מה זו “פרדיגמה תורנית”? כיצד זה מתבטא בחיי היומיום שלנו? ומה ההשלכות של זה על חיי התורה והמצוות שלנו?
מהי פרדיגמה?
בואו נתחיל בהגדרה של המושג “פרדיגמה”. פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, או מודל מחשבתי, שדרכו אנחנו מפרשים ומבינים את המציאות סביבנו. כדי להמחיש את המושג הזה, אני רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין שנערך בארצות הברית.
הניסוי עם הקופים
בניסוי זה, הכניסו חמישה קופים לכלוב גדול. במרכז הכלוב הציבו סולם גבוה, ובראשו שמו אשכול בננות. כשאחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננות, המדענים הפעילו מתזים שהתיזו מים קרים על כל הקופים בכלוב. זה היה מאוד לא נעים עבורם.
אחרי כמה ניסיונות כאלה, כל פעם שקוף אחד ניסה לעלות על הסולם, שאר הקופים היו מונעים ממנו לעשות זאת. הם פיתחו מעין “הבנה” שטיפוס על הסולם מוביל לתוצאה לא נעימה לכולם.
המעניין הוא מה שקרה אחר כך. המדענים החליפו אחד מהקופים המקוריים בקוף חדש שלא חווה את המים הקרים. כשהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, שאר הקופים מנעו ממנו לעשות זאת. הם המשיכו להחליף את הקופים אחד אחרי השני, עד שבסוף היו בכלוב חמישה קופים חדשים שמעולם לא חוו את המים הקרים.
ובכל זאת, אף אחד מהקופים לא ניסה לטפס על הסולם. אם היינו יכולים לשאול אותם למה, סביר להניח שהתשובה הייתה: “ככה זה פה. זה מה שאנחנו עושים”.
פרדיגמות ביהדות
עכשיו, בואו נחשוב איך זה מתקשר אלינו, לעולם היהדות. יש הרבה שאלות שעולות בתקופה שלנו, שאלות כמו:
– למה אסור לעלות להר הבית?
– למה לא לשים תכלת בציצית?
– למה אנחנו לא כובשים את כל חלקי ארץ ישראל השלמה?
– למה אנחנו לא בונים את בית המקדש?
– למה אנחנו לא מקריבים קורבן פסח?
כשאנחנו שואלים שאלות כאלה, בד”כ התשובה הסופית, אחרי שמורידים את כל הפלפולים, היא פשוט: “ככה זה. זה מה שהתרגלנו במשך 2000 שנה. אל תבוא עכשיו ותעשה בלגן”.
הפיל והיתד – הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן
כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם? כשהייתי בן חמש או שש סמכתי עדיין על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם שידע את התשובה: “הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד”. עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד… אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
שתי גישות ביהדות
כשמדובר בהתמודדות עם שאלות כאלה ועם שינויים בעולם, יש שתי גישות עיקריות ביהדות:
הגישה המקובעת: גישה זו אומרת שמה שהתרגלנו עד עכשיו במשך 2000 שנה, זה מה שאנחנו עושים. אל תפריע. אם אתה חסיד, יש לך את הרבי שלך. אם אתה דתי לאומי, יש לך את התורה של הרב קוק. אם אתה תימני, יש לך את הפוסקים שלך. אבל אל תזוז ממה שהיה עד עכשיו. אל תעשה בלגן בעולם ההלכה.
הגישה הבודקת: גישה זו אומרת שזה יפה מאוד מה שהתרגלנו, אבל יש דברים שמשתנים. כשעלינו לארץ ישראל, למשל, היינו צריכים להתחיל להתרגל להלכות של תרומות ומעשרות. כשהתגלה החילזון של התכלת, היינו צריכים לברר את העניין. כשהומצא החשמל, היינו צריכים לבדוק איך ההלכה מתייחסת אליו.
הבעייתיות בגישה המקובעת
הבעיה עם הגישה הראשונה היא שהיא עלולה לגרום לנו לא לקיים מצוות שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו בהן. למשל, אם אנחנו מאמינים שהמשיח יבוא ויפתור את כל הבעיות, אנחנו עלולים להימנע מלקיים מצוות כמו תכלת בציצית, בניית בית המקדש, או יישוב ארץ ישראל.
