ללא מחבר No Author

Jewish Leaders Making Learners Earn and Earners Learn

Every day Hashem cries for people who can’t learn Torah and try anyway

The Gemara in Chagiga (5B) states that Hashem cries for 3 people every day.
1. A person who could learn Torah but doesn’t
2. A person who can’t learn Torah but tries anyway
3. A leader who is haughty with the peopleWe can understand why Hashem cries over the first person, he should be learning Torah and isn’t, but why does Hashem cry over the second person? At least he is trying to learn.R’ Schacter explained the Gemara as follows. Every person is unique with his own set of talents and abilities. Our mission in life is to figure out how to best use those talents in the service of Hashem. Some people have talents that can be used in learning while others have talents (art, music, business, people skills, etc.) that can be used to serve Hashem in other ways.

Based on this it is clear that Hashem is crying for the first 2 people for the same reason. They are not using their talents to serve Hashem. Just like the person with the talent to learn should be serving Hashem by learning, and therefore Hashem cries because he isn’t learning. The person who doesn’t have the talent to learn, should be serving Hashem NOT by learning but by using his talents to serve Hashem in other ways. Therefore when he does try to learn Hashem cries because he is not using the talents Hashem gave him.

This Gemara is telling us a very important principle in life that a person needs to understand what his talents are and based on that figure out what his particular mission in life is and we can’t force everyone into the same mission.

IMHO this is the biggest problem in the religious world today on both sides of the spectrum. The real modern world (e.g. schools like Ramaz, Frisch, Yeshiva of Flatbush) causes Hashem to cry for person 1. People with the talent to go into learning are encouraged to do other things instead. How many modern parents encourage their children to sit and learn Torah? The Charedi world on the other hand causes Hashem to cry for person 2. In the Charedi world every boy is supposed to sit and learn no matter what his talents are and if your talents lie in other areas you are in big trouble in the Charedi world.

What we need is to allow people to serve Hashem based on their talents rather then simply pigeon-holing everyone into 1 thing.

From Jewish Worker, here.

