איתא בתלמוד ירושלמי (מסכת פסחים פרק י הלכה א, דף סח, ב): “מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר’ ר’ בנייה כנגד ארבע גאולות (שמות ו ו) ‘לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם’ וגו’ ‘וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם’ וגו’. וְהוֹצֵאתִי; וְהִצַּלְתִּי; וְגָאַלְתִּי; וְלָקַחְתִּי”.
יש ששאלו למה לא מחייבים חמישה כוסות, ושהכוס החמישי יהיה נגד ‘וְהֵבֵאתִי’. כמו שנאמר(שמות פרק ו פסוק ו) “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים”. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”.
תכלית יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל
וראיתי מי שתירץ (בספר הלכות פסח – שבועות, הוצאת דגל ירושלים תשנ”ה) וז”ל “משום שתכלית הטובה ביציאת מצרים היא “ולקחתי אתכם לי לעם” וזוהי נתינת התורה וכמו שאמר הכתוב “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה” [הר סיני] ולכן לא תקנו כוס נוספת כנגד “והבאתי” שלא יאמרו שהמטרה והתכלית היא “והבאתי אתכם אל הארץ”.
אולם תירוץ זה הוא תמוה ביותר, שהרי מפורש בהרבה מקראות שעיקר מטרת יציאת מצרים היא כדי להגיע לארץ ישראל, ואחד מן המקראות הוא כאן ממש באותו פסוק של ארבע לשונות הגאולה.
דהנה רש”י פירש על הפסוק ‘לָכֵן’ (שם פסוק ו) וז”ל: “על פי אותה השבועה: אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ – הנאמן בהבטחתי”. עכ”ל.
וצריך להבין על איזה שבועה מדובר כאן, ומי שרואה בפסוקים רואה שכאן מדובר על השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ.
ופירש רש”י (שם פסוק ג): “וָאֵרָא – אל האבות: בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די: וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה’ נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי“. [הפירוש “לא קיימתי”, היינו שלא קיימתי לתת להם את ארץ ישראל, כמבואר בהמשך].
(ד) “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וגו’ – וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן – לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני א-ל ש-די וגו’, (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ליצחק (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם בא-ל ש-די, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא – יב) אני א-ל ש-די פרה ורבה וגו’ ואת הארץ אשר וגו’, הרי שנדרתי להם ולא קיימתי“.
(ה) “וְגַם אֲנִי – כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים [היינו לקיים השבועה לתת להם את ארץ ישראל], לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר – אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”.
וכן כבר אמר להם יוסף שעיקר הפקידה כאן היא לצאת ממצרים לעלות לארץ ישראל (בראשית פרק נ כד): “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”.
וזה על פי הבטחה של יעקב אבינו (בראשית פרק מח כא): “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”.
ויקרא (פרק כה לח): “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים“. וכאן אחד מן המקומות שעיקר הכניסה לא”י הוא כדי להיות מקושר להקב”ה.
עוד פסוק שעיקר מטרת יציאת מצרים להגיע לא”י (דברים פרק ו כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ“.
ומקור בעל ההגדה הוא מן הגמ’ (פסחים דף קטז עמוד ב): “אמר רבא: צריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. וגירסת הרי”ף בזה (דף כו עמוד א): “אמר רבא וצריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו’ וגו'”.
תירוצים לקושיית הכוס החמישי
ואחר כל הראיות האלו שמפורש בתורה שעיקר יציאת מצרים הוא כדי להגיע לא”י, צריך לתרץ את הקושיה למה לא תיקנו חמש כוסות, האחרון נגד והבאתי.
ונראה לתרץ בכמה אנפין:
[א]
משום שכל ארבע לשונות הם בעקבות השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, וכמו שמפורש באותו פסוק עצמו, כנ”ל, וממילא הכל בכלל זה.
[ב]
משום שאותו דור לא זכה להגיע לא”י, אלא רק הדור הבא, ולכן לא רצו מפורש להזכיר, על אף שזה עיקר מטרת יציאת מצרים.
