בוריס עלה לישראל עם אמו בשנת 2004 מהעיר דובנה שעל גדות הוולגה, צפונית למוסקבה. נער בן 15 בן יחיד לאם חד-הורית, ללא קרובים בישראל. הקשר ליהדות: לסבתא, שנשארה בדובנה, היה מנהג מוזר: הדליקה זוג נרות מידי ערב שבת, הליטה פניה ומלמלה משפטים בשפה לא ברורה אפילו לה. מדובנה לקריית גת.
חיים לא פשוטים לנער “רוסי” בודד בקריית גג. לימים חלתה הסבתא ובוריס חזר עם אמו לדובנה. הסבתא נפטרה, האם החליטה להישאר בדובנה ובוריס ניסה להתאקלם ברוסיה כ”ישראלי”. חיים קשים.
בחודש ינואר השנה, לאחר שנתיים לימודים במכללה בדובנה, החליט בוריס לחזור לישראל, הפעם אפילו בלי אימא, עם מזוודה בודדת חצי ריקה.
הרעיון להתקבל ללימודי מלונאות בישראל נזנח בינתיים בגלל הקושי לממן שכר לימוד ומגורים. וגם בגלל הסירוב להכיר בשתי שנות הלימוד שלו ברוסיה.
הבעיה הראשונה של בוריס הייתה היכן לישון, בעיה שאינה מטרידה בדרך כלל אף אחד מאתנו. פיתרון זמני סביר היה הוסטל ביפו. חדר עם עוד חמישה שותפים, מיטות דו-קומתיות, 80 ש”ח ללילה.
בעיה שניה – עבודה. למזלו, הוא דובר עברית טובה. ברירת המחדל המהירה לעבודה היא חברת שמירה. בהעדר רישיון לנשק, בוריס הוצב לשמירה על אתר בניה באור יהודה. משמרת ארוכה של 12 שעות, 2 אוטובוסים מיפו, לפחות שעה נסיעות לכל כיוון – אבל בסוף החודש יש משכורת. לא פיקניק, אבל אפילו אפשר לחסוך משהו – כל אגורה נחסכת.
לאחר כ-5 חודשים, מעט חסכונות וחיזוק ביטחונו העצמי – החל בוריס לחפש מגורים סבירים יותר. למרבית האכזבה, יש מעט מאד דירות חדר קטנות באזור תל אביב. שכר הדירה הנמוך ביותר עומד על כ- 3,000 שקל לחודש, ובעלי הדירה דורשים תשלום בצ’קים ולפחות ערב אחד להסכם השכירות. רובם דורשים גם פיקדון מזומן.
בוריס מנהל את חסכונותיו בבנק הדואר ואין שם צ’קים. אין לו עדיין חברים שיערבו לו וגם לא משפחה קרובה. אז בינתיים נשארים בהוסטל.
אסור לבנות דירות קטנות בישראל
המוח הקולקטיבי של הישראלי, לפחות כפי שמשתקף מסדר היום הפוליטי, אינו סובל פעילות חברתית או כלכלית שאינה “מוסדרת” על ידי המדינה וחוקיה. האמונה הרווחת היא שכל תחום חייב להיות מוסדר ברגולציה, עליה ממונה “רגולטור” שנעזר בתקנות, מבקר, מפקח ומעניש. תחום שטרם עבר “הסדרה” מכונה בתקשורת כ”פרוץ”, לפעמים כ”פרוע” ובמקרים רבים אף כ”נתון לחסדי כוחות השוק החזיריים”.
התחושה הטבעית היא שאם יהיה “סדר” כפוי על ידי המדינה שילווה בתכנון מרכזי מדוקדק – ירווח לכולנו. המציאות כמובן הפוכה. מסתבר שככל ש”הסדר הממשלתי” נרחב יותר, דקדקני ומפוקח יותר – התוצאה גרועה עד כדי שיבוש מוחלט. כך מערכות הבריאות והחינוך, “המלחמה בעוני”, תפעול נמלי ים ואוויר, חברת החשמל, דירות ועוד.
בניה ודיור הוא התחום המוסדר ביותר במדינת ישראל מאז קום המדינה. חוקים ותקנות נערמים זה על גבי זה, והפכו מזמן להר גבוה של רגולציה מפוקחת ונאכפת (לרוב רק על יהודים), על כל סנטימטר מרובע יש טופס מתאים ופרוט של המותר ובעיקר האסור.
המציאות טופחת על פני חסידי הריכוזיות הממשלתית (רוב גדול של הישראלים וכל נציגיהם בכנסת): לא נבנות מספיק דירות ומחירן מזנק, תמהיל הדירות לא בהכרח מתאים להעדפות הצרכנים (מחסור בדירות קטנות), מחסור חמור במקומות חניה במרכזי הערים, כיעור בולט – ערי ישראל הן מהמכוערות במערב. “אזורי הביקוש” במרכז הארץ נראים כמו סלאמס בכל עיר מערבית. ומעל לכל – מחסור.
