ללא מחבר No Author

שיבנה בית המקדש

Zochreini Na זָכְרֵנִי נָא

Zochreini na, ve’chazkeini na, ach ha’pa’am ha’zeh, ha’elokim. V’eenakma ne’kam-achat mi’shtei einay mi’pelishtim.
זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים.

Translation:
Remember me, I pray Thee, and strengthen me, I pray Thee, only this once, O God, that I may be this once avenged of the Philistines for my two eyes.

Translation source: Jewish Publication Society Bible (1917) (public domain)

Information:
Taken from Judges 16:28

שיטת מרן הגרי”ז הלוי והחולקים, בענין המדינה

דעת מרן הגרי”ז

[הרב יצחק זאב סולוביצ’יק, הרב מבריסק, בנו של הגאון ר’ חיים סולוביצ’יק].

[הבהרה, עיקרו של מאמר זה מבואר במאמר ביטול ג’ שבועות, ומה שנתחדש במאמר זה הוא דעת הגרי”ז הלוי זצ”ל, שהוא מראשי מתנגדי המדינה, ונתבאר כאן שמדבריו בעצמו מבואר כדעת החולקים].

ואנו מביאים את תשובת הגאון הרב משה שטרנבוך שליט”א בשמו (תשובות והנהגות כרך ב סימן קמ) וז”ל: “וכדאי להביא כאן דעת מרן הגריז”ס זצ”ל (הגאב”ד דבריסק) על המדינה ואעתיק כפי הרשום אצלי ממה שאמר בשנת תש”ז לפני הקמת המדינה, בנוגע לדעתו אז שאסור להקים מדינה.

“סיפרו למרן זצ”ל שבספרי קבלה כתוב שלפני ביאת המשיח יהיה ממשלה והשלטון ביד ערב רב, והשיב שאינו מאמין שכן, ואמרו לו שגם בנביאים יש רמז שהארץ תחולק ותהיה תחת שלטון יהודי לפני ביאת המשיח, וענה ואמר שגמרא מפורשת שגם בכה”ג שיש נבואה, אסור לעשות נגד דין תורה, שבברכות (י א) איתא דחזקיה ראה ברוח הקודש ונבואה שיהיו לו בנים דלא מעלי, ולכן נמנע לקיים פריה ורביה, ותמוה כיון שראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים, למה נמנע והלוא בודאי יהיו לו בנים כיון שברוח הקודש ראה שכן, וע”כ כיון שלדעתו ע”פ דין אסור לעשות כן להביא בנים כאלו אפילו שראה ברוח הקודש שלא יועיל, חייב לשמוע לדין תורה, ולדבריו מדין תורה אסור להקים מדינה, שזהו גרם לשפיכות דמים, ואפילו כתוב בנביא שיהיה כן אסור לנו לעזור, וכן ברמב”ם סוף הלכות מלכים מפורש שהנצרות הכנה למשיח שמאמינים באלקים, ואטו נסייע להפיץ נצרות כדי להקדים משיח. (ושמעתי מפי הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ”ל שאמר לו הגאון מבריסק זצ”ל שעי”ז אנו מוסרים התורה וחינוך בנינו ביד רשעים ופוקרים ואין לך איסור חמור כמוהו).

“והוסיף מרן זצ”ל והביא משמואל (י”ב – ז’) ששמואל בא בטענה על שרוצים מלך, וקשה הלוא מקרא מלא דיבר הכתוב שום תשים עליך מלך, אבל הם ביקשו מלך כדרך העולם שיארגן חיילים ללחום נגד עמון ויושעו מאויביהם, וזה אסור אלא ה’ הוא מלכם והוא יושיעם כפי שישמרו התורה, וכן כאן הם דורשים מדינה להינצל מאנטישמיות וזה גופא אסור, כי כל הנהגת כלל ישראל שלא כדרך הטבע ותלויים רק בקיום התורה ומצוות ולא ח”ו במדינה.

“וביאר עוד שבחומש בראשית (כ”ה – ל”ד) כתיב ויבז עשו את הבכורה, וקשה הרי במדרש איתא חמש עבירות עשה וביניהם בא על נערה המאורסה והרג את הנפש, ולמה העיד הכתוב רשעו רק על ביזוי הבכורה, אלא שבעבירות האדם עלול ליכשל, אבל למכור בכורה בנזיד עדשים מראה שכל עבודת ה’ אצלו כלום, וכן ענין הציונות והמדינה הלוא כלל ישראל חי כל הזמן סמוכים על הבטחות הנביאים ועל האמונה בביאת המשיח ונסים גלויים שיתרחשו אז, ויסוד המדינה לנפץ כל אלו, וכעין נזיד עדשים עבור הבכורה ואין לך עבירה כמוהו.

“ובשנת תרצ”ו, [א”ה: צ”ל סוף תרצ”ז, בכנסיה הגדולה במרינבד] דנו בכנסיה גדולה על הקמת מדינה מחולקת, וכידוע הגר”א ווסרמן והגר”א קוטלר זצ”ל רצו לעזוב כשנראה סכנה שיסכימו לשלטון ציוני ונמנעו ע”פ הוראת הגרח”ע זצ”ל, והגריז”ס זצ”ל כעס ורגז מאד שדנו בזה בשעה שיש בזה ר”ל גרם שפיכות דמים, ושאל אותו הגר”א קלמנויץ זצ”ל מה איכפת לו כ”כ עד שרוגז בקולי קולות הלוא הבריטים בלאו הכי לא מתחשבים ברבנים, והביא הגמרא בסנהדרין כו. דחזקיה חשש שהקב”ה אזיל בתר רוב, רק אמרו לו קשר רשעים אינו מן המנין, משמע שאם אינם רשעים נוטה הקדוש ברוך הוא לגבייהו, ולכן טען אז ואמר הרי בכנסיה התאספו רוב גדולי הדור והקב”ה נוטה בתר רוב, והרי הסכימו על עצם מדינה, רק חלקו אם מותר לוותר על חלקי ארץ ישראל, ואמר אז (בשנת תרצ”ו) חוששני שיתקיים שהרי אינו קשר רשעים והם מן המנין ע”כ שמעתי ונרשם אצלי מפי בנו הגרי”ד זצ”ל”.

ע”כ דברי הגר”מ שטרנבוך בשם הגרי”ז הלוי זצ”ל.

הנה יש כאן בתוך המאמר כמה טענות נגד הקמת המדינה.

טענה ראשונה: משום שזה מביא לידי שפיכת דמים, ואסור להכניס עצמו במצב של שפיכת דמים.

טענה שניה: משום שיש לנו הבטחה שכל הגאולה תהא בדרך ניסית, ואין לנו רשות לעשות מעצמינו בלי ביאת המשיח.

טענה שלישית: משום שמוסרים החינוך בידי חילונים שמעבירים על הדת.

אולם מצד שני הוא מסכים שרוב גדולי ישראל הסכימו על הקמת המדינה, והקב”ה מתחשב עם הרוב, והיינו שגם לשיטתיה שאסור לעשות כך אבל מכיוון שגדולי ישראל מסכימים, והם הרי אינם בגדר רשעים, ממילא הם מן המנין, והקב”ה מתחשב עם סברה זו, וממילא יצא שגם אם כלפי הגוים זה לא משנה מה שהרבנים אומרים, אבל כלפי הקב”ה זה כן משנה מה שהרבנים אומרים.

וכעת נביא ראיה להצדיק סברות אלו שכן תמכו בהקמת המדינה, ולא חששו לטענות אלו.

ואנו רוצים כאן להביא שמדברי הגרי”ז עצמו יש ראיה לדעת החולקים.

הטענה הראשונה:

זה מביא לידי שפיכות דמים

כעת נביא ראיה לדעת החולקים על הגרי”ז, מדברי הגרי”ז עצמו, ונביא דברי ספר החינוך וקושית המנחת חינוך ותירוץ הגרי”ז הלוי:

וז”ל ספר החינוך (מצוה תכה בענין הריגת שבע עממין): “ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם (דברים כ טז) ‘לא תחיה כל נשמה’, כמו שנכתוב בסוף סדר שופטים בעזרת השם בסימן תקכ”ט [מצוה תקכ”ח]”.

והקשה על זה המנחת חינוך למה התנה החינוך שיהא בלי סכנה. וז”ל (מצוה תכה): “וכתב הרהמ”ח ועובר ע”ז ובא לידו ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר וכו’ וצ”ע נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ”מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיני’ על הנס כמבואר ברמב”ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א”כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א”כ דחוי’ סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ”ע”. עכ”ל.

על קושיה זו של המנחת חינוך תירץ הגרי”ז שבמקום מלחמה לא חוששים לפיקוח נפש, הובא דבריו במנחת חינוך החדש בהערות, ואנו מעתיקים את דבריו מן המקור (תורה אור על חידושי מרן רי”ז הלוי עה”ת עמוד 198).

וז”ל: “זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי וגו’. [ספר שופטים פרק ה פסוק יח].

“י”ל הביאור בזה, עפמש”כ במק”א על מש”כ החינוך במצוה תכ”ה דמצות החרם תחרימם נדחית מפני סכ”נ, והמנ”ח הקשה ע”ז דהרי כל מלחמה אית בה סכ”נ ומ”מ מצוה להלחם עמהם ובע”כ דמצוה זו שאני עי”ש בדבריו, וכתבתי ע”ז דזה שאין משגיחין במלחמה על סכ”נ זהו מדיני מלחמה, דהרי יוצאין גם למלחמת הרשות אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצות שבתורה שנדחין מפני סכ”נ, והחינוך הרי מיירי במי שבא לידו אחד מז’ עממין שלא במלחמה, וזה שפיר נדחה מפני סכ”נ.