[ג]
משום שכוס שלישי שהוא כוס על ברכת המזון, שעיקרו ברכת הארץ, שברכה זו מפורש בקרא ואילו ברכה על הזן וברכת ירושלים הוא בדרך דרש אף שכולם הם מדאורייתא.
עי’ בנצי”ב כמה פעמים שמה שהוא מפורש בקרא יש לו חשיבות מיוחדת (עי’ העמק דבר ויקרא יט כז), ע”פ תוספות יומא (מד ע”א ד”ה מאי לאו כו’ וי”ל).
וכן בברכת המזון אומרים “ככתוב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך”, דווקא בברכת הארץ, ולא בברכת הזן וירושלים, משום שלשון הכתוב יתפרש על פשטיה דקרא, ולא על הדרש.
וכן הוא במדרש תנחומא (פר’ מסעי סימן ה) שעיקר ברכת המזון הוא ברכת הארץ, וז”ל:
“ואין לך חביב מכולם יותר מברכת הארץ, שכך אמרו חכמים כל שאינו מזכיר בברכת המזון, ‘על הארץ ועל המזון, ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה חיים ומזון’ – לא יצא ידי חובתו.
“אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, אני הוא שתרתי אותה, שנאמר אל (הארץ) [ארץ] אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו), וכן הוא אומר ואתן (להם) [לך] ארץ חמדה וגו’ (ירמיה ג יט).
“אתה מוצא כשהרג יהושע אותן המלכים, אמר ר’ ינאי הכהן ששים ושנים מלכים היו, ל”א ביריחו ול”א בסיסרא, כיון שהלך להלחם עם ישראל נהרגו אף הם עמו, למה שהיו מתאוים עמו לשתות מים ממימי ישראל, וביקשו מן סיסרא ואמרו לו בבקשה ממך נבא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כרסינו מן המים של ארץ ישראל, שנאמר באו מלכים נלחמו וגו’ בצע כסף לא לקחו וגו'(שופטים ה יט), להודיע חיבתה של ארץ ישראל.
“אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר ארץ אשר ה’ א-להיך דורש אותה (דברים יא יב), וישראל חביבין עלי, שנאמר כי מאהבת ה’ וגו’ (שם ז ח), אמר הקדוש ברוך הוא אכניס [את ישראל שהם] חביבין עלי, אל ארץ שהיא חביבה עלי (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] כי אתם באים אל הארץ וגו'”. עכ”ל המדרש.
וכן גם כשבני ישראל נמצאים בחו”ל, כל הקיום הוא בגלל שרוצים לחזור לא”י, כמו שכתב רש”י(דברים פרק יא יח) ומקורו בספרי, שהחיוב של המצוות בחו”ל הוא כדי שיזכרו לקיימם כשחוזרים לא”י, וז”ל רש”י: “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים”.
ולכן אף שמצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בחו”ל, מ”מ עיקר הקיום הוא בא”י.
השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל
יש לעיין למה לפני שמזכירים מצות סיפור של יציאת מצרים, אומרים קטע זה שאנו רוצים לחזור לא”י, וכן צריך לעיין למה גם כעת שחלק גדול מישראל נמצאים בא”י, אומרים זה.
ונראה לתרץ, שאולי מי שרוצה לחשוב שעיקר יציאת מצרים הוא לא לבוא לא”י, אלא א”י הוא רק טפל, ומנסה להביא ראיה, שהרי אנחנו כבר הרבה זמן נמצאים בחו”ל. על כן כדי להוציא מדעה זו, אנו מקדימים לפני שמספרים יציאת מצרים, שכל כוונתינו להגיע לא”י, וזה עיקר המטרה של יציאת מצרים, ורק אח”כ מתחילים לספר יציאת מצרים.
ולכן מובן שגם כעת שנמצאים בא”י, יכולים לחשוב שמה שאנו נמצאים בא”י זה רק תוספת על העיקר, אבל העיקר הוא לא מה שנמצאים בא”י, שהרי עם ישראל היו נמצאים הרבה זמן מאוד בחו”ל, וגם כעת עדיין רוב ישראל בחו”ל. ועל זה אנו באנו להזכיר שגם כשהיינו בחו”ל, תמיד חשבנו על א”י ולא הסחנו דעתינו מזה, וזה עיקר קיומנו גם בחו”ל כדי להגיע לא”י אח”כ, וממילא כשאנו נמצאים בא”י, הגענו להתקדמות גדולה לתכלית המבוקש.
