Rabbi Aryeh Levine Regarding the Miraculous Return to Israel

Rabbi Aryeh Levine – Tzaddik of Jerusalem (1885-1969)

The sections below are excerpts from Simcha Raz’s book titled “A Tzaddik In Our Time” published by Feldheim

After the six day war, one of the deputy mayors of Jerusalem met him in the street. Reb Aryeh took his hand and murmured, “Hayenu K’Cholmim, Hayenu K’Cholmim” – (“We were like those who dream, we were like those who dream”). “It is characteristic of a dream,” Reb Aryeh continued, “that in a few brief moments a man can see events occurring over a long period. It is just so right now. This is the time of our redemption. Here lies the mystic root of the redemption. we have seen the events of the redemption, the hopes of generations, coming true before our eyes in this brief time of six days. This is what R. Yehuda HaLevi meant when he said ‘The rescuing help of the Lord comes in the twinkling of an eye.’ Yes, we have certainly been like those who dream.” (pg 368)

 

During a ride to Hevron he began pleading anew with the people who accompanied him: “Please take me to Gush Etzion (the religious settlement which had been wiped out in the 1948 War of Independance and returned after the Six day war.). I must see the new settlers there. I will bless them and take a blessing from them.” … “This visit will give me strength and energy. Blessed be the G-d who establishes the boundary of the widow” (referring to Zion that was left forsaken for so many years.) (pg. 370)

Our entire generation is meritorious for it has beheld more than the generations before us ever witnessed, even the generation of Moshe our Master. All the miracles that were wrought for Moshe, and for the generations after him were unnatural occurrences. The miracles in our generation happen for us in a perfectly ‘natural’ way…” (pg 371)

Source: A Tzaddik In Our Time – by Simcha Raz. Translated into English by Charles Wengrov titled Ish Tzaddik Haya; Jerusalem, Israel: Feldheim Publications; 1976

קרבנות הגוף והנפש של מדינת ישראל

מי באמת הופך רוצחים לקרבנות ומדוע? תגובה למאמר שהופיע בעתון יתד נאמן בשבוע שעבר

מאמר מס. 221

בשבוע שעבר פורסמה בעתון ‘יתד נאמן’ (מיום שלישי ז’ במרחשון תשע”ו) תחת הכותרת ‘הופכים רוצחים לקרבנות’ כתבה העוסקת בעובדה שמדינת ישראל כושלת פעם אחר פעם במערכה ההסברתית על דעת הקהל ובעוד שהפלסטינאים מבצעים מעשי רצח באכזריות בלתי נתפסת הם מוצגים כקרבנות תמימים המוצאים להורג, נפגעים ונרצחים באכזריות וללא כל סבה, ע”י שוטרי וחיילי המדינה-עובדה האומרת דרשני!

כיאה לעיתון המתיימר להציג את עצמו כ’שופרם של גדולי התורה’ מן הראוי היה שלשאלה יסודית העוסקת בענינים שבין ישראל לעמים, תתקבל תשובה תורנית מעמיקה, שנזכה אולי לשמוע את דעת הגראי”ל שטיינמן שליט”א או דעת הגר”ח קנייבסקי שליט”א בנושא, את אחד מראשי הישיבות, או לכל הפחות, הסבר מן המקורות העוסקים למכביר בנושא יחס הגויים ליהודים (כמו למשל מאמרו הנפלא של הנצי”ב ‘שאר ישראל’ בסוף ביאורו ל’שיר השירים’, או דברי מרן ה’בית הלוי’ המפורסמים בפר’ שמות וכד’) אבל ביתד נאמן, למרבה הצער והכאב, בחרו משום מה להפנות את השאלה לדובר משרד החוץ- עמנואל נחשון, וליתר הרחבה- לפרופסור רפי מן מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל…

