Update date: 5/22/2016, 00:23 We are told that only in the End of Days will evil yield so much power over the world. It’s a reassuring confirmation that we are, in fact, on the threshold of the arrival of Moshiach.
As the awaited day draws near, the battle for emuna intensifies. People who dedicate their life to Hashem aren’t called role models, they are branded fanatic. Those who dedicate their time to learning Torah aren’t seen for what they are: providing the world with its livelihood. It’s the opposite.
The development of the Land of Israel isn’t seen as the greatest miracle of the modern age. It is seen as an “outdated” form of “colonialism.” The rebuilding of the Third Temple isn’t perceived as the fulfillment of mankind, but rather than the repression of Muslim rights.
As a result we stopped shouting from the rooftops, on social media, or in the press that our national mission, given to us by the King of the Universe, is the full development of the Land, and the rebuilding of the Temple.
Such demands are restricted to our private prayers.
Don’t let the world intimidate you anymore. We should be bold in demanding the Third Temple. We all must be resolute in demanding the restoration of the Jewish Monarchy, and the entire Land of Israel.
Even as the world accuses us of being theocratic, bloodthirsty, warlike, and primitive, we need to remind them, as well as ourselves, that it was this very Jewish Monarchy which transmitted the very concept of humanity to mankind. This concept enabled civilization to spring forth economic and technical advancement that has lengthened and prospered the lives of almost every human on earth.
But let’s entertain the world’s foolishness for a second. Let’s answer them on their level of banality. What will happen to the Israeli Arabs, and the Palestinians once we complete our conquest of the Land of Israel, restore our monarchy, and rebuild the Holy Temple in Jerusalem?
Rabbi Lazer Brody gives us the answers:
Will the Arabs be allowed to remain in the Land of Israel once the Temple is rebuilt or do we throw them out?
If they accept the Seven Noahide mitzvoth, they can live in peace and security with us.
Does this mean they enjoy full civil liberties?
Yes, as stipulated throughout Halacha as the “Ger Toshav” status. However, according to Rabbi Yossi’s opinion in the Gemara, non-Jews will not be able to own land because the Land will belong to the tribes. But they will be able to rent.
Will they also be protected by the law?
Yes. Especially under Moshiach. The laws that govern man will apply to all of us.
Will they be slaves or second class citizens? Will they have to pay more taxes because they aren’t Jews?
Again, they are protected under the law. They can earn salaries as hired workers just like everybody else. As for taxes, they will pay less taxes than Jews. They will not be required to give the tithes that Jews are required to give Kohanim, Levi’im, and to maintain our Holy Third Temple.
* * *
Never let them convince you that what Hashem desires is inhumane or unjust. A Torah-based regime in Israel will treat every citizen with more dignity, more opportunity, and more human rights than any other regime the world has ever known.
It’s something we should be proud of.
Today’s world give us a sneak preview: Over the past 70 years – for every 1 Arab who died at the hands of a Jew throughout the Middle East, over 100 Arabs lost their life at the hands of their fellow Muslims.
Since the liberation of Judea, Shomron, the Golan, and Jerusalem, Palestinian life expectancy, real income, and general standard of living has skyrocketed. Israeli Arabs fare better than their counterparts in most of the Arab world. Does anybody want to ask the Druze up north about how happy they are to be in Israel, and not in Syria right now?
As millions of Arabs are running to Europe, None of the Arabs of Israel are leaving.
Already non-Jews do well under Israeli sovereignty. This is proof that under Moshiach, things will get even better.
We should scream to the world that we want this to happen. The key is not to be afraid.
הרב שמואל אליהו שליט”א מקדיש את שיעורו השבועי לצורך בהתעוררות לבנין המקדש, בכלל ולאור המצב הקשה בפרט.
שיעורו של הרב שמואל אליהו שליט”א לפרשת תולדות
איך מזרזים את בניין בית המקדש?
לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאֶתָ שָׁמָּה
רבים שואלים מה אפשר לעשות על מנת לעורר ולהתעורר לבניין בית המקדש. בשיעור הקודם הזכרנו את דברי מרן הרה”ג אליהו זצוק”ל שכתב: “ידועים דברי הרמב”ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבנין בית המקדש”. אשר על כן נברר יותר את דברי הרמב”ן (במדבר טז כא), שמסביר את הסיבה למגיפה שכילתה בימי דוד המלך שבעים אלף מישראל (שמואל ב כד טו).
וזה לשונו: “ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואיןהשבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו. כענין שנאמר ‘ לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאֶתָ שָׁמָּה'” (דברים יב ה).