“והנה דבורה אמרה לברק כי יקח עמו עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, אבל שאר השבטים לא היתה עליהם חובת מלחמה זו, רק היו מחוייבין לבוא לעזרה בשביל חובת החרם תחרימם המוטלת על כל ישראל, וזהו שאה”כ כי זבולון ונפתלי חרפו נפשם גם למות במלחמה זו כי במלחמה אין משגיחין על סכ”נ, אבל שאר השבטים אם כי היו מחוייבין לבוא לעזרה ולקיים מצות החרם תחרימם, אבל לא היו מחוייבין להכניס עצמן לסכ”נ, כי המצוה היא כשאר מצות שבתורה שנדחין מפני סכ”נ”. עכ”ל.

וא”כ רואים מכאן שבזמן שיש חיוב מלחמה, אין חוששים מה שימותו בני אדם מזה, וזה גם הגרי”ז מסכים, ע”פ הפסוק “זבולון חרף נפשו למות”.

הנה כאן היה סיבה למלחמה מפני מצוות כיבוש א”י שנוהג בכל הדורות, כמבואר ברמב”ן (השגות הרמב”ן לספר המצוות לרמב”ם שכחת העשין, ד) וז”ל:

“מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך (דברים א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו’. שלא יניחו ממנה מקום.

“והראיה שזו מצוה אמרו ית’ בענין המרגלים (שם) עלה רש כאשר דבר י”י א-להיך לך אל תירא ואל תחת. ואמר עוד (עקב ט) ובשלוח י”י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי י”י א-להיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו, הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ”ח מ”ו) מלחמת מצוה.

“וכך אמרו בגמרא סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטים יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב.

“ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע’ עממים שנצטוו לאבדם שנ'(ס”פ שופטים) החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב”ר שופטים) הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקדוש ברוך הוא ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.

“וכן אמרו בספרי (ס”פ עקב) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר וכו’ אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א”י תלמוד לומר וירישתם גוים גדולים ועצומים ואחר כך כל המקום אשר וכו’. ואמרו ואם תאמר מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם, אמרו דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו א”י תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.

“ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת”כ בהר פ”ה ה”ד וכעי”ז כתובו’ קי ב, וש”נ, מלכים ספ”ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י”י לאמר לך עבוד אלהים אחרים’ וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

“ולשון ספרי (ראה יב כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור’ מתיה בן חרש ור’ חנניה בן אחי ר’ יהושע ור’ נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה”.

עכ”ל הרמב”ן.

וממילא במקום שיש מצוות כיבוש, זה דיני מלחמה ולא חוששין אם עי”ז ימותו גם מצד ישראל. וכ”ש אחרי השואה היתה הצלת כלל ישראל תלוי בהקמת המדינה, עי’ לקמן.

טענה שניה:

יש לנו הבטחה שהכל נעשה בידי שמים, וממילא אנו פטורים מלעשות השתדלות

הנה אנו נביא ראיה לדעת החולקים על הגרי”ז, בין מצד מקורות בחז”ל, ולפי מה שביאר לנו הרמב”ן שהובא בקיצור במנחת חינוך הנ”ל, ובין מצד מה שכתב הגרי”ז עצמו בתוך התשובה שלו כאן.

מקודם נביא דברי הרמב”ן שאין לסמוך על הנס, והקב”ה לא מסר מצוות התורה על נס וצריך לעשות השתדלות טבעי.

וז”ל הרמב”ן (בראשית פרק ו יט): “מכל בשר וגו’ – ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה.

“ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה. ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים“. עכ”ל.

ועוד כתב הרמב”ן (במדבר פרק א פסוק מה): “והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם “כל יוצא צבא בישראל”, כי המנין מפני צבא המלחמה”.

וכן כתב הרמב”ן בענין המרגלים (במדבר פרק יג): “אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו’, כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש”. עכ”ל הרמב”ן.

מדברי הגרי”ז עצמו

וז”ל הגרי”ז שהובא לעיל בתוך תשובת הגר”מ שטרנבוך: “וענה ואמר שגמרא מפורשת שגם בכה”ג שיש נבואה, אסור לעשות נגד דין תורה, שבברכות (י א) איתא דחזקיה ראה ברוח הקודש ונבואה שיהיו לו בנים דלא מעלי, ולכן נמנע לקיים פריה ורביה, ותמוה כיון שראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים, למה נמנע והלוא בודאי יהיו לו בנים כיון שברוח הקודש ראה שכן, וע”כ כיון שלדעתו ע”פ דין אסור לעשות כן להביא בנים כאלו אפילו שראה ברוח הקודש שלא יועיל, חייב לשמוע לדין תורה”. עכ”ל.

הנה לומדים מזה שאף אם יש נבואה שכך יהא, אסור לעבור על דין תורה. וממילא לומדים מזה, שגם אילו היה באמת נבואה ברורה שהגאולה תבוא דרך נס, ג”כ אסור לעבור על דין תורה, וממילא מכיון שיש חיוב לכבוש את ארץ ישראל, בזמן שזה אפשר, ויש חטא גדול אם עוברים על זה, כמבואר ברמב”ן שזה חטא המרגלים, אסור לעבור על זה אפילו יש נבואה שיהא דרך נס.

אולם באמת גם נבואה זו לא ברורה, שהרי יש הבדל בין גאולת בעיתה ובין גאולת אחישנה, שרק בגאולת אחישנה הולך דרך נס אבל בגאולה בעיתה הולך דרך הטבע.

כמו דאיתא במסכת סנהדרין (דף צח עמוד א): “אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב עני ורכב על חמור! – זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור”. ע”כ.

וביאור ענין עני רוכב על החמור כתב האור החיים הקדוש שזה יהא דרך הטבע. וז”ל (במדבר פרק כד): “וכפל הענין ושינוי הלשון, יתבאר ע”פ דבריהם ז”ל (סנהדרין שם) שאמרו שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר (ח”א קיט. וח”ג ריב ב), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר ועליה נאמר (זכרי’ ט’) שהגואל יבא עני ורוכב על חמור, והוא מה שאמר כאן כנגד גאולת אחישנה שהיא באמצעות זכות ישראל שרמז במאמר אראנו ולא עתה אמר דרך כוכב שיזרח הגואל מן השמים, גם רמז לכוכב היוצא באמצע השמים לנס מופלא כאמור בספר הזוהר (שם), וכנגד גאולת בעתה שרמז במאמר אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל פירוששיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ג) ושפל אנשים יקים עלה, שיבא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך”.

הנה אפילו משיח בעצמו יבוא דרך הטבע, וכ”ש ההקדמה לזה, והיינו קיבוץ גלויות שמבואר בגמרא מגילה (דף יז ע”ב) על סדר הברכות, שמברכת קיבוץ גלויות ואילך הולך לפי הסדר, וברכת קיבוץ גלויות הוא הרבה ברכות לפני ברכת את צמח דוד.

ועכ”פ זה ברור שבין מצד המקורות בהרמב”ן שהובא במנחת חנוך ובין מצד מה שהגרי”ז בעצמו כתב, שאין לסמוך על נבואות שיתקיימו באופן מסוים בזמן שזה נגד מה שכתוב בתורה, וממילא מכיון שבתורה כתוב שצריך לכבוש את ארץ ישראל על דרך הטבע, אין זה פטור בגלל שטוענים שיש נבואות שיהא על דרך נס. וכ”ש שאין נבואה כזו באופן ברור, שהרי זה רק בזמן שעם ישראל זוכה, ולא בזמן שעם ישראל לא זוכה והקב”ה מביא הגאולה למען שמו ובזכות האבות הקדושים ולא בגלל מעשינו [וע”ע במאמר ביטול ג’ שבועות, ובמאמר גילוי יחוד ה’ במלחמת ששת הימים].

ומה שהוזכר טענת שמואל הנביא שלא צריך מלך, זה משום שכבר היה שם הנהגה של כיבוש ועשיית מלחמה, והנהגה יותר רוחנית.

כמבואר ברמב”ן וז”ל (בראשית פרק מט): “והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה’ ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה’ א-להיכם מלככם (ש”א יב יב), והקב”ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא”. עכ”ל.

אבל כאן לא היה שום כיבוש מקודם, ולא הנהגה של שופט, והיה נצרך להקים מדינה בשביל היהודים. וכן לא הביאו מלך אלא הנהגה זמנית.

טענה שלישית:

הקמת המדינה יביא לידי העברה על הדת של הרבה יהודים

יש לנו ראיה לדעת החולקים שלא חששו לזה, מן הגמרא עצמו שהביא הגרי”ז, במעשה של חזקיה המלך, אולם לא מן ההוה אמינה, אלא מן המסקנה שלו [אף שלפעמים לומדים גם מן ההוה אמינא, זה רק כשהנקודה שדנים עליו לא נשתנה בזה במסקנא, אבל במקום שנשתנה במסקנא הולכים אחרי המסקנא].

וז”ל הגמרא (מסכת ברכות דף י עמוד א): “מה עשה הקדוש ברוך הוא – הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה: שנאמר: בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה’ [צבאו-ת] צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו’. מאי כי מת אתה ולא תחיה – מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. אתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרי תרוייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: הן יקטלני לו איחל”. ע”כ.

