ללא מחבר No Author

The Vilna Gaon on the Laws of Machtzis Hashekel

Parasha Notes: Wayaqhel-P’qudei 5776

The Ark of the Covenant

The Ark of the Covenant (Heb. aron hab’rith) is also known as the Ark of the Testimony (Heb. aron ha’eiduth), the Ark of the Lord, and the Ark of the Lord’s Covenant. All of these names refer to the Ark’s function as a storage vessel, and as opposed to the kapporeth, whose function was a divine communication device. The “testimony” that was placed in the ark is elsewhere described as the Tablets and the Torah. The practice in ancient times was that when two parties entered into a covenant (or treaty, or deal), they would each write up some sort of document or create some sacred object which would be delivered to the other side for safekeeping. When Israel entered into a covenant with God, the tokens of the covenant, the “testimony,” i.e.,  the stone tablets upon which God Himself wrote “I am the Lord thy God” and the Book of the Law written by Moses as the representative of the people, was placed for safekeeping in the Ark which was the center piece of the sanctuary. The testimony contained in the Ark symbolized God’s covenant with the people.

The Half Sheqel of the Vilna Gaon

Although Maimonides and the Shulhan Aruch make no mention of the practice of giving a half of the local currency toward charity in memory of the annual half-sheqel donations to the Temple, the Rema does make mention of it, and then adds that the standard practice is to give three halves of the local currency (Orah Hayim 694:1). The Vilna Gaon endorses the main practice, ostensibly because of its educational value, but rejects the aspect of giving in triplicate (Ma’aseh Rav 142). The usual reasons given for tripling the half-sheqel donation is because of the triple mention of the word t’ruma, donation, in the parasha (Exodus 25:1-9)  that describes the initial commandment to give toward the building of the Temple, and the triple mention ofmahatzith hasheqel in the parasha (ibid. 30:11-16) that describes the commandment to give the half sh’qalim toward the Temple. The Vilna Gaon, however, believed that  tripling the donation would not recall the true practice because even though the Yerushalmi (Sh’qalim 1:1) describes the three different funds that received donations from the people before the construction of the Tabernacle, that was a one-time event, and the permanent practice was only a half-sheqel donation. The Vilna Gaon also points out that triplication recalls the tri-annual third-of-a-sheqel contributions towards the Temple upkeep mentioned in TY Sh’qalim 2:3.  (Nehemiah 10:33 mentions that the Jews in the early Second Temple times took upon themselves to donate a third of a sheqel every year towards the Temple, and in Bava Bathra 9a this verse is used as a source for teaching that one’s minimal annual contribution to the poor should not be less than a third of a sheqel.) That is, the educational value of a memorial custom lies in how it can educate the masses about what will one day be, and once the Temple will be rebuilt, each of us will only donate one half sheqel every year.

As for the practice of donating the half sh’qalim prior to the reading of the m’gilla the night of Purim, or according to the Magen Avraham, the morning reading, the usual reason is based on this (M’gilla 13b):

Resh Lakish said: It was well known beforehand to Him at whose word the world came into being that Haman would one day pay sh’qalim for the destruction of Israel. Therefore He anticipated his sh’qalim with those of Israel. And so we have learnt: ‘On the first of Adar proclamation is made regarding the sh’qalim and the mixed seeds’

but this is only enough to explain why the donation of the sh’qalim should happen some time before the reading. The Vilna Gaon, citing the Tosafists, explains that we try to time our donations with the closing of the Fast of Esther, a day of repentance and charity. Presumably, in places that observe Shushan Purim and read the m’gillathe second night, the half sh’qalim (or dollars or pounds) should still be donated at the end of the fast day, a full day before m’gilla reading, whereas according to the more common reason, it would still be appropriate to give them before the reading of them’gilla, a full day after the close of the fast.

From Avraham Ben Yehuda, here.

לבטל את כל שגרירויות העולם מיידית ולהשתמש בטכנולוגיה

שליחים מהודו ועד כוש – שליחי מדינת ישראל בנכר

רבים מאתנו (ואולי כמעט כל אחד מאתנו) מכיר “מישהו” שהיה “בשליחות” בחו”ל.

היו זמנים שחשוב היה להקים שגרירות של מדינת ישראל הצעירה בכל מקום ולו רק כדי להפגין את הריבונות היהודית המתחדשת ולבסס הכרה בינלאומית “ככל המדינות”. רבים מילאו את תפקידם בייצוג המדינה בתחושת שליחות אמיתית. בתקופות קדומות יותר השגריר היה ממש זרועה הארוכה של המדינה המיוצגת. בהעדר אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים – עלתה חשיבותם של השגרירים והתמסדה המסגרת הדיפלומטית.