למעשה, רק לאחרונה ראינו ברש”י הראשון על חומש בראשית כי כבר על מציאותנו הראשונה כעם בארץ ישראל כתוצאה מכיבושה ע”י יהושע בן נון ישנה טענה חמורה לאומות העולם – “ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עמים”, טענה שרק תשובה מוסרית אחת ויחידה לה -“כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”. תשובה זו, כצפוי, אינה חלק מהסברי דובר משרד החוץ או מהסבריו של פרופסור רפי מן מן האוניברסיטה באריאל שכן בשום משרד ממשלה ובשום מוסד חינוכי אקדמאי רשמי של מדינת ישראל עוד לא מכירים אפילו בעובדה הפשוטה שהקב”ה ברא את העולם או בתוה”ק שרק בה נמצאת ההוכחה (באשר לארץ ישראל) ש”נתנה לנו”. מדוע אם כן נזקקים ב’יתד נאמן’ לרעות בשדות זרים ולפרסם את ההסברים הכוזבים של דוברי המדינה ומלומדי האקדמיה למיניהם?

בשבת האחרונה קראנו בפרשת ‘לך לך’ על פרידתו של לוט מאברהם אבינו. רבנו הרש”ר הירש עומד על העובדה כי בפסוק “וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” טעם האתנחתא הוא תחת המלה אברם, ומבאר הרש”ר הירש וז”ל: “יש לשים לב לטעם האתנחתא בתיבת “אברם”. “וגם ללוט ההולך את אברם, היה”. לפני שהכתוב מזכיר מה היה לו, הוא עוצר לרגע. וכאן אנו שואלים את עצמנו לְמָה עלינו לצפות מלוט. סוף כל סוף, לוט היה שאר בשרו של אברהם, שהלך לא רק “עם אברם” אלא “את אברם”, והיה קרוב אליו קירבה יתירה; ומתוך חייהם המשותפים ויחסיהם הקרובים, ראה לוט מקרוב את דרך חייו של אברהם. אברהם, למרות הבדידות, היה מזמין עוברי אורח לתוך ביתו, ודרך הכנסת האורחים שלו, עורר אצלם את המודעות לה’ – היוצר אדם בצלמו, גואל אותו מתאוות אנוכיות, ומעורר בו את הרצון להיות מקור ברכה – “להיות ברכה”, ולא רק להיות “מבורך”. והנה אומר כאן הכתוב: גם לוט שהתלוה לאברהם, קיבל משהו מאברהם ורכש לעצמו. אך מה היה הדבר שקיבל לוט מאברהם? צאן ובקר ואהלים! הוא לא קנה דבר מרוחניותו של אברהם. הוא התלוה לאברהם משום שהדבר הביא לו רווח חומרי. לוט חדל להיות מבני ביתו של אברהם; היתה לו את העצמיות שלו – המעגל העצמאי בו הוא היה בעל הבית. אהל אברהם היה אהל שרה (אהלה); הנהגת הבית היתה מופקדת בידיה, ואברהם החשיב כתפקידו – “לקרוא בשם ה'”. לא כך היה אצל לוט. לוט סבר שתפקידו – לרכוש צאן ובקר ואהלים, ולא היתה לו כל הרגשה לייעודו הרוחני של אברהם. זהו ביאור הטעם המפסיק, השם דגש על מילת “אברם”, ובכך יובן כל ההמשך…” (ועיי”ש שהליכתו אחרי עיניו והחמריות הביאו אותו בסוף להעדיף את חברת אנשי סדום הרעים וחטאים מאד על חברתו של אברהם אבינו).

במה דברים אמורים- המתיימרים באמת להיות ‘שלוחי דרבנן’, דואגים לכך שבכל עניני השעה הציבוריים והפרטיים, יהא מבטו של הציבור כמבטם של רבנן. אלה ה”הולכים את רבנן” ברגליהם ובתמונות שבעיתוניהם, אבל ליבם ומבטם נתונים אל הצאן והבקר והאהלים- דהיינו הרווח החומרי שיֵצֵא להם מהליכה זו, סופם ששוכחים את תפקידם העיקרי ‘לקרוא בשם ה'”, כי אם לא היו שוכחים זאת היו יודעים כי תמיהתם על העולם המחליף ‘רוצחים בקרבנות’ היא כאין וכאפס לעומת התמיהה שהיתה צריכה להיות להם על עצמם.