אולם כמובן שעדיין לא הגענו לסוף הדרך, שהרי עדיין אין בית המקדש ואין קרבן פסח, ועוד הרבה דברים חסרים. ולכן אנו מתפללים בסוף ההגדה: “כֵּן ה’ אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים… בָּרוּךְ אַתָּה ה’ גָּאַל יִשְׂרָאֵל”.
ולכן בסוף ההגדה אומרים ‘לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם’, וכעת שהרבה כבר נמצאים בירושלים מוסיפים ‘בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה’, והכוונה בית המקדש, שנזכה בב”א.
יסודי התורה ויסוד עם ישראל עיקרו בארץ ישראל
אחד מיסודי הטעות שהרבה טועים לומר כאילו א”י הוא נטפל לתורה. וזה טעות חמורה, שהתורה מתחיל בא”י, וממשיך בא”י, וגומר בא”י.
מתחיל בא”י, רש”י ראשון של התורה, שכל מה שנאמר מ’בראשית ברא’ עד ‘החדש הזה לכם’ הוא כדי שנדע שהקב”ה נתן א”י לעם ישראל ואנו לא לסטים.
והיינו מה שהתורה הוצרך להקדים שהקב”ה ברא את העולם, ולא הקדים מצוות אחרות, זה כדי שנדע שהוא הבעלים על העולם ויכול להוציא הגוים מא”י ולתת לעם ישראל ושזה שלנו ולא של הגוים.
וכן מה שאנו אומרים א-להי אברהם וא-להי יצחק וא-להי יעקב, בגלל שאברהם אבינו נכנס לא”י, עי’ רש”י ריש לך לך.
וכל הדיבורים של הקב”ה עם האבות היה בענין ארץ ישראל.
וכן לענין קיום המצוות, לא מיבעי מצוות התלויות בארץ, וכן כל מה שקשור לקרבנות לאחר שנכנסו לארץ, ששייך רק בא”י, אלא גם מצוות שאינם תלויות בארץ, שנוהגים גם בחו”ל – עיקרו בא”י. וכבר הבאנו (לעיל) רש”י בשם הספרי שהמצוות הנהוגות בחו”ל עיקרם בשביל שיקיימו אותם כשיחזרו לא”י.
וא”כ כשמדברים שעיקר מטרת יציאת מצרים היה בשביל קבלת התורה, זה לא בא למעט ענין של א”י שהרי עיקר התורה בא”י.
מה הסיבה לטעויות כאלה ביסודי הדת
יש להקשות, איך קרה טעות חמורה כזאת שלא קוראים אלא המילה עצמו “והוצאתי” ולא מסתכלים כלל על תחילת הפסוק שמתחיל עם המילה “לכן” שמבואר משם שסיבת והוצאתי ושאר הלשונות הוא בעקבות השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, וכדי לקיים את שבועה הזאת הוציאנו ממצרים.
ונראה לתרץ, משום שנכנס הנהגה בתוך כלל ישראל, שקיום התורה מצטמצם למנהג אבותינו בידינו, ומכיון שקרוב לאלפיים שנה היינו בחו”ל, חשבו שזה עיקר המצב וכל ענין של א”י הוא רק טפל. ולא קוראים את התורה ללמוד ממנו יסודי הדת, ונתהפך להיות שיסודי הדת הם רק מנהג אבותינו, ומה שכן קוראים בתורה בכל שבוע וכן לומדים בחידר זה רק לקיים ענין למוד, אבל לא למדים יסודי הדת מזה, שאילו היה למדים יסודי הדת מזה לא שייך שידלגו על תחילת הפסוק הזה של ארבע לשונות הגאולה שהיא מילת “לכן” שמפורש שם שעיקר המטרה של הגאולה של מצרים הוא להגיע לא”י.
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
בדור הזה ובעת הזאת ממש, מכריז הצורר האיראני ימ”ש לכל העולם שרוצה להשמיד את עם ישראל בא”י.
