ללא מחבר No Author

כלכלה: מה שרואים ומה שאין רואים

“מדיניות כלכלית” יוצרת פוטנציאל לנזק – אבל “פוטנציאל” לא תמיד מתממש

התערבות של המדינה בכלכלה יוצרת לרוב עיוות עם פוטנציאל לנזק. למה תחזיות נכונות לא תמיד מתגשמות?

“פוטנציאל” היא אפשרות שעלולה או עשויה לקרות בתנאים מסוימים (לשלילה או לחיוב). למים אגורים באגם גבוה יש פוטנציאל להפוך לאנרגיה – אם הסכר ייפתח והמים הנופלים יניעו טורבינה – הפוטנציאל החיובי יתממש.

כמעט כל התערבות של המדינה בכלכלה יוצרת עיוות עם פוטנציאל לנזק. לפעמים נגרם נזק לאנשים רבים, מול תועלת למעטים, לדוגמה: חסמי יבוא ומכס גבוה על פירות וירקות: הנזק נגרם לכל הציבור, התועלת – למיעוט של חקלאים מקומיים. במקרים אחרים, הנזק נגרם למעטים והתועלת לרבים, כמו בהצעת החוק של ח”כ תמר זנדברג לאסור גביית עמלה על רכישת כרטיסי קולנוע באינטרנט. אלה וגם אלה פסולים, מדובר בבחישה פוליטית מיותרת בכלכלה. הפטיש של המדינה מונחת בכוח על קבוצה אחת כדי להטיב עם קבוצה אחרת. חופש הפרט נפגע באמצעות אילוץ שלא היה נבחר מרצון חופשי.

החלטות פוליטיות חדשות מכוונות בדרך כלל להקדים (בלוח הזמנים) את התועלת לעתיד הקרוב; ואילו העיתוי, בו הנזק צפוי להתרחש, נדחה לרוב לעתיד “הרחוק” – מספיק רחוק כדי שהפוליטיקאים שיזמו את המהלך לא יינזקו מהדף הפיצוץ. גם ב”עתיד” – לא תמיד פוטנציאל הנזק שמתממש מורגש על ידי הציבור.

הדוגמה הטריה היא התערבות המדינה בשוק הדיור באמצעות תכנית “מחיר למשתכן” של שר האוצר כחלון. העיוותים הרבים יוצרים נזק פוטנציאלי מצטבר רציני: עלות כבדה לתקציב המדינה שמסבסד את הקונים; התייקרות מהירה של קרקעות פרטיות בגלל מיעוט מכרזי קרקעות מדינה שלא במסגרת “תכניות כחלון” ועוד. גם לקונים המאושרים נגרם נזק פוטנציאלי: הם הפכו ל”משקיעים” ונטלו סיכון – התקווה לקבל בעתיד שכר דירה סביר לכיסוי תשלומי המשכנתא, סיכון לצניחת מחירי דירות באזורים שהוצפו בבנייה של “מחיר למשתכן”, סיכון של ירידת ערך בגלל איכות לקויה (דירות שהוזמנו על ידי גורם מתווך ממשלתי ולא רכישה תחרותית ישירה של קונה מקבלן). הנזק לציבור ולקונים אינו מידי – מה שמעניק, לכאורה, יתרון פוליטי לכחלון כבר עכשיו. כאשר הנזק יתממש, כחלון כבר יהיה רחוק מספיק מזיכרון הציבור.

תכניות נוטות להשתבש ובוודאי שתכניות פוליטיות. פרשנים מעריכים שתמיכתו של השר כחלון בהקדמת הבחירות לכנסת, נובעת מהחשש למימוש מוקדם מידי של פוטנציאל הנזק שבהתערבות הבוטה של המדינה בשוק הדיור.

לפעמים פוטנציאל הנזק אכן מתממש, אך הנזק לא מורגש. נזק יכול להתקזז בזכות אירועים כלכליים שכלל אינם קשורים לעניין. כך למשל, ירידה חדה במחירי הנפט בעולם תגדיל את ההכנסה הפנויה של האזרח ויכולה לקזז נטל של עלייה במחיר החשמל הנובע מסבסוד “אנרגיה ירוקה”; או, הכנסות חד-פעמיות ממסים בעקבות אקזיט ענק של חברה ישראלית מקזזות כניעה פוליטית יקרה לדרישות ההסתדרות. גם כאשר קיים פוטנציאל משמעותי לנזק – אין בכך וודאות. מתי יתממש? באיזו עוצמה? אם בכלל?