דוד רוצה ולא יכול. העם יכול ולא רוצה
וממשיך הרמב”ן ואומר: “עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: ‘וַיְהִי כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה’ הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:'” (שמואל ב ז א-ב).
הרמב”ן מדגיש כי אם העם היה מתעורר בימי דוד, בית המקדש היה נבנה. המלחמות מנעו מדוד לבנות את בית המקדש. “שאמר: ‘ כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי’ (דה”י א כב ח). ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד”.
עלה והקם לה’ מזבח
הדרישה לבית המקדש צריכה לבא מעם ישראל. על כן הקב”ה לא התרה בהם במפורש שהוא מחכה כי יעבירו את ארון ברית ה’ מהאוהל לבית המקדש – לבית ארזים. אבל כשבני-ישראל מבקשים לבנות בית מקדש, הוא שמח בכך: “והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר. ‘ כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים?’ (ש”ב ז ו ז).
“הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת, ‘הֱטִיבֹתָ כִי הָיָה עִם לְבָבֶךָ’. ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום”.
הדברים הללו שאומר הרמב”ן מסברא נמצאו במדרש תהילים (מזמור יז. וכנראה שהמדרש הזה לא היה מצוי בידי רש”י, ש”ב כד א. והרמב”ן). אבל המדרש לומד מכך שמיד אחרי המגפה אומר גד הנביא לדוד המלך “עלה והקם לה’ מזבח”. והמשילו “משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו (האב לבנו), לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד – לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש”.
בית שלישי באתערותא דלתתא
ממשיך המדרש ואומר: “והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו בונה ירושלים ה’, ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון. בצווי משה רבינו”. על סמך זה כתב בעל היעב”ץ כי “כל השמדות שהיו – הסיבה הקרובה לכך הוא מפני חסרון אבל על ירושלים”.
ברכה גדולה לעוסקים בארון ובמקדש
מִדַּת טובָה מְרֻבָּה מִמִדַּת פֻּרְעָנּות
לעומת האסונות הגדולים שנגרמו מהיחס האדיש לבית המקדש, יש ברכה כפולה ומכופלת בדבקות במקדש. כששלמה המלך בנה את בית המקדש הוא זכה לשפע עצום. “הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ וְעֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד אֶתֶּן לָךְ אֲשֶׁר לֹא הָיָה כֵן לַמְּלָכִים אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יִהְיֶה כֵּן.” (דברי הימים ב א יב).
גם בדרך לבית המקדש היה שפע גדול. כך היה בבית אבינדב (שמואל א, ז א). וכך היה גם בבֵ ית עֹבֵ ד אֱ דֹם הַ גִ תִ י, שהתקיים בו: “וַיְבָרֶךְ ה’ אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָל בֵיתוֹ” (שמואל ב, ו יב). הגמרא (ברכות סג ע”ב) שואלת: “מַאי הִיא בְרָכָה שֶבֵרְכוֹ ? אָמַר רַב יְהודָה בַר זְבִידָא, זוֹ חָמוֹת ושְמוֹנֶה כַלוֹתֶיהָ , שֶיָלְדו שִשָה שִשָה בְכֶרֶס אַחַת”.
שישה הוא כנראה המספר הגדול ביותר שאשה יכולה ללדת בפעם אחת. את השפע הפלאי הזה ראו נשות ישראל במצרים, וראו גם הנשים בבית עֹבֵ ד אֱדֹם הַגִתִי (למרות השם המטעה, עֹבֵד אֱדֹם הַגִתִי היה לוי ששורר בבית המקדש ואולי ניגן על גיתית). שישיות של “גִבוֹרֵי חַיִל”. ” כָּל-אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם, הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם, אִישׁ-חַיִל בַּכֹּחַ, לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, לְעֹבֵד אֱדֹם” (דברי הימים כו).
עזרת הנשים במקדש גדולה מעזרת ישראל
הגמרא מסבירה שהברכה בבית עֹבֵד אֱדֹם הייתה ניכרת בעיקר בקרב הנשים (כנראה בגלל הפסוק שאומר “וַיְבָרֶךְ ה’ אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָל בֵיתוֹ”). טעם העניין הוא, שדרישת הגאולה חזקה במיוחד אצל הנשים. כך היה עם יוכבד ומרים במצרים. כך במשכן עם הנשים ” הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.” (שמות לח. צובאות – מפגינות).
כך היה במדבר כשחלק מהגברים היו אחוזים במחשבות על מצרים ועל המטעמים שהיו להם שם. הלכו נשות ישראל אחרי בנות צלופחד ודרשו להיכנס ולרשת את הארץ. לכן לא נגזרה על הנשים גזירת המרגלים “לפי שהן היו מחבבות את הארץ” (רש”י במדבר כו סד).
