Rabbi Yaakov Travis and Possible References to ‘Nibiru’

Planet X (Nibiru)

FEBRUARY 22, 2016 AT 3:31 PM

The connection between the planet Nibiru – also known as Planet X – and End of Days has been discussed with increasingly seriousness by a wide range of Jewish scholars.
The words of Rabbi Shimon bar Yochai, 2nd century sage and author of theZohar. “The task is to remain in emunah during this time. We’re going to see things happening that we don’t have any way of understanding. It’s going to be things that are beyond belief. It’s going to make the Exodus from Egypt look like nothing. Every day it’s going to be worse and we’re going to forget what it was like the day before. Whoever hasemunah at this time will merit to see the end.”

Sources from the Zohar (Translated)

Shemot 7a
A pillar of fire will be seen standing from above to below 40 days. All the nations will see it. At that time Melech Hamoshiach will awaken and go out from Gan Eden, from the place called Kan Tzippor, and will be revealed in the Galil. On that day that Moshiach goes out from there, the entire world will shake and all the world will hide themselves in caves and clefts in the rocks, and they won’t think to be saved. […] After 40 days that the pillar will stand from the earth to the heavens in the eyes of all the world the Moshiach will be revealed. A star will arise from the East side, flaming with all colors, and 7 other stars will go around this star and make a war with it on all sides 3 times a day for 70 days, and all the people of the world will see.
 
That same star will make war with them with blazes of fire and flaming and sparking on each side, and it will hit them until it swallows them each and every night, and then in the day it returns and expels them, and they make war in the eyes of the whole world.
 
After 70 days, that star will be concealed and Moshiach will be concealed for 12 months and the pillar of fire will return to the way it was before and in it Moshiach will be concealed and that pillar will not be seen.

 

Shemot 8a
One awesome star will awaken in the middle of the firmament like Argaman flaming and sparking in the day in the eyes of the whole world. A flame of fire will arise on the North side in the midst of the firmament and these will stand one opposed to the other for 40 days and the star and the flame will make war in the eyes of all, and the flame will spread out with a burning of fire amidst the rakia from the North side. Numerous rulers and kings and nations and peoples will be terrified of this. Then a star will arise from the South side and will take control of the flame and the flame will be consumed slowly in the firmament, in front of that star, until it won’t be seen at all. Then the star will paths in the firmament in 12 directions. These lights will stand in the firmament for 12 days. After 12 days all the people of the world will tremble and the sun will go dark for half a day, like it went dark on the day the Bais Hamikdash was destroyed, until the heavens and the earth won’t be seen.

 

Balak 212b
We have learned that in the future the Holy One will rebuild Yerushalyim and show one steady star, flashing with 70 pillars of fire, and with 70 sparks which illuminate (receive light) from it in the middle of the sky. There will be 70 other stars which are commanded and controlled from it, and they will illuminate and flame in the sky for 70 days.
 
On the 6th day, the 25th day of the 6th month, the star will appear. It will be gathered on the 7th day, at the end of 70 days. On the first day it will be seen in the city of Rome. On the same day, 3 supernal walls of that city of Rome will fall and a great heichal will fall. The ruler of that city will die. Then the star will spread out to be seen in the world. In that time strong wars [among the nations] will awaken in the world on all 4 sides and Emunah (Faith) will not be found among them.
 
In the middle of the world, when that star will shine in the middle of the sky, a great king will arise and rule the world, and his spirit will gain pride over all the kings and he will awaken a war on 2 sides, and he will become strong against them.
 
On the day that the star will be concealed, the Holy Land will quake 45 miles around the place of the Bais Hamikdash, and one cave under the ground will be revealed. From this cave will come out a strong fire to burn the world. From this cave a supernal branch will grow and it will rule over the whole world, and to it will be given the malchus. The supernal holy ones will gather to it. Then Moshiach will be revealed in the entire world and malchus will be given to him.

 

Vayera 119a
At 66 years Melech Hamoshiach will be revealed in the land of the Galil and when a star on the East side will swallow seven stars on the North side, and a flame of black fire will be hanging in the firmament 60 days, and wars will be awakened in the world on the North side, and two kings will fall in these wars, and the entire world will come together against Bas Yaakov [the Jewish nation] to push her from the world. Of this time it is written “and it is a time of trouble for Yaakov and from it he will be saved”. At that time all the souls in the treasury of souls [guf] will be finished and needing to return to be renewed, and the sign for you is all the souls that came to Yaakov from Mitzrayim, etc., 66 souls.
Terumah 172b
Then the 7th window will open in the entire world, and its star is “Kochav Yaakov”, and this is the one about which Bilaam said “a star shoots forth from Yaakov”, and this star will be luminous for 40 days and 40 nights. When Melech Hamoshiach will be revealed, and all the peoples of the world will be gathered to him, then the verse will be fulfilled which states (Yeshaya 11:10): “the root of Yishai, which stands as a banner for peoples, to him shall the nations inquire, and his peace shall be [with] honor.”
 Bible Codes expert Rabbi Mattiyahu Glazerson released two videos about Nibiru (Planet X)

 

 

 

 

Rabbi Daniel Travis – Mishlei Chapter 5 Verse 19 Planet X

 

From Atzmut, here.

תורת הגאונים האמיתית נגד מכירת חמץ הנהוגה

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

הבג”ץ נגד היהדות

בזמן האחרון יש תמיכת הבג”ץ ברפורמים שרצונם לעקור את כל היהדות, וכן אנו רואים יותר ויותר התערבות הבג”ץ נגד כל חקיקה שעוזר ליהדות, וכן עצם התערבות של הבג”ץ בכל הענינים של הכנסת, אשר סותם כל אפשרות להתקדם בעניני יהדות.

ובעצם הם משליטים את עצמם על המדינה, על אף שיש באופן עקרוני שלשה רשויות, הרשות המחוקקת שזה הכנסת, הרשות המבצעת זה הממשלה, והרשות השופטת זה הבג”ץ, אבל כעת יותר ויותר הבג”ץ משתלט כדי שיכולל בתוכו כל שלשה הרשויות.

והם לא נבחרי ציבור אלא בוחרים את עצמם, והם אנטי דת מובהקים, ואנטי ארץ ישראל, וא”כ יש כאן שילטון ערב רב בצורה מובהקת.

התיקון לזה

והשאלה איך ניתן לבער שלטון רשע זו, וכן עצם הממשלה צריך להיות ע”פ תורה, אולם הרשעים הכי גדולים ששולטים כאן זה הבג”ץ.

ונראה שאחד מן התיקונים הגדולים שצריך לעשות הוא על ידי ביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה הנוראה של המכירה הנהוגה.

וזה ע”פ הזוהר הקדוש שכתב שהקב”ה הבטיח שבי”ד בניסן בזמן שעם ישראל מבער החמץ, הקב”ה מבער את הערב רב, אולם כמובן שזה רק כשבאמת מבערים את החמץ, [חמץ כפשוטו] אבל לא ע”י המכירה הנהוגה שיש הרבה צע”ג עליה.

וכתבנו כמה מאמרים על זה, וכאן נביא עוד הפעם את המאמר חמץ ושאור דאינון ערב רב:

שאור וחמץ דאינון ערב רב

עי’ בגמ’ ביצה (דף לב ע”ב) “הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג יח) ‘וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ’, כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”.

ועי’ בזה בספר הזוהר כמה פעמים, שיבוא זמן שאנשים עם נשמות הערב רב ישלטו על עם ישראל, והם מכונים בשם שאור וחמץ.

וז”ל הרעיא מהימנא (במדבר פר’ נשא, דף קכו ע”א): “וַאֲנִי חָשִׁיב בְּעֵינַיְיהוּ בֵּין עֵרֶב רַב רַשִׁיעֲיָיא, כְּכֶּלֶב מֵת דְּסָּרַח בֵּינַיְיהוּ, דְּחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינַיְיהוּ, בְּכָל קַרְתָּא וְקַרְתָּא, וּבְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בֵּינַיְיהוּ בֵּין מַלְכְּוָון. וְאִתְהַדְּרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב רַעְיָין עַל יִשְׂרָאֵל, עָאנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא” [= ונעשין הערב רב מנהיגים על ישראל].

