קריאה להפרדת כלכלה ממדינה

העיתונות הכלכלית בישראל – תמונת ראי של כלכלה מעוותת

אני אוחז בגיליון אקראי של העיתון הכלכלי “גלובס”, המהדורה המודפסת 21-22 במרץ 2016. גיליון שאינו יוצא דופן מקודמיו ומאלה שיודפסו אחריו. גיליון שאינו שונה בהרבה בתוכנו מעיתונים ומוספים כלכליים אחרים כמו “דה מרקר” ו”כלכליסט”. סתם יום של חול בעיתון כלכלי בישראל.

הכותרות בעיתון אינם סתם סיפורים – הן סוקרות אירועים ותהליכים בכלכלה האמיתית. מאחורי כל ידיעה יש אנשים, אינטרסים, מנגנונים, שכר ותקציבים. כל כותרת בעמודי העיתון מייצגת עשייה כלכלית. רוב הכתבות מספרות על אירועים כלכליים שמקורם בממסד הפוליטי, תוצר של בחישת המדינה בכלכלה: רגולציה מיותרת, חברות ורשויות ממשלתיות מיותרות, ביזה חוקית של כספי משלם המיסים.

כשלושה רבעים של הכתבות והידיעות, בהערכה גסה, עוסק באירועים שנובעים מהמבנה המעוות של הכלכלה והחברה בישראל (להשקפתנו). סיפורים עיתונאיים שנובעים מעצם קיומו של משטר כלכלי המבוסס על בחישת המדינה ומעורבותה בעסקאות שהיו צריכות להתבצע בין שני צדדים של אנשים חופשיים ובהסכמה ביניהם ללא מעורבות השלטונות. אירועים “עסקיים” שהפכו ל”חדשות כלכליות” בגלל רמיסת חופש הפרט, הגבלת הזכות לקניין והצרת החופש הכלכלי. כמעט כל כותרת ראויה לכתבת תגובה ב”קו ישר”.

הכותרת הראשית באותו גיליון גלובס: חשש בשוק ההון: חברות היי-טק ‘יברחו’ אם יורחב החוק להגבלת שכר הבכירים לשאר המגזרים. ה”סיפור” העיתונאי נובע כולו מההחלטה של “המדינה” להתערב בהחלטות הדירקטוריונים של חברות ציבוריות (בשלב זה “רק” במוסדות פיננסים…) כיצד יתחלקו רווחי החברה בין דיבידנדים לבעלי המניות לבין משכורות העובדים הבכירים. שהרי, אם מגבילים את שכר המנהלים – יגדלו מן הסתם רווחי החברה ויחולקו כדיבידנדים לבעלי המניות. למה צריכה המדינה בכלל להתערב בקביעה כמה א’ מוכן לשלם מכיסו ל-ב’ עבור שירותיו?

הכותרת הראשית היא דוגמה לנושא שכלל לא היה מופיע כ”חדשות” במדינת חופש. שני עמודים מלאים מוקדשים לעיוותים שהחקיקה יוצרת ולעלויות המידיות הכבדות של החוק החדש.

בעמוד הבא מופיעה כותרת: בנק ישראל: הביקוש לחשמל צפוי לרדת, אך הצורך בתחנות כוח לשם גיבוי יגבר. בנק מרכזי הוא מוסד מיותר לדעתנו. מקור הידיעה הוא במחלקת המחקר המיותרת של הבנק המרכזי המיותר. “מחקרים מעניינים” מסוג זה צריכים להתבצע באקדמיה, במוסדות פיננסים ואחרים ולא על חשבון משלם המיסים. אבל כנראה שצריך למצוא תעסוקה למחלקת המחקר של הבנק הממשלתי. בגוף הכתבה מודה לראשונה גוף ממשלתי שהשקעות הענק באנרגיה סולארית מחייבות השקעות ענק בתחנות כוח קונבנציונאליות כי אי אפשר לסמוך על תנודתיות הפקת חשמל מרוח ושמש. שוב, סבסוד ממשלתי כבד ואכיפת תשלומי יתר על צרכני החשמל (כמיליארד שקלים בשנה) יצרו “נושא כלכלי” שראוי לכתבה שמקורה בגוף ממשלתי.

באותו עמוד מופיעה ידיעה קטנה על פסילת המינוי ליו”ר רשות החשמל. עוד רשות ממשלתית מיותרת שקיומה נובע מההלאמה ההיסטורית של ייצור החשמל במדינה. כסף כבד נגזל מכיסנו בתהליכי מינוי כאלה. ניתן ללמוד על עלויות מנגנון המינויים הממשלתי מרשימת המעורבים בבישול: עורכי דין ויועצים משפטיים, נציבות שירות המדינה, הוועדה לבדיקת מינויים ממשלתיים.

