May-23-2018
מה פגם ראה הגאון מוילנא בתנועת החסידות? הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל מבאר
דברי הרב יצחק שלמה זילברמן על החסידות
ראינו לנכון להביא דברים נכוחים שאמר הרב יצחק שלמה זילברמן שליט”א מירושלים עיר הקודש אשר יודעים אנו בבירור שיראתו קודמת לחכמתו והוא תלמיד חכם גדול ויש בו דעה שה’ יתברך ינחמהו בנחמת ציון וירושלים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
לא ביקשנו את רשותו לכתוב את הדברים אבל מסתמא ניחא ליה וחלק מהדברים תירגמנום מאידיש וכל טעות שתמצא אין לתלותה אלא בנוכתוב וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ, עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה ידוע דרשת חז”ל כיוון שלא יכול לו נגע בכף יריכו – שפגע בתמכין דאורייתא במסכת סוטה דף מ”א כתוב שכשהמלך קורא פרשת הקהל הוא יושב אבל אגריפס המלך עמד, וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע לפסוק של לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס. אגריפס היה צדיק גדול וחיזק את התורה ועמד בפרץ נגד כל הרשעים, ולא היה לחכמים סיבה לפחד, עובדה שזלגו עיניו דמעות אז לא היה להם מה לפחד, כמו שיש תמכין דאורייתא בממון כך יש דברים שעליהם עומדת התורה – שהם דעות ישרות.
ואף על פי שדיברתי על זה קצת אבל ירושלים נקראת עיר האמת וְשלִיחוּתַייהוּ דְרַבָּנָן קשִישֵי קָא עבדינן, ובמקום שאין אנשים אני משתדל להיות איש,
בדור הזה יש אנוסים רבים שאינם יכולים לדבר בעניין, ויש שאינם מבינים הדברים, והרבה יותר קל לי להמנע מלדבר אבל אמרו חכמים ‘במקום שאין אנשים השתדל להיות איש’
החנוּפָה היא דבר חמור וגרוע מאוד, וסימנך אגריפס, ואסור להעלים אמיתויות שהתורה מושתתת עליהם.
בירור האמיתויות הוא עמוד התווך שהתורה מושתתת עליו.
הנושא של החסידים הוא נושא שמאוד קשה לדבר עליו, מכמה סיבות, א. הרבה מיראי השם שמקנאים על היהדות הם חסידים וכמעט שאין משפחה שאין מהם חסידים ובאמת הם יהודים טובים. ב. מפני שאם מבררים את העניינים האלו צריכים גם להתבונן בדברים יותר קודמים בעניין האמונה והתורה ומזה מפחדים שאם יגעו בזה זה עלול לישבר, ובורחים מזה ואומרים כך קיבלנו מרבותינו שאנו פרושים ולא חסידים, או שאומרים שהחסידים הם עבריינים שזו טענה לא מובנת כיוון שיש גם ליטאיים עבריינים וגם טענה זו היא לא צורה לברר אמיתויות.
אני איני רוצה לדבר עליהם, אבל אי אפשר להימנע מלברר אמיתויות עד היכן שהיד מגעת.
לאדם מערכי לב ומה’ מענה לשון.
אשתדל ככל יכולתי מכיוון שאין מי שיעשה זאת ואי אפשר שדברים שכל התורה מושתתת עליהם לא יהיו ברורים.
אני אציע כמה סיפורים,
ידוע שהגר”א הוא היותר תקיף בעניין הזה וגם תלמידיו למשל רבי מנדעל שקלובער היו תקיפים אבל היו מתלמידיו שהיו פחות תקיפים שמעתי ממקור נאמן ביותר שכשנתפשטה החסידות בתקל”ז גם בליטא, הגר”א כינס את חכמי ישראל ואמר שהוא רוצה לעשותם כנכריים לכל דבריהם, אבל ר’ חיים וולוזינער אמר שהוא מסכים רק להחרימם דהיינו לא לעמוד בד’ אמותיהם וכו’ אבל אינו מוכן לעשותם כנכריים לכל דבריהם והגר”א בכה שרבי חיים אינו מבין כיצד צריך לפעול אבל אמר שאינו יכול לכוף דעתו עליו, משום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובפועל לא עשו אותם כנכריים לכל דבריהם, והגר”א בכה כיוון שאם יעשו אותם כנכריים לכל דבריהם אז העניין היה נסדק, ורוב החסידים היו חוזרים לדרך התורה והמעט העקשנים היו נכרתים מכלל ישראל, אבל רבי חיים לא הסכים לעשותם כנכריים, רק כתב שצריך להחרימם ולרודפם עד היכן שיד ישראל מגעת.
דעתו של הגר”א ברורה, שהחסידים הם סכנה ליהדות.