ועוד אמרו שם (פר’ פנחס, דף רלב ע”ב): “וּבְגִין דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה, וְאִינּוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דַּמְיָין לְמוֹץ, יַתִּיר מְעַכְּבִין בְּגָלוּתָא עֵרֶב רַב לְיִשְׂרָאֵל, מֵאוּמִין עכו”ם. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ רַבָּנָן (ברכות דף יז ע”א) מִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה מְעַכֵּב. דְּאִינּוּן דְּבֵקִין בְּיִשְׂרָאֵל, כַּשְּׂאוֹר בַּעִיסָּה”.

ועי’ תק”ז (תקון כא, סוף דף נ ע”ב): “וְדָא אִיהוּ חָלַק לִבָּ”ם (הושע י ב), וּמָאן חָלַק לִבָּם? שְׂאוֹר וְחָמֵץ דְּאִינוּן עִרֶב רַב, וְרָזָא דְמִלְתָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו), דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות יב טו) אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, אַךְ חָלַק, וְאוֹמָאָה דְיִתְמַחוּן [ושבועה שימחו] בְּי”ד, דְּאִינוּן אַרְבַּע סְרֵי יוֹמֵי דְפִסְחָא, לְקַיְימָא (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וכו’, וּבְגִין דָּא(ריש פסחים) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר“. ע”כ.

ביעור הערב רב ע”י ביעור חמץ

ויש לשאול איך אפשר לבער את הערב רב מבינינו, זה שהזוהר מכנה בשם חמץ ושאור, שהם ‘הרעיין על ישראל’, רועים ומנהיגים על ישראל, ושאור שבעיסה מעכב.

ונראה לומר, שכיון שהזוהר מכנה הערב רב [אשר כעת שולט עלינו] בשם שאור שבעיסה, ונשבע שהכליון של הערב רב יעשה בי”ד בניסן בשעת שמקיימים מצות ביום הראשון תשביתו, א”כ יש לנו ללמוד מזה, שזה מתקיים ע”י שבאמת אנו מקיימים מצוה זו כהוגן.

ויש לשאול האם באמת היום מקיימים זה כהוגן?

ועי’ במעשה רב של הגר”א שחמץ הנמכר אסור גם בדיעבד, וז”ל (סי’ קעז): “אחרי פסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויין שרף ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה, ע”כ לא יקנה רק משל נכרי או הקמח של ישראל אם אינה לתותה, ויי”ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש”. עכ”ל.

קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגה

הנה מכירה זו הנהוגה הוא צע”ג מכל הבחינות, הארכנו בחיבור ‘ביום הראשון תשביתו‘, ותמצית הדברים במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘.

מקור המכירה בנוי על התוספתא (פ”ב ו-ז) וירושלמי (פ”ב ב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”. ע”כ. והבה”ג מוסיף “ובלבד שלא יערים“.

תוספתא זו הובאה בגאונים, ברא”ש (ב’ ד’) ברמב”ם (הלכות חמץ ומצה פ”ד ה”ו) ועוד הרבה ראשונים, ובשו”ע (סי’ תמח סע’ ד).

הוספת הבה”ג “ובלבד שלא יערים” הובא בגאונים וראשונים: רבינו ירוחם הובא בב”י (סי’ תמח), אור זרוע (סי’ רנו), שו”ת הרשב”א (ס”ס ע), תלמיד הרשב”א (דף לא ע”ב), חידושי רבנו דוד (דף ו ע”א).  וכן כל הראשונים שהביאו דברי ר’ עמרם גאון (עי’ לקמן ד”ה אבל). ואין מי שחולק עליו, ועי’ לקמן בכוונתו.

אולם במה שנתגלגל במשך הדורות, יש התרחקות גדולה מן המקור, עד שכעת מוכרים לגוי ונותן דמי קדימה ומחייבים אותו לשלם השאר (עי’ בה”ל סי’ תמח ד”ה בדבר מועט), והוא הערמה מוכחת, ואין כלל גמירות דעת לגוי להתחייב לשלם. וכן אינו מקבל אחריות אונסא וזולא על החמץ (עי’ יבמות דף סו ע”ב ושו”ע סי’ רמו סע’ ד’), וממילא לא חל.

וזה אפילו אילו היינו מסכימים באופן המכירה שכתב בשו”ע (סי’ תמח סע’ ג) שמתיר למכור בדבר מועט וחוזר ולוקח מן הגוי לאחר הפסח, ושם אין כ”כ בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, שהגוי אינו מתחייב יותר ממה ששילם, ומצד הישראל יש גמירות דעת, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא גומר ומקנה (עי’ שה”צ ס”ק מט).

משא”כ היום ששינו המכירה כמבואר בבה”ל הנ”ל, שהדבר המועט שהגוי משלם, הוא רק דמי קדימה והשאר מתחייב לשלם, וכל אחד יודע שאינו מתחייב באמת, ממילא אין כאן גמ”ד מצד הגוי וכ”ש במכירה של כל העיר, שהגוי כלל אינו יודע כמה קונה וכמה מתחייב, אין כלל סיכוי שהגוי יגמור בדעתו להתחייב, וכל מה שעושה, משום שיודע בודאי שלא יגבו ממנו, ומחשיב המכירה כדתי-סימלי שאינו כלום.

ושינוי זה אחרי תקופת הב”י עשו לטובת הישראל, כדי שהגוי לא יוכל ליקח החמץ בדבר מועט, אלא צריך לשלם הכל אם ירצה לקחת, וקלקלו בשינוי זה את המכירה הרבה, שעכשיו אין גמירות דעת מצד הגוי לשלם אם יתבעו ממנו. שמה שבשאר מכירות רגילות יכול אדם לשלם דמי קדימה ולהתחייב על השאר, זה בסחורה שמעונין בו, אבל כאן שאינו מעונין בזה כלל, וכל מה שעושה, זה משום שיודע בבירור שלא יתבעו ממנו הכסף, והוה בלבו ובלב כל אדם כאילו אמר זה מפורש [ועי’ ברמ”א (חו”מ סי’ רז סע’ ד) שאי איכא אומדנה דמוכח נתבטל המקח. וכן עי’ בשו”ע (חו”מ סי’ צט סע’ ז)].

וכן לפי מה שהביא הב”י דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג “ובלבד שלא יערים”, והביאור הכי מיקל הוא ביאור הב”י שכתב שלא יעשה תנאי במכירה, [ביאור זה כתב הב”י בלשון ‘ואפשר’]. וכאן כיון שהגוי אינו מתחייב באמת, נחשב כעשה תנאי שהישראל מוכרח לקבל בחזרה את החמץ אם הגוי רוצה, ותנאי זה הוא אסור כמבואר בחיי אדם (כלל קכד ס”ק ז, ובנשמת אדם שאלה ח), וזה בכלל “שלא יערים” גם לביאור של הב”י.

וכבר הקשו קושיה זו בתבואת שור בבכור שור ובמחצית השקל ועוד, ובת”ש תירץ, שיש כבר ביטול חמץ וממילא יש רק איסור דרבנן ועל זה מהני מכירה שבדרבנן מותר להערים. וזה צע”ג משני טעמים, חדא, שאין למדים הערמות זו מזו [עי’ רא”ש (שבת כ’ ה’) הובא בב”י (סי’ שלט) וריטב”א(שם קלט ע”ב)] וכ”ש כאן שנאמר מפורש שאסור להערים. שנית, מה שכתב שביטל, כבר דחו האחרונים, שאין כאן ביטול, כיון שרצונו לזכות ולמכור, וכן דעתו לזכות אחר פסח אין זה אצלו עפרא דארעא, [עי’ מ”ב (סי’ תלו ס”ק יז) ומקורו משו”ת הרשב”א (סי’ ע) בשם רב האי גאון].