מדיניות בנק ישראל – דוגמה לפוטנציאל לנזק גדול שהתממש אבל אינו מורגש 

 המשק הישראלי בעשור האחרון היה במצב מצוין. מיליארדי דולרים זרמו לישראל כתמורה עבור יצוא סחורות ושירותים, אקזיטים, העברות פרטיות והשקעות של זרים במשק הישראלי. השקל הישראלי אמור היה להתחזק מאד בעקבות העודפים המתמשכים בחשבון השוטף) הרבה לפני שהגז התחיל לזרום)

קל לדמיין מה יכולה הייתה להיות רמת המחירים בישראל אילו השקל היה עומד היום, לדוגמה, על 2 שקלים לדולר. החל מדלק זול ועד לבשר ולחם זולים בהרבה ממחירם היום – ובעשרות אחוזים. רמת החיים שלנו הייתה יכולה להיות גבוהה בהרבה.

אבל בנק ישראל הדפיס שקלים בכמות אדירה ב- 9 שנים (עד תחילת 2018). עם השקלים שהדפיס רכש בנק המרכזי שלנו מהציבור דולרים שהצטברו לסכום עתק של כ- 112 מיליארד דולר – סדרי גודל של תקציב המדינה לשנה שלמה. יצירת ביקוש מוגבר לדולרים באמצעות רכישתם על ידי בנק ישראל מנעה את ירידת שער הדולר כמתבקש מעודף הדולרים במשק. כך שמר בנק ישראל על רמת מחירים גבוהה למוצרי הצריכה והשירותים בישראל (היבוא התייקר).

הנזק נגרם לנו בכך שרמת החיים שלנו (של רוב האזרחים) לא עלתה כמתבקש ממצבו הטוב של המשק. רמת החיים עלתה, אך מעט יחסית לפוטנציאל החיובי. 112 מיליארד הדולר שבמרתפי בנק ישראל, נרכשו ברובם באמצעות מס שבנק ישראל הטיל עלינו – ייקור המוצרים בישראל, באמצעות מניעת הוזלתם.

בשנת 2008 עמדה כמות הכסף הבסיסית במשק על 78 מיליארד שקלים (מזומנים בידי הציבור + רזרבות הבנקים בבנק ישראל). בחלוף 9 שנים בלבד, בסוף 2017, עמדה כמות הכסף על 316 מיליארד שקלים. זינוק של פי ארבעה בבסיס הכסף!

להדפסה כה מסיבית של כסף יש פוטנציאל נפיץ לנזק לכלל הציבור. הנזק אכן נגרם, הפוטנציאל השלילי התממש. למרות זאת, הציבור לא חש בנזק כי הוא התבטא במניעת-הוזלה של מחירים ולא בעליית מחירים.

לפעמים פרשנים ומומחים (וגם אנחנו כאן ב”קו ישר”) מנבאים בהחלטיות נזק כתוצאה ממדיניות כלכלית מסוימת. המציאות מורכבת בהרבה וקשה לחיזוי בגלל משתנים רבים שמעורבים בעיצוב המציאות הכלכלית. “פוטנציאל” לנזק לא תמיד מתממש, וגם אם מתממש – אינו תמיד מורגש.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

היכן אפשר למצוא ‘מדיטציה’ במקורות היהדות?

תולדות המדיטציה היהודית

הרבי מלובביץ’ והרב אריה קפלן משחזרים “מדיטציה יהודית”:

האם “המדיטציה” היא המצאה בלעדית של המזרח הרחוק? או שמא גם לנו יש מסורת של מדיטציה מעשית?

שאלה זו התחילה להתעורר לפני כשלושים שנה כאשר יהודים רבים התחילו לתרגל מדיטציות שמקורן בבודהיזם ובהינדואיזם. נהירת אלפי יהודים למדיטציה טרנסצנדנטאלית (מ”ט) הביאה את הרבי מלובביץ’, רבי מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902), לפנות לפסיכולוגים ורופאים שיציעו אלטרנטיבה כשירה. בתאריך ט”ז אדר א תשל”ח (23 פברואר 1978) הציע הרבי לד”ר יהודה לנדס, שהתגורר אז בקליפורניה, לגייס קבוצת רופאים המתמחים בנוירולוגיה ופסיכיאטריה כדי לאמץ טכניקות מדיטציות כשירות בעלות ערך תרפויטי להרפיה ושחרור ממתח נפשי. אחר כך, בהתוועדות פומבית, בתאריך י”ג תמוז תשל”ט (8 ביולי 1979), הסביר הרבי שאבותינו בחרו במקצועות כמו רועי צאן כדי שיוכלו להקדיש זמן להתבודדות בשדות ולא להיות בחיים הרועשים שבעיר. הרבי דרש שמדיטציה יהודית תהיה מיועדת לא רק להתבוננות בגדולת ה’ ובשפלות האדם אלא גם להרפיה נפשית. לטענתו, בכניסה להתבודדות, ניתן להגיע לשלווה ולבריאות נפשית ולהשיג יישוב הדעת.