ויש לעיין, הרי באיראן יש עשרות אלפי יהודים, ולא פוגע בהם כלל והם ממשיכם לחיות חיים יהודים שם, ולא הורג אותם, ואילו את היהודים בא”י רוצה להשמיד ח”ו.
והתירוץ הוא, שיש כאן מלחמת דת, היינו שכל יהודי בא”י מכריז ואומר שהקב”ה הוא א-להי ישראל, וגם אם הוא עצמו לא מודע לכך, מ”מ זהו מציאות ישיבתו כאן.
ופירש רש”י (שם): “לַאֲחֻזַּת עוֹלָם – ושם אהיה להם לא-להים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה”.
והאיראנים יודעים זה, שיהודי בא”י מכריז בעצם דירתו בא”י, שהקב”ה הוא א-להי ישראל, והם רוצים ללחום נגד א-להי ישראל, מכיון שיסוד של א-להי ישראל סותר את האיסלאם, שהם אומרים אללה אכבר, שהם מאמינים בהקב”ה אבל לא בא-להי ישראל, ומי שמכריז ואומר א-להי ישראל סותר את כל האיסלאם, וממילא רוצים להשמיד אותו, והיינו להשמיד עם ישראל בא”י, שהם אלו שמכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, אבל יהודים בחו”ל לא מכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, וזה לא סותר את האיסלאם, על כן לא רוצים לפגוע בהם.
ואנחנו בטוחים שהקב”ה יעזור לנו מפני הצורר הזה וכל שאר הצוררים, כמו שאומרים בהגדה “והקב”ה יצילנו מידם”, למען כבוד שמו ולמען בריתו עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, [אולם צריך לעשות השתדלות לזה כפי מה שהקב”ה נותן לנו את האפשרות לעשות השתדלות, עי’ במאמר תקיפה באיראן, וכפי מה ששמענו כעת ממי שהוא מומחה בעניני איראן שלא עוזרים שום סנקציות נגדם, כי הם נחושים לעשות פצצות אטום להשמיד אותנו, ומרמים את כל העולם, כי זה כל החיים והאמונה שלהם, ורק להתקיף אותם עוזר].
הטענה שלום תמורת שטחים הוא טעות חמור בהבנה מה זה א”י
ובזה מופרך כל אלו שטוענים היום את הענין של “שלום תמורת שטחים” מול הפלסטינאים, כאילו שאם נותנים להם שטחים יהא שלום. וזה טעות חמורה, שהרי המאבק הוא לא מאבק של סכסוך קרקע כדוגמת סכסוך על אלזאס בין גרמניה וצרפת, אלא נגד א-להי ישראל, וכל זמן שיש יהודי בא”י שמכריז בעצם דירתו בא”י שהקב”ה הוא א-להי ישראל, הם רוצים להשמידו, והם אומרים זה מפורש כל הזמן שרוצים להשמיד כל יהודים בא”י וזה האמנה שלהם שנקרא אמנה פלסטינאית.
והסיבה של אלו שטוענים “שלום תמורת שטחים” משום שהם בעצמם לא מאמינים או לא מבינים שהיהודים כאן מכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, והם חושבים שהם כאן רק בשביל לגור כאן כמו שצרפתי גר בצרפת וגרמני בגרמניה, ועל כן חושבים שהערבים ג”כ רוצים קרקע בעלמא, וחושבים שאם יתנו להם קרקע יהיו בשקט. אבל הם טועים בגדול, כי כאן המאבק לא על איזה קרקע סתם, אלא משום שעם ישראל בא”י מכריז שהקב”ה הוא א-להי ישראל, ואפילו חילוני שאינו מאמין בהקב”ה, אולם עצם מציאותו כאן שהוא נמצא בתור יהודי זה ההכרזה שהקב”ה הוא א-להי ישראל, ועל זה המלחמה, ולא עוזר כאן לתת שטחים, שהם ירצו הכל כדי ללחום נגד א-להי ישראל. וכן הרי איראן שרוצה להשמיד אותנו כאן, האם חסר להם שטח לגור, אלא יש כאן מלחמת דת, ואותו סיבה שייך גם לפלסטינאים שסביבותינו.