ועוד תירץ החיי”א, שהגוי יכול למכור החמץ ולשלם עי”ז. אולם לפי המציאות, גוי שאינו רוצה בחמץ אינו מוכן לכך ובודאי לא בסכומים ענקים והוא אינו סוחר בכך וסומך בהנחה גמורה שהישראל לא יגבה ממנו.

וכן נאמרו תירוצים אחרים על זה שאינו מתרץ בעצם הקושיה החזקה.

התגלות תשובת רב עמרם גאון

אבל יותר מזה, שגם מכירת השו”ע, צע”ג להמשיך, אחרי שנתגלה תשובת רב עמרם גאון, שהובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב”י, שמבאר דברי הבה”ג שכתב על המכירה של התוספתא “ובלבד שלא יערים”, שכל מכירה שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא, הוא רק בפעם אחת, אבל בלבד שלא יעשה בשנה הבאה, שאז זה כבר הערמה, ואם עשה כך נאסר גם בדיעבד לאחר הפסח.

[וכנראה המקור של רע”ג הוא מן המשנה (בכורות דף לה ע”א) בענין שגוי שעשה מום בבכור, ובפעם הראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש”ה מותר, ובפעם שנית כבר ידע הגוי, ומש”ה הבכור אסור. וכן כאן, ההיתר של התוספתא הוא משום שזה רק ספק אם הישראל יקנה בחזרה, כמו שכתוב בתוספתא “שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”, אבל בפעם שניה נחשב כודאי שהישראל יקנה בחזרה].

וזה לא היה ידוע להב”י, שאף שהב”י הביא דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שכתב ובלבד שלא יערים, אבל הביאור מה זה ערמה לא ידע, ולא ראה דברי רע”ג בזה, ועל כן מנסה לפרש ובלבד שלא יערים היינו שלא יעשה תנאי במכירה, ובודאי אילו ראה הב”י תשובת רע”ג, היה מסכים לדבריו.

[ותשובה זו הובאה בהרבה ראשונים שלא היו ידועים להב”י, כמו תשו’ גאוני מזרח ומערב (סי’ קי), המאירי (דף ו), מהר”ם חלואה (דף ל ע”ב), אהל מועד (שער הפסח דרך יב ריש נתיב ט), חידושי הריטב”א (דף כא ע”א), נמוקי יוסף (דף ו ע”א). וכעת נתגלה תשובת רע”ג המקורית (גיאוניקא ב’ עמוד 326 שנכתב בירחי כלה קס”ט דשטרות), שמבואר שם כל מה שנאמר בשמו, ואין שום פקפוק על אמיתיות התשובה. ועי’ בזה ברמ”א (חו”מ סי’ כה סע’ ב בסוף ההג”ה) וברא”ש (סנהדרין פ”ד ס’ ו’) שאם מצאו תשובת הגאונים מה שלא ראו מקודם, ונראה בעיניו צריך לחזור בו, ורק אם רואה שהגאון אינו צודק יש לו רשות לחלוק, וכאן לא ראינו ראשון שאומר שראה דברי רע”ג וחלק עליו].

וא”כ בודאי כל הרבנים שליט”א היו צריכים להפסיק מכירת חמץ, וכ”ש מכירה שאחרי הב”י שהתדרדר הרבה הרבה, וכ”ש אחרי מכירה של כל בני העיר, וכ”ש של כל בני המדינה.

והלכתי לזקני הדור, ואף אחד לא השיב על הקושיה ולא אמר שהטענה אינה צודקת. [בפרטות מה ששאלתי לכמה זקני הדור ומה שאמרו, עי’ במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘, והיוצא מזה שאין להם תשובה, וממילא לא שייך כאן “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל”, עי’ רמב”ן (על ס’ המצות שורש א’, דפוס פרנקל עמ’ כו קטע ‘ויש בזה תנאי’)].

ההשלכות של מכירת חמץ

אולם מטרת מאמר זה שלא להאריך בזה, כי לזה צריך חיבור מיוחד, איך הלכו כל ההשתלשלות במשך הדורות והתדרדרות של המכירה. ואיך נתגלגל אח”כ למכירת ארץ ישראל להפקיע שביעית, ושם כבר אין גמירות דעת גם מצד הישראל לתת לגוי, [בהיתר מכירת א”י יש עוד הרבה בעיות, שאסור למכור לגוי ואסור להפקיע שביעית, וגם לדעת כמעט כל הראשונים אסור לעבוד בקרקע של גוי]. וכן עשיית גרות פיקטיבית, שמקבלים מצות רק בפה, וכולם יודעים שאין אמת בדבריהם. הכל התחיל בהערמה של מכירת חמץ, שתחת הכותרת שנאמר במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים”, ובכל זאת עושים הערמה שאין גרוע מזה, למדו מזה מקור ויסוד שבכל התורה אפשר לעשות הערמות, עד שבסופו של דבר ח”ו לא ישאר הרבה מן התורה.

וביררנו גם, שמכונות גרמא שנעשו ע”י מכון צומת ומכון טכנולוגיה, שהם טעות גמורה וחייבין חטאת על זה, וכן מאיים לעקירת כל השבת, כי אפשר לעשות כל ל”ט מלאכות בזה, כל זה הוא תוצאה של מכירת חמץ.

גדולי ישראל

ומה שנעשה ע”י גדולי ישראל, אף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל באופן כללי, מ”מ דבר זה אינו כולל מה שנתברר שהוא נגד התורה, וכמו שאצל שלמה המלך, שאנו משתמשין בספרים שכתב כמו משלי שיר השירים וקהלת, מ”מ מה שעשה שלא כדין לא מקבלים. ועי’ שמו”ר (פר’ ו ד”ה א): “באותה שעה עלתה יו”ד שב’ירבה’ ונשתטחה לפני הקב”ה ואמרה, רבון העולמים, לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקב”ה, שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל”. ועי’ סנהדרין (דף פב ע”א): “כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב”. ואשמדאי ישב על כסא שלמה בגלל חטאיו (גיטין דף סח ע”א).

למעשה

ולמעשה, כל אחד ידאג שלא ישאר אצלו הרבה חמץ והשאר ישרוף, וכן שלא לאכול חמץ שנמכר, דהיינו חמץ שבודאי נעשה לפני פסח, וכמבואר במעשה רב.

במדריך הכשרות של העדה החרדית הובא הרבה מוצרים, ובפרט בעניני ויטמינים שאין בהם חמץ.

ובטוחים אנו, שאם באמת יפסיקו כל הפיקטיביות, מכירת חמץ, מכירת הארץ, מכונות גרמא, גרות פיקטיבית, וישמרו שבת ושביעית כהלכתו, זה יעזור שהקב”ה יבטל שלטון הערב רב, ונוכל להקריב קרבן פסח בלי לעבור על “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” (שמות כג יח), ונזכה לבנין בית המקדש ולגאולה שלמה בקרוב בב”א.

ע”כ המאמר שאור וחמץ דאינון ערב רב.

חיבורים נוספים בענין

יש כמה חיבורים על זה, הבסיס הוא הספר הארוך “ביום הראשון תשביתו“. מאמרים: “שאור וחמץ דאינון ערב רב“, “ערמה במכירת חמץ ושבת“, “ההבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, “הסכם עם איראן אור לארבע עשר – שוה למכירת חמץ” [במאמר הזה יתבאר ההשגחה העליונה שההסכם האומלל עם איראן נעשה דוקא בליל ארבע עשר נסין תשע”ה בזמן שיש חיוב לבדוק והתחיל בביעור החמץ, וחיוב זה כולל גם בדיקה בהלכות מכירת חמץ].

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

ועל ידי שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו בצורה נכונה, בזה יכולים להתפלל “כשם שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו כך תבער כל החיצונים וכל הקליפות ותבער ממשלת זדון מן הארץ”, והיינו רק כשמבערים בצורה אמיתית, אבל כשמבערים בצורה פיקטיבית, ממילא בתוך התפילה כלול רק שהקב”ה יבער כל הקליפות בצורה פיקטיבית.