השבוע חל יום פטירתו של מרן החזו”א זצ”ל- פעם ניגש אליו יהודי שניצל מהמחנות באושוויץ ואמר לו: יש לי קושיא חמורה! ראיתי במו עיני איך שנשרפו אלפים ורבבות מישראל איך יתכן דבר כזה? ענה לו החזו”א: אמאי אינך שואל היאך לקח נבוכדנצאר הכח להחריב את בית המקדש ולהגלות את כלל ישראל מארצנו? והשיב לו החזו”א שהגזירה כבר יצאה קודם לכן בבי”ד של מעלה ולכן היה להם כח לעשות מעשים כאלו. חזר היהודי ושאל אבל מה עם אלפים יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו, איזה כח היה להם לשרפם? ענהו החזו”א כשהתחילו בתי ספר ‘תרבות’ [של המשכילים] בפולין שמעתי בעצמי כמה וכמה פעמים מהחפץ חיים בשעה שהזכיר זאת באסיפות שכינה אותם בשם ‘מולך’ והסביר הח”ח מדוע אני קורא אותם ‘מולך’? משום שאצל הע”ז של המולך היו רגילין לשרוף גופי ישראל ובבתי ספר תרבות שורפים נשמות ישראל ובזה המשיך החזו”א את תשובתו כיון ששם שרפו נשמות ישראל ממילא עי”ז ניתן כח לסט”א לשרוף את גופי ילדי ישראל במדה כנגד מדה וכשם שמצינו אצל המצרים שכתוב כי בדבר אשר זדו עליהם דהיינו הנהגת מדה כנגד מדה וכיון שהמצרים הטביעו ילדי ישראל קיבלו עונשם באותה המדה והם טבעו בים סוף כך גם כאן כיון שאלפים מילדי ישראל מבתים חרדיים בוילנא ובשאר המקומות נמסרו ללמוד בבתי ספר שהם בבחינת מולך חלקם ברצון וחלקם באונס ונחשב הדבר לשריפת נשמה וגוף קיים לכן אמר החזון איש נתקיים באושוויץ מדה כנגד מדה של שריפת הגוף והנשמה קיים.

עפ”י דברי מרן ה’חפץ חיים’ – משרד החינוך של מדינת “ישראל” שורף את נשמותיהם של למעלה ממליון ילדים בשנה. האם ‘יהדות התורה’ נזעקת להגנת הקרבנות ומגנה את ה’שורפים’?? או שמא מחמת עסקי ‘צאן ובקר ואהלים’ למיניהם אדישה לגמרי לרציחה זו עד כדי כך שכלוט בשעתו, היא מעדיפה את חברת אנשי סדום הרעים וחטאים מאד (עד כדי שותפות ברמת סגן שר במשרד האחראי על שריפת הנשמות) על חברת אברהם, ופונה לפרופסורים ודוברים למיניהם שיסבירו כיצד ה’קרבן המסכן’ סובל מהתקשורת העולמית ה’עויינת’ המסלפת את העובדות (סילוף שהוא כאין וכאפס לעומת מה שמסלפים ומעוותים ראשי המדינה מאז היוסדה את תוה”ק וכל תולדות ימי עם ישראל במסגרת הסתתם והדחתם לשמד את תלמידי מערכת “החינוך” במדינת ישראל) במקום לפנות לתלמידי חכמים ולקבל את ההסבר הפשוט שכל זמן שלא ילמדו את ילדי ישראל ש”כל הארץ היא של הקב”ה” היא, אזי תהדהד באזניהם ובצדק קריאת ה”ליסטים אתם” על השלכותיה הקטלניות והכואבות, ושום הסברה של מלומדי האקדמיה או אנשי משרד החוץ למיניהם אין בה כדי לעמעם ולו במקצת, קריאה זו.

