הרב יצחק ברנד: האם באמת אסור לעלות להר הבית?

יש כהיום ויכוח גדול אם מותר או מצוה או אסור לעלות על הר הבית

הנושא של הרבנים שאוסרים, מתפצל לשני סוגיות נפרדות, אחד מצד חשש של טומאה, שנית מצד חשש של התגרות באומות.

עוד יש רבנים שטענו שהיה מעשה בהשר משה מונטיפיורי שרצה לעלות למקום המקדש ורצו להחרים אותו, ומביאים מזה ראיה שאסור לעלות להר הבית. אולם באמת אין מזה שום ראיה, ששם עלה לעזרה ולא רק להר הבית.

ונדבר מקודם על חשש טומאה, ועל המעשה של השר מונטיפיורי, ובסוף נדבר על חשש איסור להתגרות באומות.

בענין חשש של טומאה

הנה מפורש במשנה בגמרא וברמב”ם, שטמא מת מותר לעלות על הר הבית, וכל האיסור לעלות להר הבית הוא רק למי שטומאה יוצאת מגופו, כגון בעל קרי וזב לאיש וכן באשה בטומאה היוצאת מגופה. ועל זה מהני מקוה, (באשה הדברים הרבה יותר מסובכים בגלל ענין של פולטות ש”ז).

וכן אסור לעלות בנעלי עור, כמבואר במשנה (פ”ט דברכות).

משנה מסכת כלים (פרק א משנה ח) שטמא מת מותר בהר הבית: הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.

מסכת פסחים (דף סז עמוד א) נזיר (מה עמוד א) סוטה (כ עמוד ב): וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו – במחיצתו!

רמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו)הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

(הלכה טז) החיל מקודש ממנו שאין עכו”ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. השגת הראב”ד: החיל מקודש. א”א אף זה מדבריהם.

במשנה לא כתוב שבעל קרי אסור בהר הבית אולם בגמרא מפורש שאסור. מסכת פסחים (דף סז עמוד ב):אמר מר: זב וכל זב – לרבות בעל קרי. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. (שתי מחנות היינו מחנה שכינה שהוא עזרת ישראל, ומחנה לויה שהוא הר הבית).

וכך פסקו הראשונים, וא”כ צריך ללכת למקוה כשרה מדאורייתא ומדרבנן, וכן בהסרת חציצה. וכך כתבו כל המדריכים המבארים את הלכות הר הבית.

החששות

אולם נתעוררו כמה רבנים בכמה חששות. אחד מהם שלא יודעים מקום מקדש, כדי לאפשר למדוד איפה יצא מכלל חשש של חיל ועזרה.

וחשש שני הוא אולי בגלל מי שבאמת עולה בטהרה ובמקום שמותר, יבואו אחרים לעלות במקום שאסור או בלי טהרה.

הנה על חשש הראשון שאין יודעים מקום המקדש, יש כדי להסיר החשש הזה, שני סוגי ראיות.

ראייה אחת, שיש מסורת רצופה שתחת כיפה הסלע (כיפת הזהב) נמצא מקום קדשי הקדשים, ע”פ הדרב”ז, ויש לזה מאמר מפורט מהר יוסי פלאי, “המסורת-על-מקום-המקדש“. ועל זה סמכו כל גדולי ישראל שדנו להקריב קרבנות בזמן הזה כמו החתם סופר (שו”ת חת”ס יו”ד ס’ רל”ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון איש (אבן העזר ס’ ב’ ס”ק ז’).

ראיה שניה, מאמר מפורט מהרב זלמן קורן “חצרות בית ה’“, שלא יתכן כלל שקדשי קדשים נמצא במקום אחר חוץ מתחת כיפת הסלע משום שזה המקום הכי גבוה של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקדשי הקדשים היה במקום הכי גבוה, ע”ש באריכות.

על החשש השני, שאולי יבואו אנשים אחרים ויכנסו במקום שאסור לעלות או שיעלו בלי מקוה, כתבנו מאמר להוכיח שאין צריך לחשוש לזה, ואני מעתיק מה שכתבנו בענין זה בשנת תשס”ז:

מאמר על חשיבות עליה להר הבית, ולהסיר חשש שאחרים יבוא לעלות שלא בטהרה

הנה יסודי הדברים על הבעיות ועל החיוב והתועלת מזה נכתבו כמה ספרים, והספרים הכי מדוייקים הם ספר ‘אל הר המור’ ו’אל גבעת הלבונה’ שנכתבו ע”י הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי מיצהר. ספר אל הר המור הוא בפרטי דיני הלכה איך להיטהר במקוה ועד היכן מותר לעלות (דהיינו שצריך להתרחק מעזרת נשים ומן החיל ע”פ המשנה (כלים פ”א מ”ח) ורמב”ם (הל’ בית הבחירה פ”ז הל’ ט”ו-ט”ז) וכן יש שם מקורות נאמנים על מקום בית המקדש, והקדשי קדשים שהוא תחת כיפת הסלע. ואסור לעלות בנעליים, וכן לנשים אין אפשרות לעלות אל ההר במקום שיש בהם קדושת הר הבית, למעט לכלה ביום חופתה לאחר טבילה ולפני שנוגעת בבעלה.

(וצריכה אחר הטבילה לחכות עוד יום שיעבור שקיעה וצאת הכוכבים כדי שלא תהא חשש מחוסר כיפורים בצירוף טבולת יום, ע”ש בספר (ח”א פ”ה וח”ב פ”ד ע”פ הגמ’ נזיר מה. ותוס’ יבמות ז: ר”ה רבי וזבחים לב: ד”ה רבי), וכתבו שם שבגלל הסיבוכים לטהרת נשים אין כלל לאשה ליכנס להר הבית).

ספר ‘אל גבעת הלבונה’ מדבר על המצוה לעלות להר והתועלת שיש בזה.

ונציין מקור אחד ברש”י (ריש פרשת ויצא פסוק י”ז) וז”ל ואם תאמר, וכשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עיכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל וכו’ כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית א-ל וקפצה לו הארץ.

וכאן אני רוצה להתיחס בעיקר על בעיה שהרבה מגדולי ישראל חוששין מזה ואוסרין לעלות אף במקומות המותרים ע”פ דין, משום גזירה שיבואו אנשים אחרים ויעלו במקום שאסור לעלות ויבואו לידי כרת, וכן שיכנסו בלי לטבול כלל ובלי מורא מקדש.

וכאן נביא מקור שאין לחשוש לזה, ואדרבה מאותו מקור נלמד גם על החשיבות לעלות בתקופה שלנו (הסברה הובאה ב’אל גבעת הלבונה’ (עמוד 18) בשמי בקיצור וכאן נרחיב הדבר).

ע’ גמרא (שבועות טז ע”א): אבא שאול אומר שני בצעין (שדות מרעה) היו בהר המשחה (הר הזיתים)תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.

תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.

ומפני מה לא קידשוהו, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ושיר וכו’, ולמה הכניסוהו, מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם, עכ”ל הגמרא.

וביאור הענין, שקדשים קלים הותר לאכול רק בירושלים, ומי שאוכל חוץ לירושלים חייב מלקות (רמב”ם פי”א מהל’ מעשה הקרבנות הל’ ה’) וכדי שיהא נחשב המקום לקדושת ירושלים צריך לקדש במלך ונביא ואורים ותומים וכו’.

הנה, בבית ראשון היו כל אלו וקדשו בקדושת ירושלים גם חלק של הר הזיתים, אולם בבית שני היו חסרים כמה דברים ולא היה להם אפשרות להוסיף לקדש את ירושלים, וממילא קדושת ירושלים היה רק עד מקום שנתקדש בבית ראשון, ושם עשו חומה הראשונה.

אולם בכל זאת הוסיפו חומה נוספת בהר הזיתים להרחיב את ירושלים, וקראו התוספת ג”כ ירושלים, ועשו זה מפני פחד האויב שיבוא לשם, כי אילו היה האויב מתאחז שם, היה יכול לכבוש משם בקלות את כל ירושלים, וע”י שהרחיבו שם התאחזו היהודים שם.

אולם לכאורה לא היה צורך לקרות למקום ההוא ירושלים אלא סתם לבנות חומה, אבל מה שעשו כך, שאילו לא היו קוראים למקום ‘ירושלים’ לא היה לציבור מספיק מסירות נפש להאחז במקום הזה כי לא החשיבו את המקום לקדוש, על כן קראו למקום ג”כ ירושלים, אף שלא היה בו קדושת ירושלים ואסור לאכול שם קדשים קלים.

הנה מתוך הנהגה זו קרה מכשול, שעמי הארץ החשיבו למקום הזה לירושלים באמת ואכלו שם קדשים קלים ועברו על לאו דאורייתא.

וכתבו שם תוספות (ד”ה אלא בבני גולה) וז”ל אע”פ שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוהו כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש שם קדושה עכ”ל.