ומובן לפי”ז גם למה דוקא הבג”ץ הוא ששולט, משום שהבג”ץ הוא מערכת המשפט, ואנו צריכים כאן לתקן מערכת המשפט של התורה, שאלו הרבנים שעומדים בראש, יתנהגו ע”פ התורה ולא ע”פ ההערמה של מכירת חמץ, ואם הרבנים העומדים בראש לא מוכנים לזה, צריך זה לבוא מכח הצבור מלמטה.

[וע”ע במאמר “החרימו עולים להר הבית – קיבלנו ריפורמים“, שנתבאר שמערכת הרבנים היום באופן כללי לא מוכנים לקיים חלקי התורה שנתחדש אפשרות קיומם, והם מקיימים רק מה שהיה מקודם, ואילו מצוות שנתחדש אפשרות קיומם, צריך לבוא מכח הציבור מלמטה.

וכן מצאנו כעת על החייל החשוב בחברון שזכה בפורים לקיים מצוות ביעור הרשע, שההנהגה בשלטון הוא מואשם ברצח, ואילו הציבור מלמטה תומך בחייל. ושמעתי שיש לזה מקור בתנ”ך כמו שנאמר (שמואל א, פרק יד מד) “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱל-ֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן: (מה)וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת”].

ונמצא מה שאפשר להרויח מביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה, ביטול הבג”ץ, ביטול ממשלה החילונית, ביטול סכנת איראן, ביטול המחבלים, וכן כל ביטול רשע שבעולם, וזה יבוא מכח הציבור מלמטה.

קצת תוספת דברים בנוגע למכירת חמץ

על אף שבתוך המאמר הנ”ל “חמץ ושאור דאינון ערב רב” מבואר עיקר היסוד שמכירת חמץ הנהוגה לא חל, מ”מ אכתוב יסוד אחד שמבואר בו הרבה ענינים.

אסור לישראל להתחייב לקנות בחזרה את החמץ שזה תנאי שאסור לעשות

וז”ל החיי אדם (חלק ב-ג כלל קכד סעיף ז): “ואסור להתנות עמו שיחזור ויקנה ממנו לאחר הפסח. אבל מותר להבטיח לו שיקנה ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח”. וכתב בנשמת אדם (חלק ב-ג כלל קיט אות ח): “ואי משום שהוא עני, מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים”.

ויש לעיין למה כתב בנשמת אדם בהיתר למכור לגוי אף שהגוי עני ואין לו מה לשלם, משום שיכול הגוי למכור החמץ ולשלם, הרי יותר פשוט שיכול להחזיר את החמץ בתור תשלום.

אלא ע”כ שאם רק אפשרות זו קיימת, זה נקרא שהישראל עושה תנאי עם הגוי שהישראל מחויב לקבל בחזרה את החמץ, וזה אסור.

מקור של איסור זה שלא להתחייב לקנות בחזרה הוא בכל הגרסאות בתוספתא ובירושלמי, ובמה שהעתיקו כמעט כל הראשונים כתוב רק שמא אחזור ואקנה ממך לאחר פסח.

וז”ל התוספתא (מסכת פסחים פרק ב הלכה יב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.

הלכה יג: “רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”.

ורק בטור דילג לשון שמא, והאחרונים הקילו משום זה גם בהבטחה אבל לא בהתחייבות, אבל באמת גם בהבטחה הוא צע”ג.

מה שכתבתי שאסור לעשות תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה את החמץ מן הגוי, זה מפורש בדברי החיי”א רק אני בא להסביר הדבר. וגם החת”ס (סי’ קיג המועתק לקמן) אמר רק שמותר לומר לגוי שקרוב לוודאי יקנה בחזרה, אבל בהתחייבות לקנות בחזרה אסור. וכהיום שמוכרים חמץ של כל בני העיר, זה נחשב התחייבות גמורה, כי שום גוי לא מוכן לקנות אם היהודי לא מתחייב לקנות בחזרה, אף שלא אמר זה מפורש אבל זה נחשב בלבו ובלב כל אדם, כי לא שייך שהגוי יתחייב לשלם מיליון שקלים, וגם לא יודע כלל כמה קנה, ודבר שכל אחד יודע נחשב כאילו אמר (חו”מ סי’ צט סע’ ז, וסי’ רז סע’ ד ברמ”א).

ויש כאן שאלה, מה הבעיה שהגוי יכול לכוף את הישראל לקנות בחזרה.

והתירוץ הוא שהבעיה בזה הוא מכיון שהגוי יכול לכוף את הישראל שיקנה בחזרה, א”כ אין זה באמת גמירות דעת גמור להגוי לקנות, מכיון שסמך על זה שיכול להחזיר את החמץ בוודאי, וזה כאילו לא החליט עדיין לקנות את החמץ, כי מכירה חלוטה דמהני לענין חמץ זה כשמשני צדדים אין אפשרות להחזיר בכח את המקח.

שיטת רב עמרם גאון שהיתר מכירת חמץ הוא רק חד פעמי ולא בשנה הבאה

הבה”ג כתב שאסור להערים במכירת חמץ, וכתב הב”י (סי’ תמח) שמה שהבה”ג אוסר בעקבות הערמה זה רק כשעושה תנאי מפורש. אבל רב עמרם גאון כתב שלא יעשה כן בשנים אחרות, וזה הפירוש האמיתי, רק שהב”י לא ראה אותו, ומשום זה נתקשה בדברי הבה”ג. והארכתי בזה בספר ביום הראשון תשביתו (חלק ראשון, וכן הרבה אח”כ). [כל הראשונים שהביאו דברי רע”ג לא היו בפני הב”י, ודברי רע”ג מעבר שהוזכר בהרבה ראשונים, יש לנו כבר המקור עצמו (ספר גיאוניקא 2 עמוד 338), הערכתי בזה בהוכחות גמורות בספרי ביום הראשון תשביתו].

טרגדיה הלכתית בעקבות השמטת לשון “עכ”ל”

אני מעתיק דברי הב”י שחסר לשון “עכ”ל”, ואח”כ דברי החת”ס שטעה בזה, ואח”כ מה שיצא מכח הטעות הזה בנוגע לאיסור הערמה במכירת חמץ.

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “ואם מכרו או נתנו לגוי וכו’. תוספתא (פסחים פ”ב ה”ו – ז) כתבה הרא”ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.

“וכן כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז), וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו’ הוא כפי דעתו שכתב (ה”ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו, וכבר נתבאר זה בסימן ת”מ (קפג. ד”ה ישראל).

“רבינו ירוחם (נ”ה ח”ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה”ג (הל’ פסח כט ע”ג) ובלבד שלא יערים [כאן חסר לשון “עכ”ל” רבינו ירוחם]. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי“. עכ”ל הבית יוסף.

דברי החת”ס שלמד מזה שמותר להערים במכירת חמץ

וז”ל שו”ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיג): “וז”ל תוספתא דמייתי ב”י סי’ תמ”ח, ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר”ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח. וכתב עליו בה”ג ובלבד שלא יערים. וכתב רי”ו [=רבינו ירוחם] ואיני מבין דברי בה”ג, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ונחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ”ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי, ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי, עכ”ל. כוונתו מבואר, דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ”מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי, ואפילו בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה”. עכ”ל החת”ס.

קרה כאן טרגדיה הלכתית, בנוגע להערמה במכירת חמץ, שהחת”ס בתשובה הנ”ל חשב שזה רבינו ירוחם ששואל על הבה”ג בלשון “ואיני מבין דבריו”, ומכח זה הסיק שרבינו ירוחם סובר שמותר להערים במכירת חמץ, וזה שגגה היוצאת מלפני השליט, שהרי זה לא רבינו ירוחם ששואל, כי לא נמצא שאלה זו ברבינו ירוחם, אלא זה הב”י שמקשה על רבינו ירוחם, [רק שחסר בדברי הב”י אחר שהביא דברי רבינו ירוחם לשון “עכ”ל”, ומשום זה חשב החת”ס שמכאן ואילך זה המשך דברי רבינו ירוחם, אבל באמת שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וההמשך הם דברי הב”י].