The Litvish Approach to Limiting Luxury

NASSO – THE FREEDOM OF TORAH

The parsha discusses the mitzva of Nezirus, whereby a person takes a vow to abstain from wine, to avoid coming into contact with a dead body, and to let his hair grow . The author of Toras Avraham, Rav Avraham Grodzinki zt”l , discusses a number of difficulties with regard to the spiritual standing of the Nazir. He notes that at one point the Torah describes him as ’holy’ for depriving himself of physical pleasure . However, soon after, in the process of describing the sacrifices that he brings, it tells us that he must bring a sin-offering to atone for a certain aveira that he has committed. What is that aveira? Rashi brings the opinion of Rebbe Elazar Hakappa that his sin was that he caused himself pain by depriving himself of the enjoyment of drinking wine . Thus there is a blatant contradiction as to whether the Nazir is doing a great mitza or is in fact committing an aveira. The Toras Avraham answers that the Nazir is doing the right thing – he is someone who feels an unhealthy tendency towards physical pleasure, and therefore deems it necessary to make the drastic step of taking a vow of Nezirus. However, there is an element of sin in this action that requires atonement. The Toras Avraham explains that G-d created man with a body and soul and that it is wrong for man to totally neglect his body. Man‘s job in this world is to live in the physical world but to elevate it. The Nazir feels that he cannot do this without totally abstaining from wine. He is correct for acting this way, but in doing so, he causes his body considerable discomfort because it has a certain level of shibud (attachment) to the physical world and feels pain at being deprived of the pleasures that the physical world has to offer. Consequently, he is considered ‘holy’ for undertaking such a bold process of purification, but simultaneously needs to bring a sin offering for causing pain to his body . Having explained the duality in the act of Nezirus, the Torah Avraham then poses a new problem. He brings the Ramban at the beginning of Parshas Kedoshim who writes that it is not sufficient to merely observe mitzvas but live a life full of indulgence, rather the Torah requires us to ’be holy’. To fulfill this mitzva, he writes that one must abstain from physical pleasures. He even equates the holy man to the Nazir who is described as being holy for abstaining from wine. However, he makes absolutely no allusion to any sin committed by abstaining from physical pleasures even though it seems to cause pain to the ’holy’ man’s body. The Toras Avraham writes that this Ramban is discussing the level of a ‘Talmid Chacham’, a person who strives to separate himself from the luxuries of this world. This leads to the obvious question: What is the difference between the Nazir who sinned by abstaining from wine, and the Talmid Chacham who commits no sin in following a similar process?! The answer is that there is a fundamental difference between the prishus (separation) of the Nazir and that of the Talmid Chacham. The Nazir is subject to a strong physical drive for the baser pleasures such as wine. It is painful for him to withdraw from partaking of them, therefore he is considered to be sinning by causing himself pain. In contrast the Talmid Chacham feels no pain at avoiding physical self-indulgence because he is not bound to his physical drives. He has such a strong recognition of the futile and transient nature of physical pleasures that it is not difficult for him to abstain from them. Thus, whilst the Nazir needs atonement for causing himself pain, the Talmid Chacham is not considered to have committed any kind of misdemeanor. We learn from here a fundamental principle; that the ideal way of separating from physical pleasures should not involve a painful process of self-deprivation. Rather it should emanate from a natural sense of the ultimate futility of physical gratification. This stands in stark contrast to the secular attitude to self-deprivation. This is most manifest in the widespread attempts of people to lose weight through intense diets. These largely fail and it seems that a significant reason for this is that denying oneself food is a cause of great self-affliction. The dieter does not free himself of a desire for pleasant tasting foods, rather often his craving for them actually increases. Thus he goes through a painful process of self-deprivation which invariably cannot last indefinitely. It seems that the Torah approach to food should automatically enable a person to eat healthily and even lose weight . If a person frees himself from his shibudim to physical pleasures, then abstaining from them will become a painless process. One ben Torah who was somewhat overweight and was known to eat large amounts of food, undertook to reduce his food intake through a gradual process of reducing his shibudim to food – in the process he lost about thirty pounds in a few months! It still needs to be understood how a person can reach the level of the Talmid Chacham and be able to separate from physical pleasures without causing himself discomfort. The key seems to be that if one develops a strong appreciation for spirituality then he automatically frees himself of a shibud to physicality. A yeshiva bachur once asked Rav Noach Orlowek Shlita that he looked forward to lunch more than mincha – how could he change this? Rav Orlowek answered him that he should deepen his appreciation for tefilla and by doing so he would automatically reduce his preference for lunch. This dichotomy is highly relevant to our relationship with Torah that we celebrated on Shavuos. The Mishna in Avos exhorts us that the way of Torah is to eat bread and salt, drink water and sleep on the ground . This does not necessarily mean that to become a Talmid Chacham one must live in this fashion, rather the Mishna is telling us that we should develop such a deep appreciation for Torah that the baser pleasures become meaningless. Consequently, for a person to aspire to be a Talmid Chacham he must be willing and able to live in a sparse way. Thus, even if he does have access to a higher standard of living he will nevertheless be able to focus on the higher pleasure of learning Torah. However, if he feels a great pull to physical comfort then it will be impossible for him to sufficiently devote himself to Torah. We have seen how there are two ways in which a person can deprive himself of physical pleasures. The Nazir’s self-deprecation causes him considerable discomfort, whilst the Talmid Chacham feels no pain in refraining from such pleasures. Our goal is to reduce our shibudim to the physical world through a heightened sense of appreciation for spirituality.
From Rabbi Yehononasan Gefen, here.

Purging Cursedian Expressions

Rabbi Ahron Hyman and the quote אין נביא בעירו in his Bet Vaad Lechachamim

Rabbi Ahron Hyman ( 1863-1937) was a Rabbi, Scholar and author of numerous books. One of his most popular works is בית ועד לחכמים Bet Va’ad Lachachamim, an alphabetical collection of 30,000 Rabbinic sayings, found in the Talmuds, Medrash etc.

One of the phrases brought down in his book stands out. It appears that Hyman brought down the source to inform people that it’s origin is indeed in the New Testament and not in Rabbinic Writings. The phrase אין נביא בעירו became widespread enough that it needed to be let known that the source is in the book of Mathew.

hat-tip: Menachem Silber

 From Musings of a Jewish Bookseller, here.

היכן קבר רחל באמת? – הר”מ צוריאל שליט”א

האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?

נכתב ע”י משה צוריאל

Rabbi Moshe Zuriel has published numerous works in virtually all areas of Torah scholarship. The Seforim Blog is grateful that he has chosen to publish his latest essay here.

מפורסם באומה כי קברה של רחל נמצא בבית לחם. יש שם גם מבנה ומצבה המציין כך. וכך כתוב בתורה “ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה וכו’. ותמת רחל ותקבר [נפעל] בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום, (בראשית לה, טז-כ).

שוב חזרה התורה לבאר את המיקום, בדברי יעקב ליוסף: “ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם” (בראשית מח, ז).

אמנם יש סתירה לכך מדברי שמואל הנביא אל שאול: “בלכתך מעימדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח” (שמואל-א י, ב). כידוע, בית לחם היא בחלקת שבט יהודה, ולא שייכת לשבט בנימין?