חברת “ברייטסורס” (לשעבר – חברת “לוז” הישראלית), זכתה לפני כמה שנים במכרז להקמה של תחנת כוח סולארית (בשיטה התרמית, על ידי מראות ומגדל) ליד אשלים בנגב, בהספק 120 MW, ובמחיר מובטח של 85 אג’ לקוט”ש, למשך 20 שנה.
חברת ברייטסורס הקימה ומפעילה את התחנה הסולארית ה”ענקית” באתר אייבנפה בארה”ב, הפועלת באותה שיטה בדיוק. “ענקית” במרכאות, כי 390 המגאווט שתחנת אייבנפה אמורה לספק הם כ- 1/3 מההספק של תחנה פחמית או גזית רגילה אחת, וגם זה מסופק רק 20% מהזמן, כלומר – הכמות הכללית של חשמל שהיא מספקת קטנה מאד. התחנה “ענקית” רק מבחינת עלות ההקמה שלה – 2.2 מיליארד דולר, כשכול הכסף בא ממענקים וערבויות של ממשלת ארה”ב.
בארה”ב למדו את הלקחים. חברת ברייטסורס כבר הפסידה את כל הפרויקטים נוספים שתוכננו בארה”ב, הם בוטלו בגלל כישלון אייבנפה. ברייטסורס מתגאה בכך שעדיין יש לה חוזים לפרויקטים אחדים בחו”ל, בדרום אפריקה ובישראל. הפריירים האלה עוד לא שמעו על הכישלון. בארה”ב השתכנעו שהטכנולוגיה התרמו-סולארית יקרה מדי, אפילו ביחס לטכנולוגיה הפוטו-וולטאית (שהיא עצמה יקרה פי 4 מחשמל המופק בגז). בארה”ב עצרו את כול ההשקעות בתחנות תרמו-סולאריות.
רשות החשמל של ישראל צריכה להתעשת במהירות, ללמוד על כישלונות ברייטסורס בארה”ב, ולא להעמיס על הציבור בישראל את עלותו של פרויקט שלא עובד. יש לבטל את תחנות הכוח התרמו-סולאריות שאושרו להקמה באשלים שבנגב. תחנה “תרמו” שנייה הייתה אמורה להיות מוקמת על ידי שיכון ופיתוח בשותפות על חברת אבנגואה הספרדית שפשטה בינתיים את הרגל. גם אותה חייבים, כמובן, לבטל. הרפתקה זו של “חלוציות” כביכול, והשקעה של כסף כבד בדברים שלא הוכחו כעובדים היא קלות דעת מדהימה, וזלזול בכספי הציבור. עכשיו, כשיש הוכחות ברורות לכישלון הטכנולוגיות האלה – קל וחומר שיש לרדת מהחוזים האלה במהירות.
ממשלת ארה”ב אשמה גם היא בהיגררות אחרי היסטריה ואידיאולוגיה, והתעלמות מהגיון ומעובדות הנדסיות ברורות. חברת “ברייטסורס” מכרה “לוקשים” אודות כושר ייצור של התחנה, אותו לא הצליחה לממש. לו נהגה ממשלת ארה”ב קצת בזהירות, יכלה להקים רק מגדל שמש אחד (במקום השלושה באייבנפה, ראה תמונה), ולהתנות הקמת שני המגדלים האחרים בהצלחתו של הראשון. אבל ההיסטריה הירוקה לא סובלת שימוש בהגיון. כעת הלכו 2.2 מיליארד דולר פייפן.
ובנוסף לכל ישנו הנזק האקולוגי הכבד של שריפת אלפי ציפורים.
יעקב
רוצים לקבל התראה במייל עם פרסום כתבה חדשה? לחצו כאן להרשמה.
כולם יודעים שבמהלך הגלות הארוכה, הגויים ערכו ויכוחים פומביים עם חכמי ישראל כדי לשכנע אותם בצדקתם ולגרום ליהודים להמיר את דתם. מתברר שהישג אחד חשוב ומשמעותי היה להם: הם הצליחו להחליף את החלוקה היהודית המקורית של התנ”ך בחלוקה חדשה, המוכרת לכולנו כחלוקת הפרקים.