זו כנראה הסיבה שבגללה הגדילו את עזרת הנשים בבית המקדש בירושלים יותר מפי 23 מעזרת ישראל, שבה התפללו הגברים (בבית שני היו בעזרת נשים 246 אמה על 246 אמה, לעומת 246 אמה על 22 אמה בעזרת ישראל). לפי נבואת יחזקאל בבית השלישי תהיה עזרת הנשים גדולה יותר ותקיף את כל ההיכל.
הכנת הלבבות לבניין המקדש
בספר חגי (ב יח) אומר הנביא לבני ישראל שהיו מתעצלים ומתרפים בבניין הבית השני: ” שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה; מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה’ שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע, בַּמְּגוּרָה, וְעַד-הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת, לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה, אֲבָרֵךְ”. דעו לכם כי כל הצרות עם הגויים והבעיות הכלכליות נובעות מחוסר הקשר והאכפתיות מבית המקדש. ביום שבו תשימו לב למה שקורה למקום הקדוש הזה – תהיה לכם ברכה. “כי שם ציווה ה’ את הברכה חיים עד העולם”.
גם בימינו, מול הטוענים כי בניין המקדש עלול להביא מלחמה גדולה, צריך להדגיש ולומר כי אנו לומדים מדברי חכמינו שדרישת המקדש מביאה דווקא ברכה גדולה. כך כתב מרן הרב אליהו זצ”ל, כי אדישות לעניין בית המקדש עלולה להביא צרות. “לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש”.
ברכה רבה בלימוד נושאי המקדש
מצווה גדולה עד שמים
הכנת הלבבות לבית המקדש מתחילה מלימוד מבנה המקדש. לימוד הצדדים המעשיים, לצד הצדדים הרוחניים. כך מסביר רבנו בחיי (שמות לח ט) את הסיבה שבגללה התורה חוזרת על מעשה המשכן בפרשות “תרומה” ו”תצווה” וחוזרת על כך פעם נוספת בפרשות “ויקהל” ו”פקודי”.
“ודע כי הסיפור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושיעור אורכן ורוחבן וקומתן, אף על פי שאין בית המקדש קיים – מצוה גדולה היא עד שמים. יגיע שכרה ותורה היא וללמודאנו צריכין. וכן הזכירו חז”ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלימוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם – כאילו הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות קי ע”א) ‘כל העוסק בפרשת עולה – כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת – כאילו הקריב חטאת, וכן כולם”. הא למדת מזה על הסיפור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאילו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח.
“והוא הדין בסיפור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם וכו’. זה בדיוק הדבר שאמר ה’ ליחזקאל הנביא, ‘הואיל ואתם מתעסקין בו, כאילו אתם בונין אותו'” (ויקרא רבה ז,ג. תנחומא ויקרא, צו יד).
כולל ללימוד זבחים ומנחות
על כן עורר ה”חפץ חיים” ללמוד את נושאי בית המקדש. וכך הקימו כוללים ללימוד זבחים ומנחות וכל ההלכות השייכות לבניין בית המקדש ולעבודה בו. וכן ראוי לכל איש ואשה לעשות, ללמוד כל אחד לפי הבנתו. אם במשניות מידות העוסקות במידות המקדש, ואם בפרשיות, במאמרים ובספרים המסבירים את עניינו וערכו הגדול.
תפילה על המקדש בכוונת הלב
שפע רוחני ושפע גשמי
הזכרנו את דברי מדרש תהילים, שלמד מהמגפה שהייתה בימי דוד המלך את חובת הבקשה על המקדש בתפילת י”ח ובברכת המזון. כן אנו מתפללים על העבודה במקדש בתפילת י”ח בברכת “רְצֵה” במילים “וְהָשֵב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ”. בברכה זו אנו מדגישים כי בית המקדש הוא שער התפילות. לכן משולבות שם הבקשות: “וְלִתְפִלָתָם שְעֵה” ו”ותְפִלָתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן”.
גם בברכת המזון ובברכת “מעין שלוש” אנו מבקשים על בניין בית המקדש בברכת “רַחֵם”. אנו מבקשים על “הַר צִיוֹן מִשְכַן כְבוֹדָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וְעַל מְעוֹנְָך. וְעַל דְבִירָך. וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹש שֶנִקְרָא שִמְךָ עָלָיו”. אלא שבברכת המזון אנו מדגישים את השפע הכלכלי שהמקדש משפיע עלינו: “אָבִינו רְעֵנו זונֵנו. פַּרְנְסֵנו. כַלְכְלֵנו. הַרְוִיחֵנו הַרְוַח לָנו מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינו. וְנָא אַל תַצְרִיכֵנו ה’ אֱלֹקֵינו לִידֵי מַתְנוֹת בָּשָֹר וָדָם. וְלֹא לִידֵ י הַלְוָאָתָם. אֶלָא לְיָדְךָ הַמְלֵאָה וְהָרְחָבָה. הָעֲשִירָה וְהַפְתוחָה”. כל זאת בגלל שבית המקדש הוא גם מקור לשפע כלכלי גדול.