והב”י נתקשה למה אסור להערים, הרי מותר לתת חמץ לגוי במתנה ולקחת ממנו אחר פסח ואין לך הערמה גדולה מזו, ומכח זה ריכך דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאינו אוסר אלא בתנאי מפורש.

אולם מאיפה ידע הב”י שזה מותר, זה רק מכח התרומת הדשן, שהביא הב”י אח”כ, שמותר לתת חמץ לגוי במתנה אף שיודע שהגוי יחזיר לו זה אחר הפסח, ועל זה טען הב”י שהרי זה הערמה ובכל זאת מותר, ועל כן מסיק הב”י שההערמה שהוזכר בבה”ג הוא רק בתנאי מפורש. אולם באמת דברי התרומת הדשן גופא צ”ע, שבתוספתא כתוב שמותר למכור לגוי או לתת במתנה ולוקח ממנו אחר הפסח, והכוונה “ולוקח” היינו בכסף מלא, כמו שאם מכר החמץ לגוי לפני פסח בוודאי אם לוקח בחזרה היינו בכסף, שאם זה בלי כסף לא שייך שהגוי קנה בכסף ונותן בחזרה בחינם, ולשון התוספתא כולל מכירה ומתנה בבת אחת, ועל כל זה כתוב שלוקח ממנו אחר פסח, וא”כ לשון “לוקח” היינו בכסף כמו לשון “מוכר ולוקח” שלשון לוקח היינו בכסף לפי המחיר. וממילא אם נתן במתנה גמורה ואחר הפסח לוקח הישראל בכסף ממש אין זה הערמה, שהגוי הרויח כאן כל מחיר החמץ, והישראל הפסיד כל המחיר, ורק התרוה”ד חידש שמותר גם לקחת בחזרה בחינם, ועל זה טען הב”י שזה הערמה ובכל זאת מותר, וממילא נתקשה בדברי הרבינו ירוחם בשם הבה”ג למה אסור להערים.

דברי הב”י בשם תרומת הדשן

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “כתוב בתרומת הדשן (ח”א) סימן ק”כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו, יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ”ו אות ב). ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי’ קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית”. עכ”ל.

אבל האמת הוא שדברי התרה”ד צ”ע, כי חידש כאן היתר הערמה, שהב”י כתב על זה ואין לך הערמה גדולה מזו, ובבה”ג כתוב שאסור להערים, וממילא הפירוש בדברי הבה”ג שאסור להערים הוא כולל גם נגד היתר התה”ד, וכן שאסור לעשות מכירה זו בשנה הבאה כמבואר ברב עמרם גאון. [כבר העירו בהערות על שו”ת החת”ס טענה זו על החת”ס שלא הרגיש שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וזה נגרם בגלל שהב”י לא כתב לשון “עכ”ל” אחרי דברי רבינו ירוחם, וזה כשגגה היוצאת מלפני השליט].

וזה אחד מהשתלשלות הטעות בהמשך, שאומרים שמותר להערים במכירת חמץ, בו בזמן שבבה”ג כתוב שאסור להערים במכירת חמץ. ומרן הב”י צימצם האיסור שלא לעשות מפורש תנאי, וכל דור ודור הקילו יותר שאח”כ עשו מכירה כללית של כל בני העיר נחשב כאילו עשו תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה. עד שמכח מכירת חמץ נעשה כלל גדול להיתר הערמה בכל חלקי התורה, עי’ בזה במאמר ממכירת חמץ לגיורים פיקטיבים.

אבל גם לדברי הב”י, אסור להערים באופן שעושה תנאי מפורש, וכן אסור לומר שהישראל מחויב לקנות בחזרה, וגם החת”ס כתב זה, וכן כתב שצריך שאחריות החמץ על הגוי.

סיבת איסור מתנה ע”מ להחזיר

ועכ”פ גם מדברי הב”י שמפרש דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאסור לעשות תנאי משום שזה הערמה, יוצא שמה שאסור לומר מתנה ע”מ להחזיר, זה לא רק משום שאולי לא יחזיר ויעבור על התנאי ויתבטל המכירה. אלא אף אם לא יעבור על התנאי ובאמת מחזיר, זה בכלל הערמה, והיינו שאסור לעשות פטנט שהגוי לחוץ להחזיר את החמץ.

וזה דלא כמו שכתב המ”ב שהאיסור לעשות תנאי הוא משום שמא יעבור הגוי על התנאי ויתבטל המכירה.

וז”ל המשנה ברורה (סימן תמח ס”ק טז): “בלי שום תנאי – דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב”י וכדלקמן בס”ד”. עכ”ל.

ובוודאי שלשון הב”י שאיסור לעשות תנאי הוא משום הערמה זה גם אם באמת הגוי קיים התנאי, עצם מה שהוצרך לקיים התנאי זה ההערמה ולא משום שאולי לא יקיים התנאי.

מתנה ומכירה על תנאי האם זה מצד חומרא דחמץ מדרבנן או מדאורייתא

הנה ההגה’ מי’ (הל’ שבת פ”ו אות ב) כתב מה שאסור לתת מתנה ע”מ להחזיר הוא מצד חומרא דחמץ, היינו שיש בזה רק איסור דרבנן, אולם מן הרמב”ם נשמע שזה איסור דאורייתא, [הובא בב”י לעיל “כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז) וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”].

ומשמעות הדברים שמה שיש איסור ב”י וב”י זה גם כשהגוי קיים התנאי, ויש כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תמח ב) בשם הרדב”ז וז”ל: “ע”ב שטה ח’: וסיים בה: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי וכו’. נ”ב: ואף על גב דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, שאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון, ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא למפרע שהחמץ היה של נכרי בשעת קיום התנאי, כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר. הרדב”ז ח”ה סימן מ”ג”. עכ”ל. והובא גם בפר”ח (סי’ תמח סע’ ג).

ולפי”ז ממילא גם יורד סברת התה”ד שהתיר לתת מתנה לגוי ולקחת במתנה בחזרה, וטענתו משום שגם במתנה ע”מ להחזיר הוא רק חומרא בחמץ והבא דלא להוסיף עלה, אבל לפי הרמב”ם שזה איסור תורה, אין מקור להתיר. אולם בלא”ה דברי התה”ד קשין מן התוספתא שכתב לשון ולוקח היינו בכסף, וכן מן הבה”ג שכתב שאסור להערים במכירת חמץ וכנ”ל.

פעם שאלתי רב אחד, הרי נותנים פתקים לגוי על כל מי שמכר לו החמץ ואם ירצה הגוי לקרות את כל הפתקים עד שעת איסור חמץ אין לו זמן לזה, ואיך שייך להתחייב מה שאינו יודע כלל. והשיב לי שגם אם ירצה לקרות את כל הפתקים עד סוף פסח לא יהא לו זמן…

התירוץ על כל זה הוא שהגוי לא מתחייב כלום, ואצלו ברור שהיהודי יקח ממנו בחזרה בהתחייבות גמורה, והוא מחשיב את כל המכירה רק כדתי סימלי, כמו שגם רוב יהודים חילונים חושבים כך.

ויש גם רבנים שבאמת חושבים שמכירה זו היא רק לענין בל יראה, אבל לא באמת על עצם החמץ שיכול לקחת החמץ. וכן מי שתומך בהיתר מכירה של שביעית, אף שאין גמירות דעת גם מצד הישראל למכור מ”מ גומר בדעתו שהגוי קונה לענין הפקעה משביעית, אבל לא לענין שבאמת הגוי יוכל לקחת, כך נשמע מדברי הראי”ה קוק זצ”ל עי’ מה שהעתקתי להלן. אבל הדבר צע”ג, כי לפי”ז מה צריך התוספתא לדבר על שוה של מאה ומאתיים הרי כל החמץ לענין בל יראה ולא עצם החמץ לא שוה כלום וכל זה תמוה ביותר.