אבל בימינו ההבנה היא שאין שום בעיה בחסידות כל עוד והם מתנהגים כיהודים, וכמובן גם אני לא יכול לא לומר את האמת שהם מרבים יהדות בעולם,
אבל הגר”א שנים רבות לא נתן שינה לעיניו מפני העניין הזה והוא אמר שזה ממוטט את היהדות, וכך גם הבינו כמעט כל חכמי ישראל
והגר”א צווה לרדפם בכל דרך אפשרית, והגר”א נתן גיבוי לאלו שנלחמו בתניא, כי הגר”א הבין שהם חותרים תחת עבודת ה’ הצרופה.
ועוד דבר מעניין אפשר לראותו בספר של קמל שהוא עיין בהיסטוריה בעניין החסידים והגר”א וכתב שאינו מבין את הגר”א כיצד את ספר מסילת ישרים הוא מחבב ואת החסידים שלכאורה הם אותו הדבר הוא כותב שצריך לרודפם בחרב, הרי תמיד היו כאילו שהתמקדו יותר בעבודה שבלב.
והוא המחבר הזה עיין בנושא מאוד.
ויש עוד אחד בעל מחבר ספר קסת הסופר שהוא ספר מצויין, והיה גאון גדול, והוא למד חכמת האמת אצל התפארת שלמה והוא גם מהלל את הרמח”ל וגם את החסידים, וכותב שאינו מבין את הגר”א.
ובדורינו כולם מנסים לברוח מהנושא הזה, מפני שהם באמת מבולבלים, למשל יש איזה וילנסקי שחקר את הנושא של חסידים ומתנגדים והוא הבין שההתנגדות היא מפני שהחסידים עוברים על דברי תורה, אז לכאורה אם הם לא יעברו על דברי תורה -אז אין בעיה.
אבל באמת בימיהם ברוב המקרים החסידים לא עברו בזדון על דברי תורה וגם היום אם תאמר לחסיד שדבר זה אסור אז הוא לא יעבור, וכשהגר”א שלח את השלוחים לגרמניא שיחרימו את החסידים הם באו לפרנפורקט ושם היה בעל ההפלאה שהגר”א בגלותו פגשו והעריכו מאוד וכתב שהלואי שהיה מגיע לדרגת ענוונותו של ר’ פינחס, וכשהם הקריאו את החרם בבית המדרש שם הם אמרו שהחרם הוא לא על ר’ פינחס ואחיו, וכששבו אמר להם הגר”א הפסדתם את הכל והיה צריך לכלול גם את ר’ פינחס ואחיו בחרם, והשלוחים שאלוהו האם לשוב לפרנקפורט ולכלול אותם אמר להם איחרתם את המועד, ור’ פינחס היה מהחסידים, אבל צריך להבין מה הבין הגר”א וחכמי ישראל כשהחרימו את החסידים, הרי החסידים לא הקימו את תנועתם על מנת לעבור על זמן קריאת שמע, אז מה הבעיה בהם.
חייבים לברר את זה כי זה עניין כף ירך יעקב שבלי שמבררים האמיתויות, התורה אין לה קיום.
כשעבודת ה’ הצרופה אינה ברורה אז התורה מתמוטטת.
וכיום רבה המבוכה ויש ערפל גמור בנושא הזה.
כדי לברר האמת צריכים להתחיל מאברהם אבינו ולהבין הדברים משורשם, וכאשר האמת ברורה הגיונית וצרופה אין זה משנה אם אחד מחזיק בה או אם רבבה מחזיקים בה, כלשון רבי סעדיה גאון.
אז צריך לקחת הנושאים ולשימם בכור ההיתוך, וזו מלאכה קשה אבל זו חובתי והגר”א אמר על זה החלש יאמר גיבור אני,
אי אפשר לטשטש דברים שהתורה מושתתת עליהם, השתיקה היא אסורה והדיבור קשה מאוד.
עד כאן הקדמת הדברים.
אחרי בירור ועיון של עשרות שנים
תמיד היו כאלו שדקדקו יותר בשמירת התורה והיו כאלו שדקדקו יותר בעבודת הלב.
הגר”א היה ראש חכמי ישראל והוא חיזק בשני דברים
א. להתריע נגד טעויות, ב. לברר דברים שלא היו ברורים דיים.
יש עניין של עולם הַתּוֹהוּ ועולם התיקוּן זה עניין גדוֹל אבל אוֹמַר רק שתוהו זה דברים נכונים רק שאין קשר ביניהם, שאין תכלית ברורה לכל הדברים, מי שעושה מצוות ואינו מבין שכולן תכלית אחת להן אז הוא בעולם התוהו, כשהגר”א קרא בספר מסילת ישרים אמר שזה ספר עולם התיקון, יש הרבה ספרים יקרים וחשובים אבל מסילת ישרים מקיף את כל המצוות ומראה שכולם חוליות מהשדרה של התכלית.
כמו כן הרמ”ק שהיה המאסף לכל המחנות של החכמים שקדמוהו והאר”י ז”ל אמר עליו שאין לו עוון כלל, והוא עולם התיקון שעד הרמ”ק לא הגיעו לדרגה זו והוא הראה כיצד כל חכמת האמת היא חטיבה אחת וכל הפרטים הם חלק מהבניין הזה.