בניין ירושלים והמקדש על בסיס מלכות בית דוד
הגמרא אומרת כי כל מי שלא הזכיר בקשה להחזרת מלכות בית דוד בבקשה “בונה ירושלים” – לא יצא ידי חובתו (ברכות מט). ללמדך כי בניין ירושלים אינו הבניין הפיזי בלבד. בניין בית המקדש השלם הוא עם מלכות בית דוד. כך מסביר רש”י (דברי הימים א טז יא) על הפסוק: “דרשו ה’ ועזו” – מקדש וארון נקראו “עזו”.
הגמרא (סנהדרין כ ע”ב) מביאה את דעת רבי יהודה שאומר: “שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה”. רבי יוסי מוסיף ואומר שיש סדר בשלוש המצוות הללו, מלך קודם למחיית עמלק ושניהם קודמים לבניית בית המקדש.
“כשהוא אומר ‘ וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם’ וכו’ (דברים יב) הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר: וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה’ הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹהִים, יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.'” (שמואל ב ז א). את הברכות הללו אנחנו אומרים ממילא. ומי שרוצה לעשות יותר – צריך פשוט לכוון יותר. להתפלל מכל הלב.
המתפלל יראה עצמו ככוהן בקודש קדשים
כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים
הטור (או”ח צה) מסביר כי בתפילה אנו צריכים להתפלל לכיוון בית המקדש וכנגדו. “ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין”. כך פסק ב”משנה ברורה” וב”כף החיים” (צד) “שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים”. “ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפרת”.
כאילו הוא כוהן ברגליים ישרות
בסימן צה כתב הטור שצריך אדם להשוות רגליו בתפילה משני טעמים המובאים בגמרא (ירושלמי, ברכות ד ע”א): “רבי לוי ורבי סימון: חד אמר, כמלאכי השרת, דכתיב: ‘ורגליהם רגל ישרה’. וחד אמר ככהנים, דכתיב: ‘לא תעלה במעלות’. שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה”.
לכן כתב ב”שולחן ערוך” (אורח חיים – סימן צה ב): “צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים”. כמו כוהן גדול בקודש הקדשים. שהקב”ה אומר על בית המקדש: “והיו עיני ולבי שם כל הימים”, וגם אנו המתפללים מכוונים שיהיו עינינו ולבנו בבית המקדש כל הימים.
מחשבות טובות – כמו כוהן בעבודתו
בסימן צח הביא הטור רשימה של הלכות שנובעות מכך שהמתפלל צריך לראות את עצמו כמו כוהן בבית המקדש. הראשונה שבהן היא הכוונה בתפילה, שהרי כוהן העובד בבית המקדש חייב לכוון את מחשבתו בעבודתו, שאם חשב הכוהן מחשבת פיגול או פסול – הקרבן פסול.
“ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: ‘שויתי ה’ לנגדי תמיד’. ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבליכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר”.
שויתי ה’ לנגדי תמיד
ממשיך ה”שולחן ערוך” ואומר: “וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה”.
דבר זה הוא מענייני בית המקדש, שהעולים אליו היו זוכים לרוח הקודש או לנבואה לפי מדרגתם, והייתה נשארת בהם אחרי כן גם לפי מדרגתם ולפי הכנתם. על כן מביא ה”שולחם ערוך” את ההלכה הזאת בתפילה של יום יום.
עמידה בתפילת י”ח – לַּעֲמד לְשָרֵת בְּשֵם ה’
ב”שולחן ערוך” (אורח חיים צח ד) הביא עוד כמה הלכות שצריך לנהוג בהן בתפילה שהיא במקום הקרבן. אחת היא שיתפלל תפילת י”ח בעמידה, כמו הכוהנים שעבדו בבית המקדש בעמידה. דכתיב “לַעֲמֹד לְשָרֵת בְּשֵם ה’ הוא ובָנָיו כָל הַיָמִים”.
