It doesn’t even mean that she’s a mentch.
During the recent mourning period of Rav Ovadia Yosef ZT”L, the Rabbi’s physician told the following story:
A number of years ago the Rabbi went to the doctor for a checkup. The doctor discovered a blockage in the Rabbi’s heart and instructed Rav Ovadia to proceed immediately to the hospital to have a cardiac procedure done.
The Rav explained that he clearly understood the severity of the situation, but nevertheless he insisted that he must go home first for a few hours. He explained that he is in the middle of writing a complicated Halachic decision to free a particular woman from her state of “Agunah”. (Her husband was missing in action which can bar her permanently from remarrying.) Rav Ovadia declared that he does not think that there is anyone else in the generation that can finish this responsum properly, and he himself may die in surgery. He needed to make sure that this woman was taken care of before the surgery begins.
There are so many factors that go into a good relationship. There are so many variables that have to be right. The scary part is that as we go through life many if not all of those variables change. None of us look the same as we looked 20 years ago. Most of us don’t live in the same place that we used to live; most of us are not in the same physical or financial situation. So when it comes to a relationship what is the constant? What can we rely on?
The answer is a good heart. If we can develop a lev tov, if we marry someone with a good heart, if we develop a good heart, it will take us through the most trying circumstances. Through health and illness, rich or poor, holy times and not so holy times – you can rely on a good heart.
Two of my favorite Gedolim of the last generation met. The Rogatchover Gaon was a young man and he traveled to the great Rav Tzadok HaCohen of Lublin. They discussed Talmudic topic after topic on a level impossible to imagine. Before the Rogatchover left, Reb Tzadok told him, “You are a great genius, perhaps the greatest in the upcoming generation. I too was considered a prodigy but I eventually learned that scholastic abilities are wonderful but real greatness lies in a lev tov.” The Rogatchover reported that that statement changed his life.
What is a good heart?
A good heart sees the good in others.
A good heart smiles easily.
A good heart opens up their heart when someone stretches out their hand,
impulsively.
A good heart is able to bond with another good heart to create a home for
the Shechina.
Hashem put Avrohom through so many tests but at the end defined Avrohom’s greatness with one sentence. “I found his heart trustworthy”.