הנה חזקיה המלך רצה שלא לקיים מצוות פרו ורבו, מפני שידע שיצאו ממנו בנים רשעים, ועל זה ענה לו ישעיה הנביא, שזה לא סיבה לפטור והוא מפסיד עולם הזה וגם עולם הבא בגלל שרוצה לבטל מצוה בגלל טענה זו. וחזקיה קיים לבסוף מה שישעיה הנביא אמר לו, אולם זה לא היה בגלל שיש חיוב לקיים מה שהנביא אומר לו, אלא בגלל שישעיה הנביא הסביר לו שזה מה שתורה מחייבת.

וכדי להבין את ההוה אמינא של חזקיה המלך, נביא כאן מה באמת ראה חזקיה ברוח הקודש מה יצא מהבן שלו.

נאמר במלכים (ב, פרק כא, א) “בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ:    (ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:    (ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם:    (ד) וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה’ אֲשֶׁר אָמַר ה’ בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי:    (ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה’:    (ו)וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיס:    (ז)וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם:    (ח) וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה:    (ט) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:    (י) וַיְדַבֵּר ה’ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר:    (יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו:    (יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:    (יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ:    (יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם:    (טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה:    (טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’:    (יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה”. ע”כ.

ואמרינן עליו במסכת סנהדרין (דף צ עמוד א) “שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה”. ע”כ.

הנה כל זה ראה חזקיה המלך ברוח הקודש, ומשום זה לא רצה לקיים מצוות פרו ורבו. ולבסוף שהנביא ישעיה הוכיח אותו, שאסור לעשות חשבונות כאלו לבטל מצוה, כן קיים, אולם עשה השתדלות שבכל זאת ימעט מן הקלקול מה שאפשר, ונשא בת ישעיה הנביא.

ומזה לומדים דעת החולקים על הגרי”ז שלא חששו לטענה זו לבטל מצוות כיבוש ארץ ישראל, בגלל הקלקולים הרוחנים שיצאו, ואולם בכל זאת אמרו שצריך לעשות כל ההשתדלות להציל את החינוך בכל מה שאפשר.

אחרי השואה קיבל חיוב הקמת המדינה תוקף יותר גדול

הנה, הכנסיה הגדלה של אגודת ישראל במרינבאד אלול תרצ”ז, היתה לפני השואה, בזמן שכל הקהילות באירופא היו עדיין במקומן, וכן הישיבות בליטא פולין והונגריה וצ’כוסלובקיה ועוד, ובכל זאת הסכימו רוב גדולי ישראל על הקמת המדינה. וא”כ כל שכן אחרי השואה, שנחרבו כל הקהילות וכל הישיבות באירופה, ונשארו מאות אלפי יהודים פליטי השואה שלא היה להם איפה ללכת, והרבה הגיעו לא”י דרך ספינות מעפילים, והאנגלים החזירו הרבה בחזרה, והיהודים בא”י סבלו הרבה מן האנגלים, והם תמכו יותר בערבים מביהודים, [אף שהמנדט שלהם שקיבלו מצד האומות בסן-רימו שנת תרפ”ב ע”פ הצהרת בלפור היה כדי להקים בית ליהודים, והם בגדו במנדט הזה]. אז היה חיוב להקים מדינה הרבה יותר חזק.

וזה לא רק מצד מצוות כיבוש א”י, אלא גם מצד מלחמה הצלה מפני הצר המבואר ברמב”ם (פ”ה מהלכות מלכים).

וממילא היה אמור להיות שגם מי שהתנגד מקודם השואה, יכול להיות שהיה מסכים אחרי השואה, וכן באמת דעת כמה ניצולי השואה, וכמה שנהרגו במלחמה, ואחד מהן הוא בעל “אם הבנים שמחה” הרב ישכר טייכטל, שכתב ספרו באמצע המלחמה וראה הצרות על עם ישראל.

אולם מי שבאופן עקרוני לא היה מוכן לשנות, אף שהמציאות נשתנתה, לא שינה דעתו גם אחרי המלחמה, [השואה שהיא מלחמת עולם השניה היתה מי”ז אלול תרצ”ט שגרמניה כבש את פולין, עד כ”ד אלול תש”ה].

ועכ”פ אי אפשר להוכיח ממי שהיה מן המתנגדים לפני השואה, ולא גילה דעתו אחר השואה, או שנהרג בשואה כמו הגאון ר’ אלחנן וסרמן הי”ד, מה היה דעתו אחרי השואה.

הנהגה עליונה שיהיו מתנגדים למדינה

הנה אף שכתבנו ראיות חזקות לדעת החולקים על הגרי”ז, וגם שמדברי הגרי”ז בעצמו ממה שכתב מבואר כדעת החולקים, וגם הגרי”ז בעצמו מודה שדעת הקב”ה כדעת החולקים שהם רובא והם מן המנין כיון שהיו צדיקים, מ”מ הקב”ה הנהיג הדבר שיהיו חולקים, מכיוון שאלו שבנו את המדינה היו חילונים והרבה מהם העבירו על הדת הרבה יהודים ולוחמים נגד התורה, אף שהיה בלתי אפשרי לעשות ע”י שומרי תורה מכיון שלא היו מוכנים לזה והרבה התנגדו לזה, והקב”ה הוצרך לעשות ע”י חילונים, מ”מ מכיוון שזה הביא לידי קלקול החינוך, הנהיג הקב”ה שיהיו חולקים על המדינה כדי שלא יבואו להימשך אחרי החילונים בחלק הרע שלהם, צא ולמד להרבה שהלכו עם החילונים, יצא קלקול גדול, ובגלל השפעת אלו שחולקים על המדינה, ניצלו חלק מאלו מגודל הקלקול.

ובנוסח אחר: כשם שהקב”ה הנהיג בנין המדינה ע”י יהודים שאינן שומרים תורה, אף שחלק חסרון שמירת התורה הוא שלא בצדק. גם הנהיג הקב”ה שחלק הצלת התורה נעשה ע”י יהודים שומרי תורה ומצות שהם מתנגדי המדינה אף שחלק התנגדות למדינה הוא שלא בצדק.

הר הבית

הסברה לתלות הכל בניסים מן השמים, היא גם סיבה להתנגדות לעליה להר הבית

עי’ זה במאמר לא תנסו את ה’, וכן במאמר החרימו עולים להר הבית – קיבלנו ריפורמים. [יש וידיאו חלקי מהשיעור הנ”ל במאמר הזה].

הצבא בזמנינו

אין להביא ראיה מכל מה שנכתב כאן שיש כעת חיוב ללכת לצבא

אולם יש לדעת, שמכל מה שנאמר כאן, אין שום ראיה שכעת יהודי שומר תורה ומצוות יש מצווה ללכת לצבא, שעל אף שמי שאין תורתו אומנתו יש באופן עקרוני מצוה ללכת לצבא, אבל כל זה כשאין סכנה רוחנית למי שהולך לצבא, אבל כשיש סכנה רוחנית מצד אחד, ומצד שני הצבא אין להם צורך לשומרי תורה ומצוות, שיש הרבה חיילים מיותרים בצבא, אין כאן חיוב ללכת.

ובפרט אחרי שרואים שיש כל מיני גזירות נגד שומרי תורה ומצוות, כמו גזירת הגילוח, עי’ במאמר גזירת גילוח בצבא גזירת שמד, וע”ע בנספח כתבה נוספת בענין זה. וכן מה שהסירו את “תודעה היהודית” מאחריות הרבנות הצבאית לאגף כוח אדם בצה”ל, שכל אחד יודע שזה כדי להעביר על הדת את החיילים. ובעיקר כל ענין של גיוס בנות הוא כדי לקלקל את החיילים. ולכן יש סיבה מספקת להיות פטור מן הצבא אף למי שאין תורתו אומנתו.

וגם נתבאר מכל זה, שאף אם מבטיחים ראשי הצבא שלא יפגעו ביהדות, הם לא נאמנים בזה, כי מרמים כל הזמן את הציבור כמבואר במאמר הזה בענין מי שבפועל נכנס לכלא בעקבות שלא גילח את הזקן, על אף כל ההבטחות שיתנו לגדל זקן מי שמניח בעקבות דת.

ואם ראשי הצבא טוענים, שאין יכולים להסתדר בלי החיילים החרדים, אפשר לומר להם, מקודם תוכיחו במעשה שלא יהא קלקול בתוך הצבא ואח”כ תבואו עוד הפעם, אבל מכל מה שנעשה כאן, רואים בחוש שאין רצונם בכך, ומה שטוענים שרוצים את החיילים החרדים בצבא, זה לא כדי לעזור לעם ישראל, אלא כדי לקלקל את החרדים.

נספחים

נביא כתבה, שזה אחד ממאה עדים, שבתוך כוונת ראשי הצבא, יש שתי כוונות, אחד להצלת עם ישראל, וכוונה נוספת שנקרא “כור היתוך” שבא לקלקל את החיילים ולהעבירם על הדת.

“הבן שלי אמר לי: אבא, אני מתחרט שהתגייסתי לצבא”

חייל ממשפחה חרדית סירב לגלח את זקנו ונגזרו עליו 14 ימי מחבוש • בראיון ל’בחדרי חרדים’ מגולל האב את הסיפור ומאשים את הצבא בהתנכלות: “אמרתי לו שלא יתגייס, עכשיו הוא מודה לי שצדקתי”

איציק מן יום חמישי ז’ אדר ב תשע”ו

סערת הזקנים בצה”ל – אביו של א’ חייל ממשפחה חרדית שנכנס אתמול בבוקר (ה’) למחבוש בן שבועיים לאחר שסירב לגלח את זקנו, מספר בראיון ל’בחדרי חרדים’ על הכעס הגדול.