ואני מעתיק דברי הגאון הראי”ה קוק זצ”ל בענין היתר מכירה וחמץ על הבעיה שאין כאן גמירות דעת, וז”ל:

“אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי’ יהי’ מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי’ בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי’ שהוא משום קנין אחר הבא אח”כ, כדנקט רש”י (קדושין, הנ”ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי’ אשטרא, – זה מצינו כה”ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד’ אמות (ב”מ י’ א’) “כיון דנפל גלי דעתי’ דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד”א לא ניחא ליה דליקני”; ואעיג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי”ל כן לדינא (כמבואר בחו”מ סי’ רס”ח סעיף א’ בהגהה)מ”מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי’, לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת-חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז”ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע”ש (פ”ד משנה ד’ וה’), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ”מ שפיר דמי. א”ו דצ”ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין היא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה – לקנות, שפיר סמכא דעתי’.

“וחוץ מה שאין לומר סברת “לא סמכא דעתי'” גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע”פ הנהוג, קנין לזמן, וי”ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי’, כסברת הסמ”ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי’ גם בלא שטר, ומשמע אפי’ אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי’ א”כ לא סמכה דעתי’ כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן. אלא דעכ”פ י”ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע”כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי’ בהערמה ה”נ במכירה לזמן) – חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי’, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע”ז ודאי סמכא דעתי’ וניחא ליח לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה”ג ואין לנו לדון כ”א על דין הערמה בעיקריה”. עכ”ל הראי”ה קוק.

וע”ע במאמר “הבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, ובמאמר המוכר א”י רק לענין הפקעה.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.

So, Which Korban Pesach Chaburah Are You In?

Rabbi Ariel: Paschal Sacrifice is Still Obligatory

Speaking with Yoel Yaakobi of the weekly B’Sheva newspaper, Rabbi Ariel said that though there are some grave Halakhic [Jewish legal] problems associated with bringing the Paschal sacrifice, “we have found the solutions, and the obligation is as strong as ever. This is [one of the only two positive Biblical commandments] that those who forsake it are liable to receive the ultimate karet [cutting off] punishment. From the moment that a Jew stands on the Temple Mount and the site of the Holy Temple is under our control, the Jewish People are immediately obligated to bring this sacrifice.”

Sixteen of the 613 Biblical commandments relate to the Paschal sacrifice, which must be brought on the 14th day of the month of Nissan – Passover eve – and eaten on the night of the 15th. Today, this sacrifice is remembered only in the form of the Afikoman, the piece of matzah snatched and hidden by children during the Pesach seder meal, by the small roasted shank-bone on the Seder plate, and by prayers and study.

Rabbi Ariel said, “After the destruction of the First Temple, when the Jews began returning from Babylonia to the Holy Land, they brought the Paschal sacrifice during the course of 22 years even though there was no Holy Temple. They also were considered ritually impure – because there was no Red Heifer by which to become pure – yet they still brought it… There is currently no genuine impediment to bringing the Paschal sacrifice.”

There have been other attempts to renew this sacrifice over the years, or at least to solve the Halakhic problems involved. Speaking about the rabbis who came to the Holy Land 700 years ago and sought to pave the way to offer the Pesach lamb, Rabbi Ariel said,
“It is simply disgraceful when we compare our actions with theirs. They were here after the Crusaders, when there were perhaps 1,000 Jews in the whole land, which was totally desolate, and tried to renew this commandment. And yet we have 5-6 million Jews, and we have an army with tanks and planes, and what are we doing? … Over 2,000 years ago, the Jews were afraid to live in Jerusalem, yet they made it obligatory for one out of every ten men to work towards building the Holy Temple, and they started the sacrifice services amidst the ruins of the First Temple. And where are we? Should we not be ashamed?”

Among the problems that Rabbi Ariel says have been solved by theTemple Institute he heads in Jerusalem are the following: Ritual impurity (which applies only to individuals, not to the entire nation), the precise location of the altar, and the sacred priestly garments, which the Institute has recently completed fashioning according to Biblical requirements. He emphasizes, of course, that the exact details of these and other issues are complex and must be reviewed with rabbinical experts. “I don’t say that there aren’t problems, but as the Maharatz Chayut has written, there is no Halakhic problem in the Temple that cannot be solved.”

“Why then do you not go and sacrifice the Pesach sacrifice yourself?” Rabbi Ariel was asked.

“Have you just now returned from the moon?” he answered with pain. “The government has established a special police unit just for the Temple Mount. A Jew is forbidden even to move his lips there – and you want me to go there with my sheep and building tools to build an altar?!…

“The problem, which has received the silent backing of the rabbinical world, is that we have allowed the Arabs to be in charge of the Mount, and so they play soccer there. That’s what happened when Moshe Dayan gave the Temple Mount keys to the Arabs [after the Six Day War]. First they give them the keys, then they say, ‘It’s impossible [to regain control],’ and then they say, ‘We don’t know [all the details of the Temple Mount and the altar, etc.].’ The 200 commandments that are connected with the Temple cry out every day, ‘Jews, where are you?!'”

On the Upcoming Return of Animal Sacrifice

What’s the Truth about . . . the Korbanot?

by | in Jewish Law

mizbeach2

Misconception: Leading authorities including Rambam and Rabbi Avraham Yitzchak HaCohen Kook maintain that korbanot, animal sacrifices, will not be reinstated in the time of the Third Temple but will be replaced with grain offerings.

Fact: Rambam and Rav Kook never assert that animal sacrifices will not be reinstated in the Third Temple.

Background: Temple ritual and animal sacrifices comprise a large part of the Torah’s text and commandments. Their description features prominently in the Musaf prayer service of Shabbat and holidays, and the daily prayer service includes a request for the restoration of the sacrificial order. But animal sacrifices have not been practiced for approximately 1,900 years and many contemporary Jews have difficulty relating to the concept of animal sacrifice.

Despite the centrality of korbanot in our liturgy and tradition, some claim that Rambam maintained that in the future there will be no animal sacrifices. This claim is based on Rambam’s rationale for why sacrifices were originally instituted. In his philosophical work (Moreh Nevuchim 3:32), Rambam argues that because human nature is such that people cannot instantaneously abandon existing religious practices, God retained the practice of animal sacrifices. This ancient practice of the idolaters was redirected toward worshipping the true God.1 Rambam similarly explains (Moreh Nevuchim 3:46) why particular animal species are used for korbanotin specific contexts based upon sacrificial practices of the ancient world.2

In his other writings, Rambam sheds additional light on his vision of the future. In his halachic work, Mishneh Torah, also known as Yad HaChazakah, he describes (Hilchot Melachim 11:1) what Mashiach will accomplish, and it becomes quite clear that he believes there will be animal sacrifices in the future Temple. Rambam writes that Mashiach will build the Temple and gather in the dispersed Jews. Then the laws will “be in effect as in the days of yore,” such that sacrifices will be offered3 and shemittah and yovel will be fully observed as prescribed in the Torah. Elsewhere (Hilchot Meilah 8:8) Rambam approvingly quotes the rabbinic adage that the world exists due to the merit of the sacrificial service. Rambam’s Yad is not a history book and it only consists of laws that in his opinion are or will be relevant; of the fourteen books that constitute the work, two (Avodah and Korbanot) are devoted entirely to sacrifices.