זה יוצר מצב אבסורדי שבו האמונה שלנו במשיח גורמת לנו לא לעשות מצוות. זה משהו שהוא מאוד מוזר ובעייתי.
חשיבות התורה שבעל פה
זו בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבעל פה. הוא נתן אותה בידי חז”ל ואמר לנו “לא תסור ממה שחז”ל אמרו לך ימין או שמאל”. אנחנו חייבים להקשיב לתורה שבעל פה, לא רק למה שכתוב בתורה שבכתב.
התפקיד של התורה שבעל פה הוא לבדוק מה המצב בכל דור. אנחנו רואים גזרות שחכמים תיקנו שהצילו את היהדות באותה תקופה, וגזרות שחכמים תיקנו והם ביטלו כי ראו שעם ישראל לא היה מסוגל לקבל את הגזירה הזאת.
זה התפקיד של התורה שבעל פה – לבדוק את ה”דופק” של אותו דור. זה משהו שהוא לא מקובע, וזה משהו שהוא מדהים לראות אותו מול אומות אחרות ודתות אחרות.
דוגמאות להתגברות על קיבעון מחשבתי ביהדות
יש לנו הרבה דוגמאות ביהדות להתגברות על קיבעון מחשבתי:
רבי עקיבא:התחיל ללמוד תורה בגיל 40, שובר את הפרדיגמה שלימוד תורה מתחיל רק בגיל צעיר.
תנועת החסידות:הופעתה במאה ה-18 הייתה שבירה של פרדיגמות קיימות בעבודת ה’.
תנועת המוסר:רבי ישראל סלנטר הדגיש את חשיבות העבודה על המידות, מעבר ללימוד הגמרא המסורתי.
הרב קוק:ראה בציונות החילונית ערך דתי, בניגוד לרבים מבני דורו.
שינוי ביחס לנשים:החל עם הקמת בית יעקב על ידי שרה שנירר והמשיך עם התפתחות מדרשות ומוסדות לימוד גבוהים לנשים.
דוגמאות מעולם ההלכה
גם בעולם ההלכה אנחנו רואים דוגמאות רבות לפתיחות ולהתאמה למציאות המשתנה:
היתר המכירה:הרב יצחק אלחנן ספקטור הציע את “היתר המכירה” כפתרון לקשיים הכלכליים של החקלאים בארץ ישראל בשנת השמיטה.
תקנת הפרוזבול:הלל הזקן תיקן את הפרוזבול כדי לאפשר גביית חובות לאחר שנת השמיטה, תוך התאמת ההלכה למציאות הכלכלית המשתנה.
השימוש במיקרוגל בשבת:הדיון ההלכתי סביב השימוש במיקרוגל בשבת חייב חשיבה על הגדרת “בישול” בהלכה.
מכירת חמץ:הפתרון ההלכתי של מכירת חמץ לגוי לפני פסח מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים תוך שמירה על עקרונות ההלכה.
היתר עסקא:פיתוח “היתר עסקא” כפתרון לאיסור ריבית מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים מודרניים.
מכשירי גרמא:הפיתוח של מכשירים המבוססים על עקרון ה”גרמא” (פעולה עקיפה) לשימוש בשבת מדגים חשיבה יצירתית בניסיון לגשר בין הלכות שבת לבין צרכי החיים המודרניים.
הסכנה של קיבעון מחשבתי
כדי להבין את הסכנה של קיבעון מחשבתי, בואו נסתכל על כמה דוגמאות מעולמות אחרים:
בעולם העסקי
קודאק:חברה שהייתה מובילה בעולם הצילום, אבל נכשלה להסתגל למעבר לצילום דיגיטלי.
בלוקבסטר:דחתה הזדמנות לרכוש את נטפליקס ב-50 מיליון דולר בשנת 2000, כי לא האמינה בעתיד של שירותי סטרימינג.
נוקיה:הייתה המובילה העולמית בשוק הטלפונים הניידים, אבל לא הצליחה להסתגל למגמת הסמארטפונים.