באותן השנים התחיל הרב אריה קפלן (1983-1935) לאסוף ולפענח מגוון רחב של שיטות מדיטציה ממקורות היהדות. טענתו המרכזית הייתה ש”מדיטציה” בשמותיה העבריים (התבודדות, התבוננות, ייחוד וכוונה) היא מסורת בת אלפי שנים שבה עסקו אבותינו, נביאינו ומקובלינו. לשיטתו, הפנומנולוגיה והפסיכולוגיה של מדיטציה יהודית אינה שונה משיטות מדיטציה אחרות, אך נבדלת היא במטרות ובתוצאות. בספרו “מדיטציה והתנ”ך” (1978) ביקש ר’ קפלן לאושש את טענתו שהנביאים הגיעו לחוויית הנבואה שלהם “במצב של מדיטציה”. לפי שחזורו, בתקופת המקרא “למעלה ממיליון איש” עסקו במדיטציה והתלמידים שנקראו “בני נביאים” תרגלו ב”בתי ספר למדיטציה”. מסקנתו שהמדיטציה הייתה דרך חשובה ביותר להגיע לנבואה, הארה והתגלות השפיעה רבות על הבאים אחריו לבחון מחדש את אופיין של שיטות המדיטציה הקדומות. ספרו ‘מדיטציה וקבלה’ (1982) הוא אוסף עשיר של מקורות ראשוניים עם הצעות פירוש של טכניקות המדיטציה מספרות ההיכלות והזוהר, וממקובלים ספרדיים כמו ר’ יוסף ג’יקטילה ור’ יצחק דמן עכו. אחד החידושים הרבים הוא שחזור שיטת מדיטציה של ר’ יצחק סגי-נהור ותלמידיו ר’ עזרא ור’ עזריאל מגירונה. הרב קפלן הקדיש פרק שלם לשיטת ר’ אברהם אבולעפיה, שני פרקים למקובלי צפת (הרמ”ק, האר”י ור’ חיים ויטאל), ופרק למורי החסידות מהבעל שם טוב עד לר’ נחמן מברסלב. אפשר לחלוק על השחזורים של הרב קפלן, אך התעוזה לפרש את המקורות פותחת שאלה שכמעט ולא נדונה: מה היו ‘השיטות’ של אבות האומה והנביאים, והאם נכון לפענחן כטכניקות במדיטציה? בספרו האחרון, ‘מדיטציה יהודית – מדריך מעשי’ אותו סיים הרב קפלן בדצמבר 1982, זמן קצר לפני מותו, הוא פרש קשת רחבה של שיטות במדיטציה יהודית החל מהדמיה, שימוש במנטרות והתבוננות. בעקבות כתבי ר’ קפלן התפרסמו ספרים רבים ואתרי אינטרנט שונים לבירור השיטות במדיטציה יהודית ולחידושן.

דרך מדיטטיבית ליישוב הדעת ולהשגה נבואית

היכן אפשר למצוא “מדיטציה” במקורות היהדות?

התקדים המפורסם ביותר הוא במסכת ברכות, פרק ה, משנה א: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שהָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם למקום. החסידים הראשונים פעלו מהמאה הראשונה לפנה”ס עד לסוף התקופה התלמודית, במיוחד באזור הגליל, והיו ידועים בכוח תפילתם. המפורסמים ביניהם: חוני המעגל, רבי חנינא בן דוסא ור’ פינחס בן יאיר.

מה עשו החסידים הראשונים לפני התפילה? כיצד התכוננו וכיוונו את לבם?