ועד הרמ”ק היו חכמים גדולים ועסקו רבות בסודות התורה רק שעדיין לא הגיע הזמן שזה יתגלה, והחכמה היתה סתומה עד אז, כך אמר האר”י.
מימות האר”י התחיל עניין עולם התיקון שהעולם צועד לקראת המשיח.
וכן גם הגר”א שכתב פירושו לסיפרא דצניעותא כתוב בזוהר הקדמה לספרא דצניעותא, רבי שמעון בר יוחאי ראה אדם שאוכל חיטים בהרים, ונתן לו רשב”י גלוסקא וחררה ועשרה מיני מאפה ושאלוֹ האיש מִמָה היכנת מאפים אלוּ ואמר לו רשב”י הכל מחיטה, דהיינו שיש שוֹרש אחד לכולם. ואמר איש ההרים לא ידעתי, לא ידעתי כיצד אפשר להכין מחיטים מאפים כל כך יפים, כך גם סיפרא דצניעותא הוא כמו המשנה של חכמת האמת ועולם התיקון והשגת ה’, אבל מי שלא למד את רוחב הדרושים לא יבין כיצד הכל יוצא מאותו שורש.
וזה עניין המסילת ישרים כמו שר’ ישראל סלנטר כותב שהוא עושה כל שלמוּיוֹת שבעבודת ה’ חטיבה אחת טהורה.
וזה לא רק זה אלא שהוא עושה כל עבודת ה’ בהדרגה וּבִכלִילַת הכּל וזה עניין עולם התיקון שהאורות באים בהדרגה ולא בבת אחת.
ונחזור לעניין הגר”א
הגר”א מלבד גודל חכמתו ושבעים חיבוריו הקדושים לימד אותנו שני דברים עיקריים:
א. שלילת הטעות, ב. בִּניַין עוֹלָם התיקון.
עולם התיקון זה עלמא דמתקלא דהיינו מאזניים, שכל דבר בתורה יש לו יַחַס ומשקל.
למשל, אדם אחד יאמר אני יש לי אהבת חסד ואני רוצה להיות גבאי צדקה כל חיי אחר יגיד אני רוצה לפקח על המקוואות כל חיי ואחר יאמר אני אפקח על עניין הצניעות כל חיי, זה לא עולם התיקון, אלא יש מאזניים שעמם צריכים לשקול כל דבר, זה עלמא דמתקלא כמו שכתוב בספרא דצניעותא, לכל דבר יש משקל.
אם יבוא אדם ויאמר כל ימי הייתי גבאי צדקה הרי אני צדיק ואיני פושע, יאמרו לו אתה כן פושע משום שאתה היית צריך להיות תלמיד חכם,
יש שני חלקים בתורה א. לא לעבור על האיסורים ב. להגיע לשלמוּת בצורה הכי מדוּייקֶת.
כל השלמויות יש להם כּלָלִים ואדם צריך לבחון את כל דרכי השלמות להגדיר אותם נכון ולבחון באיזה יחס הם עומדים כל שלימות מול שלימות אחרת.
ולכן צריך גם הדרגה נכונה ועל זה מושתת המסילת ישרים.
מה שלא במשקל וביחס הנכון זה עולם התוהו, העיון בזה זהו עיון גדול להבין את דרכי העבודה האמיתית, כמו שכתב המסילת ישרים, צריך מאזניים כמה צריך ללמוד מכל חלק בתורה ואיזה מעשים טובים קודמים, ואדם שיעסוק רק בסדר קדשים למשל הוא אינו אדם מתוקן כי הוא לא בירר האמת אלא עשה מה שעלה על רוחו.
האריז”ל דיבר את כל צפונות התורה בֶּמָשָל, והרבה מהחכמים לא הבינו הנמשל והיו כאלו שלא ידעו כלל שיש נמשל, והרמח”ל והגר”א הֶראוּ את הנמשל והיה לאור עולם, וכן כל הקדמונים כתבו ספרים בעניין העבודה כגון ראשית חכמה, ספר חסידים [רובו לא מר’ יהודה החסיד], יש שם הנהגות קדושות אבל אין שם מאזניים, משום שעד הגר”א והרמח”ל לא הגיע עניין עולם התיקון.
אז הגר”א זיכנו בשני דברים
א. שלילת הטעויות, ב. עולם התיקון – המשקל והמאזניים.
כעת אנשים שואלים מה רע בחסידים
תקח איש מהצד הזה ותקח איש מהצד הזה ותראה ששניהם אינם מעולם התיקון בעוונותינו.
כולם עושים כפי מה שמזדמן להם, בעוונותינו.