כמו כן צריך לקבוע מקום לתפילתו בכל מקום שבו הוא מתפלל. בדומה לעבודה בבית המקדש, שלכל קרבן היה מקום קבוע להקרבתו. עוד צריך שישתדל להתפלל בלי שתהיה חציצה בינו לבין הקיר. דוגמת הקרבן שהחציצה פוסלת בינו לבין הקיר. כמו כן ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול להרשות לעצמו בגד כזה. ומכל מקום טוב שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה, משום נקיות.
כדי לראות את עצמנו כמו כוהנים בבית המקדש, עלינו לסגל לעצמנו את התכונות של הנמצאים בבית המקדש. בדברי הימים (א כג) כתוב שדוד הכין לבית המקדש עשרים-וארבעה אלף לוויים ששרים בפה ” מֵאֵלֶּה, לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית ה’, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף”. מלבד זאת, ארבעת אלפים לוויים שמנגנים בכלים, ” אַרְבַּעַת אֲלָפִים, מְהַלְלִים לַה’, בַּכֵּלִים, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל”. אם נחלק את הלוויים ל-24 משמרות כהונה, הרי שבכל משמרת יש אלף משוררים ו-160 מנגנים.
במקום המקדש יש יראה גדולה. כך אומר יעקב אבינו: ” וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.” (בראשית כח יז). כך גם אומר ה’ לאברהם במקום הזה: ” עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה”. על כן קורא אברהם למקום ההוא ” ה’ יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”. כך גם לדורות מצווה אותנו התורה לאכול בירושלים מעשרות ובכורות. ” לְמַעַן תִּלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.” (דברים יד כג).
גם בתפילה צריך לעמוד ביראה. “מניח ידו על לבו כפותין (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא” (שו”ע אורח חיים צה ג).
התרגשות – בְּבֵית אֱלֹהִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ
מהפסוק מתהילים: “בְּבֵית אֱלֹהִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ” למדו חכמים בגמרא (יומא כד ע”ב) שצריך ללכת בבית המקדש בהתרגשות ולא, חלילה, באדישות או מתוך הרגל. כך מתפלל דוד המלך בתהילים (כז ד) ” אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’, כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ”. וכבר הסבירו המפרשים כי תפילת דוד הייתה להיות קבוע בבית ה’ ולהרגיש כל פעם את ההתחדשות כאילו הוא מבקר פעם ראשונה בבית המקדש.
בתהילים (פד) אומר דוד המלך בשם בני קרח: “מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה’ צְבָאוֹת” – כמה אהובות וחביבות משכנותיך (רש”י). לכן ” נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי– לְחַצְרוֹת ה’, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ, אֶל אֵל-חָי”. לכן “אַשְרֵי יוֹשְבֵ י בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוךָ סֶלָה”. את הפרק הזה אנו אומרים בתפילת מנחה. את הפסוקים של “אשרי” אנחנו אומרים גם בשחרית וגם במנחה.
הלכות געגועים
דוד המלך משתוקק לבניין המקדש במילים (תהלים קלב): ” שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה’ לְדָוִד– אֵת, כָּל-עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה’, נָדַר, לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם-אָבֹא, בְּאֹהֶל בֵּיתִי; אִם-אֶעֱלֶה, עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי; לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד-אֶמְצָא מָקוֹם, לַה’; מִשְׁכָּנוֹת, לַאֲבִיר יַעֲקֹב”.
בהלכות געגועים אלו מתחיל ה”שולחן ערוך” את ספרו. געגועים למקדש, לשכינה ולקדושה. ההלכה הראשונה ב”שולחן ערוך” (או”ח א א) היא: “יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר”. ההלכה השנייה היא לסיום החורבן והגלות: “המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה”. הלכה שלישית היא לבניין בית המקדש: “ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש”. ממש בדרכו של דוד המלך שאמר: ” כִּי טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ, מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף, בְּבֵית אֱלֹהַי; מִדּוּר, בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע”.
מדי בוקר בתחילת התפילה אנו אומרים: “הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו”. הסביר ה”בית יוסף” (או”ח נ) כי את המזמור הזה היו אומרים מ”ג שנה באוהל שבנה דוד המלך לארון הברית, עד שהביאו שלמה לבית העולמים.
בבוקר בעת הקרבת תמיד של שחר היו אומרים מ”הוֹדו לַה'” עד “ובִנְבִיאַי אַל תָרֵעו” (ח-כב), ובעת הקרבת תמיד של בין הערביים היו אומרים מ”שִירו לַה’ כָל הָאָרֶץ” עד “וַיֹאמְרו כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵל לַה'” (כג-לו). (ילקוט שמעוני מלכים א ח – קפח).