על בסיס משנה זו פותחה מסורת מדיטטיבית בימי הביניים. מקובלי גירונה, ובראשם ר’ יצחק סגי נהור (1235-1160), הבינו שהחסידים הראשונים ביקשו למשוך את האור העליון ולהגיעה להשגה נבואית. ר’ עזרא מגירונה הסביר כיצד לשחזר את “מסורת החכמה היא ידיעת השם” שנמסרה ממשה רבינו לאורך הדורות עד לרבי עקיבא וחביריו שנכנסו לפרדס והיו דורשין במעשה המרכבה. רק בגלל חשכת הגלות “פסקה החכמה הזאת מישראל” ו”החסידים ואנשי מעשה חדלו” (פירוש לשיר השירים, עמ’ תעח-תעט). ר’ עזריאל מגירונה תיאר כיצד “החסידים הראשונים היו מעלים מחשבתם עד מקום מוצאה”, ומזכירים סודות עליונים של הספירות, ו”הדברים מתברכים ומתוספים ומתקבלים מאפיסת המחשבה כאדם הפותח בריכת מים ומתפשטת אילך ואילך”. “איפוס” המחשבה מאפשר זרימת השפע ומשיכת האור. וכך גם כתוב בחיבור “איגרת הקודש” (שנכתב בידי ר’ עזרא מגירונה או ר’ יוסף ג’יקטיליה): “חסידים הראשונים מדביקין המחשבה בעליונים, ומושכין מאור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתווספים ומתברכין כפי כוח המחשבה”. מקובלי ספרד במאה הי”ד, ר’ מנחם רקנאטי והמחבר האנונימי של ספר “מערכת האלוהות”, הזכירו באהדה שיטה מדיטטיבית זאת.

במקביל לפיתוח המדיטציה הקבלית בספרד, התפתחה מסורת מדיטטיבית בספרות ההלכתית שהייתה מבוססת על דברי הרמב”ם. הרמב”ם בפירושו למשנה במסכת ברכות פירש שהחסידים הראשונים היו מיישבים דעתם ומשקיטים את המחשבות כהכנה לתפילה. רעיון זה קיבל צורה הלכתית נורמטיבית בניסוחו של ר’ יעקב בן הרא”ש ב”טור”, ובעקבותיו על-ידי ר’ יוסף קארו ב”שולחן ערוך”, “אורח חיים”, הלכות תפילה, סימן צ”ח. האידיאל בהתכוונות הוא כדוגמת ההתבודדות של החסידים הראשונים: “ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו… וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה”.

מה היו ההוראות המעשיות של הרמב”ם לתרגול המדיטטיבי?

ב”מורה נבוכים”, ג,נ”א הדריך הרמב”ם את הקורא בתרגול מעשי של התבודדות החושים בדומה לתרגילים שהיו מוכרים בתקופתו במדיטציה המוסלמית אצל אלגזאלי, אבן רושד, אבן באג’ה ואבן טופיל. פרק נ”א הוגדר על-ידי פרשני “המורה”, האפודי ושם טוב אבן שם טוב, בשם “הנהגת המתבודד”. מטרת הפרק היא להגיע לשלמות נבואית. הדרכת הרמב”ם היא לכוון את המחשבות בעזרת שיטת “התבודדות”, לבודד את החושים, ולקלוט את השפע האלוהי הן בכוח השכלי והן בכוח המדמה. תחילה יש לתרגל כוונה ב”התרוקנות” המחשבות “מכל דבר” זולת אהבת ה’ ויראתו. אח”כ יש להשתמש בפסוקים כמצפן להכוונת המודעות בדומה לתפישות מודרניות ידועות כגון מיינדלפולנס Mindfulness בשיטת ויפָּסָנָה, תפילה ממורכזת (Centering Prayer) בנצרות, ומדיטציית ההתבוננות (Contemplative Meditation).

ר’ אברהם בנו של הרמב”ם המשיך את דרכו המדיטטיבית של אביו. הוא ביקש להראות שבמסורת ישראל החל מאבות האומה, הייתה ההתבודדות הפנימית דרך להשגת הנבואה. בספרו “ספר המספיק לעובדי ה’” הבחין ר’ אברהם בין התבודדות חיצונית כהתרחקות מהחברה לעומת התבודדות פנימית בה מרחיקים מחשבות שאינן רצויות כדי ליצור “טיהור הלב וזיכוכו מכל דבר זולתו יתעלה” והוא תיאר את ההתבודדות הפנימית כמדרגה העליונה בסולם ההתגלות. בפירושו לתורה הסביר ר’ אברהם כיצד השגת הנביאים כרוכה בהתבודדות “המאחדת” את האדם עם קונו. התהליך מתקיים “בביטול פעולות החלק המרגיש של הנפש, בהרחקת החלק הדוחף מהתעסקות בענייני העולם הזה, ובהעסקת החלק השכלי בענייני האלוהות”. שיטות אלה השפיעו על הפרשנות המדיטטיבית-מיסטית לכתבי הרמב”ם שפותחו אצל מקובלי ספרד במאה הי”ג במיוחד אצל ר’ אברהם אבולעפיה ועל כך ראוי להרחיב במאמר נפרד.