אנציקלופדיה בריטניקה:לא הצליחה להסתגל לעידן הדיגיטלי ואיבדה נתח שוק משמעותי לוויקיפדיה ולמקורות מידע מקוונים אחרים.
בזוגיות
קיבעון מחשבתי בזוגיות יכול להוביל לבעיות כמו:
קושי בפתרון קונפליקטים
חוסר הבנה שיש התפתחות ושינוי
קושי בהסתגלות לשינויים
לדוגמה, אשתו של יאיר לפיד מספרת בספרה שבמשך שנים לא קנתה וילונות לבית. למה? כי בשנה הראשונה שהתחתנה, יאיר אמר לה שהוא לא מסוגל לראות וילונות בסלון. עשר שנים אחר כך, כשהיא אמרה לו שהיא חייבת וילונות, הוא אמר לה “סבבה, תקני וילונות”. כשהיא שאלה אותו “אבל אתה אמרת שאתה לא מסוגל לראות וילונות”, הוא ענה “אני לא זוכר שאמרתי אי פעם משהו על וילונות”.
זו דוגמה מצוינת לאיך אנחנו יכולים לכלוא את עצמנו בתוך תפיסות ישנות, גם כשהמציאות משתנה.
בחינוך ילדים
קיבעון מחשבתי בחינוך ילדים יכול להוביל לבעיות כמו:
תיוג ילדים (למשל, “הילד החכם” או “הילדה האמנותית”)
דגש יתר על הישגים במקום על תהליך הלמידה
חוסר עידוד ללקיחת סיכונים
קושי בהתמודדות עם כישלונות
הדג והצנצנת
יש משל ידוע על דג בצנצנת זכוכית. הדג שוחה סביב ומדי פעם מנסה לצאת, אך נתקל בדופן הזכוכית. לאחר זמן מה, הדג מפסיק לנסות ורק שוחה במעגלים בתוך הצנצנת.
אם נעביר את הדג לאקווריום גדול יותר, הוא ימשיך לשחות באותו מעגל קטן כאילו הוא עדיין בצנצנת. הדג הגביל את עצמו בהתאם לניסיון העבר שלו, למרות שהמגבלה הפיזית כבר לא קיימת.
זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו נתקעים בפרדיגמות ישנות. אנחנו ממשיכים לפעול כאילו המגבלות הישנות עדיין קיימות, גם כשהמציאות השתנתה.
הסכנה של ראייה צרה
אחת הסכנות הגדולות של קיבעון מחשבתי היא ראייה צרה. זה מזכיר לי את הסיפור על רבי זכריה בן אבקולס, שעליו נאמר בגמרא: “ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו” (גיטין נה-נו).
רבי זכריה בן אבקולס התמקד בפרט קטן של ההלכה, בזמן שכל הגורל של עם ישראל היה מונח על כף המאזניים. זו דוגמה קלאסית לראיית מנהרה – כשאתה רואה רק משהו מאוד קטן ומצומצם, במקום להרחיב את המבט על כל התקופה ולהבין מה השם רוצה מאיתנו באותו רגע.
הצורך בראייה רחבה
בטירונות מלמדים אותך שכשאתה מסתכל דרך הטריג’יקון (כוונת הרובה), אתה רואה רק חלק קטן מהשטח. לכן, אתה חייב כל כמה שניות להרים את העיניים מהטריג’יקון. למה? כי יכול להיות שבטריג’יקון אתה רואה את המחבל, אבל אולי יש לך סלע מול הקנה של הנשק שאתה לא רואה, או אולי חבר שלך באמצע הריצה ועוד שנייה הוא יעבור מול הכוונת.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בחיי התורה שלנו. כן, צריך להתעמק בפרטים הקטנים של ההלכה. אבל תמיד, תמיד צריך להרים את העיניים ולראות את התמונה הגדולה.
הדוגמה של הר הבית והכותל
הדוגמה שהכי כואבת לי, והכי משפיעה עלינו ברגעים אלו, היא מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים.
אחרי 19 שנים, הצנחנים שחררו את הר הבית. וממש כמו הדג בצנצנת, מה עם ישראל עשה? רץ לכותל. הרב ישראל אריאל, שהיה חלק מהצנחנים ששחררו את הר הבית, קורא לזה “קפנדריא היסטורית”.