המזמור הזה מופיע בתהילים באופן מחולק ובנוסח קצת שונה. חציו הראשון נמצא בפרק קה בתהילים, וחציו השני נמצא בפרק צו בתהלים. לפי שינויי הנוסח משמע שבאוהל לפני המקדש היו אומרים את המזמור שבדברי הימים. ואילו בעת הקרבת הקרבנות בבית המקדש היו אומרים את המזמורים שבתהילים. בתהלים (צו) נאמר: “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְ תִפְאֶרֶת בְּמִקְדָשוֹ”, ובדברי הימים כתוב: “עֹז וְחֶדְוָה בִמְקֹמוֹ”. בתהילים כתוב: “ובֹאו לְחַצְרוֹתָיו” ובדברי הימים כתוב: “ובֹאו לְפָנָיו”. וההפרש ברור.
בין כך ובין כך בשני המזמורים כתוב כי תכלית הקרבנות היא לקרוא בשם ה’, כשם שקרא אברהם אבינו כשהקריב קרבנות. תכלית בית המקדש הוא לקרוא בשם ה’ באוזני כל העולם, כך ינהרו אליו כל הגויים.
קדושה במקום הנמוך בעולם
ושמא תאמר, איך יחזרו הגויים בתשובה? המשנה (תמיד ג ח) מספרת שאת עבודות בית המקדש היו מרגישים ביריחו. מריחים את ריח הקטורת. שומעים את השם המפורש של הכוהן הגדול ואת השירים וכלי השיר של הלוויים. “אָמַר רַבִי אֱלִיעֶזֶר בֶן דִגְלַאי, עִזִים הָיו לְבֵית אַבָא בְהַר מִכְוָור, וְהָיו מִתְעַטשוֹת מֵרֵיחַ הַקטֹרֶת”. למה הזכירו במשנה דווקא את יריחו? הרי הר מכוור נמצא במרחק כפול, בעבר הירדן המזרחי. ומסתבר שהיו שומעים את הכלים ואת הקולות של הלוויים גם במקומות אחרים בארץ ישראל.
יש אומרים שהסיבה להזכרת יריחו היא בגלל שהיא העיר שהוטל עליה חרם. קללה על מי שיבנה אותה (יהושע ו יז כו). העיר הכי נמוכה בעולם, גם מבחינה מוסרית (זבחים קטז ע”ב). החידוש של בית המקדש הוא שקדושתו כל כך חזקה, עד שהיא מאירה גם את המקומות הנמוכים ביותר.
החידוש של המשנה הוא לומר שאפילו ביריחו המקוללת מריחים את ריח הקדושה העילאית של בית המקדש. גם שם שומעים את שירי הקודש שחודרים לכל נשמה. גם שם משפיעה טהרת בית המקדש. ויהי רצון שנזכה לראות את השפעת הקדושה הזו במהרה בימינו. אמן.
(להכנת שיעור זה נסתייענו ברב מנחם מקובר שליט”א. שיעורים על נושא המקדש בטלפון 052-4767111).
The government imposes price controls largely in order to divert public attention from governmental inflation to the alleged evils of the free market. As we have seen, “Gresham’s Law”—that an artificially overvalued money tends to drive an artificially undervalued money out of circulation—is an example of the general consequences of price control. The government places, in effect, a maximum price on one type of money in terms of the other. Maximum price causes a shortage—disappearance into hoards or exports—of the currency suffering the maximum price (artificially undervalued) and leads it to be replaced in circulation by the overpriced money.
We have seen how this works in the case of new vs. worn coins, one of the earliest examples of Gresham’s Law. Changing the meaning of money from weight to mere tale, and standardizing denominations for their own rather than for the public’s convenience, the governments called new and worn coins by the same name, even though they were of different weight. As a result, people hoarded or exported the full weight new coins, and passed the worn coins in circulation, with governments hurling maledictions at “speculators,” foreigners, or the free market in general, for a condition brought about by the government itself.
A particularly important case of Gresham’s Law was the perennial problem of the “standard.” We saw that the free market established “parallel standards” of gold and silver, each freely fluctuating in relation to the other in accordance with market supplies and demands. But governments decided they would help out the market by stepping in to “simplify” matters. How much clearer things would be, they felt, if gold and silver were fixed at a definite ratio, say, twenty ounces of silver to one ounce of gold! Then, both amounts of money could always circulate at a fixed ratio—and, far more importantly, the government could finally rid itself of the burden of treating money by weight instead of by tale. Let us imagine a unit, the “rur,” defined by Ruritanians as 1/20 of an ounce of gold. We have seen how vital it is for the government to induce the public to regard the “rur” as an abstract unit of its own right, only loosely connected to gold. What better way of doing this than to fix the gold/silver ratio? Then, “rur” becomes not only 1/20 ounce of gold but also one ounce of silver. The precise meaning of the word “rur”—a name for gold weight—is now lost, and people begin to think of the “rur” as something tangible in its own right, somehow set by the government, for good and efficient purposes, as equal to certain weights of both gold and silver.