ההדרכה המדיטטיבית של ר’ חיים ויטאל בצפת במאה הט”ז

נדלג עכשיו לצפת של המאה הט”ז. ר’ חיים ויטאל (רח”ו) (1542- 1620), תלמידם הדגול של האר”י והרמ”ק, אסף ותיעד עשרות שיטות במדיטציה יהודית. בספרו “שערי קדושה” ביקש רח”ו להורות את הדרך להורדת השפע האלוהי ולהשגת רוח הקודש. ההנחיה היא: “יתבודד במחשבה” תוך שקט חיצוני ופנימי, “ויפשיט מחשבתו מכל ענייני העולם הזה כאילו יצאה נפשו ממנו, כמת שאינו מרגיש כלל”. תוך מצב תודעה זה ניתן לפתוח את המודעות ו”להתדבק שם בשורש נשמתו ובאורות עליונים”, לעשות “ייחודים” של שמות הוויה להמשכת האור וה”שפע בכל העולמות”, וגם לקבל את “חלקו האישי” הייחודי בשפע. במבוא ל”שערי קדושה”, סוקר רח”ו את תולדות החיפוש לדבקות, רוח הקודש ונבואה. הוא מתאר כיצד ביקשו החסידים הראשונים להתבודד “עד אשר תדבק מחשבתם בכוח וחשק נמרץ באורות העליונים. והתמידו בכך כל ימיהם עד אשר עלו למדרגת רוח הקודש, וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ (במדבר י”א, כה)”. בספרו “שערי קדושה” מפרט רח”ו את ההדרכה להגיע לרוח הקודש. בחלק הרביעי אסף רח”ו כתריסר שיטות מדיטטיביות “אשר על ידם יושג רוח הקודש, כאשר בחנתי וניסיתי ונתאמתו על ידי”. המדפיס בקושטא, בשנת 1734, סבר שאין להדפיס את הסודות שבחלק הרביעי, וכך כשלושים מהדורות נדפסו בלי החלק הרביעי. היום יש לנו את הטכסים של חלק ד, ואפשר ללמוד על שיטות המדיטציה של הרמב”ן, ר’ מנחם רקנאטי, ר’ יהודה חייט, ר’ יצחק דמן עכו (שיטת ההשתוות) ו”שער הכוונה למקובלים הראשונים”. רח”ו נותן פירוט להתבודדות בהדמיה של עלייה לשמים, ושינון אמירה מהמשנה עד שהתנא מדבר מפי בעל הסוד והמתבודד יבחין במסר רוחני. הוא מביא את צירופי האותיות מר’ אברהם אבולעפיה ב”ספר החשק” ו”חיי עולם הבא”, וההתבוננות בשם הוויה המורכב מ-72 אותיות הנובע משלושה פסוקים בשמות י”ד,יט-כא. בקיצור, אצל רח”ו נאסף מבחר גדול של שיטות במדיטציה יהודית שמטרתן המשותפת היא השגת דרגות רוחניות גבוהות.