ולמדים מזה, שבמקום שיש אויבים שרצונם לכבוש את ירושלים, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש חזק לעמי הארץ שמקום זה חשוב מאוד וצריך למסור נפש עליו להתאחז שם, כדי שלא יבואו האויבים ויתאחזו בה ויכבשו את כל ירושלים.

וכל הדרוש לזה כלול ג”כ שלא להתחשב עם זה שיצא מכשול מזה שעמי הארץ יעברו מכח זה על לאו דאורייתא, והטעם בזה, ששמירת העיר שלא יבואו גוים ויתאחזו שם ויחריבו את ירושלים חשוב יותר ונחשב בגדר פיקוח נפש והצלת ירושלים וכיבוש א”י, ומוותרים למען זה על הקילקול שיצא מזה שאוכלים קדשים קלים חוץ לירושלים.

ואף שבודאי כל מה שאפשר להזהיר את העם שלא לאכול שם קדשים קלים צריך לעשות, מ”מ אם אין הדברים נשמעים, מניחים הדבר כמו שהוא ואין חוששין יותר לזה, וגם עושים פעולה לקרות למקום הזה ירושלים.

הנה אם הדבר הזה נכון להר הזיתים, בודאי נכון לענין הר הבית, דהיינו כשיש גוים שרוצים לכבוש את ירושלים ואת הר הבית, ודעתם שמשם יכבשו את כל ירושלים ואת כל א”י, ויש רפיון גם מצד ציבור היהודים לוותר על הר הבית לאויבים ח”ו, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש בלב היהודים שמקום זה שייך ליהודים ולא לאויבים כדי שימסרו נפש על זה, והדרוש לזה הוא עליה ליהודים להר הבית, ואף שיכול להביא לידי תקלה שיש שיעלו למקום שאסור לעלות, בחיוב לאו וכרת.

(בענין זה אין נפקא מינה בין לאו לכרת עי’ יבמות (קי”ט ע”א) מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי כרת מה לי לאו, (וע’ בזה במשנה למלך (פ”א בהל’ יו”ט הל’ י”ז)), וכ”ש כאן שהסיבה שאין לחשוש שיבואו לידי תקלה הוא משום שזה סכנה על כל ירושלים, דהיינו מצד פיקוח נפש וסכנת חורבן ירושלים וחיוב כיבוש א”י שדוחין שבת, אז בודאי שאין לחלק בין אם החשש תקלה הוא לאו או כרת).

וא”כ בזמה”ז שיש לצערינו משא ומתן על הר הבית למסור לגמרי לגוים, דהיינו למסור כל יש”ע כולל ירושלים עד הר הבית ועד בכלל (וגם הר הבית כבר מסרו למעשה באופן חלקי) – צריך לעשות כל הדרוש להכריז שהר הבית שייך ליהודים וזה ישפיע על דעת הקהל, ואז ימסרו נפש על זה.

ואף שאנו צריכים להזהיר שהעליה להר יהא הכל כפי דקדוק ההלכה וללכת רק בטהרה ובלי נעליים ובמקומות המותרים, מ”מ אין לחוש אם יצא תקלה מזה לעמי הארץ שלא יהיו נזהרים בכל אלו.

וממילא כשהמצב לא היה שהעליה יהא סיבה להצלת ירושלים, היו מבינים את אלו הרבנים שחששו מפני תקלה, מ”מ עכשיו בודאי גובר הסכנה על מסירת הר הבית לגוים, וממילא אין לחוש לתקלת איסור כרת לעמי הארץ כנ”ל.

וכבר היה מעשה בשנת תש”ס שראש ממשלה רצה לתת כל יש”ע עם חצי ירושלים לאויב, חוץ מהר הבית, ובגלל זה לא הסכים האויב, ונתבטל כל העסק, ויש שאלה ממה נתעורר ראש הממשלה שהר הבית שייך ליהודים יותר מכל מקום, והתירוץ הוא, מכח אלו שצועקים שצריך לעלות על הר הבית, ולא בא מכח אלו שאומרים שהר הבית ששייך ליהודים, זה רק בעתיד הנעלם כשיבוא משיח מופתי ויפול בית המקדש מן השמים ואין לנו שייכות עכשיו בענין זה.

אולם כמובן שדבר זה יפסקו רק רבנים שבאופן עקרוני מוכנים לבדוק כל הלכה לפי המצב של עכשיו, אולם מי שבשיטה מתבונן רק מה שפסקו בדור שעבר, ואינו מתחשב עם המציאות העכשוי, ואומר אנן יתמא דיתמא, אין לנו כח לחדש חידושים וכל הכח לפסוק הוא בגדר צאי לך בעקבי הצאן, בודאי שיפסוק שאסור לעלות על ההר, ועל זה נאמר (ר”ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך דהיינו שופט שרואה המציאות שבימיך וע”פ זה הוא שופט ולא לפי המציאות של פעם.