שרות החוץ של מדינת ישראל תוגבר מאד בתחילת שנות השישים, במקביל לעצמאות שקיבלו מדינות באפריקה ובאסיה מעול המדינות הקולוניאליות. התקווה הייתה לכונן בריתות ידידות עם המדינות שזה עתה נולדו מול בידודה של ישראל נוכח החרם של הליגה הערבית על מי שקשר קשרים עם ישראל. להזכירכם – מדובר על תקופה מוקדמת למלחמת ששת הימים, עוד טרם “הכיבוש”. הרומן עם מדינות אפריקה הסתיים לקראת סוף שנות ה-60, למרות שניסינו ללמד אותם לגדל תרנגולות ועגבניות ביעילות.

נסיעה לחו”ל, שלא לדבר על שהיה ארוכה בחו”ל, נחשבו ברוב שנותיה של המדינה כחלום מתוק ורחוק. בעידן של טרם הייטק ו”גלובליזציה” – נסיעה לחו”ל הייתה מסע מותרות של האלפיון העליון בלבד. בעידן שקוקה קולה ומקדולנדס טרם התנחלו אצלנו (בגלל החרם הערבי) – חו”ל נתפס לא פחות מגן עדן. באותה תקופה, היו חברות ישראליות ספורות בלבד שפעלו בחו”ל (כדוגמת חברת הבניה של ההסתדרות – “סולל בונה”) – המונח רילוקיישן טרם נולד.

הפער העצום בין רמת החיים בישראל לבין רמת החיים במערב (שהצטמצם עם השנים) יצר תמריץ ללחצים פוליטיים “לצאת לשליחות”. משפחות רבות, רבות מידי, זכו לצ’ופר של “שליחות” על חשבון משלם המיסים. איך הגיעו אל “גן העדן”, איך “תפסו אמריקה”?

במערכת הפוליטית הענפה מתנהלים מאבקים בלתי פוסקים על ג’ובים בכל הרמות. לעיתים מתרבים הלחצים למנות את א.כ. למנהל אגף, אבל אי אפשר לזרוק את קודמו “לכלבים”. הפשרה הנרקמת: המועמד “משלנו” יאייש את המשרה הציבורית בישראל. אבל, כדי לפנות את הכיסא כאן – מציעים לעובד שנדבק לכיסא הצעה שקשה לסרב לה – “שליחות”. לעיתים צריך היה לצ’פר עסקן על תרומתו הפוליטית. במסגרת “דיל” שנרקם בן לילה, הפך ידידנו לסגן נספח לענייני תרבות בקונסוליה בסאו פאולו בברזיל.

לעיתים צריך לפצות את אלוף משנה א.ס. על כי לא זכה בקידום שציפה לו – על כך יפוצה בג’וב במשלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז – בקושי רוכשים שם ברגים עבור הצבא מאז האמברגו הצרפתי ב-1967, אבל יש הרבה “עבודה”.

רבים מעובדי הציבור בישראל יוצאים ל”פנסיה מוקדמת”. לברי המזל שביניהם אפשר לסדר ג’וב מפרך בקונסוליה החדשה שנפתחה ממש לאחרונה (נובמבר 2015) במינכן. מאז ומתמיד הורגש חסרונו של בניין הולם לקונסוליה הישראלית במינכן. בין היתר, זכה בניין הקונסוליה לפיר מעלית חיצוני שעוצב כיצירת אומנות בידי אמן ידוע.

 

כשמתגברים הלחצים הפוליטיים, אפשר תמיד להקים קונסוליה נוספת וליצור ג’ובים יש מאין באמריקה. ארצות הברית רחבת ידיים, אז למה שלא נקים קונסוליה ישראלית במדינת מונטנה? יש כבר בניו יורק, ביוסטון, אטלנטה, מיאמי, שיקגו, פילדלפיה, בוסטון, סן פרנציסקו, לוס אנג’לס. יש עשרות מדינות נוספות בארצות הברית – כולן משוועות לקונסוליה ישראלית על נספחיה. למה לקפח? למה לפגוע בהסברה הישראלית ובקשרים עם קהילות יהודיות חמות?…

שליחויות הן סיפור יקר למשלם המיסים. השליח המסור נושא בעול הכבד של ייצוג מדינת ישראל בנכר, לכן הוא זקוק לדירה וגם לרכב צמוד. אי אפשר לנתק אותו ממשפחתו, ולכן הוא נשלח עם אשתו וילדיו. לרוב “מסדרים” גם עבודה לאישה. הילדים הרי צריכים ללמוד בבית ספר יהודי פרטי. ואם כבר יש קונסוליה ישראלית עם נספח תרבות, נספח מסחרי ונציגות של משטרת ישראל – אז חייבים לרתום לעזרתם גם גדוד של מאבטחים ישראלים ב-3 משמרות: שליחות גוררת שליחות. הביטחון בראש דאגותינו.