Now we see the importance of abstaining from patriotic or national names for gold ounces or grains. Once such a label replaces the recognized world units of weight, it becomes much easier for governments to manipulate the money unit and give it an apparent life of its own. The fixed gold-silver ration, known as bimetallism, accomplished this task very neatly. It did not, however, fulfill its other job of simplifying the nation’s currency. For, once again, Gresham’s Law came into prominence. The government usually set the bimetallic ration originally (say, 20/1) at the going rate on the free market. But the market ratio, like all market prices, inevitably changes over time, as supply and demand conditions change. As changes occur, the fixed bimetallic ratio inevitably becomes obsolete. Change makes either gold or silver overvalued. Gold then disappears into cash balance, black market, or exports, when silver flows in from abroad and comes out of cash balances to become the only circulating currency in Ruritania. For centuries, all countries struggled with calamitous effects of suddenly alternating metallic currencies. First silver would flow in and gold disappears; then, as the relative market ratios changed, gold would pour in and silver disappear.1
Finally, after weary centuries of bimetallic disruption, governments picked one metal as the standard, generally gold. Silver was relegated to “token coin” status, for small denominations, but not at full weight. (The minting of token coins was also monopolized by government, and, since not backed 100% by gold, was a means of expanding the money supply.) The eradication of silver as money certainly injured many people who preferred to use silver for various transactions. There was truth in the war-cry of the bimetallists that a “crime against silver” had been committed; but the crime was really the original imposition of bimetallism in lieu of parallel standards. Bimetallism created an impossibly difficult situation, which the government could either meet by going back to full monetary freedom (parallel standards) or by picking one of the two metals as money (gold or silver standard). Full monetary freedom, after all, this time, was considered absurd and quixotic; and so the gold standard was generally adopted.
Legal Tender
How was the government able to enforce its price controls on monetary exchange rates? By a device known as legal tender laws. Money is used for payment of past debts, as well as for present “cash” transactions. With the name of the country’s currency now prominent in accounting instead its actual weight, contracts began to pledge payment in certain amounts of “money.” Legal tender laws dictated what that “money” could be. When only the original gold or silver was designated “legal tender,” people considered it harmless, but they should have realized that a dangerous precedent had been set for government control of money. If the government sticks to the original money, its legal tender law is superfluous and unnecessary.2 On the other hand, the government may declare as legal tender a lower-quality currency side-by-side with the original. Thus, the government may decree worn coins as good as new ones in paying off debt, of silver and gold equivalent to each other in the fixed ratio.The legal tender laws then bring Gresham’s Law into being.
When legal tender laws enshrine an overvalued money, they have another effect; they favor debtors at the expense of creditors. For then debtors are permitted to pay back their debts in a much poorer money than they had borrowed, and creditors are swindled out of the money rightfully theirs. This confiscation of creditors property, however, only benefits outstanding debtors; future debtors will be burdened by the scarcity of credit generated by the memory of government spoilation of creditors.
[Excerpted from What Has Government Done To Our Money?]
1.Many debasements, in fact, occurred covertly, with governments claiming that they were merely bringing the official gold-silver ratio into closer alignment with the market.
2.“The ordinary law of contract does all that is necessary without any law giving special functions to particular forms of currency. We have adopted a gold sovereign as our unit…. If I promise to pay 100 sovereigns, it needs no special currency law of legal tender to say that I am bound to pay 100 sovereigns, and that, if required to pay the 100 sovereigns, I cannot discharge my obligation by paying anything else.” Lord Farrer, Studies in Currency 1898 (London: Macmillan and Co, 1898), p. 43. On the legal tender laws, see also Mises, Human Action, (New Haven: Yale University Press, 1949), pp. 32n. 444.
Note: The views expressed on Mises.org are not necessarily those of the Mises Institute.
8,500 people lived and worked in Gush Katif, mainly in agriculture, with hundreds of acres of hothouses that provided a large portion of the country’s crops and flowers. Every single resident were forced out, with their homes and communities destroyed during the withdrawal.
Many former residents are still in dire need of help, both material and emotional, but with the passage of time, their plight has faded from public awareness. Yet a large number of them remain even today, 10 years later, without permanent homes or steady income.
Yehudah Gross, who lived in Gush Katif for 23 years before the expulsion, explained that it was “the center of our lives.” He and his wife raised their five children there. “Everything was there – our schools, our businesses, shops, banks, employment.”