וכל שכן מי שבכלל לא מענין אותו בעיה של למסור שטחי א”י לגוים או שלא היה מוחה נגד זה כשהחריבו את גוש קטיף וצפון השומרון או שהיה מסייע באיזה דרך שהיא לחורבן, והוא טוען שכל ענין שמירה על א”י שייך להקב”ה, והוא כבר יסדר את הענין בדרך של משיח מופתי, ואין זה תפקיד שלנו לדאוג בשביל זה, אז בודאי אינו עומד לפניו בשאלת עליה להר הבית שני צדדים, דהיינו מצד אחד תקלת כרת ומצד שני סכנת חורבן ירושלים, אלא עומד לפניו רק צד אחד של תקלת כרת, ממילא ימשיך לפסוק שאסור לעלות על הר הבית.

אולם הפסק הזה הוא לא לפי מציאות העכשוי, וכבר ביררנו בכמה מאמרים שיש חיוב עכשיו לשמור על כל א”י.

היסוד של יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר”ה כ”ה.) למדים מן הפסוק (ש”א יב יא) וישלח ה’ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, והצד השוה בכולם שהצילו את ישראל מן הגוים, ויפתח התנגד להצעת מלך עמון של שלום תמורת שטחים (שופטים יא יג) ולחם נגדם, וגם החזירו בתשובה את עם ישראל, וממילא בזמן שנקודת הצלת כלל ישראל עומד על הפרק, מי שאינו הולך עם כיוון של יפתח, אינו בגדר יפתח בדורו. ואנו מתפללים שהקב”ה יביא לנו את המנהיג האמיתי, ואם לא נזכה לשמואל בדורו, יתן לנו עכ”פ יפתח בדורו.

וע’ בספר אל גבעת הלבונה שנתן עוד הרבה טעמים למה בזמננו נחוץ לעלות להר הבית ולמה אין בזה משום חשש שעי”ז יעלו אחרים במקום האסור.

עי’ בראיות חזקות על זיהוי מקום המקדש גם מבחינת הטופוגרפיה של ההר, ע”י הרב זלמן מנחם קורן בספר ‘בחצרות בית ה’ ‘ ובעיקר פרק ג’ ופרק ה’.

ע”כ המאמר שנכתב בשנת תשס”ז.

טומאת זיבה

יש עוד מי שחושש לטומאת זיבה שצריך מים חיים לטהר, אולם זיבה לא שכיח ולא חוששין לזה, כך מתבאר במשנה (מסכת טהרות פרק ז מ”ו): הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהן כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא.

תוספות יום טוב (שם): או אשה – פי’ הר”ב דשמא היא נדה או זבה משא”כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי’ הר”ב בפ”ה משנה ח’.

 המשך לקרוא…

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.

How Come Israel Never Gets Government Shutdowns?!

When Government Shuts Down

[Editor’s note: As we face another so-called government shutdown, some may recall that we’ve been down this road before. In this 1996 article, Lew Rockwell explains that government “shutdowns” are neither as unpopular or as troublesome, as the media and Washington politicians assume.]

According to official history, the 104th Congress doomed itself when it shut down the government to force its budget priorities on the president. People got up in arms and demanded that government be reopened. This taught the people and their representatives a valuable lesson. As much as we may complain, we truly need big government. Today, we all agree with the White House vow to never allow the government to shut down again.

Of course, everything about this story is nonsense. Shutting down the government was this Congress’s most noble act. Though the freshmen, who forced the closing against the leadership’s wishes, didn’t properly prepare for the inevitable response from the media and the bureaucracy, they were on the right track. It may have been the only principled act in two years of political compromise.

Moreover, nobody has produced a shred of evidence that the government shutdown was as unpopular as the media claimed it was. It was asserted daily, but never proven. Oh sure, we heard about how people couldn’t get passports, couldn’t get into Yellowstone, couldn’t see the Vermeer art exhibit at the National Gallery of Art. But what’s most startling is that the central government—which consumes 40 percent of the national wealth—wasn’t missed much at all.

There was a fiscal illusion at work. At issue was a budget authorization that entitled government to spend money before it was there to spend. But government could have reopened, and run based on present receipts. That way the budget would be immediately balanced. Everyone claims to want pay-as-you-go government, but nobody suggested this as an option. They acted as if debt finance is part of the natural law.