אז חובה לברר הכל מתוך התורה כידוע, אלפיים תורה [מסכת ע”ז ט.], שזה עד רבי, מכאן ואילך זה רק פירוש התורה ולכן אמוראים לא חולקים על תנאים, ולאחר מכן חתימת התלמוד שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ואפילו כל חכמי ישראל אינם יכולים לשנות מסקנת הגמרא, מפני שזה, כמו שהגר”א אמר, חתימה גמורה של כל התורה, וכל החכמים שלאחר מכן רק טורחים לפרש מה כוונת הגמרא אבל אף אחד אינו חולק על הגמרא. וזה מוסכם בכל עם ישראל[ב”מ פ”ו].
היותר בירור זה עניין התיקון הרמב”ם גם עמל על זה וליבן הדברים ומשקלם רק שחסרו לו אמיתויות וחלקים מהתורה דהיינו החלקים היותר גבוהים, וכשהיו מבזין את ספר מורה נבוכים אמר הגר”א שגם אם אין כל הדברים שם מבוררים לאשורם מכל מקום הרמב”ם חכם וגדול מאוד היה ולואי שהייתי מגיע לדרגתו ואין לבזות את ספריו וחובתנו וזכותינו להגדיל כבוד הרמב”ם.
אבל הרמב”ם לא זכה להגיע לעניין עולם התיקון, והגר”א והרמח”ל משמיא קא זכי להו בעולם התיקון מה שלא האיר עד ימיהם, משום שידעו סודות התורה לאשורם.
בַּבִּיטָחָוֹן, בַּפּרִישוּת, בְּתִּיקוּן המידוֹת, ובכל התרי”ג – יש משקל, וצריך לראות במסילת ישרים בהקדמה ש”הן יראת ה’ היא חכמה” שצריך לבררה.
הגר”א לימד את תלמידיו וגם כתב בספריו להעמיד דרכי לימוד התורה על מתקונתָּם להעמיד הגדרים על מתקונתם רק שלא חיבר ספר שלם על זה וספר מסילת ישרים לא ירד משולחנו כלל וכשהיו מְפַנִים את שוּלחנוֹ בערב ביקש להשאיר ספר מסילת ישרים ור’ חיים וולוזינער אמר לר’ יוסף זונדל סלנטער כשעלה לירושלים כל הספרים יקרים אבל ספר מסילת ישרים יהיה מנהלך.
בכל דבר, בדרכי העבודה וגם בסודות התורה לא קם מחבר כמסילת ישרים.
לא די לא לעבור על איסורים, אלא חייבים לברר דרכי התורה שהם עמוקים מני ים למשל האם להיות גבאי צדקה, כמה לעסוק במקרא וכמה במשנה האם לרבות בתלמידים או למעט, כל הדברים צריכים עיון גדול מאוד ואי אפשר לכתוב הכל בספר והדברים מסורים ללב הישר והנבון שרוצה לעבוד את ה’ בדרך הנכונה ומברר הדברים מתוך התורה וה’ לא ימנע טוב מהולכים בתמים.
כל דבר צריך הגדרה נכונה ויחס לעומת דברים אחרים וכל אדם שונה מחבירו .
וזה מה שהגר”א איזן חיקר ותיקן לבנות יהדות אמיתית לפי תורת ה’ שזה עולם התיקון, וגם העניין של יישוב ציון המצויינת זה הרצון ללכת בעקבות הגר”א והרמח”ל לברר הָאַמִיתּוּיוֹת בצורה המקוֹרִית מהתורה ומדברי חז”ל ללֹא משוא פנים, ולשקול הדברים בעיון צָרוּף.
וזה חובת כל ישראל לברר התורה.
ומי שלא יודע את המשקל של כל דבר גם אם אינו עובר עבירות הוא נמצא בקלקול והוא לא יכול לעבוד את ה’ באמת.
גדרי הביטחון וגדרי היראה וגדרי תלמוד תורה וגדרי ארץ ישראל וכו’ כל אלו חייבים עיון גדול וישר.
מה שהדבר נוגע יותר למרכז הוא יותר מוזנח, כמו שהגר”א אמר ורבה העזובה ‘בקרב הארץ’
כך גם בחסידות, האם לומר ברוך שאמר לפני הודו או להיפך זה לא העניין, אלא צריך לברר עבודת ה’ באמת, במקרא במשנה ובגמרא אפשר ללמוד גם מבין השיטין כיצד לנהוג בכל דבר, כי זו תורת ה’, ה’ צווה על ישראל על קרבת אלוקים והוא גם כתב בתורתו כיצד להגיע לזה כי כל אדם מישראל יש בו ניצוץ אלוקי שמאיר בצורה לא טבעית על האדם שימצא האמיתיות אם מברר מהתורה.
אבל זה שאני רוצה כך, זה אין בזה שום משמעות כלל ואסור לילך אחרי נְטִיַית הלב.