In his third major work, the Commentary on the Mishnah, Rambam identifies Thirteen Principles of Faith (in the introduction to the tenth chapter of Sanhedrin). Based on these Principles, it seems unlikely Rambam believed that there will not be sacrifices in the future. The Ninth Principle is that the Torah and its laws are immutable. If the Torah’s laws can never change, then obviously, irrespective of the reason for sacrifices, once they were commanded, they remain in effect for all eternity. In his legal code as well (Yesodei HaTorah 9:1), Rambam is emphatic that nothing in the Torah can change and that no prophet can alter a jot of the law. Other authorities do not subscribe so rigorously to this tenet.4 Rambam, however, does. Thus, in his view, there certainly will be sacrifices in the future.5

The Meshech Chochmah (introduction to Sefer Vayikra) tries to reconcile the two explanations for sacrifices—that of Rambam (that korbanot are a concession to the idolatry of the ancient world) and that of the Ramban (that korbanot have inherent value). He suggests that sacrifices offered on bamot (“high places” – i.e., private altars that were permissible prior to the construction of the Temple) were in response to idolatrous desires as explained by Rambam in Moreh Nevuchim. Because the people were weaned from such desires by the time the Temple was erected, the permissibility of that modality expired. However, korbanot in the Beit Hamikdash have an intrinsic value, as described in great detail in the Yad, and will never be abolished.

Rabbi Baruch HaLevi Epstein (Tosefet Berachah, Leviticus 1:2) defends Rambam against attacks such as those by the Ramban. He demonstrates that Rambam’s position in Moreh Nevuchim is based on the words of Chazal in Vayikra Rabbah (on verse 17:3) and the Mechilta (to verse 12:21), and is even alluded to in the Torah (Vayikra 17:7).

Moshe Narboni (thirteenth century) wrote a commentary on Moreh Nevuchim in which he explains that Rambam never viewed korbanot as a “concession.” Rather, he viewed animal sacrifice as an innate human need that was also practiced by idolaters. Abarbanel (introduction to Leviticus, chap. 4) cites and rejects this interpretation, preferring to accept Rambam’s thesis at face value—that sacrifices were instituted primarily as a means to wean Bnei Yisrael away from avodah zarah. Nevertheless, Abarbanel maintains that Rambam believed that important messages about man’s relationship to God are contained within the myriad laws pertaining to sacrifices. Abarbanel proceeds to cite examples of the profound symbolism contained within the intricate halachot concerning korbanot, as found in Rambam.6

Rabbi Yosef Dov Soloveitchik (“Two Strains of Maimonidean Thought,” in The Halakhic Mind [New York, 1998], 91) contrasts Rambam’s approach in the Guide to the Perplexed and in the Yad and notes that the Jewish people have, in general, ignored most of Rambam’s rationalizations. In this context (see ibid., note 108) he opines that philosophically, Ramban’s interpretation of sacrifices is superior to Rambam’s, and in Al HaTeshuvah (p. 166-7 in Hebrew, 267-8 in English) Rav Soloveitchik refers to Ramban’s approach.

The claim that Rav Kook believed that animal sacrifices will not be reinstituted when the Temple is rebuilt7 is based on one sentence in his commentary to the siddur. Commenting on the “Yehi Ratzon” at the end of the Shemoneh Esrei, “v’arvah laHashem minchat Yehuda v’Yerushalayim kimei olam uch’shanim kadmoniyot—then shall the offering of Judah and Jerusalem be pleasant to the Lord as in the days of old and as in the ancient years” (Malachi 3:4; first line of the haftarah for Shabbat HaGadol), Rav Kook wrote: “In the future, the abundance of knowledge will spread to and penetrate even animals . . . and the sacrifices, which will then be from grain,8 will be as pleasing to God as in days of old in yesteryear [when there were animal sacrifices] . . . ” (Olat Reiyah, vol. 1 [Jerusalem, 1983], 292). This has led some to claim that Rav Kook believed that there will only be vegetarian sacrifices in the Third Beit Hamikdash.

However, elsewhere, Rav Kook states his belief that there will be animal sacrifices in the Third Temple. He writes: “And regarding sacrifices, it is more correct to believe that everything will return to its place, and God willing, be fulfilled when the redemption comes, and prophecy and the Divine spirit return to Israel” (Iggrot HaReiyah, vol. 4 [Jerusalem, 1984], 23-5, letter 994; Rabbi Chaim Hirschensohn, Malki Bakodesh, vol. 4 [Jerusalem], letter 1, p. gimmel). It seems that Rav Kook believes that sacrifices will be reinstated, and also that at that time people will have a renewed understanding and appreciation of the role of sacrifices.

Rav Kook thus maintains that in the Messianic Age there will be animal sacrifices. However, he also quotes Kabbalistic sources (see Otzerot HaReiyah, vol. 2 [2002], 101-103 and Kevatzim Mi’ktav Yad Kadsho, vol. 2 [5768], 15-16) that describe some other, far distant future, when the whole nature of the world will change, and animals will be on a human level. Then, of course, no sacrifices will be brought from these “intelligent” animals. It would seem that according to Rav Kook’s understanding, it is about this far-distant period that Malachi (3:4) prophesized. Rav Kook’s vision of an ideal world with only vegetarian sacrifices will come much later in the Messianic period, and follow techiyat hameitim.9

It would be quite strange to posit that there will be no animal sacrifices in the Third Temple in light of the fact that Jews have prayed thrice daily in Shemoneh Esrei for nearly 2,000 years “v’hasheiv et ha’avodah lidvir veisecha, v’ishei Yisrael.” In the Musaf service, the sacrifices prescribed by the Torah for that day are clearly delineated, and we conclude with a prayer stating that we hope to merit to one day bring these sacrifices again. Similarly, at the Pesach Seder and in the Musaf of Yom Kippur, we conclude with the fervent prayer seeking the reinstatement of sacrifices in the Temple.10

Not only do we find the theme of the restoration of sacrifices repeated throughout the liturgy, there is an opinion that there will even be “make-up sacrifices” for all those that were missed during the last 1,900 years! In the standard Musaf prayer, we pray that the Temple be restored so that we can bring the “[Korban] Musaf of this very day [‘hazeh’].” That request might seem strange, given the fact that obviously we cannot offer the sacrifices meant to be offered on that very day. Sefer HaManhig (Hilchot Hallel [twelfth century], 263-4, 1978 ed.) explains that “hazeh” indicates that indeed all missed sacrifices over the generations will be brought, and one should not wonder where all the animals for those make-up sacrifices will come from (more than 25,000 missed Rosh Chodashim!) because the prophet has already guaranteed that the animals will gather together for that purpose (Isaiah 60:7). Taking a different position than that of the Sefer HaManhig, Rabbi Chaim Berlin11 states that all missed Rosh Chodesh korbanot will be offered, not as a Musaf, but as “voluntary offerings.”

The notion of offering make-up sacrifices is found in the writings of one of the early Chassidic masters, Rabbi Tzvi Elimelech Shapira of Dinov (1783?-1841). He states12 that with the building of the Beit Hamikdash, it will be mandatory to bring all past-due sin-offerings.13 He also explains the perplexing use of the word “zeh”14 in Musaf by citing the opinion of Menahem Azariah da Fano (1548-1620), who states that in the future, all communal sacrifices that were missed over the centuries will be offered. Elaborating on this topic in his more famous work (Bnei Yissaschar, Ma’amar Rosh Chodesh, ma’amar 2:3,8, cf. 3:7), he explains that after the building of the Third Temple, when the first Rosh Chodesh Nissan comes along, all of the missed Rosh Chodesh Nissan Korbanot Musaf will be offered, and on Shabbat Parashat Naso, all the missed Korbanot Musaf of Shabbat Naso will be offered, et cetera.

This explanation for the word “zeh” was referred to by Sephardic rabbinic authorities too. The Ben Ish Chai (year 2:Vayikra 19) quotes the explanation of the Bnei Yissaschar. Rabbi Yechia Tzalach, the leader of Yemenite Jewry in the eighteenth century, reports15 asking his teacher about the word “zeh,” who quoted the answer cited in Sefer HaManhig.

Rabbi Shlomo Hakohen Rabinowicz of Radomsk (d. 1866; Tiferet Shlomo, Shabbat Kodesh, 63-4), based on “zeh,” says that one missed Korban Tamid and Korban Musaf, as well as individual sacrifices, will be offered in the soon-to-be-rebuilt Temple, as suggested in Joel 2:25.