“קפנדריא” היא מושג הלכתי שאומר שאסור להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך. אתה לא יכול להיכנס מפה ולקצר את הדרך דרך בית הכנסת כדי להגיע לגינה בחוץ. זה לא מכבד – בית הכנסת הוא לא שביל קיצור.
הרב אריאל אומר שזה בדיוק מה שעשינו אחרי מלחמת ששת הימים. הגענו להר הבית – המקום הכי קדוש – והמשכנו לכותל. כאילו הר הבית הוא רק קיצור דרך בדרך לכותל.
אז מה היינו צריכים לעשות? היו שתי אפשרויות:
אם לא ידענו מה לעשות עם הר הבית מבחינת בית מקדש, בירורים הלכתיים וכו’ – היינו יכולים לשים שם שומרים מסביב עד שנמדוד את הגבולות. היינו יכולים לשים שם בתי כנסת עד איפה שמותר לכל הדעות, ולברר את זה לאט לאט עם הרבנות הראשית.
אם הגענו למסקנה שאפשר לבנות בית מקדש (כי טומאה הותרה בציבור, או מסיבות אחרות) – אז היינו צריכים לבנות בית מקדש.
אבל מה עשינו? רצנו לכותל. למה? כי זה מה שהתרגלנו. כמו הדג בצנצנת, המשכנו לשחות במעגלים הקטנים שהתרגלנו אליהם, גם כשהמציאות השתנתה לחלוטין.
הצורך בהתעוררות
אני חושב שעכשיו, כשאנחנו קוראים בקינות של תשעה באב “דברו על לב ציון. וקראו אליה. והסירה שמלת שביה מעליה” – אנחנו צריכים להבין שזה קשור למושג הזה. היתה לנו “שמלת שבי” תודעתית במשך 2000 שנה, ועכשיו צריך לדבר אל עם ישראל ולשחרר אותו מזה, לאט לאט.
זה לא אומר להיות רפורמי. זה לא אומר לזלזל בגדולי ישראל. להפך – זה אומר להציק לגדולי ישראל כמה שיותר, עד שאנחנו מקבלים תשובות. מה נכון? מה לא נכון? באילו שלבים? איך לעשות את הדברים?
אנחנו כן צריכים התעוררות. אנחנו כן צריכים לפתוח את הסוגיות האלה כל פעם מחדש. אנחנו כן צריכים לבדוק מה השם אלוקינו שואל מאיתנו, כל פעם מחדש.
בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא: האם אנחנו דתיים, או האם אנחנו עובדי ה’?
אם אני דתי, אז אני פשוט עושה מה שאני רגיל. אבל אם אני עובד ה’, אז אני כל הזמן בודק מה ה’ רוצה ממני עכשיו.
אם הרופא אומר לי לאכול ביום כיפור, והרב מאשר את זה, אבל אני אומר “מה פתאום שאני אוכל ביום כיפור? אין מצב!” – אז אני לא עובד ה’. אני פשוט דתי, מקובע בהרגלים שלי.
אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים, כל הזמן בודקים, כל הזמן שואלים את עצמנו: מה ה’ רוצה מאיתנו עכשיו? איך אנחנו יכולים לעבוד אותו בצורה הכי טובה במציאות המשתנה שלנו?
זו המשימה שלנו. זה האתגר שלנו. וזו הדרך שבה אנחנו יכולים באמת להיות עובדי ה’, ולא רק אנשים שמקיימים מצוות מתוך הרגל.
יהי רצון שנזכה כולנו להיות עובדי ה’ אמיתיים, פתוחים לשמוע את דבר ה’ בכל דור ודור, ולקיים את רצונו בלב שלם.