כל אחד שמצטט פרק ופסוק משתמש ללא ידיעתו בחלוקה שהגויים הכניסו לתנ”ך. חלוקה זו נכנסה לתנ”ך עם המצאת הדפוס בעקבות העובדה שכל המדפיסים היו נוכרים.
בחלוקת הפרקים יש שיבושים רבים- שיבושים שנובעים מטעות בהבנת הפסוקים ושיבושים שמטרתם להכניס רעיונות ודעות נוצריים, הדוגמאות רבות (פרקים א’ וב’ בספר בראשית, רוב פרקי ספר שופטים וספר הושע ועוד). מי שמתעניין בכך יכול לעיין בהקדמה לתנ”ך קורן.
עורך החומש החדש, בצלאל אריאל מסביר ששלילת חלוקת הפרקים אינה העניין המרכזי: “הרעיון הוא לשוב להשתמש בחלוקה יהודית מקורית. חלוקה המבטאת את ערכי היהדות, חלוקה שלימודה הוא בעצמו לימוד תורה”.
האם הייתה בשימוש חלוקה יהודית מקורית? אריאל מפתיע: “בהחלט כן. כיום אנו נוהגים לקרוא בתורה לפי מנהג בבל שמסיימים את התורה פעם בשנה, אך מנהג ארץ ישראל היה שונה ולפיו סיימו את הקריאה בתורה בשלוש שנים.”
“חלוקה זו נמצאת בשולי תנ”ך קורן, תנ”ך מוסד הרב קוק ותנ”ך כתר ירושלים ובעוד הוצאות, אך היא החלוקה היחידה שמופיעה בכתבי היד היהודיים לפני המצאת הדפוס.”
עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!
חלוקה אופטימית
כאמור, חלוקה זו מלמדת אותנו ערכים והשקפת עולם יהודית. דוגמאות? בבקשה.
סדר א’ של חומש בראשית כולל בתוכו את יום השבת, היום המסיים את השבוע, היום הקדוש ביותר בשבוע. סדר ב’ מתחיל בתיאור המקביל של הבריאה. לעומת זאת, בחלוקה המופיעה כיום בתנ”כים פרק א’ מסתיים בסוף יום שישי.
סדרי ארץ ישראל עוסקים בחיים ואינם מדגישים את המוות. ולכן מות שרה [ויהיו חיי שרה], מותו של יעקב אבינו [ויחי יעקב] וגם מות משה [וילך משה] אינם התחלת סדר אלא חלק מסדר גדול יותר.
סדרי ארץ ישראל מלמדים שהקורבנות הם צורכו של המקריב! בניגוד לתפיסה האלילית שהם צורכו של האל. כמו שירמיהו מדגיש [בהפטרת פרשת צו]: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
ולכן אין סדר הפותח בציווי להביא קורבן! למעט קורבן חטאת בו ברור לכל שהוא צורך המקריב ולא צורך גבוה.
ולסיום, פרשת ויצא היא פרשה [סתומה] ארוכה מאוד. יש בה 148 פסוקים! גם החלוקה הנוכרית וגם החלוקה היהודית חילקו אותה למספר חלקים. הפסוקים הפותחים את הסדרים שלנו הם פסוקי חמלה ורחמים, השגחת ה’ והגנתו את החלשים! במה פותחים הפרקים? חפשו בעצמכם.
מימין חלוקת הפרקים והפסוקים היהודית. משמאל חלוקת הפרשיות היהודית
לגאול את התנ”ך
ומה משמעות השם ‘שיבה לביצרון’? אריאל מצטט את דברי הנביא זכריה שאומר: “שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ” ומסביר על פי רש”י שמדובר בפסוק שקורא לנו לחזור לכוחנו ולכבודנו, ולחדש את משנה התורה ששכחנו.
לפי תפיסתו של אריאל קריאתו של הנביא אלינו מתממשת גם על ידי שנחזיר למקומה את החלוקה היהודית – חלוקת הסדרים.
ויש לו על מי לסמוך, הוא מציין כי “הרב יהודה קרויזר והרב זלמן מלמד אמרו לי שמדובר בנדבך נוסף בגאולת ישראל”.