Some who support the claim that Rambam and Rav Kook believe animal sacrifice will have no place in the Third Temple attempt to argue that sacrifices were always a concession and that God actually disdains the practice. Examples of oft-cited verses from Tanach that they use are: “To what purpose is the multitude of your sacrifices to Me?” (Isaiah 1:11); “For I spoke not unto your fathers . . . concerning burnt-offerings or sacrifice. But this thing I commanded them: ‘Obey My voice and I will be your God’” (Jeremiah 7:21); “For I [God] desire mercy, and not sacrifice, and the knowledge of God rather than burnt-offerings” (Hosea 6:6) and many others. But as is evident when reading the verses in context, the prophets are not railing against sacrifices per se, but rather against sacrifices that are not accompanied by compassion for others and knowledge of God. In fact, these very same prophets, Ezekiel in particular, prophesized about the renewal of the sacrificial order.16

It is clear that animal sacrifices have deep spiritual value. Each one of the Avot brought animal sacrifices. In numerous places throughout Nach, the prophets express their longing for the restoration of the Temple service. Finally, the Talmud takes it as a given that sacrifices will be reinstated.

So will there be sacrifices in the Third Temple? The overwhelming majority opinion is that there will be. Rambam and Rav Kook seem to share this view. It should be noted that while Rav Kook envisioned the restoration of the sacrificial rite, in his view, that period would also include a return of prophecy and the Divine spirit to the nation.

Notes

1. The Ramban takes issue with this position of Rambam. He argues that animal sacrifices predated idolatry as evidenced from the fact that Hevel (Genesis 4:4) and Noach (Genesis 8:20) brought sacrifices that were pleasing to God. He writes (on Genesis 4:3-4) that “these should muzzle the mouth of those [i.e., Rambam] who utter vapor concerning the reason for sacrifices.” He calls Rambam’s idea foolish, and he offers (on Leviticus 1:9) a different understanding of sacrifices, similar to that suggested by Ibn Ezra (on Leviticus 1:1), which emphasizes the idea that the sinner should be the one sacrificing himself to God, not the animal. The act of bringing a sacrifice should cause one to reflect on his own mortality and result in true teshuvah. On the debate between Rambam and the Ramban, see Roy Pinchot, “The Deeper Conflict Between Maimonides and Ramban Over the Sacrifices,” Tradition 33:3 (1999), available here: http://dailydaf.files.wordpress.com/2011/03/zevachim-rambam-and-ramban-sacrifices-roy-pinchot-tradition-33-31.pdf. Rabbi Yehudah Halevi (Kuzari, Ma’amar 2:25-26; 3:53) has his own understanding of sacrifices.

2. Rambam maintained that the reason for several mitzvot were because of idolatrous practices that existed at the time of Matan Torah. These include the negative commandments of kilayim (not to crossbreed seeds), not to cut one’s beard with a razor, the ban against tattoos, not to cook milk and meat together and orlah (not to eat the fruit of a tree during the first three years).

3. Technically, sacrifices can be offered even in the absence of the Temple structure (Zevachim 62a; Rambam, Hilchot Beit Habechirah 2:4).

4. See Marc Shapiro, The Limits of Orthodox Theology: Maimonides’ Thirteen Principles Reappraised (Oxford, 2004), 8:122-131.

5. One might think that other changes will be possible in the future, such as offering sacrifices from other animal species once they too will be domesticated, as per Isaiah 11:6-7. Based on Psalms 51:19-21, Eidut B’Yehosef (cited in Rabbi Alexander Zusia Friedman’s Ma’ayana shel Torah to Leviticus 1:2) derives that even in the future, Temple sacrifices will only be performed with animals specified in the Torah.

6. On the depth of Rambam’s approach, see Rabbi Eliyahu Dessler, Michtav M’Eliyahu, vol. 4 (1983), 173-5.

7. See, for example, www.faqs.org/faqs/judaism/FAQ/05-Worship/section-77.html where it says: “Rav Kook suggests that animal sacrifices would not be brought back . . . ”

8. The verse uses the word “Minchah,” which Rav Kook seems to take to mean “grain offering.” Former Tel Aviv Chief Rabbi Rabbi Chaim David HaLevi (d. 1998; Aseh Lecha Rav, vol. 9 [Tel Aviv, 1975], 120-1), unaware of Rav Kook’s understanding of the verse in Malachi (he says in a note that his son-in-law later pointed it out to him), says that “Minchah” in Tanach never means animal sacrifices. Thus, possibly, he wrote, Malachi was predicting a future without animal sacrifices. He says that he wrote it hesitatingly because it is an original idea stated neither by Bible commentators nor by Chazal. This is all quite surprising, because in Tanach, “Minchah” can simply mean “offering,” including animal sacrifices. The most obvious example is Bereishit 4:4, but see also I Samuel 2:17, 29 and Shoftim 6:18-19. In these contexts, Minchah clearly means animal sacrifices, and it seems that the commentaries to Malachi also understand Minchah as denoting “gift,” i.e., all sacrifices.

9. Rav Kook invested a great deal of time mastering the laws of the Temple and sacrifices, even studying in the Chofetz Chaim’s special group that trained Kohanim to serve in the rebuilt Temple. For a detailed analysis of his position, see David Sperber, “Korbanot L’atid Lavo” in Mishnat HaReiyah, in Rabbi Shmuel Sperber,Ra’ayot HaReiyah (Jerusalem, 1992), 9: 97-112.

10. Despite all that has been said, there are rabbinic authorities (none of whom were the stature of Rambam or Rav Kook) who suggest that animal sacrifices might not be reinstated in the days of the Third Temple. The Ashkenazic Rabbi Simcha Paltrovitch (d. 1926; Simchat Avot [New York, 1917], 7-8) says that while the Torah can never be changed, instead of actual sacrifices, those sections of the Torah dealing with korbanot will be interpreted via “remez” or “sod.” Alternatively, he suggests that in the seventh millennium there will be a Messianic period where animal sacrifice will be reinstated; however, in the eighth millennium there will be a more rarified period where animal sacrifice will not be practiced. As part of a long list of potential “changes” in halachah, the Moroccan Rabbi Yosef Messas (d. 1974; Otzar Hamichtavim, vol. 2, no. 1305, 249-251) suggests, based on Rambam, that it is possible to say that in the future there won’t be animal sacrifices, or that there will only be the Korban Todah (an animal sacrifice). Rabbi Chaim Hirschensohn, from Bayonne, New Jersey, and a brother-in-law of Rabbi Zvi Pesach Frank, also envisions a Third Temple without animal sacrifices (Malki Bakodesh, vol. 6 [Jerusalem, 1928], 96 and elsewhere). He has a novel explanation for the origin of sacrifices and it was to him that Rav Kook wrote the letter (cited in Iggrot HaReiyah) explicitly stating that there will be sacrifices. For more about Rabbi Hirschensohn’s position on sacrifices (Vayikra Rabbah 9:7), see Marc Shapiro, The Limits of Orthodox Theology (Oxford, 2011), 128-130 and online: http://seforim.blogspot.co.il/2010/04/marc-shapiro-r-kook-on-sacrifices-other.html.

11. See note 77 in the Mossad Harav Kook edition of Sefer HaManhig (Jerusalem), 264.

12. Derech Pikudecha, introduction 5, section 7.

13. The Talmud records (Shabbat 12b) that Rav Yishmael once accidently violated Shabbat and wrote a note for himself that said, “I, Yishmael ben Elisha . . . when the Temple will be rebuilt, will bring a fat chatat offering.” Clearly, he believed and hoped that there would be a Third Temple in his time and that its service would include sin offerings. The Ben Ish Chai (Shu”t Torah Lishmah, 120) quotes this in a halachic discussion.

14. There is a discussion in the halachic literature whether the word “zeh” even belongs in the prayer.

15. Eitz Chaim commentary to Tichlael (siddur) on Shabbat Musaf (p. 630 in 5772 ed.).

16. See Jacob Chinitz, “Were the Prophets Opposed to Sacrifice?,” Jewish Bible Quarterly 36 (April-June 2008):2, available at http://jbq.jewishbible.org/assets/Uploads/362/362_Sacrifice.pdf.

 

This article was featured in Jewish Action Winter 2014.