חז”ל היו ערים לסתירה זו, ובארבעה מקומות מצאנו שיישבו הסתירה בדרך דרש [בכל המקומות חזרו על אותו פתרון], כך: בעת שדיבר שמואל עם שאול היו שני האנשים בגבול בנימין בצלצח, והם יוצאים ממקומם כמו ששאול יוצא מהמקום שנמצא בו בעת הדיבור, ויפגוש אותם בקבר רחל שביהודה (תוספתא, סוטה פי”א ה”ט; בראשית רבה פרשה פב, פסקא ט; מדרש שמואל פרק יד; ילקוט שמעוני ח”ב רמז קח-קט). והדוחק מבואר. נוסף על כך, יש סתירה גם בדבר חז”ל. בספרי (פרשת וזאת הברכה, פסקא שנב) “ר’ מאיר אומר בחלקו של בנה מתה” [כלומר בנימין] ועיין שם שהדברים עמומים.

נוסף על כך, שלשה מגדולי הראשונים כותבים כי מתה רחל ונקברה בחלקו של בנה בנימין.

[א] רלב”ג על התורה (בראשית לה, כ. מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ ריג; וכן בסוף פרשת ויחי, עמ’ רסה) קובע שהיא קבורה בחלק בנימין “לפי שכבר ידע בנבואה שהיה המקום ההוא לבניה”. ומה שהכתוב מעיד “היא מצבת קבורת רחל עד היום”, “עד היום” פרושו עד זמן נתינת התורה (שם, עמ’ ריג).

[ב] גם החזקוני (שהיה בדורו של רמב”ן) על בראשית (מח, ז) סבור כי היא קבורה בחלקו של בנימין “כי ידעתי כי אותו גבול יעלה לחלק בניה, וכבודה להיות נקברת בחלק בניה” והוא מצטט מהפסוק בשמואל-א (י, ב) “ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין”.

[ג] בדברי רמב”ן מצאנו שסותר את עצמו. בביאורו לבראשית (מח, ז, מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ רסא) הוא כותב “ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה (בעת שגלו מארצם בימי נבוכדנצר) ושם קברתיה לטובתה, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין, ושם נקברה”.

אבל רמב”ן סותר את עצמו, כי בביאורו לפרשת וישלח (לה, טז) מוסיף על דבריו שהעתיק דברי רש”י וחלק עליו:

“זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וכו’ וכו’.

וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמואל-א א, א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב ש’אומר קול ברמה נשמע’ (ירמיה לא, יד) מליצה כדרך משל, לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימין, כי איננו שם, והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב ‘ברמה רחל מבכה על בניה’, אבל אמר כי שם נשמע הקול.

ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימין, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג, יא) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה”. עכ”ל רמב”ן.

ואפשר בקלות לבאר כיצד רמב”ן שינה בדבריו. כי המאמר על בראשית (מח, ז) כתב רמב”ן בהיותו בספרד. וכאשר הגיע לארץ הקודש וראה בעיניו את מצבת קבורת רחל, החליט שהיא קרובה לבית לחם (מיל, כאלפיים פסיעות בלבד) והוסיף קטע לפירושו על התורה, בפרשת וישלח. וכדבריו “זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים”. ונדחק רמב”ן לבאר כי חלקו של בנימין הגיע עד שם.

ויש בזה קושי, כי בבית המקדש עצמו, חלקו של בנימין הגיע רק עד המזבח וצפונה. ומן המזבח דרומה הוא שייך לשבט יהודה. ומה שסבור רמב”ן שהגיעה נחלת בנימין עד קרוב למיל של בית לחם, וכמו מובלעת, היא אוקימתא. בדקנו במפה גיאוגרפית, “רמה” של בנימין היא כתשעה ק”מ צפונה לירושלים (דעת מקרא, ירמיה מ, א, עמ’ תצא) ובית לחם היא תשעה קילומטר דרומה לירושלים. ומה שהרמב”ן סבור היה שהמצבה הזו שראה בעיניו היא האמתית אין בזה שום הוכחה. כי דברי התורה “עד היום הזה” פירושו עד עת מתן תורה (כדברי רלב”ג לעיל). אותה מצבה שראה רמב”ן מי שהוא אחר הקים, ואין אנו יודעים אם ראוי לסמוך עליו.

קושיא גדולה יש על הסבורים שנבוכדנצר וחייליו העבירו את היהודים הגולים לבבל בדרך בית לחם. הרי בבל היא לצפונה של ירושלים. בית לחם היא דרומה. כיצד יעלה על הדעת שהשובים האכזרים והמנצחים יסכימו להעביר את היהודים שהיו באזיקים ושלשלאות, והולכי רגל, בדרך עקומה עד לדרום, תשעה קילומטר? ומי שיציע שמדובר ביהודים תושבי חברון ובאר שבע, והם בדרכם צפונה עברו את בית לחם, עליו לענות על המקרא. מבואר בירמיה (נב, טו) שהגלה רק מתושבי ירושלים. אבל שאר האוכלוסיה בשבט יהודה בערי השדה השאיר בארץ ישראל, למען יהיו כורמים ויוגבים (שם. ועיין מלכים-ב כה, כב).