באתר ניתן למצוא את ברכות הרבנים שמברכים על המהלך, תוכנה להמרה בין החלוקה הקיימת בתנ”כים והחלוקה היהודית, פורום שאלות והצעות וכן מאמרים נוספים שנכתבו על הנושא.
קיבלתם תיאבון? כנסו לאתר “שיבה לביצרון” ולדף הפייסבוק וגם אתם תוכלו לומר שהייתם בין הראשונים שהניעו את משק כנפי הפרפר.
In the summer of 1776, Benjamin Franklin proposed that the Great Seal of the United States should depict Moshe Rabbeinu at the Yam Suf, his staff lifted high and the Mitzriyim drowning in the sea. Jefferson urged a different design: Klal Yisrael marching through the Midbar, led by amud ha’eish and amud he’anan, the pillar of fire and the pillar of smoke.
American slaves in the 19th century famously adopted the imagery and language of Yetzias Mitzrayim to express the hopes they harbored to one day be free. In one famous spiritual, they sang of “When Israel was in Egypt land… oppressed so hard they could not stand,” punctuating each phrase with the refrain “Let My people go.”
Similar references to our ancestors’ liberation from Mitzrayim informed the American labor and civil rights movements as well. In his celebrated “I’ve Been to the Mountaintop” speech, Martin Luther King pined to “watch G-d’s children in their magnificent trek from the dark dungeons of Egypt… on toward the promised land.” And he sought to assure American blacks that “the Israelites” suffered much before gaining their freedom, and so neither should his listeners give up hope.
It says much that so many have modeled their aspirations on the Divine extraction of goy mikerev goy, “a nation from the midst of a nation” (Devarim 4:34). To the Western world, the account of our ancestors’ release from slavery is the mother of all liberation movements. And, at least in a way, one supposes, it is.
But the reading of freedom as mere release from repression is sorely incomplete. Because after Shalach es ami, “Let my people go,” comes a most important additional word: viyaavduni – “so that they may serve Me” (Shmos 9:1). Klal Yisrael wasn’t merely taken from slavery to “freedom,” in the word’s simplest sense. We were taken from meaningless, onerous oppression to… a different servitude, the most meaningful kind imaginable: serving Hashem.
The Hebrew word for freedom, of course, is cheirus, evoking the word charus, “inscribed,” the word the Torah uses to describe the etching of the words on the Luchos, the “Tablets of the Law.” Chazal see a profound truth in the two words’ similarity, and teach us: “The only free person is the one immersed in Torah.”
What in the world, others might ask us, does immersion in an intellectually taxing corpus of abstruse texts, subtle ideas and legal/ritual minutiae have to do with freedom?
They would claim to feel most free lying on beach chairs in their back yards on a day off from work, sunshine on their faces and cold beverages within reach, with nothing, absolutely nothing, to do. And, to be sure, there are in fact times when we all need to relax, to recharge. But that’s not the meaning of freedom, at least not in the Torah’s view.
In the words of Iyov, adam l’amal yulad, “Man is born to toil” (5:7). What we simplemindedly think of as “freedom” is not true cherus. We’re here to labor, to study, to control ourselves, to apply ourselves, to accomplish things. Our “freedom” is release from the meaningless servitude some pledge to a master like money, chemicals, or this or that transient pleasure; and entry into meaningful servitude to something transcendent.
Truth be told, the freedom touted by “the velt” doesn’t even yield the fulfillment it promises. Or even happiness. Winning the lottery and moving to Monaco to indulge one’s whims may be a common daydream, but, as countless accounts have borne witness, release from economic straits and the embrace of hedonism have yielded more suicides than serenity.
True freedom, ironically, comes from hard work. Applying ourselves to our Divine mandate liberates us from the limitations of our inner Egypts, and brings true fulfillment, true joy.
Yesh chachmah bagoyim, Chazal tell us. Listen to the words of the Indian poet and Nobel laureate Rabindranath Tagore:
“I have on my table a violin string. It is free to move in any direction I like. If I twist one end, it responds; it is free.
“But it is not free to sing. So I take it and fix it into my violin. I bind it, and when it is bound, it is free for the first time to sing.”
What a perceptive mashal, and how inadvertently apt.