Their belongings packed up and shipped away, often to locked containers where they remained inaccessible for months or even years, displaced families were put onto buses and sent out to hotels, tent cities and other temporary housing all over the country.
They were “uprooted and tossed to the wind,” said Segal. “Most people had no idea where they were going. They were dispersed all over the place.”
Many of the residents were relocated to flimsily-built caravans.”They were thrown up, ignoring building codes,” said Segal. “People lived in these boxes for years and years, and people still live there.” Today, 10 years later, approximately 20 percent of evacuees remain in these caravans as they wait for permanent housing.
“Someone aged 50 or 60 who had farmed a certain crop on a certain piece of land for 30 years cannot start a new farm at their age,” said Segal. “And who will hire them?”
Yulis said that the poverty experienced by many evacuees due to the loss of their livelihoods prevented them from rebuilding their lives. “There were people who took out mortgages and loans because they couldn’t feed their children,” he said. With more pressing needs, they were never able to put money aside to build a permanent home.
There also remain a number of evacuees who were not able to cope with the emotional trauma of the disengagement. Several of the residents spoke about friends and neighbors whose spirits simply never recovered. Sinking into depression, some succumbed to illness and early death.
“These were hard working people who had their own businesses,” Karmey Chesed founder and director Aryeh Weingarten told Breaking Israel News. “Many were farmers who proudly worked and produced in their own fields. They would help others in need and now things have turned around and they now, still, need help. Many of them do not have homes. Most people from Gush Katif built their own homes, which were destroyed when they were kicked out by the government.”
Over Pesach I read R’ Jonathan Sacks’ latest book, Not In G-d’s Name: Confronting Religious Violence, and I’ve been meaning to jot down some thoughts about it but just never seem to have the time. I still don’t have time, so this will be b’kitzur one point. What I admire about R’ Sacks writing is his clarity and erudition. What I sometimes find hard to digest is his attempts to portray Judaism as always consistent with modern Western liberal, democratic, humanist values (if you’ve ever taken a university Western Civ course [do such things still exist?] you know what values I mean).
Let me give you an example from the book. In the second half of the book R’ Sacks takes a few episodes in Braishis, e.g. Avraham’s banishment of Yismael, Ya’akov’s conflict with Eisav, Yosef’s conflict with his brothers, and he argues that these stories have been misunderstood. Rather than a rejection of the unwanted son/brother, the intent of the Bible is to flip the traditional storyline on its head and actually validate the “other” brother/son/outsider. In G-d’s eyes, everyone has value and no one is rejected. He goes so far as to read the opening of Vayishlach, where Ya’akov sends gifts to Eisav, as a sort of attempt to return the bounty of the brachos, an acknowledgement that maybe the stolen brachos should rightfully have been given to Eisav after all. Read in this way, as validating the “other,” religion becomes a force that unites people, rather than a divisive force that can lead to violence.
I thought I was maybe missing something, so I told this derasha to my son and asked him if there is anything that strikes him as odd. He immediately quoted the pasuk in Malachi, “…v’es Eisav saneisi?” (1:3) How can you think that Eisav is validated? I would have thought that what seems to be a mefurash pasuk against your thesis deserves a mention in the text, but R’ Sacks addresses it only in a footnote to the chapter at the back of the book. His answer is that the navi was speaking about a particular time where there were particular difficulties, but this is not to be taken as a general rule or a normative statement. Putting aside the fact that were an reaction to a particular situation and not a nevu’ah she’hutzrecha l’doros it would never have been written, I think the more basic issue is how do you know what is the rule and what is the exception? How do you know that your derasha on Braishis represents the TRUTH, the categorical rule, and the pasuk in Malachi is the exception? Maybe it’s the other way around? It seems to me at least that Eisav has been historically seen as a bad guy who should be avoided at all costs. Halacha hi she’Eisav sonei Ya’akov. K’she’zeh kam zeh nofeil. The Derashos haRan uses this very pasuk in Malachi as a springboard to argue that the conflict between Eisav and Ya’akov is inherent in their (our) nature, not just a product of circumstance. The two sides can never share common ground. R’ Sacks is not bound to adopt the view of the Ran, but I would have liked to see how he it. A nice derasha is no more than that – a nice derasha. Whether it reflects the majority view of ba’alei mesorah and Jewish philosophers is unproven.
One other quick point: I think the whole argument of the book is academic. Until someone in the camp of Yishmael of similar renown to R’ Sacks starts making these same arguments, there is nothing to talk about. To preach peace and tolerance while your enemies plot your destruction is does not make any sense to me.
There is much more to say about the book… maybe one day I get back to it.