בין השאר הוא אומר כי טרם נכנס בנו לכלא הצבאי, אמר לו שהוא מתחרט על כי התגייס לצבא, שלדבריו אינו מאפשר לו להמשיך באורח חייו החרדי.

לפי המידע שהגיע לידי ‘בחדרי חרדים’, לאחר שא’ נשפט ביום ראשון ל-14 ימי מחבוש עקב גידול הזקן, התמהמה עונשו עקב מצבו הרפואי, ורק אתמול בבוקר הוא התייצב בשערי כלא 6 והחל בריצוי עונשו.

הוא השאיר משלוח מנות לאשתו, טרם כניסתו לכלא. כפי שמספרים בני המשפחה בשל הלחץ, חשה רעייתו ברע, והיא פונתה לבית החולים.

“הבן שלי גדל במשפחה חרדית לכל דבר”, אומר האב ל’בחדרי חרדים’, “כל הבנים שלי יראי שמיים כהלכה, וחלקם אף אברכים. הוא, א’, האחרון בילדים. הוא התחתן לפני שנתיים וחצי, למד בכולל במשך שנה ואז החליט להתגייס לצה”ל לצרכי פרנסה.

“בצבא הבטיחו לו הכשרה מקצועית ופרנסה ראויה. לפני שהתגייס, אני וחמיו שכנענו אותו שלא להתגייס, אמרנו לו שהצבא לא יאפשר לו לנהל אורח חיים חרדי והוא יאבד את עצמו שם. אשתו גם שכנעה אותו שלא כדאי, אך הוא התעקש והתגייס. בצבא הבטיחו לו תפילות, כשרות, ושעות לימוד, ואף הבטיחו לו פטור זקן”.

השר לשעבר בניזרי גייס את השר דרעי וח”כ אייכלר

האב מספר מה השתבש מול הצבא. “מאז החתונה בני היה עם זקן, אך לעיתים סידר אותו. לאחר שנה שהיה בצה”ל, המפקד קרא לו ואמר כי מאחר והינו מסדר זקן, הוא מחויב לגלח את הזקן. בני התחנן על נפשו, והבטיח שלא יסדר זקן יותר, ורק שיאשרו לו לגדל זקן. לא עזרו שום תחנונים למפקד, והציבו בפניו את האופציה או לגלח או להישפט. לבסוף בני עמד על עקרונותיו, נשאר עם הזקן ונישפט ל-14 יום בכלא”.

– מה הוא אמר טרם הכניסה לכלא?

“אבא צדקת, לא הייתי צריך להתגייס. הוא הבטיח לי שלאחר שישתחרר מהכלא יעשה הכל בכדי להשתחרר מהצבא”.

האבא אף מוסיף ומספר כי “בן אחר שלי רצה להתגייס, הוא התייעץ אם אחיו שנישפט ל-14 יום בכלא האם כדאי להתגייס? ובני השיב ‘שלא תעז’, הם רק מפתים אותך בהתחלה שהכל יפה וטוב, אבל כשאתה מתגייס הם שוכחים מהכל”.

“פניתי לתקשורת החילונית”, מספר האב, “שיעלו את הנושא, אך הם לא התייחסו כלל. הם יודעים רק לעודד לגייס חרדים, ולא לסייע כשצריך. צה”ל יודעים לומר כל הזמן למה החרדים לא מתגייסים ובוכים על כך בתקשורת. אז הנה התשובה – תפסיקו להתעלל בחיילים חרדים.

“ברגע שצה”ל שפטו את בני ל-14 ימי מאסר, בני יצר קשר עם ראש הישיבה שלו, ראש הישיבה נרתם למהלך ועירב את השר לשעבר שלמה בניזרי שעירב את השר אריה דרעי וח”כ ישראל אייכלר, שניסו לעזור לנו רבות אך ללא הועיל, צה”ל אמר להם שלא יתערבו. ובעקבות המאורע הנ”ל אני שוקל להקים עמותה שתאסוף עדויות של חיילים חרדים על מה שנעשה להם בצבא”.

האב מוסיף ומספר, כי “אמש בשעת הצהריים אישתו של בני התקשרה לבן שלי שמתנדב במד”א ואומרת לו שהיא מעורפלת ולא מרגישה טוב בגלל לחצים על כך שבעלה נכנס לכלא. בני שמתנדב במד”א אמר לה שהיא צריכה להתפנות באמבולנס למיון בדחיפות, אך היא חששה קצת ובסוף לא נסעה. והעדיפה להישאר בבית.

“בשעת לילה אמש, כשהיא כבר הרגישה ממש גרוע, היא התקשרה שוב לבן שלי שמתנדב במד”א, הוא פינה אותה לביה”ח שם שהתה עד היום בצהריים ושוחררה, וביום ראשון תחזור למעקב”.

יש לציין כי לחיילים חרדים אחרים, ניתן אישור לגדל זקן, ורק במקרים בהם הצבא מזהה כי החייל אינו מקפיד בכל הליכות חייו, על המקובל במגזר החרדי, זכויותיו כחרדי אינן נשמרות.

בנוסף יש לומר, כי הדיון והמאבק בעניין הזקנים היה בנוגע לחיילים מסורתיים, ולחרדים ניתן רשמית פטור זקן. אולם חיילים אשר פעם מגלחים ופעם לא, או שאינם מקפידים שלא לסדר את זקנם כלל, אינם יכולים לקבל פטור.

תגובת צה”ל טרם התקבלה. היא תפורסם לכשתתקבל.

בעקבות חשיפת הדברים, פנה שר הבריאות יעקב ליצמן ל’בחדרי חרדים’ וביקש את הפרטים המלאים כדי לסייע.

ע”כ הכתבה.

בניגוד להרגעות: גזירת הזקנים בצה”ל תופעל בשבוע הבא

מנחם רהט | מצב הרוח גיליון מס’ 377 פרשת צו ט”ו באדר ב’ תשע”ו

בניגוד לנסיונות ההרגעה של גורמים פוליטיים, כאילו גזירת גילוח הזקן בצה”ל נדחתה או הוסרה, מתברר שהגזירה תיכנס לתוקפה בשבוע הבא, ה 31- במרץ. במועד זה אמור להסתיים הטיפול בכל הבקשות והעירעורים שהגישו חיילים מזוקנים, שביקשו לאשר להם לשמור על זקנם. רבנים צבאיים סיפרו ל’מצב הרוח’ כי נודע להם, שהחל באותו יום יפשטו שוטרים צבאיים על חיילים מזוקנים בחוצות הערים, המחנות והטרמפיאדות, ומי מהם שלא יחזיק בכיסו אישור קצין השלישות הפיקודי לגידול זקני, יושלך לכלא.

בינתיים מתרבים הדיווחיים על יחידות מסויימות בצה”ל, שבהן הזדרזו קצינים לחייב את החיילים בגילוח זקנם בפקודה. מדהים במיוחד סיפורו של משגיח הכשרות ביחידה מסויימת (שמו שמור במערכת), שהגיע לצה”ל מבית חרדי, ובכיסו פנקס חוגר שבה הוא מצולם עם זקן (הצילום נעשה ביום גיוסו של כל חייל לצה”ל, ומהווה הוכחה לכך שהחייל ביום גיוסו היה מזוקן). המכ”ש מילא טופס בקשה לאישור הזקן.

ואולם רס”ר היחידה הודיע לו שהתשובה לבקשתו שלילית, וכי עם שובו מחופשה לבסיס עליו להיות מגולח למשעי. בדיקה שקטה שערך רב צבאי שאליו הגיעה הפרשה, העלתה כי הרס”ר העביר את הבקשה למפקד הבסיס, בדרגת אל”מ, והלה השיב בשלילה ואף הוסיף הערה בכתב ידו לבקשת המכ”ש: “לא מומלץ לתת פטור לזקן”. המכ”ש עירער על הגזירה אך נדחה.

גורמים בצה”ל אישרו בתגובה את העובדות, אך טענו כי הצעדים ננקטו לאחר שהוברר מעל לכל ספק, שהחייל האמור אינו מנהל אורח חיים דתי, לרבות בתחומי היחידה.

סיפור דומה אירע עם חייל דתי נוסף, שעל פי תיאורי חבריו בפני ‘מצב הרוח’, “הוא כל כך דתי שהוא מבלה את רוב זמנו בבית הכנסת”. גם הוא קיבל מענה שלילי. החייל פנה לאנשי הרבנות הצבאית, אך גם התערבותם לא תרמה לשינוי ההחלטה. החייל, בסופו של דבר, התגלח בבסיס – לראשונה בחייו! “החייל לא רצה להסתבך”, הסבירו חבריו.

סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן אמר בתגובה, כי קיבל התחייבות מלשכת שר הביטחון שחיילים דתיים לא יחוייבו לגלח זקנם, אך הוא מודה ש”אכן יש מקרים בהם מפקדים אינם נוהגים כהוראות הצבא”. סגן השר הוסיף: “כידוע, צה”ל אינו בתחום סמכותו של סגן שר הביטחון”, אך עם זאת הוא “מבקש שכל מקרה חריג יועבר אליו והוא יפנה לגורמים המתאימים”.

מדובר צה”ל נמסר, כי “הפקודה בנושא גידול זקן בצה”ל נכנסה לתוקף בחודש דצמבר האחרון. זאת לאחר שנידונה בבג”ץ ואושרה בצה”ל. כל בקשה נבחנת באופן שוויוני ללא הקשר למסלול אליו משתייך החייל, ולכל חייל ישנה הזכות לערער על ההחלטה המתקבלת”.