אבל זה אינו סופו של חשבון. אם יש נספחות כלכלית בשגרירות בברזיליה, הרי אין מנוס מלשלוח לשם 2 עובדים מירושלים, ל”ביקורת שטח” אחת לשנה. הרי לא ייתכן שלא תהיה ביקורת ולא יתויק דו”ח תקופתי חיצוני על פעילות הנספחות המסחרית בברזיל. גם המשטרה חייבת לשלוח אחת לשנה קצין מהמטה הארצי לביצוע ביקורת שנתית בנספחות של משטרת ישראל בניו יורק. עבודה מפרכת.    

 

ידיעות אחרונות מגלה לנו את הוצאות משרד הביטחון על משלחות לחו”ל. לפי הכתבה, עלותו של שליח בודד עומדת על כ-1 מיליון שקל לשנה (לדברי משרד הביטחון). בכתבה מופיע ששכר הדירה לשליח ברוסיה עולה 179 דולר לחודש, ובתאילנד 84 דולר לחודש (נראה כמו טעות שגרתית של הגרפיקאי). קשה להאמין ששליחי משרד הביטחון גרים באוהלים. קשה להאמין שמשרד הביטחון כלל בתחשיב את הג’וב שסידרו לאשת הנספח הצבאי (ההוצאה קרוב לוודאי נרשמת בתקציב משרד החינוך או אחר). קל להמר, לדוגמה, שרוב השליחים גרים במנהטן היקרה ולא חלילה בניו-ג’רסי…

קשה לאמוד את ההיקף האמיתי של ההוצאה. לא נתפלא אם חלק מההוצאות מסתתרות בסעיפי תקציבים יצירתיים אחרים במשרד הביטחון. ההוצאה אינה כוללת, לדוגמה, משלחות “חד פעמיות” שגם אם חלקן הכרחיות, הרי שלא מעטים תופסים עליהן טרמפ לחו”ל – ייצוג צה”ל ומערכת הביטחון בתערוכה בפריז, יריד בגרמניה, או קונגרס “מקצועי” במקום אחר.

צה”ל קובע את שליחיו, משרד הביטחון את אנשיו, וועד עובדי משרד הביטחון את חבריו למשלחות…

להחזיר את הבנים הביתה

בעידן הסלולר, וועידות הוידיאו, האי-מייל, שרותי דואר מהיר והטיסות הזולות – כמעט כולם מיותרים… אין כל בעיה לשבת במשרד בקריה בתל אביב, לטוס לפגישה של יומיים ולחזור לתל אביב. בייחוד אם המשימה באירופה.

צריך לצמצם דרסטית את מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו”ל. צריך להחזיר הביתה את כל הנספחים. במדינה, על פי תפיסתנו, אין צורך במשרד לתעשייה, במשרד ממשלתי לתרבות, או במשרד חקלאות. וממילא גם הנספחים בחו”ל לענייני תרבות וחקלאות מיותרים.

אזרחים ישראלים ששוהים בחו”ל הנזקקים לאישור רשמי כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שיקבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו למסיבת קוקטייל חשובה – ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות.

השליחים ומייצגי המדינה בחו”ל אמנם אינם בעיה כלכלית בוערת. לצערנו ישנה סדרה ארוכה של עיוותים גדולים יותר, אך רצוי מידי פעם להצביע גם על עיוותים “שוליים”: יוחזרו הביתה הבנים האובדים בנכר, על בני זוגם, טפם ומאבטחיהם – מיליארדים ייחסכו למשלם המיסים.

מוטי היינריך מאתר קו ישר, כאן.

Israel’s Gender War

Moshe Feiglin: False Sexual Harassment Accusers Must be Prosecuted

“What will happen if, in a year or two, the woman who accused Colonel Ofek Buharis of raping her will retract her accusation?” Moshe Feiglin asked on Tuesday. “What if she says that the whole thing was made up?”

“Until then,” Feiglin answered, “Buharis and his family will live in hell, we will all lose out on one of the very best officers in the IDF, Buharis will never be Chief of Staff – and the woman who brought all of this about will be immune from any type of prosecution.”

“Don’t rape allegations have to be investigated?” Feiglin queried.  “Of course they do! It is unthinkable not to investigate. But former Chief Justice Edna Arbel introduced an insane amendment (Amendment 2.5) to Israel’s laws,” said Feiglin. “The amendment says that a person who makes a false accusation cannot be prosecuted. It is a weapon of destruction with no price tag attached. It is easy to use against any estranged husband whose wife wishes to be rid of him or against any senior official whose professional progress disturbs anonymous forces.