ונחזור לעניין החסידים
מה מצאו אבותינו עוול באנשי הכת, למה זה כל כך נורא,
האמת הוא שאף על פי שגם לפני רבותינו הגדולים היו העולם טועים ולא היו משיגים את עניין עולם התיקון ואת השלימות בעבודת ה’, מכל מקום עוד לא היה כיוון אחר, אלא היה חוסר שלימות, אבל לא היה הכוונה לכיוון אחר, האנשים האלו בנו דבר שמתנגד לזה, ולכן הפרושים שאינם מתוקנים, הם בעולם התוהו אבל הם לא הולכים והורסים את היהדות, אבל החסידים בנו מערכת שלא בנויה על התורה, מערכת שהיא היפך התורה.
הראיה הגמורה היא המאמר הרווח מאוד אצל החסידים ”העיקר זה הלב אבל צריך להשתדל שלא לעבור על השולחן ערוך” דהיינו שצריך להשתדל שלא לעבור על התורה אבל העיקר שהלב יהיה טוב.
וכאן טמון הריסת כל התורה וזה ממש ”ויגע בכף ירכו” הם אומרים שיש למלך שתי רצונות יש לו רצון שיעבדוהו ויש לו רצון שיקיימו את התורה, כאילו זה שני רצונות, וזה הדבר הכי חמור.
אנחנו אין לנו שום השגה בקדוש ברוך הוא שהוא נשגב מכל רעיון, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא היה ולא יהיה שום חוזה שישיג אפס קצהו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא הוא אינו מושג ולא יהיה מושג לשום בריה ולשום מלאך, “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה’ ”
אז מה אנו יודעים ממנו ? את רצונו !!!
הקדוש ברוך הוא אמר לנו דעו לכם אני נותן לכם תורה וזה רצוני.
ומי שבא ואומר שיש לקדוש ברוך הוא עוד עניינים – הוא עוקר את כל היהדות.
אין לקדוש ברוך הוא עוד עניינים, מי שבא בהבנה כזו שאני רוצה לעבוד את ה’ בכל ליבי ואני גם משתדל שלא לעבור על התורה – הוא הרס את הכל, וזה כבר מראה שהוא לא מבין כלום.
מפני שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה כדי שנעמיק בה יותר ויותר אבל מי שלוקח איזה ציטוט והוא לא לקח את זה מתוך התורה והוא אומר שזה רצון ה’, ורק אחר כך הוא מחפש לזה מקור, הוא כבר הרס את כל התורה כולה.
גם אם הוא לא עבר על דברי תורה ולא עבר על דברי חכמים כל ימיו – הוא עקר את כל התורה מפני שאין לקדוש ברוך הוא שום רצון מלבד מה שכתב בתורתו.
ופעם דיברתי שלוש שעות עם אחד מראשי האדמו”רים עד שהיה כבר ברור לו שדרכו היא היפך התורה ואז הוא אמר לי אכן בתורת משה בן עמרם לא כתוב כך אבל אני קיבלתי מאבותי שאלו דברים שהם גבוהים יותר מתורת משה. וזה הרוח של החסידים, בליבם הם מאמינים שיש עוד עניינים לקדוש ברוך הוא חוץ מהדברים שהוא כתב בתורתו, רק שהיום רובם מתחמקים ולא מעיזים לומר את זה אבל כך הם חושבים, ואני יודע זאת בבירור, ללא ספק, לאחר שחקרתי ודרשתי את העניין עשרות שנים.
וסימן לדבר שכשהחסידים רואים את הרב’ה עושה דברים הנוגדים את התורה, הם לעולם לא ימחו בו, אלא יגידו שיש בזה עניינים גדולים.
וזה הריסת תורת משה עד הסוף.
הגר”א אומר שפיתם פת כותים ויינם יין נסך – לא מפני שמגמתם רעה, מגמתם לעבוד את ה’, אבל ברגע שאדם אומר שיש לקדוש ברוך הוא עוד איזה רצון מלבד מה שהוא כתב לנו בתורתו, האדם הזה הוא הרס את הכל, את כל התורה, את כל היהדות.
הקדוש ברוך הוא אמר לנו “לא בשמים הוא” כולה ניתנה בארץ למשה והוא מסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וכו’, “לא תוסיפו ולא תגרעו”.
כל החכמים תמיד רק טרחו להבין באמת את כוונת התורה, תורה שבכתב תורה שבעל פה וגם את חלק הנסתר שבתורה כמו שהם נכתבו,
וכל מי שרוצה להביא עוד איזה שלימות לא מהתורה, הוא משקר ומכזב ועוקר את התורה.
אין לקדוש ברוך הוא שום רצון אלא אך ורק מה שהעיון התורני האמיתי הצרוף שנעשה בלב טהור כדי לדעת את כוונת התורה מעלה. וכך צריכים לטרוח ולהעמיד את היהדות כדברי התורה.
כל מיני חסידות שאינם בנויים על תורת משה, גם אם בסופו של דבר ימצאו לזה איזה מין אסמכתא, כל עוד וזה לא באמת כוונת התורה ודברי חז”ל – זה שקר.