מטבחים בצה”ל – ללא משגיח כשרות

עוד נודע על תקלה נוספת במערך השירות לחיילים דתיים בצה”ל: פקודת מטכ”ל 34.0102 קובעת כי “בכל מטבח צבאי יועסקו לפחות שני עובדים שיקבעו ע”י הרבנות, אחד לכל משמרת… מתפקידם של עובדים אלה לפקח על שמירת הכשרות במטבח”. על אף זאת נודע, שהמכ”שים באחת היחידות מצטווים לצאת מהמטבח לתעסוקות אחרות: הם נשלחים לשמירות במחנה ובמחנה אחר, מצטווים ללוות הסעות, ובכל אותן שעות אינם נמצאים במטבח, דבר שהוא עבירה על פקודות הצבא.

גם במחנה שמשון בצפון נתגלו בעיות כשרות. לבסיס גדול זה אין רב צבאי, לאחר שהרב הצבאי קוּדם לחטמ”ר 769. כיום אין משגיחי כשרות במחנה שמשון, וזאת בניגוד לפקודה. הבעיה חריפה במיוחד על רקע העובדה, שבמחנה זה נמצאים עשרות חיילים דתיים וחרדים, שאינם מתלוננים על המצב הקשה מחשש מפני תגובה קשה של מפקדי המחנה, אך הם מגיבים בדרך משלם: חיילים אלה, חובשי כיפות שחורות וסרוגות, מחרימים את חדר האוכל ואינם נכנסים לאכול בתוכו, ומסתפקים במזון שהביאו מהבית או במוצרים בסיסיים שאין ספקות לגבי כשרותם (לחם, ריבה וכדומה).

דובר צה”ל מסר בתגובה, כי “צה”ל פועל למימוש ואכיפת הפקודות המחייבות בשמירה על הכשרות בכלל מחנותיו. בניגוד לטענות, במחנה שמשון ובשאר היחידות קיימים משגיחי כשרות במטבחים הצבאיים, אשר פועלים על פי הפקודות ודואגים לשמירת חוקי הכשרות”.

לוקט בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א

י”ב אדר ב’ תשע”ו

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.

Rabbi Daniel Travis – Mishlei Chapter 5 Verse 19 Planet X

From Atzmut, here.

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

הבג”ץ נגד היהדות

בזמן האחרון יש תמיכת הבג”ץ ברפורמים שרצונם לעקור את כל היהדות, וכן אנו רואים יותר ויותר התערבות הבג”ץ נגד כל חקיקה שעוזר ליהדות, וכן עצם התערבות של הבג”ץ בכל הענינים של הכנסת, אשר סותם כל אפשרות להתקדם בעניני יהדות.

ובעצם הם משליטים את עצמם על המדינה, על אף שיש באופן עקרוני שלשה רשויות, הרשות המחוקקת שזה הכנסת, הרשות המבצעת זה הממשלה, והרשות השופטת זה הבג”ץ, אבל כעת יותר ויותר הבג”ץ משתלט כדי שיכולל בתוכו כל שלשה הרשויות.

והם לא נבחרי ציבור אלא בוחרים את עצמם, והם אנטי דת מובהקים, ואנטי ארץ ישראל, וא”כ יש כאן שילטון ערב רב בצורה מובהקת.

התיקון לזה

והשאלה איך ניתן לבער שלטון רשע זו, וכן עצם הממשלה צריך להיות ע”פ תורה, אולם הרשעים הכי גדולים ששולטים כאן זה הבג”ץ.

ונראה שאחד מן התיקונים הגדולים שצריך לעשות הוא על ידי ביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה הנוראה של המכירה הנהוגה.

וזה ע”פ הזוהר הקדוש שכתב שהקב”ה הבטיח שבי”ד בניסן בזמן שעם ישראל מבער החמץ, הקב”ה מבער את הערב רב, אולם כמובן שזה רק כשבאמת מבערים את החמץ, [חמץ כפשוטו] אבל לא ע”י המכירה הנהוגה שיש הרבה צע”ג עליה.

וכתבנו כמה מאמרים על זה, וכאן נביא עוד הפעם את המאמר חמץ ושאור דאינון ערב רב:

שאור וחמץ דאינון ערב רב

עי’ בגמ’ ביצה (דף לב ע”ב) “הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג יח) ‘וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ’, כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”.

ועי’ בזה בספר הזוהר כמה פעמים, שיבוא זמן שאנשים עם נשמות הערב רב ישלטו על עם ישראל, והם מכונים בשם שאור וחמץ.

וז”ל הרעיא מהימנא (במדבר פר’ נשא, דף קכו ע”א): “וַאֲנִי חָשִׁיב בְּעֵינַיְיהוּ בֵּין עֵרֶב רַב רַשִׁיעֲיָיא, כְּכֶּלֶב מֵת דְּסָּרַח בֵּינַיְיהוּ, דְּחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינַיְיהוּ, בְּכָל קַרְתָּא וְקַרְתָּא, וּבְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בֵּינַיְיהוּ בֵּין מַלְכְּוָון. וְאִתְהַדְּרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב רַעְיָין עַל יִשְׂרָאֵל, עָאנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא” [= ונעשין הערב רב מנהיגים על ישראל].

ועוד אמרו שם (פר’ פנחס, דף רלב ע”ב): “וּבְגִין דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה, וְאִינּוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דַּמְיָין לְמוֹץ, יַתִּיר מְעַכְּבִין בְּגָלוּתָא עֵרֶב רַב לְיִשְׂרָאֵל, מֵאוּמִין עכו”ם. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ רַבָּנָן (ברכות דף יז ע”א) מִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה מְעַכֵּב. דְּאִינּוּן דְּבֵקִין בְּיִשְׂרָאֵל, כַּשְּׂאוֹר בַּעִיסָּה”.

ועי’ תק”ז (תקון כא, סוף דף נ ע”ב): “וְדָא אִיהוּ חָלַק לִבָּ”ם (הושע י ב), וּמָאן חָלַק לִבָּם? שְׂאוֹר וְחָמֵץ דְּאִינוּן עִרֶב רַב, וְרָזָא דְמִלְתָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו), דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות יב טו) אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, אַךְ חָלַק, וְאוֹמָאָה דְיִתְמַחוּן [ושבועה שימחו] בְּי”ד, דְּאִינוּן אַרְבַּע סְרֵי יוֹמֵי דְפִסְחָא, לְקַיְימָא (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וכו’, וּבְגִין דָּא(ריש פסחים) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר“. ע”כ.

ביעור הערב רב ע”י ביעור חמץ

ויש לשאול איך אפשר לבער את הערב רב מבינינו, זה שהזוהר מכנה בשם חמץ ושאור, שהם ‘הרעיין על ישראל’, רועים ומנהיגים על ישראל, ושאור שבעיסה מעכב.

ונראה לומר, שכיון שהזוהר מכנה הערב רב [אשר כעת שולט עלינו] בשם שאור שבעיסה, ונשבע שהכליון של הערב רב יעשה בי”ד בניסן בשעת שמקיימים מצות ביום הראשון תשביתו, א”כ יש לנו ללמוד מזה, שזה מתקיים ע”י שבאמת אנו מקיימים מצוה זו כהוגן.

ויש לשאול האם באמת היום מקיימים זה כהוגן?

ועי’ במעשה רב של הגר”א שחמץ הנמכר אסור גם בדיעבד, וז”ל (סי’ קעז): “אחרי פסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויין שרף ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה, ע”כ לא יקנה רק משל נכרי או הקמח של ישראל אם אינה לתותה, ויי”ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש”. עכ”ל.

קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגה

הנה מכירה זו הנהוגה הוא צע”ג מכל הבחינות, הארכנו בחיבור ‘ביום הראשון תשביתו‘, ותמצית הדברים במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘.

מקור המכירה בנוי על התוספתא (פ”ב ו-ז) וירושלמי (פ”ב ב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”. ע”כ. והבה”ג מוסיף “ובלבד שלא יערים“.

תוספתא זו הובאה בגאונים, ברא”ש (ב’ ד’) ברמב”ם (הלכות חמץ ומצה פ”ד ה”ו) ועוד הרבה ראשונים, ובשו”ע (סי’ תמח סע’ ד).

הוספת הבה”ג “ובלבד שלא יערים” הובא בגאונים וראשונים: רבינו ירוחם הובא בב”י (סי’ תמח), אור זרוע (סי’ רנו), שו”ת הרשב”א (ס”ס ע), תלמיד הרשב”א (דף לא ע”ב), חידושי רבנו דוד (דף ו ע”א).  וכן כל הראשונים שהביאו דברי ר’ עמרם גאון (עי’ לקמן ד”ה אבל). ואין מי שחולק עליו, ועי’ לקמן בכוונתו.

אולם במה שנתגלגל במשך הדורות, יש התרחקות גדולה מן המקור, עד שכעת מוכרים לגוי ונותן דמי קדימה ומחייבים אותו לשלם השאר (עי’ בה”ל סי’ תמח ד”ה בדבר מועט), והוא הערמה מוכחת, ואין כלל גמירות דעת לגוי להתחייב לשלם. וכן אינו מקבל אחריות אונסא וזולא על החמץ (עי’ יבמות דף סו ע”ב ושו”ע סי’ רמו סע’ ד’), וממילא לא חל.

וזה אפילו אילו היינו מסכימים באופן המכירה שכתב בשו”ע (סי’ תמח סע’ ג) שמתיר למכור בדבר מועט וחוזר ולוקח מן הגוי לאחר הפסח, ושם אין כ”כ בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, שהגוי אינו מתחייב יותר ממה ששילם, ומצד הישראל יש גמירות דעת, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא גומר ומקנה (עי’ שה”צ ס”ק מט).