There is still more to learn about government during shutdowns. Consider what is known as the “Washington Monument Ploy.” When budget cuts are threatened, visiting hours at popular monuments are cut back. A budget cut is voted by Congress, or an insufficient increase, and moments later an official-looking official asks the assembled tourists to please disperse. Thanks to those greedy Congressmen, we’ve been denied essential funds.

The media are there to record every word, and conduct interviews to be broadcast on national television. Average people tell the reporter, “my family and I came all the way from Sacramento, but because of political bickering, our vacation has been ruined,” etc. The lesson is clear: Congress had better vote every dime the president demands or the People will strike back on prime time news. Sadly, this ploy works time and again.

Behind the scenes, the whole scenario has been orchestrated. There are very few things the federal government does that people directly benefit from. Among them are issuing passports, delivering the mail, running monuments and museums, and maintaining national parks. That’s precisely why they take the hardest hit.

Now, in running the Washington Monument Ploy, the White House has to be careful not to cause it to backfire. For example, if the mail stopped being delivered, the public might revolt against the Post Office itself, and fuel demands that it be privatized. The trick is to shut down services that affect a minority conspicuously, in ways the media can dramatize, but not generate anger against government itself.

What’s behind it all, of course, is the desire to keep the largess flowing, not to serve the public. If the feds wanted to serve the public, and Congress wasn’t authorizing new spending, they could divert money from services people don’t need (“Social Services for Refugees and Cuban/Haitian Entrants”) to those they do need (passports). Even better, a truly beneficent leader would simply give away control of monuments and passport offices to private entities to run for profit.

Here’s the irony. The services that people need most from government are the very ones that could easily be run privately. This follows by definition: if people want something, an entrepreneur is glad to make a profit providing it. On the other hand, the services people don’t need shouldn’t exist at all.

From a strategic standpoint, the government has the incentive to hold onto privatizable services like national parks because they are useful in times of government shutdown. It monopolizes some services just to keep the public from thinking they could get along without the government.

This is more than just a budget trick; it goes to the heart of nearly everything government does. Even at the local level, when budgets are cut, the first thing to get the axe are extended hours at the public library. Then the most popular periodicals themselves are canceled. Government, in its malice, gains more benefit from withholding useful services than providing them.

This is the very opposite of how private business operates. When a business has to cut costs, it looks for waste and inefficiencies, but it is loathe to cut consumer services. In fact, it might improve them if doing so is likely to bring in more revenue. Sticking it to the consumer would only create more losses and drive the company toward lower profitability.

With government sabotaging any attempt to cut its budget by cutting services people want, how can government budgets be successfully cut? There’s no easy answer—ideally the person doing the cutting would have massive power over the bureaucracy—but here’s the first step. All so-called essential government services should be privatized. That way government would no longer be seen as economically or socially essential.

Let’s start with the Washington Monument. There’s no excuse for not handing it over to a private company or association to run, just as Mount Vernon is run privately. Those who say it can’t be done haven’t noticed how many people visit that political temple every year.

But isn’t this monument a public good that people should have full access to? Granted. That’s why we need private enterprise, which always focuses on the public, to provide it. The same is true of the mails, national parks, passport offices, the Smithsonian, or any other good or service the government provides that people regard as necessary to their well being.

The advantage would be obvious. During the next government shut down—let’s hope it comes soon and stays long—the bureaucracy would have fewer means of demonstrating that we really need them. They will be reduced to showing how awful it is that the Indian and Native American Employment and Training Program has been shut down.

All of this presumes that government has no other means to fund itself during emergencies. Unfortunately, that is not true. During the 1995 shutdown, Treasury head Robert Rubin conspired with other government-financial elites to run the government on money looted from civil-service pension accounts, although this is illegal.

Then the bureaucracy gave Congress a sock in the chops by forwarding unearned back pay to the entire government workforce. The whole shutdown ended up as a paid vacation for the most despised class in the country. If anything about the shutdown inspired public anger, it was this above all. Sadly, the opposition party took the blame, and then let bygones be bygones.

The lesson of the government shutdown is not that people want it to stay open, always and forever, but that the world doesn’t fall apart when Uncle Sam takes the day off. Let’s give him the next century or so, see how the people on their own can restore prosperity and liberty. With no taxes to pay, there’d be plenty left over to pay even exorbitant admission fees to the Washington Monument.

From LRC, here.