מדיטציה חסידית מר’ אלימלך מִלִּיזֶענְסְק לאדמו”ר מפיאסצ’נה

ההתעוררות המעשית למדיטציה יהודית התחילה שוב במאה הי”ח מתוך הדגשים בחסידות הבעש”ט של כוונות פנימיות, טיהור הלב, ופיתוח רגשי-אמוני של אהבה, שמחה ויראה. כך למשל, ר’ אלימלך מִלִּיזֶענְסְק (1787-1717), ביקש לפני התפילה: תְּהֵא מַחְשְׁבותֵֹינוּ זַכָּה צְלוּלָה וּבְרוּרָה וַחֲזָקָה בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם. הוא נימק זאת בספרו “נועם אלימלך”: “חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו’, וכוונתם הייתה כדי לזכך ולטהר את מחשבתם ולדבק עצמם בעולמות עליונים עד הגיעם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר ב”שולחן ערוך”, “אורח חיים”. האדמו”ר מפיאסצ’נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא (1889-1943), הסתמך על הכוונות המדיטטיביות של ר’ אלימלך להדגיש את החשיבות ביצירת מחשבה זכה וצלולה. בספרו “דרך המלך”, בראשית, עמ’ ד-ה ביאר: “וחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת קודם התפילה, להתעורר למעלה מן הדיבור בכלל, ובדברם אחר כך דיבורי התפילה היו מורידים את אור האצילות והתעוררות אהבה ויראת ה’ ותפארת של אצילות גם לדבריהם, אף לדברי התפילה של צרכי עוה”ז, ובכל העולמות האירו אור עליון, והכל היה לשם ה’”. הסוד לפי האדמו”ר הוא לגלות את העניין האלוהי הטמון בקרב האדם למעלה מן הדיבור, המחשבה והרצון המוכרים בדרך כלל. האדם עסוק במחשבותיו בטרדות כיצד יתפרנס, מה יעשה מחר, איך יתכבד וכיו”ב, ועל-ידי השתקת המחשבות, הוא יכול לגלות את האהבה והיראה הטהורה “של בחינת אצילות שלו”. האדמו”ר רומז לדרך מדיטטיבית להשתיק את המחשבות. השיטה דומה במהותה לטכניקות שהיו קיימות בימיו אצל בני דורו, ג”א גורדייף (1949-1866) ופ”ד אוספנסקי (1947-1878). אך שיטת האדמו”ר הינה חסידית במובהק. ההדרכה מתחילה בהתבוננות פנימית בתנועת המחשבות, “התרוקנות הראש”, ועצירת המחשבות “משטפן הרגיל”. המטרה הראשונית היא סילוק המחשבות הטורדניות, ביטול האנוכיות מול האין סוף, והשתחררות מה”אני” העסוק בהתרכזות של חשיבה קוגניטיבית. אפשר להשקיט את זרם המחשבות ו”לבוא בהקיץ” למצב מנטאלי הדומה לרגיעה שבשינה. ייתכן שמדובר בתופעה דומה למה שמכונה במצבי תודעה בשם היפנאגוגיה, דהיינו מצב של “נים ולא נים” המוכר כאזור של דמדומים במעבר מערנות לשינה. ההשקטה יוצרת מצב של “חלום אחד משישים בנבואה”, כלומר אפשרות מעין נבואית לקבלת ההשראה ממרום. אל תוך השקט הפנימי הזה יש להכניס מחשבות של קדושה, ולחזק “אמונה או אהבה ויראה”. ניתן לחוש קרבה לה’ ולהשתמש בהשקטה לתיקוני המידות. בעזרת תרגול ממושך בהשקטה ניתן להרגיש אמונה בה’ בבחינת זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט”ו,ב). האדמו”ר היה מוסיף ניגון מיוחד לפסוק הוֹרֵנִי ה’ דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. (תהילים פ”ו,יא).

המשך לקרוא…

מאתר מדיטציה יהודית, כאן.

How Techeiles Was Rediscovered

Menachot 42b ~ How Do You Make Techelet?

From here .

From here.

מנחות מב, ב

אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה] ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא

Abaye said to Rav Shmuel bar Rav Yehuda: How do you dye this sky-blue wool to be used for ritual fringes? Rav Shmuel bar Rav Yehuda said to Abaye: We bring blood of a chilazon and various herbs and put them in a pot and boil them. And then we take a bit of the resulting dye in an egg shell and test it by using it to dye a wad of wool to see if it has attained the desired hue. And then we throw away that egg shell and its contents and burn the wad of wool.

It is clear from Rav Shmuel’s detailed instructions that the entire process depends on one ingredient – “the blood of the chilazon” – which was used to make the dye that produced techelet and color the ritual fringes known as tzitzit. But what exactly is the chilazon? It turns out to be a rather common snail found in the Mediterranean, but for centuries the identity of the chilazon was lost. Here is the story of how it was re-discovered.

Continue reading…

From Talmudology, here.

Rambam’s Mishneh Torah Contains EXACTLY 1,000 Chapters. Coincidence?