משא”כ היום ששינו המכירה כמבואר בבה”ל הנ”ל, שהדבר המועט שהגוי משלם, הוא רק דמי קדימה והשאר מתחייב לשלם, וכל אחד יודע שאינו מתחייב באמת, ממילא אין כאן גמ”ד מצד הגוי וכ”ש במכירה של כל העיר, שהגוי כלל אינו יודע כמה קונה וכמה מתחייב, אין כלל סיכוי שהגוי יגמור בדעתו להתחייב, וכל מה שעושה, משום שיודע בודאי שלא יגבו ממנו, ומחשיב המכירה כדתי-סימלי שאינו כלום.

ושינוי זה אחרי תקופת הב”י עשו לטובת הישראל, כדי שהגוי לא יוכל ליקח החמץ בדבר מועט, אלא צריך לשלם הכל אם ירצה לקחת, וקלקלו בשינוי זה את המכירה הרבה, שעכשיו אין גמירות דעת מצד הגוי לשלם אם יתבעו ממנו. שמה שבשאר מכירות רגילות יכול אדם לשלם דמי קדימה ולהתחייב על השאר, זה בסחורה שמעונין בו, אבל כאן שאינו מעונין בזה כלל, וכל מה שעושה, זה משום שיודע בבירור שלא יתבעו ממנו הכסף, והוה בלבו ובלב כל אדם כאילו אמר זה מפורש [ועי’ ברמ”א (חו”מ סי’ רז סע’ ד) שאי איכא אומדנה דמוכח נתבטל המקח. וכן עי’ בשו”ע (חו”מ סי’ צט סע’ ז)].

וכן לפי מה שהביא הב”י דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג “ובלבד שלא יערים”, והביאור הכי מיקל הוא ביאור הב”י שכתב שלא יעשה תנאי במכירה, [ביאור זה כתב הב”י בלשון ‘ואפשר’]. וכאן כיון שהגוי אינו מתחייב באמת, נחשב כעשה תנאי שהישראל מוכרח לקבל בחזרה את החמץ אם הגוי רוצה, ותנאי זה הוא אסור כמבואר בחיי אדם (כלל קכד ס”ק ז, ובנשמת אדם שאלה ח), וזה בכלל “שלא יערים” גם לביאור של הב”י.

וכבר הקשו קושיה זו בתבואת שור בבכור שור ובמחצית השקל ועוד, ובת”ש תירץ, שיש כבר ביטול חמץ וממילא יש רק איסור דרבנן ועל זה מהני מכירה שבדרבנן מותר להערים. וזה צע”ג משני טעמים, חדא, שאין למדים הערמות זו מזו [עי’ רא”ש (שבת כ’ ה’) הובא בב”י (סי’ שלט) וריטב”א(שם קלט ע”ב)] וכ”ש כאן שנאמר מפורש שאסור להערים. שנית, מה שכתב שביטל, כבר דחו האחרונים, שאין כאן ביטול, כיון שרצונו לזכות ולמכור, וכן דעתו לזכות אחר פסח אין זה אצלו עפרא דארעא, [עי’ מ”ב (סי’ תלו ס”ק יז) ומקורו משו”ת הרשב”א (סי’ ע) בשם רב האי גאון].

ועוד תירץ החיי”א, שהגוי יכול למכור החמץ ולשלם עי”ז. אולם לפי המציאות, גוי שאינו רוצה בחמץ אינו מוכן לכך ובודאי לא בסכומים ענקים והוא אינו סוחר בכך וסומך בהנחה גמורה שהישראל לא יגבה ממנו.

וכן נאמרו תירוצים אחרים על זה שאינו מתרץ בעצם הקושיה החזקה.

התגלות תשובת רב עמרם גאון

אבל יותר מזה, שגם מכירת השו”ע, צע”ג להמשיך, אחרי שנתגלה תשובת רב עמרם גאון, שהובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב”י, שמבאר דברי הבה”ג שכתב על המכירה של התוספתא “ובלבד שלא יערים”, שכל מכירה שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא, הוא רק בפעם אחת, אבל בלבד שלא יעשה בשנה הבאה, שאז זה כבר הערמה, ואם עשה כך נאסר גם בדיעבד לאחר הפסח.

[וכנראה המקור של רע”ג הוא מן המשנה (בכורות דף לה ע”א) בענין שגוי שעשה מום בבכור, ובפעם הראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש”ה מותר, ובפעם שנית כבר ידע הגוי, ומש”ה הבכור אסור. וכן כאן, ההיתר של התוספתא הוא משום שזה רק ספק אם הישראל יקנה בחזרה, כמו שכתוב בתוספתא “שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”, אבל בפעם שניה נחשב כודאי שהישראל יקנה בחזרה].

וזה לא היה ידוע להב”י, שאף שהב”י הביא דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שכתב ובלבד שלא יערים, אבל הביאור מה זה ערמה לא ידע, ולא ראה דברי רע”ג בזה, ועל כן מנסה לפרש ובלבד שלא יערים היינו שלא יעשה תנאי במכירה, ובודאי אילו ראה הב”י תשובת רע”ג, היה מסכים לדבריו.

[ותשובה זו הובאה בהרבה ראשונים שלא היו ידועים להב”י, כמו תשו’ גאוני מזרח ומערב (סי’ קי), המאירי (דף ו), מהר”ם חלואה (דף ל ע”ב), אהל מועד (שער הפסח דרך יב ריש נתיב ט), חידושי הריטב”א (דף כא ע”א), נמוקי יוסף (דף ו ע”א). וכעת נתגלה תשובת רע”ג המקורית (גיאוניקא ב’ עמוד 326 שנכתב בירחי כלה קס”ט דשטרות), שמבואר שם כל מה שנאמר בשמו, ואין שום פקפוק על אמיתיות התשובה. ועי’ בזה ברמ”א (חו”מ סי’ כה סע’ ב בסוף ההג”ה) וברא”ש (סנהדרין פ”ד ס’ ו’) שאם מצאו תשובת הגאונים מה שלא ראו מקודם, ונראה בעיניו צריך לחזור בו, ורק אם רואה שהגאון אינו צודק יש לו רשות לחלוק, וכאן לא ראינו ראשון שאומר שראה דברי רע”ג וחלק עליו].

וא”כ בודאי כל הרבנים שליט”א היו צריכים להפסיק מכירת חמץ, וכ”ש מכירה שאחרי הב”י שהתדרדר הרבה הרבה, וכ”ש אחרי מכירה של כל בני העיר, וכ”ש של כל בני המדינה.

והלכתי לזקני הדור, ואף אחד לא השיב על הקושיה ולא אמר שהטענה אינה צודקת. [בפרטות מה ששאלתי לכמה זקני הדור ומה שאמרו, עי’ במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘, והיוצא מזה שאין להם תשובה, וממילא לא שייך כאן “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל”, עי’ רמב”ן (על ס’ המצות שורש א’, דפוס פרנקל עמ’ כו קטע ‘ויש בזה תנאי’)].

ההשלכות של מכירת חמץ

אולם מטרת מאמר זה שלא להאריך בזה, כי לזה צריך חיבור מיוחד, איך הלכו כל ההשתלשלות במשך הדורות והתדרדרות של המכירה. ואיך נתגלגל אח”כ למכירת ארץ ישראל להפקיע שביעית, ושם כבר אין גמירות דעת גם מצד הישראל לתת לגוי, [בהיתר מכירת א”י יש עוד הרבה בעיות, שאסור למכור לגוי ואסור להפקיע שביעית, וגם לדעת כמעט כל הראשונים אסור לעבוד בקרקע של גוי]. וכן עשיית גרות פיקטיבית, שמקבלים מצות רק בפה, וכולם יודעים שאין אמת בדבריהם. הכל התחיל בהערמה של מכירת חמץ, שתחת הכותרת שנאמר במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים”, ובכל זאת עושים הערמה שאין גרוע מזה, למדו מזה מקור ויסוד שבכל התורה אפשר לעשות הערמות, עד שבסופו של דבר ח”ו לא ישאר הרבה מן התורה.

וביררנו גם, שמכונות גרמא שנעשו ע”י מכון צומת ומכון טכנולוגיה, שהם טעות גמורה וחייבין חטאת על זה, וכן מאיים לעקירת כל השבת, כי אפשר לעשות כל ל”ט מלאכות בזה, כל זה הוא תוצאה של מכירת חמץ.

גדולי ישראל

ומה שנעשה ע”י גדולי ישראל, אף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל באופן כללי, מ”מ דבר זה אינו כולל מה שנתברר שהוא נגד התורה, וכמו שאצל שלמה המלך, שאנו משתמשין בספרים שכתב כמו משלי שיר השירים וקהלת, מ”מ מה שעשה שלא כדין לא מקבלים. ועי’ שמו”ר (פר’ ו ד”ה א): “באותה שעה עלתה יו”ד שב’ירבה’ ונשתטחה לפני הקב”ה ואמרה, רבון העולמים, לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקב”ה, שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל”. ועי’ סנהדרין (דף פב ע”א): “כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב”. ואשמדאי ישב על כסא שלמה בגלל חטאיו (גיטין דף סח ע”א).

למעשה

ולמעשה, כל אחד ידאג שלא ישאר אצלו הרבה חמץ והשאר ישרוף, וכן שלא לאכול חמץ שנמכר, דהיינו חמץ שבודאי נעשה לפני פסח, וכמבואר במעשה רב.

במדריך הכשרות של העדה החרדית הובא הרבה מוצרים, ובפרט בעניני ויטמינים שאין בהם חמץ.