רגולטור “טוב” פועל תמיד להגדלת כוחה של הרגולציה וכל המרבה בתקנות הרי זה משובח.
האידיאולוגיה שמאחורי הרגולציה גורסת שאסור לבנות ולאשר דירות לפי דרישות הצרכנים (“השוק”). ה”רגולטור” הממשלתי הוא שצריך להחליט עבורנו מה טוב בשבילנו. חוק התכנון והבניה, ראש העיר, חברי הכנסת, “מומחים” מטעם – אלו הם החכמים שמחליטים עבור העם הנבער. בשוק חופשי מתכתיבי הרגולטור, יזמים היו מגלים ביקוש לדירות זעירות לצעירים והיו מספקים ביקוש זה. כיום אסור לבנות דירות בשטח של חדר מלון.
כאשר גוף ממשלתי מרכזי מתערב בשווקים, מתכנן ומבצע – הכשל כמעט תמיד מובטח. לכן בניית שכונה חדשה מתמשכת על פני כ-17 שנים (לפחות); לכן אדריכלים לא מגישים תוכניות לאישור במרכז תל אביב מזה כשלוש שנים כי “תכנית הרובעים” טרם אושרה סופית; לכן רוב היזמים הפסיקו להגיש תכניות על פי תכנית תמ”א 38 (חיזוק נגד רעידות אדמה) כבר לפני כשנה בגלל פרסום חוות דעת “” של היועץ המשפטי לממשלה (הסוגיה טרם הוכרעה…). כך זה כמעט בכל עשייה ממשלתית – חוק טבע.
אותם “מומחים” החליטו שלתושב ישראל אסור לגור בדירה “קטנה מידי”. לאותה מסקנה נחרצת הגיעו גם “החברתיים” שיזמו את חוק השכירות ההוגנת במסגרתו יאסר לגור בדירה ששטחה קטן מ-26 מ”ר. בעלי דירה שלא תעמוד בדרישות אלה ייחשב כעבריין – כל שכן שומר חוק יתבקש להלשין עליו לשלטונות. שרת המשפטים איילת שקד מתנגדת לחוק, אבל היא תתפשר לבסוף על גרסה “מרוככת” של החוק, אחרת היא תסתכן בסטיגמה “אנטי חברתית” – וזה יהיה סופה הפוליטי. גם אם תתקבל “גרסה מרוככת” של החוק, היא תהיה זמנית – טבע הדברים שבעתיד הרגולציה תלך ו”תשתכלל”.
לכן לבוריס קשה למצוא דירה זעירה ועליו להמשיך לגור בהוסטל ביפו.
“עבריין בניה” תל אביבי עוזר לבוריס
לפני כשבועיים פורסמה באחד מאתרי הדירות באינטרנט דירה בשדרות נורדאו בתל אביב. מדובר במיקרו-דירה במיקום מדהים. חצי חדר בשטח של כ-8 מ”ר עם תקרה נמוכה. מצוידת במזגן חדש, מקלחון, אסלה בתוך המקלחון, כיור, מיטת יחיד, מקרר קטן. החדר ממוקם בקומה ראשונה (לא מרתף ולא קרקע). בעלי החדר פרסמו אותו כחדר שמיועד “ללינה בלבד”. המחיר: 1600 שקלים לחודש כולל הוצאות (למעט חשמל).
תחקירן של אחד מערוצי הטלוויזיה “עלה” על הסיפור וקטל את בעל הדירה “החזירי”. בעלי הדירה, אותם אני מכיר, מסתתרים מאימת החוק… אך למרות זאת השכירו לבסוף את החדר לבוריס שממש התחנן לגור שם – “זה מה שאני צריך עכשיו” – הוא אמר בשמחה. בוריס הפך אולי לעבריין בארץ הקודש, או לפחות למשת”פ עם עבריינים על חוק התכנון והבנייה.
רגולציה לא מוסרית
נקודת המוצא שלנו היא עליונות חופש הפרט ואיסור על המדינה להתערב בעסקאות מרצון בין אזרחיה. אם זו ההנחה, הרי שרגולציה ממשלתית היא לרוב בלתי מוסרית. בעל הדירה מציע להשכרה חדרון ואינו כופה על איש לגור שם. השוכר בוחר לגור בחדרון מרצונו החופשי כי מגורים שם מיטיבים עמו. אַל למדינה להתערב בהעדפות הפרט כל עוד אינו כופה את רצונו על הזולת.
עכשיו בוריס יכול לגור במיקום מעולה ובעלות נמוכה. בוריס יוכל לחסוך כסף בקצב גדול יותר שיאפשר לו גם ללמוד, לרכוש מקצוע ולהיחלץ ממצבו – כמובן, אם “שומרי החוק” של סטאלין לא יעלו על החדר של בוריס.
מדינת ישראל נגד החדר של בוריס.
מוטי היינריך
הערה: הסיפור אמיתי לחלוטין, שמות וכתובות שמורים במערכת.
מאתר קו ישר, כאן.