אם כבר לברוח, אז מהחטא! – שיר ישי ריבו

ישי ריבו – לשוב הביתה | ishay Ribo – Lashuv Habaita

Published on Nov 29, 2017

סינגל שני מתוך אלבום שלישי שצפוי לצאת באביב הקרוב..

לינק לכל ההופעות:

http://digitalshow.co.il/lp/

13.2 שלישי

ברקה -באר שבע

https://www.barakalive.co.il/event/1035

7.3 רביעי

זאפה ירושלים

 https://goo.gl/TKC1mV

8.3 חמישי

זאפה תל אביב

 https://goo.gl/Dct4tb

20.3-שלישי

זאפה הרצליה

 https://goo.gl/hVDAEP

להורדה והאזנה לשיר החדש ב Apple Music ו Itunes:

http://apple.co/2k9bkOe

להאזנה לשיר החדש ב Deezer:

http://bit.ly/2jviHeS

מילים: ישי ריבו

לחן: ישי ריבו ומאור שושן

עיבוד והפקה מוזיקלית : ישי ריבו ומאור שושן

לשוב הביתה

הגיע הזמן להתעורר

לעזוב הכל להתגבר

לשוב הביתה לא לחפש מקום אחר

הגיע הזמן להשתנות

גם אם פספסנו כמה תחנות

אפשר לרדת יש רכבת חזרה לשכונות

הכל אפשר רק אם נרצה

המחפש תמיד מוצא

גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה

דלתות שמיים לא ננעלו

כשהבן קורא הצילו

אז אבא שבשמיים מגיע אפילו

פזמון

אפילו שעשינו משהו רע

הוא מוחל וסולח מוחל וסולח

מושיט  ידו לעזרה ונותן ברחמיו

את הכח לתקן ולשוב אליו

הגיע הזמן להתחרט אם כבר לברוח אז מהחטא

אם כבר לקחת אז לקחת בשביל לתת

וזה הזמן להתקרב לא לפחד מהכאב

ואם לתת  אז כבר לתת מכל הלב

הכל אפשר רק אם נרצה

המחפש תמיד מוצא

גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה

דלתות שמיים לא ננעלו

כשהבן קורא הצילו

אז אבא שבשמיים מגיע אפילו

גיטרות : עמית יצחק

בס : שחם אוחנה

תופים וכלי הקשה : גלעד שמואלי

פסנתר כנף: דוד איכילביץ׳

תכנותים וקלידים : מאור שושן

חצוצרה: ארד ייני

שריקה: מורן דוד

קולות : ישי ריבו אור פריי ומאור שושן

תופים הוקלטו באולפני ברדו ע״י שי סיוון

פסנתר הוקלט ע״י דוד יעקובוביץ

באולפני סל הקול סטודיו

הקלטות נוספות באולפן של מאור שושן

מיקס : שי סיוון

מאסטרינג : ארן לביא

גראפיקה :אורית מילר

הופק ע״י ישי ריבו הפקה עצמית

להזמנת הופעות : יהודה קלמן

0544254444

yehuda.kalman@gmail.com

ניהול מדיה: אביחי גרפי

ג׳ירף ניו מדיה | Giraffe New Media

054-9001516

יחסי ציבור : מורן פז

טלפון: 03-5610288

מייל: info@moranpaz.com

יחסי ציבור נוספים : קובי סלע

pr@kobis.co.il

 054-2111226

ניהול:אור דוידסון

טלפון:054-6277720

מייל:or@ordavidson.com

מאתר יוטיוב, כאן.

Fred Reed: Victory and Defeat Are Equally Odious

Send Money

An Inside Look at the Defense Industry

In early 2035, the thirty-fourth year of the war against Al Qaeda,  the Pentagon issued a White Paper saying that the F35 Raptor, the front-line fighter plane of the United States, was nearing the end of its useful life and needed to be replaced. Not everyone agreed. Various budget-cutting organizations argued that the Raptor had never been used and thus no one could tell whether it had a useful life. Anyway, the job of the Air Force, killing third-world peasants and their families, had been co-opted by drones. America didn´t need a new fighter, said the critics.

The Air Force countered that the new plane would look feral and make loud, exciting noises. To this, critics could find no rejoinder. Design studies began.

An early question was what to call the new fighter. By tradition, aircraft were named after aggressive but unintelligent birds (F-15 Eagle, F16 Fighting Falcon), unpleasant animals (AH-1 Cobra, F-18 Hornet) ghosts (F-4 Phantom, AC-130 Spectre) or Stone Age nomads (AH-64 Apache). However, something with more pizzazz was needed to get funding through Congress.