הגר”א כשנסע לארץ הקודש כתב באיגרת תלמד בפרקי אבות ובמסכת דרך ארץ רבה וזוטא ובאבות דרבי נתן ובמסכתא כלה, ואז אדע שאתה חסיד ואם תלמד ספרי משלי וקהלת עם הפירושים וזה יותר טוב, זאת אומרת רק לטרוח בתורה לבנות דרכי החסידות הטהורה.
אבל החסידים אומרים במוצהר שיש עניינים שונים והם מעמידים הדברים אך ורק לפי דעתם, ואינם טורחים להבין מתוך התורה.
צריך לקחת למשל את עניין אהבת ה’, מה קנייניה, מה מפסידיה, מתי אדם חייב בזה, ובאיזה שיעור, ובאיזו הדרגה.
הבריסקערב אמר שהסימן המובהק לקלקולם של החסידים זה שהם הולכים שלא בהדרגה.
אז בן אדם שלא הגיע למדרגה הבסיסית של נקיות, מתחיל לעשות כל מיני חסידות, כי הוא מדמיין שזה רצון ה’.
מה שלא הוברר מתוך התורה אלא הגיע ממחשבת אדם זה דמיון ושקר, וזה אבי אבות הטומאה.
הוא ירגיש רגשי קודש בשבת וירגיש שהמצווה מטהרת אותו, והוא באמת מורד בה’.
למשל העניין של קברי צדיקים, כתוב שיש בהם קדושה, אבל צריך לברר מתוך התורה מה העניין בזה ובאיזה מצב, אסור לאדם לפעול לפי מחשבותיו ורגשותיו, האדם צריך לברר מתוך התורה שנתן לנו ה’ מה רצון ה’.
הרמח”ל בספרו מסילת ישרים מברר את דרכי עבודת ה’, והוא בכל דבר מחפש בכל התורה כולה מה הדרך הנכונה, אבל זו חובת כל אחד מישראל לברר מתוך התורה את דרכי עבודת ה’.
את זה חובה להבין: אין לה’ שום רצונות מלבד מה שכתב בתורתו.
החסידים תמיד אומרים שדבריהם לקוחים מהאריז”ל, וזה שקר, מפני שהאריז”ל רק נתן כוונות לדברי התורה ולא בא חלילה להוסיף על דברי התורה.
הגר”א כתב שתורת ה’ אינה סותרת את עצמה, ה’ נתן פנימיות לחיצוניות, אבל זו אותה תורה, אין שום דבר שעל פי נגלה זה כך ועל פי סוד זה אחרת.
אם מישהו אומר שיש סתירה בין הפנימיות לחיצוניות, הוא טועה, או שהוא לא הבין את הפנימיות, או שהוא לא הבין את החיצוניות, או שלא הבין את שניהם [עיין בספר עץ החיים קכ”א].
הכל צריך להיות בנוי מהארץ לשמים, מי שבונה מהשמים לארץ הוא הורס הכל מפני שהפנימיות היא אך ורק נתינת כוונות למעשים החיצוניים, ותו לא מידי.
ומי שאומר שיש מחלוקת בין הפנימיות לחיצוניות הוא לא רק טועה אלא שהוא אדם מסוכן, והוא מחריב את כל היהדות, מפני שאין לנו על פי פנימיות כלים למדוד מה יהיה הדין, כי הפנימיות לא באה לשם כך.
החסידים ברוב טיפשותם שמים את נר החנוכה על השולחן בתוך הבית, ומדוע? מפני שאבותיהם כך עשו, אז בטח יש בזה עיניינים וסודות גדולים, ובזה הם לא מקיימים המצווה כלל.
זה ממש כמו עובדי הבעל שאמרו לשלמה אבותינו הקדושים נהגו תמיד לעבוד עבודה זרה, וכיצד אתה אוסר את הבמות.
תמיד החיצוניות היא קודמת והיא מגדירה את הדינים, והפנימיות מלמדת את הכוונות ועומק הדברים, ומי שמהפך היוצרות הוא מהרס ומשבר את התורה. שאומר כאילו יש לה’ רצון פנימי ורצון חיצוני חס ושלום.
בעלי המשנה והגמרא ידעו את כל פנימיות התורה והם פסקו וכתבו כך, ואת הפנימיות שבדברים מסרו לתלמידיהם.
גם מתי ואיך ללמוד את חכמת האמת צריך ללמוד.
כל המרבה לטרוח ולברר מתוך התורה את כל הדברים הוא יגיע יותר לשלימות “הן יראת ה’ היא חכמה”.
וכל מי שלא מברר מתוך התורה הוא רחוק מהשלימות כרחוק מזרח ממערב, וסימנך שהחסידים אינם מחבבים את הספר מסילת ישרים, משום שהם שקועים בשקריהם, והולכים אחר שרירות ליבם.