Ezra Chwat: Rambam’s Deliberate Effort to Round Out Mishneh Torah to 1,000 Chapters

A few points I would like to add to Menahem Kahane’s excellent article ‘The Arrangement of the Orders of the Mishnah’, just published in Tarbiz LXXVI pp. 29-40, on the numerological structure of the Mishnah. His point is well taken, that a deliberate effort was made to construct the Mishnah with esthetic or numerological significance.

As would be expected, this has been alluded to in Zohar, Ra’ya Mehimna towards the end of Mishpatim 115a.

In note 44, Kahane raises the issue of the esthetically perfect figure of 1,000 chapters in Mishneh Torah, as part of the Rambam’s explicit intention to create an opus that duplicates the historic impact of the Mishnah (and replace it). Menahem Avidah (Sura II, 1955 267-275) was the first to relate to this feat but omitted the issue of whether this perfect figure was deliberate or not (although stating emphatically that the Divine name formed by the first four words must have been intended). Since, presumably, we cannot read the intentions of the author beyond his explicit statements in the Introduction, this question was apparently not relevant.
Yet in Kahane’s statement, it must be assumed that round figure of a thousand chapters was not the product of the Rambam’s Ruach HaKodesh, (which he never claimed to have), rather a result of an effort to convey an aesthetic value (which we didn’t know he had).
The Genizah has provided us with numerous pages of an autograph draft of Mishneh Torah. The complete collection, with bibliographic details, have been assembled by R. SZ Havlin in the appendix to Machon Ofeq’s Code of Maimonides, the Authorized Version, 1997 pp. 376-407. All but one of these fragments are from the volume Mishpatim.
In the page Oxford Bodley Heb. D. 32 fol. 48b we are firsthand witnesses to the change in chapter numbers from the draft of Hilkhot Skhirut to the published edition in which the number at the heading was originally 8, has been crossed through and changed to 11. Subsequently on fols. 51-53 of the same quire we find a chapter numbered “9”, whose content appears in the published edition as two chapters- 12 and 13. The Great Eagle has clearly rearranged the chapter divisions (somewhere between Skhirut 1 and 11) to create smaller but more numerous chapters. This is no easy task because, true to the rules presented in the introduction, he cannot simply split a chapter in two. Similar to the Mishnah, chapter length in Mishneh Torah is clearly and deliberately uniform, enabling for study and retention in regulated, equal daily units.
Apparently, we are witnessing an attempt to create more chapters in order to reach the esthetic (or numerologically significant) round figure of 1,000. If so, it’s not difficult to imagine why the adjustments would be made in Mishpatim, the second to last volume. Rambam never mentions, in the Introduction or elsewhere, this truly outstanding sign of perfection. (Avidah figures that the Rambam was well aware of the thousand chapters but did not flaunt it out of humility). It’s likely that the Rambam did not set out for this goal when he set the blueprint for the Code, or when he projected the scheme of the opus in the Introduction.
But as he reached the end, and the sketches of Mishpatim and Shoftim was already in the draft form, it became clear that to reach the round figure of 1,000 would require only a few alterations. This scenario would have to assume that the volumes of the Yad were composed in an order identical, or close to, the final order of the 14 volumes, leaving Mishpatim near the end.
This finding can shed more light on what we already knew about the criteria for chapter division in MT. Here Rambam is clearly duplicating the criteria of the Mishnah, in which the primary factor is length, whereas subject is at best a secondary element. In Mishnah, a cursory glance at Eliahu Dordack’s subject index tables in the appendix to Mishnah Sdurah, should be sufficient evidence. So too in MT, subjects often cross the boundaries of chapter divisions. In this Rambam differs from the Gaonic monographs where the Qasem or Fasal reflect only the subject matter, allowing one subject per chapter, and one chapter per subject, regardless of length or any other element. This throwback to the literary structure of the Mishnah must have made it possible for the author to rearrange chapter divisions for no better reason than the esthetic 1,000 chapters.