Any woman can suddenly remember an episode of sexual harassment and trigger a public, media and judicial crusade against the officer or senior official – and know that even if the man will ultimately be exonerated one hundred percent – nothing will happen to her.”

“Rape is like murder and sexual harassment must be uprooted from the source,” Feiglin concluded.  “But as long as Amendment 2.5 is not annulled, we will witness more and more complaints – which somehow always come just a moment before the man in question is promoted.”

From Manhigut Yehudit [Defunct].

Circumventing Rabbis to Stop Child Abuse

Child Abuse – How do we speed up progress?

Baruch HaShem we have seen significant progress in dealing with sexual abuse. Only a few short years we all knew that child abuse either didn’t exist or wasn’t a serious problem. The learned amongst us knew that it could only be dealt with by rabbis after two witnesses testified that sodomy or rape of a doreissa level had occurred. The crime of sexual abuse was viewed as a moral one – in which the psychological consequences were assumed to be insignificant. No one heard of post-traumatic stress syndrome. Everyone knew that the molester was some weird psychopathic stranger and therefore there was nothing to fear from the kind neighbor, charismatic teacher or wonderful father. Who knew about the complex and conflicting feelings evoked by a beloved teacher who groomed a child for abuse. No one could believe that a child would keep coming back to the abuser who was molesting them. No one understood that abuse caused suppression of memories that only appear years later. We all “knew” that if abuse was happening it would be reported immediate by an outraged child. Failure to even tell one’s parents or teacher immediately was viewed as proof that the accusations were false.

The police were never called because of the horrific sin of Mesira – which is such a heinous crime that it causes the loss of Olam HaBah (Rosh HaShanna 17a). Who would dare risk violating the complex laws of lashon harah as explained by the Chofetz Chaim? In fact the issue of sexual abuse was viewed by the average parent or teacher as being so complex that only gedolim could know how to deal with the issue. We of course knew that the prime consequence of abuse was damaged to prospective shidduchim for the whole family. Other harmful consequences of abuse involved ruining the reputation of a yeshiva or causing a chilul HaShem. However we really weren’t worried about abuse – because it was such a rare occurrence like being struck by lightning after winning the lottery. We of course were comforted by the assumption that the watchful eyes of the gedolim were protecting our kids from this scourge – and would never ever allow anyone to harm the hair of a single kid – and surely would not knowingly keep a child molester as a teacher or camp counselor for decades. After all didn’t they have the ruach hakodesh of Daas Torah that they indoctrinated us to believe gave them insight and understanding way beyond that of a mere parent?  Aside from that we all knew that the rabbis followed G-d’s Torah fearlessly and they would never be afraid to stand up to pressure from the community and peers. I mean everyone knows that fearlessness in proclaiming the halacha is itself a Torah command (Devarim 1:16).

Major changes started in 2006-2007. Rabbi Zweibel of the Aguda readily acknowledged that the gedolim had been ignoring the problem (“it was on the back burner”) until it came to the public awareness through the secular media (N.Y. Magazine “Do Orthodox Jews have a Catholic Church problem?) as well as blogs and a number of organizations. Child abuse has moved from an issue which was never mentioned in public to one that even Rabbi Perlow – the head of the Aguda – has publicly acknowledged at an Aguda Convention.

The major accomplishment of this phase was the mere fact that abuse was acknowledged publicly as a significant problem. Additionally it was beginning to be acknowledged that covering up abuse (contrary to the public statement by Rabbi Mattisyahu Solomon) – was not only not a good idea – but that due to the secular media and internet – it really was impossible to “sweep things under the rug”.  The Baltimore rabbis collectively issued a proclamation in 2007 in which they acknowledged that a serious problem existed and that they were not competent to deal with it.

While all of this is important, it is not my primary focus in this article. I did not mention recent events to provide a history lesson in the dynamics of our community. All of this is a necessary introduction of a very important question.

The question is – What do we need to work on to speed up the processes of change within our communities and within ourselves? How do we give victims of abuse the courage to come forth? How do we prevent abuse? What is the best way to comfort and heal the survivors of abuse and their families? (I met someone over Rosh HaShanna who confided to me that he had been abused as a child and now – 30 years later – despite intensive therapy he and his family still suffered terribly every day.) How do we get our rabbis, educational and community leaders to have the courage to deal with the issue? How do we get them to understand what action halacha demands of them – rather than what is the fastest way to cover up the facts?

In short – what is the best way to finish the revolution of dealing with sexual abuse? Suggestions are welcome!

Update: 9/16/13 One important issue is that it is necessary to change how we think about abuse. It is not that enough to say that it is wrong and needs to be stopped. It is necessary to understand on the most elementary level that abuse is harming another person and that can not be tolerated. See Simon Sinek regarding the greater importance of why we do things than what we do.

From Daat Torah, here.