שני חכמי ישראל הגדולים הגר”א והרמח”ל שהיו בשני קצווי ארץ נתחברו מייד, ומדוע הגר”א כל כך העריך את הרמח”ל עד כדי שאמר שהיה הולך אליו ברגל כדי ללמוד ממנו, משום שהוא בירר הכל מתוך התורה באמת.
כל מה שאומרים שיש ”הרגשים” זה היפך תורת משה, רבי סעדיה גאון כותב בספרו אמונות ודעות שכח המצוות אינו מורגש בעולם הזה, ורבי סעדיה גאון הוא העמיד את התורה ובירר מהשורש את כל האמונות והדעות.
כל מי שאומר שהוא מרגיש וכו’ הוא מדמיין משקר ומבלבל, אתה לא מרגיש כלום, הפסק לכזב, קיים את ציווי ה’ כהלכתו.
למשל, במסכת ברכות דף כ”ח כתוב, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו, שואלת הגמרא אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, עונה הגמרא, שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה.
לכאורה הרי היה אפשר לראות על פניו ”אש קודש” ומדוע לחשוד בו שהוא מין, התשובה היא ברורה, שאי אפשר להכיר על ידי הרגשות האדם שום דבר, ועד שלא יהיה ברור מצד התורה שהוא לא מין, אנו חושדים בו שהוא מין למרות שהוא נראה קדוש וטהור, משום שיכול להיות שהוא מין ואפיקורס ופושע והוא רק כלפי חוץ נראה צדיק.
קנה המידה היחיד לכל דבר זה אך ורק התורה ולא רגשות האדם.
רצו לבדוק את רבי יהודה בן עילאי לאחר מותו, אז חכמים הביאו אלפי אנשים שהעידו, אחד הכיר אותו בצעירותו ואחד בזקנותו ואחד מהישיבה וכו’ וכו’, ורשמו את כל מעשיו בספר, ובדקו ומצאו שכל מעשיו מתוקנים, ולא נמצא בו שום עוון חוץ מעוון אחד.
ומדוע לא הביטו בפניו איי איזו קדושה נוראית… התשובה היא שההרגשות האלו הם לא ראיה לכלום, האדם יראה לעיניים תבדוק תברר מהשכל ולא מהרגש, ורק אז תגיע למסקנא הנכונה.
זה שאומרים שיש לה’ עוד עניינים חוץ ממה שחקק בתורתו, זה ”ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב” זה הריסת היהדות, וגם אם האנשים האלו שומרי תורה ואפילו אם הם נלחמים על היהדות הם אנשים עם דעות מסוכנות מאוד והם עוקרים את התורה.
צריך לברר הכל לפי המידות שהתורה נדרשת בהם, למשל מה שכתוב ‘יהי ביתך פתוח לרווחה’ החסידים אומרים העיקר שתעשה צדקות גדולות ועצומות, אבל אנו אומרים להם, צריך לברר כיצד צריך לקיים את הדבר הזה, לאברהם אבינו היו ד’ פתחים, האם גם אני צריך ד’ פתחים? וכו’
צריך לקחת את הדברים שבמסכת אבות למשל, ולעשות מזה סוגיא לא פחות מנגעים ואהלות, נראה את הדברים משורשם, מהיכן המשנה או הברייתא למדו דבר זה, כמו שהגר”א כתב כל דבר כיצד דרשו את זה מתורה שבכתב, וניקח את הפסוק ונעיין בזה, ונשים גדרים, ולאחר מכן נשקול במשקל התורה כמה צריך לעסוק בכל דבר.
האם צריך, למשל, לעסוק כל היום ביהי ביתך פתוח לרווחה או לעסוק בהפוך בה והפוך בה דכולא בה, וצריך לדעת כמה זמן צריך להקדיש לכל דבר.
למשל, גבאי צדקה אינו מפקח על המקוואות ומי שעסוק כל היום באהבה ויראה מתי יגמול חסד וכו’ וכו’.
העיקר הוא א. ההגדרות הנכונות, ב. ההדרגה הנכונה כפי שהיא מובאת בברייתא דרבי פינחס בן יאיר, ומי שחושב שאפשר להגיע לאהבה לפני שהגיע למדרגות הקודמות, מוכרח שהוא טועה בדבר, זה כמו שמי שלמד רפואה רק שנה אחת רוצה להיות מנתח, הוא הרי לא יכול ולא יודע כיצד לנתח, הוא רק יזיק, יש כללים ודרגות בכל דבר.
זה עצת היצר שרוצה להדיחך מדרך החיים, ונותן לך הרגשות מיוחדות.
אחד אמר שהוא טבל ש”י טבילות והרגיש הרגשה מיוחדת אז מחר הוא יטבול פעמיים ש”י טבילות… רגשות הלב הם אינם קנה מידה. צריך לבדוק כל דבר מהתורה הפוך בה והפוך בה דכולא בה.
כל הדברים ניתנו למשה מסיני מבראשית ועד רזין דרזין דאורייתא.