ובטוחים אנו, שאם באמת יפסיקו כל הפיקטיביות, מכירת חמץ, מכירת הארץ, מכונות גרמא, גרות פיקטיבית, וישמרו שבת ושביעית כהלכתו, זה יעזור שהקב”ה יבטל שלטון הערב רב, ונוכל להקריב קרבן פסח בלי לעבור על “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” (שמות כג יח), ונזכה לבנין בית המקדש ולגאולה שלמה בקרוב בב”א.

ע”כ המאמר שאור וחמץ דאינון ערב רב.

חיבורים נוספים בענין

יש כמה חיבורים על זה, הבסיס הוא הספר הארוך “ביום הראשון תשביתו“. מאמרים: “שאור וחמץ דאינון ערב רב“, “ערמה במכירת חמץ ושבת“, “ההבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, “הסכם עם איראן אור לארבע עשר – שוה למכירת חמץ” [במאמר הזה יתבאר ההשגחה העליונה שההסכם האומלל עם איראן נעשה דוקא בליל ארבע עשר נסין תשע”ה בזמן שיש חיוב לבדוק והתחיל בביעור החמץ, וחיוב זה כולל גם בדיקה בהלכות מכירת חמץ].

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

ועל ידי שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו בצורה נכונה, בזה יכולים להתפלל “כשם שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו כך תבער כל החיצונים וכל הקליפות ותבער ממשלת זדון מן הארץ”, והיינו רק כשמבערים בצורה אמיתית, אבל כשמבערים בצורה פיקטיבית, ממילא בתוך התפילה כלול רק שהקב”ה יבער כל הקליפות בצורה פיקטיבית.

ומובן לפי”ז גם למה דוקא הבג”ץ הוא ששולט, משום שהבג”ץ הוא מערכת המשפט, ואנו צריכים כאן לתקן מערכת המשפט של התורה, שאלו הרבנים שעומדים בראש, יתנהגו ע”פ התורה ולא ע”פ ההערמה של מכירת חמץ, ואם הרבנים העומדים בראש לא מוכנים לזה, צריך זה לבוא מכח הצבור מלמטה.

[וע”ע במאמר “החרימו עולים להר הבית – קיבלנו ריפורמים“, שנתבאר שמערכת הרבנים היום באופן כללי לא מוכנים לקיים חלקי התורה שנתחדש אפשרות קיומם, והם מקיימים רק מה שהיה מקודם, ואילו מצוות שנתחדש אפשרות קיומם, צריך לבוא מכח הציבור מלמטה.

וכן מצאנו כעת על החייל החשוב בחברון שזכה בפורים לקיים מצוות ביעור הרשע, שההנהגה בשלטון הוא מואשם ברצח, ואילו הציבור מלמטה תומך בחייל. ושמעתי שיש לזה מקור בתנ”ך כמו שנאמר (שמואל א, פרק יד מד) “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱל-ֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן: (מה)וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת”].

ונמצא מה שאפשר להרויח מביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה, ביטול הבג”ץ, ביטול ממשלה החילונית, ביטול סכנת איראן, ביטול המחבלים, וכן כל ביטול רשע שבעולם, וזה יבוא מכח הציבור מלמטה.

קצת תוספת דברים בנוגע למכירת חמץ

על אף שבתוך המאמר הנ”ל “חמץ ושאור דאינון ערב רב” מבואר עיקר היסוד שמכירת חמץ הנהוגה לא חל, מ”מ אכתוב יסוד אחד שמבואר בו הרבה ענינים.

אסור לישראל להתחייב לקנות בחזרה את החמץ שזה תנאי שאסור לעשות

וז”ל החיי אדם (חלק ב-ג כלל קכד סעיף ז): “ואסור להתנות עמו שיחזור ויקנה ממנו לאחר הפסח. אבל מותר להבטיח לו שיקנה ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח”. וכתב בנשמת אדם (חלק ב-ג כלל קיט אות ח): “ואי משום שהוא עני, מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים”.

ויש לעיין למה כתב בנשמת אדם בהיתר למכור לגוי אף שהגוי עני ואין לו מה לשלם, משום שיכול הגוי למכור החמץ ולשלם, הרי יותר פשוט שיכול להחזיר את החמץ בתור תשלום.

אלא ע”כ שאם רק אפשרות זו קיימת, זה נקרא שהישראל עושה תנאי עם הגוי שהישראל מחויב לקבל בחזרה את החמץ, וזה אסור.

מקור של איסור זה שלא להתחייב לקנות בחזרה הוא בכל הגרסאות בתוספתא ובירושלמי, ובמה שהעתיקו כמעט כל הראשונים כתוב רק שמא אחזור ואקנה ממך לאחר פסח.

וז”ל התוספתא (מסכת פסחים פרק ב הלכה יב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.

הלכה יג: “רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”.

ורק בטור דילג לשון שמא, והאחרונים הקילו משום זה גם בהבטחה אבל לא בהתחייבות, אבל באמת גם בהבטחה הוא צע”ג.

מה שכתבתי שאסור לעשות תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה את החמץ מן הגוי, זה מפורש בדברי החיי”א רק אני בא להסביר הדבר. וגם החת”ס (סי’ קיג המועתק לקמן) אמר רק שמותר לומר לגוי שקרוב לוודאי יקנה בחזרה, אבל בהתחייבות לקנות בחזרה אסור. וכהיום שמוכרים חמץ של כל בני העיר, זה נחשב התחייבות גמורה, כי שום גוי לא מוכן לקנות אם היהודי לא מתחייב לקנות בחזרה, אף שלא אמר זה מפורש אבל זה נחשב בלבו ובלב כל אדם, כי לא שייך שהגוי יתחייב לשלם מיליון שקלים, וגם לא יודע כלל כמה קנה, ודבר שכל אחד יודע נחשב כאילו אמר (חו”מ סי’ צט סע’ ז, וסי’ רז סע’ ד ברמ”א).

ויש כאן שאלה, מה הבעיה שהגוי יכול לכוף את הישראל לקנות בחזרה.

והתירוץ הוא שהבעיה בזה הוא מכיון שהגוי יכול לכוף את הישראל שיקנה בחזרה, א”כ אין זה באמת גמירות דעת גמור להגוי לקנות, מכיון שסמך על זה שיכול להחזיר את החמץ בוודאי, וזה כאילו לא החליט עדיין לקנות את החמץ, כי מכירה חלוטה דמהני לענין חמץ זה כשמשני צדדים אין אפשרות להחזיר בכח את המקח.

שיטת רב עמרם גאון שהיתר מכירת חמץ הוא רק חד פעמי ולא בשנה הבאה

הבה”ג כתב שאסור להערים במכירת חמץ, וכתב הב”י (סי’ תמח) שמה שהבה”ג אוסר בעקבות הערמה זה רק כשעושה תנאי מפורש. אבל רב עמרם גאון כתב שלא יעשה כן בשנים אחרות, וזה הפירוש האמיתי, רק שהב”י לא ראה אותו, ומשום זה נתקשה בדברי הבה”ג. והארכתי בזה בספר ביום הראשון תשביתו (חלק ראשון, וכן הרבה אח”כ). [כל הראשונים שהביאו דברי רע”ג לא היו בפני הב”י, ודברי רע”ג מעבר שהוזכר בהרבה ראשונים, יש לנו כבר המקור עצמו (ספר גיאוניקא 2 עמוד 338), הערכתי בזה בהוכחות גמורות בספרי ביום הראשון תשביתו].

טרגדיה הלכתית בעקבות השמטת לשון “עכ”ל”

אני מעתיק דברי הב”י שחסר לשון “עכ”ל”, ואח”כ דברי החת”ס שטעה בזה, ואח”כ מה שיצא מכח הטעות הזה בנוגע לאיסור הערמה במכירת חמץ.

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “ואם מכרו או נתנו לגוי וכו’. תוספתא (פסחים פ”ב ה”ו – ז) כתבה הרא”ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.

“וכן כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז), וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו’ הוא כפי דעתו שכתב (ה”ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו, וכבר נתבאר זה בסימן ת”מ (קפג. ד”ה ישראל).

“רבינו ירוחם (נ”ה ח”ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה”ג (הל’ פסח כט ע”ג) ובלבד שלא יערים [כאן חסר לשון “עכ”ל” רבינו ירוחם]. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי“. עכ”ל הבית יוסף.

דברי החת”ס שלמד מזה שמותר להערים במכירת חמץ

וז”ל שו”ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיג): “וז”ל תוספתא דמייתי ב”י סי’ תמ”ח, ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר”ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח. וכתב עליו בה”ג ובלבד שלא יערים. וכתב רי”ו [=רבינו ירוחם] ואיני מבין דברי בה”ג, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ונחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ”ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי, ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי, עכ”ל. כוונתו מבואר, דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ”מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי, ואפילו בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה”. עכ”ל החת”ס.

קרה כאן טרגדיה הלכתית, בנוגע להערמה במכירת חמץ, שהחת”ס בתשובה הנ”ל חשב שזה רבינו ירוחם ששואל על הבה”ג בלשון “ואיני מבין דבריו”, ומכח זה הסיק שרבינו ירוחם סובר שמותר להערים במכירת חמץ, וזה שגגה היוצאת מלפני השליט, שהרי זה לא רבינו ירוחם ששואל, כי לא נמצא שאלה זו ברבינו ירוחם, אלא זה הב”י שמקשה על רבינו ירוחם, [רק שחסר בדברי הב”י אחר שהביא דברי רבינו ירוחם לשון “עכ”ל”, ומשום זה חשב החת”ס שמכאן ואילך זה המשך דברי רבינו ירוחם, אבל באמת שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וההמשך הם דברי הב”י].