Discussion ensued. Suggestions were solicited from The Building, as the Pentagon calls itself. These ran from “F-40 Screaming Kerblam” to the politically marginal “Horrendous Dyke,” whose author believed that it would depress enemy fliers. Going with zoological tradition, the Air Force wanted to call it the Rabid Bat. A congressional wag weary of military price tags  suggested “Priscilla,” because that no pilot would then go near it and the country would be spared the expense of wars.  (His idea of painting it in floral patterns was not taken seriously.)

A national transgender- advocacy  group favored “Susan B. Anthony,” but this was held to be disrespectful of Ebonics, and in any event Anthony might be Susan. It was hard to tell about these things.

The Air Force prevailed. The Rabid Bat was born.

Squabbling over specifications immediately began. Lockheed-Martin and Boeing Military Aircraft, both expected to bid, wanted a cruising speed of Mach 13, as this was technically impossible and would allow them to do lucrative design work until the entropic death of the solar system. A time-honored principle of governmental contraction is that if you are paid to solve a problem, the last thing you want is to succeed, because you then stop getting paid. This explains the anti-ballistic-missile program, racial policy, and Congress.

The matter of social consciousness arose. Half of the fighter pilots were women, as prescribed by law in 2016. To facilitate gender equity, a bracket in the pilot´s seat was mandated, to hold a telephone book for the flier to sit on so she could see out the windshield.  Since many pilots were single moms, the design included a drop-down changing table in the cockpit.

These gender-friendly measures were championed by Dacowits, who is not a Polish mathematician but the Defense Advisory Committee on Women in the Services. These ladies subscribe to the principle that if a thing weighs more than twenty pounds, it ought be left on the damned truck.

All buttons and switches on the Rabid Bat were to be labeled in English, Spanish, Choctaw, and Tloxyproctyl. This latter was the language of an obscure tribe of seven primitives in the Amazon rain forest. Tloxyproctyl  consisted of seven words, none of which meant anything. The tribe had been discovered when one of its members, named Wunxputl, had fallen into the Atlantic atop a log and washed up on Miami Beach. Thinking that an airliner he saw must be God, he enlisted in the Air Force. The EOST (Ethnic Outreach and Sensitivity Training) program had done the rest.

Secondary considerations were next addressed, such as speed, range, armament, and stealth. Critics again pointed out that none of these mattered, since Afghan weddings and lightly armed peasants could be blown up more cheaply with drones, which in any event were more agile than great honking piloted fighters. In fact, Reytheon was working on wedding-recognition software, which went swimmingly and was only 1700% over budget. A maverick in Congress suggested that the Rabid Bats be lined up on a runway and used as planters for geraniums, but was not taken seriously.

Lockheed-Martin said that the price of the program would only be about $987 billion, a steal. Historically-minded critics predicted that after the program was too far along to be abandoned, Lockheed-Martin would discover that the price would be…heh…rather more. This is a standard part of military contracting, with its own accounting category.

A prototype was duly built. Early flight trials began. It was then discovered by the investigative reporter Nickolas Fervently of the New York Times that due to a design error, the guns of the Rabid Bat pointed backward. A redesign, his sources had told him, would cost about $345 billion.

A flap ensued. It sufficiently threatened the flow of funds that Lockheed´s CEO, E. Johnston Farad, called a press conference. “It is necessary to understand the truly revolutionary nature of this aircraft,” he said, “It is so stealthy that the enemy will not detect the Rabid Bat until it has dropped its bomb load. Consequently, it will only use its guns to fire backward at a pursuing enemy.” Congress was so impressed by this advance that it increased the buy by forty aircraft.

Critics persisted in pointing out that the Rabid Bat was simply unnecessary.  Moslem goat-herders were already being efficiently slaughtered by psychopaths sitting at screens in the CIA headquarters in Langley, Virginia. Lockheed responded that by pure happenstance, parts for the plane were to be manufactured in all fifty states, creating jobs. The plane was thus seen by all fifty governors to be essential to national security.

Reporter Fervently of the NYT looked suspiciously at the massive plant being built in West Virginia to make special tires for the plane. Production would be 431 tires per Rabid Bat per year. He wrote a column suggesting that the Rabid Bat would be the first combat eighteen-wheeler.  He was dismissed as a crank. Surely, said Lockheed, it never hurt to have enough tires.

Conservative senators replied that Fervently obviously hated America and wanted it conquered and enslaved by enemies surrounding the country. Fervently pointed out that the United States was surrounded by Mexico, Canada, and two oceans. Mexico would not conquer America and thus disrupt its biggest drug market, and Canadians needed overflight rights to Cancun in winter. These considerations ensured amity.