הרב יצחק ברנד הוא רב חרדי לכל דבר, ולא מהמתונים שבהם. הוא תושב השכונות החרדיות בירושלים, מתנגד ככלל לחבישת פאות נוכריות ולמכירת חמץ – ולצד זאת עולה יום־יום להר הבית
במבטא יידישאי כבד ובהברה אשכנזית הרב יצחק ברנד משיב מלחמה למתנגדי העלייה להר הבית בתוך בית המדרש. הוא בן 75, נולד בשווייץ וכשעלה ארצה למד בישיבת פוניבז’. הוא הקים כמה מוסדות לימוד חרדיים, ואת הגותו ההלכתית הוא מציג באתר האינטרנט ששמו “בריתי יצחק”, כשם ספריו. מאז נחשף לנושא לפני כשלושים שנה ובירר אותו הלכתית, הוא עולה להר הבית, אך בשלוש השנים האחרונות – מאז עבר מעמנואל להתגורר בשכונת מאה שערים בירושלים – הוא עולה להר הבית מדי יום ביומו.
“אנחנו לא מתגרים בגויים אלא הגויים מתגרים בנו”, הוא עונה לטענה המקובלת על החרדים המתנגדים לעלייה להר ולשאר “התגרויות” בגויים. “המקום הזה שלנו, וממילא הגויים מתגרים בנו. בכלל, איסור ההתגרות בגויים לא קיים היום. הוא נאמר במקורו רק לגבי שלוש אומות – עמון, מואב ואדום, כי היה להן חלק בארץ ישראל. בכל אופן, ודאי שלגויים אסור להתגרות בנו”.
טוענים נגד העולים להר שכל גדולי הדור אסרו עלייה להר הבית.
“הרב יצחק יוסף טען שרב שמתיר לעלות להר הוא רב מליגה ד’. זאת אומרת שמי שמתיר איננו רב. לכן יש רבנים שמתירים לעלות, אבל שותקים כי חוששים שיפסלו אותם. יש רדיפות עצומות נגד כל רב שמתיר עלייה להר. אותי עצמי כמעט הרגו בגלל זה. ביזו אותי. ‘גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. וה’ א־לוהים יעזור לי'”, הוא מצטט מספר ישעיהו. “זה כפשוטו התקיים בי. כמעט שהרגו אותי בבית המדרש שלמדתי בו. יש יהודי אחר שכמעט שרפו אותו. שברו לו את הצלעות בגלל זה. אלה מקרים חריגים, אבל בדרך קבע משפילים רבנים שחושבים שמותר לעלות להר”.
למה דווקא הנושא הזה מוציא גורמים דתיים מסוימים מכליהם, אני שואל אותו. מנין השנאה? הרב מזכיר בתשובתו שדתיים היוצאים בשצף קצף נגד העלייה לא הזדעקו על מינויו של להט”ב ליושב ראש הכנסת או על שיתוף פעולה עם מחללי שבת. “לא כואבת להם העבירה על איסור כרת כביכול”, הוא מסביר, “אלא דווקא קיום המצוות בעצם העלייה להר. הם לא רוצים לחדש מצוות שלא היו נהוגות עד היום. למה יש שצועקים נגד חידוש פתיל התכלת בציצית? הרי גם אם זו לא התכלת האמיתית אין בכך שום בעיה הלכתית. התשובה היא שזה מעורר בהם תחושה שאנחנו בתהליכי גאולה. השדר של העולים להר הוא שתפקידנו לקדם את קיום כל המצוות שלא היה אפשר לקיים במשך הגלות. לאט־לאט נחדש גם את הקרבת הקורבנות ואת בית המקדש.
“אבל המתנגדים לא מוכנים לקבל את ההנחה שיש לנו תפקיד בהבאת הגאולה. הם אומרים שאסור לעלות להר עד שיבוא משיח. לאיזה משיח הם מצפים? למשיח ניסי שלא קשור לעולם שלנו. אם יבוא משיח כדרך הטבע של היום – שיש אפשרות שפשוט ייבחר בבחירות – קיים חשש שהם ידחו אותו. האמת היא שגם אם יעשה מופתים זה לא בהכרח יעזור, הם עלולים לא לקבל אותו. בקיצור, צריך לקיים את המצוות בלי קשר לשאלת הגעת המשיח, והמשיח יגיע מתי שיגיע. כתוב בתורה ‘לא תנסו את ה”, והרמב”ן מפרש זאת כאיסור להתנות את שמירת המצוות בקיום אותות ומופתים”.
לדעתך קיים דמיון בין רבנים שאסרו בעבר לעלות ארצה ובין האוסרים כיום עלייה להר הבית?