והב”י נתקשה למה אסור להערים, הרי מותר לתת חמץ לגוי במתנה ולקחת ממנו אחר פסח ואין לך הערמה גדולה מזו, ומכח זה ריכך דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאינו אוסר אלא בתנאי מפורש.

אולם מאיפה ידע הב”י שזה מותר, זה רק מכח התרומת הדשן, שהביא הב”י אח”כ, שמותר לתת חמץ לגוי במתנה אף שיודע שהגוי יחזיר לו זה אחר הפסח, ועל זה טען הב”י שהרי זה הערמה ובכל זאת מותר, ועל כן מסיק הב”י שההערמה שהוזכר בבה”ג הוא רק בתנאי מפורש. אולם באמת דברי התרומת הדשן גופא צ”ע, שבתוספתא כתוב שמותר למכור לגוי או לתת במתנה ולוקח ממנו אחר הפסח, והכוונה “ולוקח” היינו בכסף מלא, כמו שאם מכר החמץ לגוי לפני פסח בוודאי אם לוקח בחזרה היינו בכסף, שאם זה בלי כסף לא שייך שהגוי קנה בכסף ונותן בחזרה בחינם, ולשון התוספתא כולל מכירה ומתנה בבת אחת, ועל כל זה כתוב שלוקח ממנו אחר פסח, וא”כ לשון “לוקח” היינו בכסף כמו לשון “מוכר ולוקח” שלשון לוקח היינו בכסף לפי המחיר. וממילא אם נתן במתנה גמורה ואחר הפסח לוקח הישראל בכסף ממש אין זה הערמה, שהגוי הרויח כאן כל מחיר החמץ, והישראל הפסיד כל המחיר, ורק התרוה”ד חידש שמותר גם לקחת בחזרה בחינם, ועל זה טען הב”י שזה הערמה ובכל זאת מותר, וממילא נתקשה בדברי הרבינו ירוחם בשם הבה”ג למה אסור להערים.

דברי הב”י בשם תרומת הדשן

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “כתוב בתרומת הדשן (ח”א) סימן ק”כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו, יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ”ו אות ב). ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי’ קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית”. עכ”ל.

אבל האמת הוא שדברי התרה”ד צ”ע, כי חידש כאן היתר הערמה, שהב”י כתב על זה ואין לך הערמה גדולה מזו, ובבה”ג כתוב שאסור להערים, וממילא הפירוש בדברי הבה”ג שאסור להערים הוא כולל גם נגד היתר התה”ד, וכן שאסור לעשות מכירה זו בשנה הבאה כמבואר ברב עמרם גאון. [כבר העירו בהערות על שו”ת החת”ס טענה זו על החת”ס שלא הרגיש שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וזה נגרם בגלל שהב”י לא כתב לשון “עכ”ל” אחרי דברי רבינו ירוחם, וזה כשגגה היוצאת מלפני השליט].

וזה אחד מהשתלשלות הטעות בהמשך, שאומרים שמותר להערים במכירת חמץ, בו בזמן שבבה”ג כתוב שאסור להערים במכירת חמץ. ומרן הב”י צימצם האיסור שלא לעשות מפורש תנאי, וכל דור ודור הקילו יותר שאח”כ עשו מכירה כללית של כל בני העיר נחשב כאילו עשו תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה. עד שמכח מכירת חמץ נעשה כלל גדול להיתר הערמה בכל חלקי התורה, עי’ בזה במאמר ממכירת חמץ לגיורים פיקטיבים.

אבל גם לדברי הב”י, אסור להערים באופן שעושה תנאי מפורש, וכן אסור לומר שהישראל מחויב לקנות בחזרה, וגם החת”ס כתב זה, וכן כתב שצריך שאחריות החמץ על הגוי.

סיבת איסור מתנה ע”מ להחזיר

ועכ”פ גם מדברי הב”י שמפרש דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאסור לעשות תנאי משום שזה הערמה, יוצא שמה שאסור לומר מתנה ע”מ להחזיר, זה לא רק משום שאולי לא יחזיר ויעבור על התנאי ויתבטל המכירה. אלא אף אם לא יעבור על התנאי ובאמת מחזיר, זה בכלל הערמה, והיינו שאסור לעשות פטנט שהגוי לחוץ להחזיר את החמץ.

וזה דלא כמו שכתב המ”ב שהאיסור לעשות תנאי הוא משום שמא יעבור הגוי על התנאי ויתבטל המכירה.

וז”ל המשנה ברורה (סימן תמח ס”ק טז): “בלי שום תנאי – דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב”י וכדלקמן בס”ד”. עכ”ל.

ובוודאי שלשון הב”י שאיסור לעשות תנאי הוא משום הערמה זה גם אם באמת הגוי קיים התנאי, עצם מה שהוצרך לקיים התנאי זה ההערמה ולא משום שאולי לא יקיים התנאי.

מתנה ומכירה על תנאי האם זה מצד חומרא דחמץ מדרבנן או מדאורייתא

הנה ההגה’ מי’ (הל’ שבת פ”ו אות ב) כתב מה שאסור לתת מתנה ע”מ להחזיר הוא מצד חומרא דחמץ, היינו שיש בזה רק איסור דרבנן, אולם מן הרמב”ם נשמע שזה איסור דאורייתא, [הובא בב”י לעיל “כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז) וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”].

ומשמעות הדברים שמה שיש איסור ב”י וב”י זה גם כשהגוי קיים התנאי, ויש כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תמח ב) בשם הרדב”ז וז”ל: “ע”ב שטה ח’: וסיים בה: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי וכו’. נ”ב: ואף על גב דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, שאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון, ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא למפרע שהחמץ היה של נכרי בשעת קיום התנאי, כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר. הרדב”ז ח”ה סימן מ”ג”. עכ”ל. והובא גם בפר”ח (סי’ תמח סע’ ג).

ולפי”ז ממילא גם יורד סברת התה”ד שהתיר לתת מתנה לגוי ולקחת במתנה בחזרה, וטענתו משום שגם במתנה ע”מ להחזיר הוא רק חומרא בחמץ והבא דלא להוסיף עלה, אבל לפי הרמב”ם שזה איסור תורה, אין מקור להתיר. אולם בלא”ה דברי התה”ד קשין מן התוספתא שכתב לשון ולוקח היינו בכסף, וכן מן הבה”ג שכתב שאסור להערים במכירת חמץ וכנ”ל.

פעם שאלתי רב אחד, הרי נותנים פתקים לגוי על כל מי שמכר לו החמץ ואם ירצה הגוי לקרות את כל הפתקים עד שעת איסור חמץ אין לו זמן לזה, ואיך שייך להתחייב מה שאינו יודע כלל. והשיב לי שגם אם ירצה לקרות את כל הפתקים עד סוף פסח לא יהא לו זמן…

התירוץ על כל זה הוא שהגוי לא מתחייב כלום, ואצלו ברור שהיהודי יקח ממנו בחזרה בהתחייבות גמורה, והוא מחשיב את כל המכירה רק כדתי סימלי, כמו שגם רוב יהודים חילונים חושבים כך.

ויש גם רבנים שבאמת חושבים שמכירה זו היא רק לענין בל יראה, אבל לא באמת על עצם החמץ שיכול לקחת החמץ. וכן מי שתומך בהיתר מכירה של שביעית, אף שאין גמירות דעת גם מצד הישראל למכור מ”מ גומר בדעתו שהגוי קונה לענין הפקעה משביעית, אבל לא לענין שבאמת הגוי יוכל לקחת, כך נשמע מדברי הראי”ה קוק זצ”ל עי’ מה שהעתקתי להלן. אבל הדבר צע”ג, כי לפי”ז מה צריך התוספתא לדבר על שוה של מאה ומאתיים הרי כל החמץ לענין בל יראה ולא עצם החמץ לא שוה כלום וכל זה תמוה ביותר.

ואני מעתיק דברי הגאון הראי”ה קוק זצ”ל בענין היתר מכירה וחמץ על הבעיה שאין כאן גמירות דעת, וז”ל:

“אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי’ יהי’ מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי’ בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי’ שהוא משום קנין אחר הבא אח”כ, כדנקט רש”י (קדושין, הנ”ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי’ אשטרא, – זה מצינו כה”ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד’ אמות (ב”מ י’ א’) “כיון דנפל גלי דעתי’ דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד”א לא ניחא ליה דליקני”; ואעיג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי”ל כן לדינא (כמבואר בחו”מ סי’ רס”ח סעיף א’ בהגהה)מ”מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי’, לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת-חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז”ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע”ש (פ”ד משנה ד’ וה’), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ”מ שפיר דמי. א”ו דצ”ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין היא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה – לקנות, שפיר סמכא דעתי’.

“וחוץ מה שאין לומר סברת “לא סמכא דעתי'” גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע”פ הנהוג, קנין לזמן, וי”ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי’, כסברת הסמ”ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי’ גם בלא שטר, ומשמע אפי’ אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי’ א”כ לא סמכה דעתי’ כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן. אלא דעכ”פ י”ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע”כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי’ בהערמה ה”נ במכירה לזמן) – חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי’, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע”ז ודאי סמכא דעתי’ וניחא ליח לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה”ג ואין לנו לדון כ”א על דין הערמה בעיקריה”. עכ”ל הראי”ה קוק.

וע”ע במאמר “הבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, ובמאמר המוכר א”י רק לענין הפקעה.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.