נראה לומר שהפשטנים (רלב”ג, חזקוני, רמב”ן בהיותו בספרד) ידעו היטב דברי חז”ל בתוספתא, במדרש רבה ומדרש שמואל. והתעלמו מדברי דרש של חז”ל כדי לבאר פשוטו של מקרא.

בכל זאת, כיצד נסביר את הפסוק המזהה, המופיע פעמיים בתורה, שיעקב קבר את רחל “ותקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם”? אלא המלים “היא בית לחם” אינן מוסבות על מעשה הקבורה, אלא הם תואר של הדרך המובילה לאפרת, אשר בית לחם נמצא סמוך לאפרת. זאת אומרת, ודאי יעקב קבר את רחל בדרך, וסמוך לרמה, שבחלק בנימין, וכדעת ר’ מאיר בספרי. אבל הדרך ההיא מובילה לאפרת, אשר שם באפרת יש בית לחם, ולא שרחל קבורה שם. יעקב היה יכול לכאורה להביא אותה העירה (בית לחם) אבל נמנע מכך מהטעם שכתב רלב”ג (סוף פרשת ויחי, עמ’ ריג) או מהטעם שכתב רמב”ן (בראשית מח, ז, עמ’ רסב).

ודאי נכון כי השבאים הוליכו את בני ישראל הגולים ליד קבר רחל, בדרכם לבבל, וכדברי רש”י (על בראשית מח, ז) המביא מדרש חז”ל על כך. אבל זה היה אי-שם מצפון לירושלים, בחלקו של בנימין, ולא ליד בית לחם דרומה לירושלים.

רחל נקברה בדרך, ולא בבית לחם. ולכן אין אנו יודעים היום היכן מקום קבורתה של רחל, וכדברי רמב”ן שאין קבר מפורסם ברמה לייחס שם את מקום הקבר שלה.

*

מה שנוגע למלת “בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה” (בראשית מח, ז) אמנם רש”י הביא בשם ר’ משה הדרשן כי מדובר במרחק מיל בלבד. אבל בקונקורדנציה של דר. שלמה מנדלקורן (ח”א עמ’ 530) ייחס מלת “כברת” לאחות-תאומה באשורית וענינה “גדול או הרבה”. ויש לסייע דבריו גם מדברי המקרא בשאר מקומות “ורוח כביר אמרי פיך”, (איוב ח, ב) “כביר מאביך ימים” (שם טו, י) “כשאון מים כבירים” (ישעיה יז, יב) “כזרם מים כבירים” (ישעיה כח, ב) ועוד. ופרשנות ר”מ הדרשן תמוה, שהרי יעקב אבינו בא לסלק תלונת יוסף בנו מעליו, והרי הוא מקשה על עצמו. אם המרחק הוא רק מיל, הליכה של שמונה עשרה דקות, משום מה לא התאמץ עוד קצת? אלא ודאי להיפך, בא להתנצל שהמרחק הוא רב מלהכניס אותה לאפרת.

כעת מצאתי עוד אחד מגדולי המפרשים האחרונים, הרב יעקב צבי מקלנברג (הכתב והקבלה, על בראשית מח, ז) המחלק שיש מקום הנקרא “בית לחם” והוא הנמצא בגבול בנימין, ויש מקום הנקרא “בית לחם יהודה” והוא נמצא בגבול שבט יהודה. ובחמשה מקומות הוא מתואר כך (שופטים יז, ח; פרק יט, פסוקים א, ב, יח ופעמיים באותו הפסוק). אין מלה מיותרת במקרא. משום מה להוסיף מלת “יהודה” אם לא להבחין שאין זאת “בית לחם” שבנחלת בנימין? ונ”ל סיוע לדעתו, כי מצאנו עוד מקומות בשם “בית לחם”, כמו בנחלת זבולון (יהושע יט, טו).

ואפשר להביא קצת סיוע לדעת “הכתב והקבלה” מהנאמר בנחמיה (ז, כה-כז) על העולים בין שבי ציון “בני גבעון, אנשי בית לחם ונטופה, אנשי ענתות”. גבעון וענתות היו ערי בנימין (יהושע יח, כה; יהושע כא, יח). ושמא כך היא גם בית לחם המוזכרת? והיא אינה “בית לחם יהודה”. [אמנם “נטופה” היא לשבט יהודה, אבל כיון שהעולים משם היו מתי מספר, סונפו לאנשי בית לחם].

From Seforim, here.