כמה חמור, עצוב וכואב שעיתון שנוסד ע”י גדולי הדור במטרה שבני תורה יוכלו לכתוב את דעת התורה ללא מורא הופך לעיתון המכניס לבתיהם של בני תורה את דעותיהם הכוזבות של פרופסורים מן האוניברסיטה ודוברים של מלכות הרשעה ההולכים ב’דרך האכזריות’ כפי שהגדיר זאת הרמב”ם ונותנים הסברים של “והלכתם עמי בקרי” לצרות של עם ישראל בארץ ובעולם.

מאתר אזמרך בלאמים, כאן.

Ritalin Skepticism – A Personal Account

Ritalin: the Drug of Choice?

Ritalin: the Drug of Choice?

By: Racheli Reckles

The invention of Penicillin was heralded as nothing short of a miraculous life-saver against infections. Nowadays, penicillin-based medicines are the go-to antibiotic to deal with systemic infections. Along with its rising popularity have come the ever-increasing abuse of antibiotics. This is in part, I believe, due to a mental phenomenon that modern medicine has created, called “Lazy Patient-itis.”

Instead of using the internet to research natural-based cures for non-life-threatening illnesses, the masses prefer to use it to pollute their brains with horrifying and perverse images of ISIS-sponsored beheadings or see who can speak the most lashon hara on Facebook. Most of us these days run to the doctor diety in the hopes for a quick and easy fix, instead of taking responsibility for our health.

In my opinion, we are seeing the same phenomenon happening with Ritalin and other Schedule II narcotics, in the same class as cocaine, morphine, and amphetamines. Instead of dealing with the issue in a less comfortable way that could ultimately lead to a healthy, balanced, well-functioning humanbeing, many rely on the strictly medical route to resolve the ever-increasing phenomenon of ADHD. This reliance may not exclusively result from a search for a convenient solution; it may result from peer pressure, lack of knowledge, pressure from the pediatrician, and/or self-induced or mother-in-law-induced guilt.

I’m going to share with you my experience, in the hopes that you, as parents, will strongly reconsider the treatment modality you currently have your children on. I am not in any way suggesting that you do what I did, nor am I in any way belittling or minimizing the extent of your child’s issue. The ultimate solutions are for you to decide, using your G-d given innate wisdom, Google, and lots of personal prayer. At the very least, you should be aware that there are options, and don’t let anyone force you into doing anything that goes against your innate wisdom.

Over the past four years, every one of my son’s teachers tried to coerce me to give my son Ritalin. I stubbornly refused, knowing instinctively that it was a matter of foreign environment, not understanding the language, and all of the mental and emotional adjustments that come with moving to a foreign country, that were at the root of his inability to sit still and pay attention in class.

The questions that kept me from giving in were: “What will happen to him when he goes off the Ritalin? How will he be able to stay on the same level of functioning? What if he develops a mental crutch, believing that he can only do well in school if he takes the Ritalin? What if he gets a depression from this drug?”

No one could answer my questions. Finally, by the end of last year, I caved in to the principal’s pressure and agreed to do a psycho-didactic evaluation, which would clarify the problem for me.

We did the evaluation, and I honestly can’t remember a thing the psychologist said, other than – you guessed it – “He needs Ritalin.” He painted such a picture that I was overcome with guilt for having refused it for so many years. When I understood that my son was really suffering in school, I realized I had no choice but to start him on this drug.

The results were immediate, but it didn’t fix everything. For several months I gave him the Ritalin, and dealt with several side effects, such as lack of appetite and difficulty falling asleep. Not a good combination, in my opinion.

One thing led to another, and by a crazy incidence of Divine intervention, we suddenly found ourselves in yet another school. Immediately I realized that this school had a very challenging curriculum, and I wondered if my kids would be able to keep up.

Within a few months, after keeping close tabs on my son’s progress, I decided to stop the Ritalin. I encouraged my son and told him that he didn’t need it; that he could do just fine on his own. It took a few starts and stops, but when I saw that the teacher didn’t give me a substantially different report, I decided to stop it altogether. Amazingly, my son has been performing on the same level as he was previously.

This confirmed a few suspicions:

Continue reading

From Breslev Israel, here.