“יש קשר ביניהם. קיימים שני סוגי מתנגדים לעליה להר. אלה מהציבור החרדי, ולעומתם רבני הקו בציבור הדתי־לאומי, כלומר תלמידי הרב צבי טאו. שמעתי אחד מתלמידי הרב טאו שאמר שלפי הרב צבי יהודה קוק אנחנו ציונים עד הכותל ומכאן ופנימה אנחנו סאטמר. מה שהוא לא ראה את הרב צבי יהודה עושה – מבחינתו אינו מתפקידנו. בעצם גם זאת אנטי־ציונות”.
קיימת טענה שעלייה להר הבית, אפילו כהלכה, תגרום לאחרים לעלות באיסור.
“יש פסק של בעל הציץ אליעזר שלא סוגרים בית כנסת בגלל חשש שאנשים ייסעו אליו בשבת במכונית. קיים פסק נוסף של הרב אלישיב שמותר להפגין בשבת אף שהמשטרה תחלל שבת עקב כך. האם צריך לעקור את מצוות תפילה בהר הבית, את מצוות ההשתחוויה שהתחדשה עכשיו, לבטל את ההכנה לקורבנות ולבית המקדש שנעשית בעצם העלייה להר – רק מתוך חשש שמא יהיו מי שיעברו על ההלכה? אם לא תהיה אחיזה יהודית בהר הבית, הערבים ישתלטו עליו. המשטרה לא מסוגלת לשמור על הר הבית במצב שבו אזרחים יהודים לא עולים אליו”.
”רבנים אסרו לעלות להר אחרי מלחמת ששת הימים, כי אז היתה הפקרות מוחלטת בעליה להר ולא הבדילו בין תחום הר הבית הרגיל לבין שטח העזרה ולא הוזהרו שצריך ללכת למקוה, מה שאין כן כיום, כשיש מסלול מיוחד לעולים בטהרה במקום שמותר ללכת, ומזהירים את העולים ללכת למקוה לפני העלייה, וכל מי ששומר מצוות הולך במסלול הזה – ובכל זאת הרבנים אינם מוכנים לשקול מחדש את העניין”.
במאמר שפרסם בערוץ 7 בערב ל”ג בעומר תשפ”א, כלומר ערב אסון מירון, השווה הרב ברנד בין העלייה להר הבית ובין הנהירה למירון, וכתב דברים מצמררים בקריאה בדיעבד: “הר מירון כן והר הבית לא?”, הוא כתב. “היום כבר אין שום חשש לעלות להר הבית במסלול שהעולים בטהרה עולים. וכל מי שבא לחשוש לקלקולים, צריך הרבה יותר לחשוש מפני העלייה ההמונית להר מירון בערב שבת קודש ובמוצאי שבת קודש, שבאים הרבה יותר לקלקולים שגורמים חיוב מיתה של חילול שבת קודש. עלייה המונית של יהודים גורמת לחילול שבת המוני של השוטרים שצריכים לשמור על המקום. לא חוששים לכל זה, אף שעלייה למירון היא לא מצווה מדאורייתא ולא מצווה מדרבנן”.
Posted on August 23, 2018 (5778) By Rabbi Yitzchok Adlerstein | Series: Machshava | Level: Advanced
When a man marries a new wife…he shall be free for his home for one year, and he shall gladden his wife whom he has married. One shall not take a lower or upper millstone as a pledge, for we would be taking a life as a pledge.[2]
The juxtaposition is puzzling. What does the taking of a millstone as a pledge for a loan have to do with getting married? What the Torah may be doing, I believe, is addressing a problem that I see all around me: overspending on lavish wedding celebrations. People spend wildly on fine foods and delicacies, without regard to the impact of their excess. As a result, they find themselves unable to later support their families, and must throw themselves upon the public for support.
This is preposterous. People should gladden the hearts of their new wives; the wedding should be a festive occasion. But it should not come at the cost of someone sacrificing his financial stability, like the debtor forced to hand over his millstone to secure a loan, which prevents him from earning the money he needs to pay back the loan and to support himself. By spending on a lavish wedding, the groom does the same – he sacrifices his financial future. It is as if he took his very life as a pledge.