מכל מקום אי אפשר להאשים אנשים שעושים בשגגה, אלא צריך לקרבם בנחת, כמו שהרמב”ם אומר, שכל מי שאבותיו למדוהו איזה דבר שאינו נכון ואפילו אם זה מינות צריך לקרבו, מפני שזה תינוקות שנשבו, ולכן אין לבזות שום אדם בישראל שמצהיר שהוא מאמין בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אבל צריך לדעת שכל דבר שהוא טעות ובפרט טעויות ביסודות התורה זה מסוכן מאוד ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה.
תמיד אומרים שהבעיה של החסידים זה שהם מאחרים זמן קריאת שמע, אבל צריך להבין שזה רק סימן לקילקול הגדול שלהם שזה ממש מינות ואפיקורסות, שהם אומרים שבגלל שהם אוהבים את ה’ הם מאחרים זמן קריאת שמע, הרי אי אפשר לאהוב את ה’ בעצמו כי לבני אנוש וגם למלאכים ושרפים אין תפיסה כלל בה’ אלא צריך לאהוב את רצונו שזה תורתו.
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא – הוא אוהב את רצונו – את תורתו, ומי שאומר שלמען ה’ הוא אינו מקיים דברים מתורת ה’ אז הוא אוייב של ה’.
אנחנו איננו יודעים מה מביא שלימות ומה לא מביא שלימות, כל האומות טרחו ונתיגעו לדעת כיצד האדם יגיע לשלימות וכבר אלפי שנים שזה אומר בכה וזה אומר בכה ואף אחד מהם לא יודע מה באמת שלימות וטוב.
הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את תורתו שהיא תורה מדוייקת ומושלמת אמיתית לגמרי, כמו שהמתמתיקה כולם מבינים שאי אפשר לפרוך את זה, כך גם תורת משה, אלא שהיא עמוקה מני ים וארוכה מארץ מידה.
אדם שחושב שהוא יודע מעצמו את דרכי השלימות ועבודת ה’ אין לו שום שיכות לתורת משה.
ויותר מזה אפילו אדם שבירר מתוך התורה וטעה, הקדוש ברוך הוא מחשב את זה כמצווה, ואדם שלא בירר מתוך התורה גם אם בסופו של דבר עשה מצווה הקדוש ברוך הוא מואס בזה.
כתוב בהיכלות שיש מלאך מיוחד שתפקידו ליישר טעויות בני אדם שביררו מתוך התורה ואז גם הטעות שהאדם עשה, כיוון שהוא עשה את זה מתוך שכך היה בטוח שזה כוונת התורה זה רצוי ומקובל, אבל מי שאינו עושה את הדבר מפני שכך כתב לנו ה’ בתורתו אלא מפני שהוא – האדם רוצה בזה – זה לא מקובל אצל ה’.
תמיד ראוי לפני שעושה את המצווה לחשוב או לומר, אני עושה מעשה זה שכך ציווה ה’ יתברך בתורתו ושבגמרא פלונית יוצא שכך צריך לקיים את המצווה, מי שעובד את ה’ כך הוא יגיע לשלימות.
ומי שעושה דברים מפני הרגשותיו או לפי המזדמן או לפי הכוונות של אנשים לא אחראיים, שיידע שאי אפשר שיגיע לשלימות.
זה כמו מי שהולך במדבר לפי דעתו.
כל החסידים תולים את דבריהם באר”י, והם משקרים ובודים דברים מליבם, משום שאם האר”י היה כאן היה אומר לי יפה ונכון דיברת, האר”י לא התכוון לשנות שום דבר מהתורה.
האריז”ל חצי שנה לא טבל לקריו למרות שהיה מקיים כל שבת מצוות עונה, מפני שאמו צוותה עליו שלא לטבול מכיוון שחששה לבריאותו שזה יזיק לו. [מעשה זה מובא בשער המצוות, ובראשית חכמה].
וכתב רבי חיים ויטאל: אני מעיד שלא ירדה השגתו הרמה כלל בגלל זה.
מפני שהוא שקל הדבר במאזניים, טבילת עזרא – זה מעלה גדולה, אבל כיבוד אב ואם זה עשרת הדיברות, ורבנן בטלוה לטבילותא, ולבטל עונה אי אפשר, ולטבול לקריו אסור משום כיבוד אב ואם.
אם כן זה רצון ה’ שלא יטבול, לשקול הדברים במאזני התורה זה אל”ף בי”ת של היהדות.
החסידים במקומו היו טובלים מפני שהם אומרים שזה עניין גדול ונורא, והם לא מבררים מתוך התורה.
מה שאומרים שיש עניין ללמוד ביאר צייט פרק יש מעלין זה שקר גמור, אין שום הבדל בין זה לבין שאר המשניות, האם אתה יכול להוכיח שזה עניין גדול? התשובה היא לא.
אז אתה שקרן.
והם חושבים שהתורה היא רכוש פרטי שלהם לעשות כרצונם.
המשך לקרוא…
מתוך פורום חרדים, כאן.