The noted military scholar Damian Isby at the Rand Corporation circulated an eyes-only paper saying that the military irrelevance of the Rabid Bat was vital to the health of the defense industry and thus to national security. To the arms makers, he said, victory and defeat were equally odious, as both reduced the purchase of weaponry. A good war was an interminable war. The Rabid Bat, having no military purpose, would not upset the balance with the Taliban, and would thus keep America free.

Serial production began. The Republic was safe.

From Lewrockwell.com, here.

הפסיקו “להסדיר” ותנו לשוק להסתדר!

היכן שיש נוסעים (ביקוש) – תמיד יהיו מסיעים שיתפרנסו מהסעות. כל מונית או חברת אוטובוסים שתבחר לעצמה קווים ותעריפים. אין צורך בבחישת פוליטיקאים.

בפוסט הקודם כתבתי על הרגולציה בענף המוניות שמפעילה מדינת ישראל ושר תחבורתה, כץ. זוכרים? לא יותר משתי נסיעות שיתופיות ביום, וחלילה – ללא רווח (רק כיסוי הוצאות).2430

לא רק את המוניות “מארגן” לנו כץ, אלא גם את מוניות השרות, בהן עשה “רפורמה“. 1700 קווי מוניות שרות אמורים להתווסף ל- 800 שקיימים כבר היום. הוא ממציא קווים ומסלולים חדשים, מפרסם מכרזים, מוסר קווים לזכיינים מאושרים, קובע מחירים ואמצעי תשלום (כרטיס רב-קו, אבל רק בימי חול).

עיסוק לגמרי מיותר ומגביל. היכן שיש רק זכיין אחד שרשאי להפעיל מוניות שרות יש גם “מחיר אחיד ומאושר” ששר התחבורה קובע – בהכרח, מחיר גבוה ממחיר השוק. המדינה לא צריכה לעסוק כלל בהסדרת התחבורה הציבורית. כל מונית (שרות או לא) תיסע באיזה קווים שהיא בוחרת, בלי הגבלה ובלי קביעת מסלולים ותעריפים על ידי המדינה.

היכן שיש נוסעים (כלומר יש ביקוש) תמיד יהיו מסיעים (שינסו להתפרנס מהנוסעים) ותהיה תחרות שתבטיח את המחיר הנמוך האפשרי. בשוק חופשי הכול מסתדר מאליו, אין צורך בהתערבות הממשלה. אין צורך בקביעת קווים, פרסום מכרזים, קביעת זכיינים וקביעת תעריפים. רגולציה ממשלתית עולה לנוסע כסף. היא מגדילה את הוצאות ספקי השרות, ומעלה את מחיר השרות לטובת הזכיינים הבלעדיים (חברות המוניות) שנהנות ממונופול בקווי הזיכיון בחסות הממשלה.

פוליטיקאים, כמובן, אוהבים ל”הסדיר” דברים. למה? ראשית, כדי להצדיק את קיומם ולהגדיל אפשרויות הפרנסה שלהם (של הפוליטיקאים). כל תחום עיסוק כזה מגדיל את מספר המועסקים ישירות בפוליטיקה (תפקידי שרים) ובעקיפין- כל ה”עוזרים” ושאר פקידי המדינה. שנית, ככול שהשר חולש על “הסדרה” גדולה יותר – גדל מספר הכפופים לו, מתרחבת סמכותו וגדל כוחו וכך גם מעמדו הפוליטי. ככול שיותר אנשים וענפים תלויים בשר לפרנסתם, גדל מספר טובות ההנאה שהוא מחלק, ובכך גדלה התמיכה בו בקרב המצביעים – אלה שנהנים מההטבות על חשבון הציבור. כנהוג במקומותינו (ובכל העולם) יש גם מעטפות כסף שמחליפות ידיים. הרי בשביל זה הפוליטיקאי קיים. לכן הוא מתרוצץ כמו עכבר מורעל מחתונה לבר מצווה, בשביל זה הוא מגיע לאספות, לוחץ אלפי ידיים, נואם ומתאמץ. וכי כדי לשרת את הציבור הוא מתאמץ? אל תצחיקו אותי. הוא משרת את עצמו. לכן כל הפוליטיקאים מחפשים תמיד ל”הסדיר” (להטיל רגולציה) כמה שיותר – יותר “הסדרה” משמעותה יותר כוח, יותר מעטפות וכיבודים.

יעקב

מאתר קו ישר, כאן.