בין-אדם-לחבירו של אנשי צורה

החלטנו אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו, ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר”ח קנייבסקי שליט”א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומינו ופנינו אל ביתו של מרן הגר”ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע”ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו

הרה”ג ר’ חיים קוגל שליט”א בסיפורים אישיים שנוכח בהם אצל גדולי ישראל

בַּאֲשֶׁר ד’ אִתּוֹ (בראשית ל”ט, כ”ג)

היה זה לפני כעשרים שנה, בהיותי בן 7 בכתה ג! ישבתי ולמדתי עם החברותא שלי בבית הכנסת לדרמן בפרק אלו מציאות [כנהוג למתחילי לימוד הגמרא] והגענו לגמרא המפורסמת באלו מציאות שהמוצא כסות צריך לשטוח אותו כל חודש כדי לאוורר אותו, אולם ההיתר לשוטחה הוא רק לצורך האבידה ולא כאשר נעשה לצורך בעל האבידה כדי להשתמש בו כשטיח בפני אורחים שבאו לצל קורתו, אני והחברותא הסתפקנו בספק “אדיר” מה הדין אם בדיוק ביום השלושים בו הוא חייב לאוורר את הכסות לצורך האבידה הזדמנו בביתו אורחים כך שהוא ירוויח שני הדברים כאחד, כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בחיידר או תלמוד תורה תמה בשעת קריאת שורות אלו מה היה לנו? הרי כל אחד יודע כי שורה לאחר מכן הגמרא בעצמה מסתפקת בזה לצורכה ולצורכו מאי? זו הרי גמרא מפורסמת מאוד, אולם דא עקא כי אנו היינו צעירים נמהרים ולא היה לנו סבלנות להמתין עם שאלתנו וללמוד עוד שורה בגמרא, נוסף על כך בגאוותינו הכרענו בדעתנו שאין אף אחד בבית הכנסת שיכול לפשוט את ספקותינו הגאוניות.

ומכיוון שספק זה היה בעינינו שאלה כה מורכבת, וכה חכמה, עד שהחלטנו שנינו, אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו ואין ביד אדם מן השורה לפושטה ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר”ח קנייבסקי שליט”א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומנו ופנינו אל ביתו של מרן הגר”ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע”ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו, לכששמעה שיש באמתחתנו שאלה בלמוד לשאול את הרב, הכניסה אותנו מיד אל הקודש פנימה, חדר לימודו של מרן שליט”א, הגר”ח ישב שם ספון בתלמודו, לכשהבחין בנו שאל בחיוכו הכובש והאבהי לרצוננו, לכששמע את שאלתנו נדהמנו, בבת אחת הפכו פניו לחמורי סבר, משל שמע איזה שאלה נוראית מחמורי עולם, היה זה מחזה מרטיט, פניו האדימו, גידיו בלטו, הפחד נפל על פניו, ונראה היה כי גיהינום פתוחה לפניו, לבסוף לאחר דקה שלימה בה נחרשו קמטיו מתוך מחשבה מאומצת, קבע מרן שליט”א שהוא חושב שמותר… כנראה.. היה ניכר כי הוא אומר את הדברים כמסתפק, ואין בידו תשובה ברורה בעניין.

כשיצאנו מבית מרן שליט”א חשנו חשובים מאוד, אם שאלתנו הטרידה את מחשבתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אם מאמץ כה ניכר היה נזקק למי שכל התורה פרוסה לפניו כעל כף ידו בכדי לענות, וגם אחרי מאמץ  גדול כזה לא השיב אלא הסתברות בעלמא, משמע, הסקנו – אני והחברותא – גאוני עולם אנחנו ועתידנו לפנינו.

רק כששבנו לבית המדרש והמשכנו עוד שורה בגמרא לצורכה ולצורכו… חפו פנינו, הבן הבנו אל נכון גם בגילנו הכה פעוט, שלא השאלה היא זאת שטרדה את מנוחתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אלא הפחד הנורא והמצמית שמישהו כאן, איזה יהודי בן 7 יתבייש, או לחילופין שחלילה נבין ששאלתנו הייתה משובת נעורים מטופשת, הפחד הזה שילד יהודי ירגיש איזה גיחוך ויבין ששאלתו החמורה המהווה את לוז עמלו בתורה היא בעצם ילדות גרידא, פחד זה הוא זה ששיתק את מרן שליט”א שהרגיש את הגהנום של המלבין פני חברו פתוחה לפניו והמאמץ המחשבתי הכביר לא היה אלא מחשבה מעמיקה איך למצוא מוצא לסבך, וגם תוך כדי כך הווה את הפתרון עצמו שע”י המאמץ של המחשבה תינתן לנו תחושה כמי ששאלנו שאלה חשובה המצריכה מאמץ מחשבתי אדיר, הלקח שלימדני מרן שליט”א אז לא ישכח מליבי מהרה, היה זה שיעור נורא הוד בהלכות בין אדם לחברו שראוי לו להילמד עוד ועוד.

המשך לקרוא…

מאתר דרשו, כאן.