הכותרת הבאה שייכת ל”פרויקט לאומי” שהיה כבר בכותרות עשרות פעמים במאה השנים האחרונות: “תעלת הימים” המפורסמת שתזרים מים מהים התיכון לים המלח. חברות החשמל ו”מקורות” הממשלתיות כבר הודיעו, ליתר ביטחון, שהפרויקט הדמיוני לא יקום אם הן לא יהיו מעורבות בו… הניסיון מלמד שפרויקטים מגלומניים כאלה במדינות “חברתיות” מזרימים בעיקר את כספי משלם המיסים לכיסי “היזם” ולטרמפיסטים. אירועים כאלה היו הופכים לנדירים מאד במדינת חופש.

הממשלה תאשר בשבוע הבא הקצאה של 265 מיליון שקל לסיוע למגזר העסקי – זו הכותרת הבאה – “לעודד השקעות”. גם לי יש “עסק קטן”; מישהו יודע אולי איך אוכל לקבל משהו? ביררתי בין מכרים וחברים בעלי עסקים קטנים… לאף אחד אין מושג ירוק איך אפשר “להתעודד” מהסכום הזה. אומרים שהכסף כבר חולק מראש. בכתבה תוכלו למצוא את רשימת הגופים הרגילה שזוכה בכספי ה”עידוד”: המדען הראשי, מינהל סחר החוץ, מרכז ההשקעות. לא סתם בחר הכתב בשרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, להתראיין לכתבה. במדינת חופש הממשלה לא מחלקת את הכסף שלי ושלכם לאנשי עסקים ולרשימת המוסדות המיותרים שנמנו. במדינת חופש לא הייתה מופיעה ידיעה כזאת בעיתון. לא היו “חדשות כאלה”.

טרם הגעתי לעמוד האמצעי בגיליון של “גלובס” והנה כתבה פרושה על שני עמודים אודות הקרב בין מועצת הדבש לבין מגדלי הדבורים. אילו לא הייתה קיימת מועצת הדבש המיותרת, ולא היו רישיונות הממשלתיים לגידול דבורים וגם לא הרגולציה בענף – לא היה נולד נושא לכתבה של שני עמודים. מי שרוצה לגדל דבורים ולייצר דבש – שיגדל; מי שרוצה להיות נגר שיפתח נגריה – המדינה לא צריכה להגביל ולהכתיב את מקורות הפרנסה של אזרחיה וכך לפגוע בחופש הפרט.

מדור הרכב של העיתון מביא כתבה על חוק רישוי שירותי רכב שעומד להתקבל בכנסת. מאות סעיפי חוק ותקנות “יסדירו” מחדש את ענף יבוא הרכב, החלפים והמוסכים. מטרת החוק הוא “צמצום הביורוקרטיה” ו”הגברת התחרות”. אנחנו מנחשים שהחוק רק יחליף ביורוקרטיה ישנה בחדשה, ואולי בעצם רק יוסיף את החדשה על גבי הישנה. למה המדינה בכלל מעורבת ביבוא מכוניות וחלפים? גם חדשות אלו מקורן בעשייה ממשלתית מיותרת.

לקראת סוף הגיליון ניכרים בי סימני עייפות. ועדת הכלכלה של הכנסת צריכה להכריע: מה ההבדל בין אקטואליה לחדשות

התעייפתי סופית. בגיליון זה של גלובס יש ידיעות נוספות מסוג זה, כגון “הרפורמה לריסון הרפואה הפרטית” ועוד.

העיתונות הכלכלית היא מראה שמשקפת מציאות עגומה. מציאות שרק מיעוט זעיר בכל שכבות הציבור מבין את נזקה הרב. נזק שמתנקז כולו אל מנגנון המחירים במשק. הציבור רובו ככולו מבחין רק בתוצאה הסופית: יוקר החיים ועל כך הוא מוחה ו”מקטר” בכל הזדמנות.

קשה מאד להבחין בחוט המקשר שבין פגיעה בחופש הפרט וזכות הקניין למען אינטרסים פוליטיים, “לאומיים” ו”חברתיים” לבין מחירי הדירות והמילקי.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

Thoughts on the Brussels Bombings

A Better Approach to Terrorism

People of goodwill naturally attempt to make sense of terrible events like today’s bombings in Brussels, to help themselves address the psychological discomfort that occurs when seemingly incomprehensible violence occurs. We have a hard time processing the world where random bombs go off and kill peaceful travelers in airports or subway stations because it threatens our equilibrium and sense of personal well-being. This discomfort has intensified in our era of 24-hour global news, whereas just a few generations ago our ancestors simply didn’t know about all the trouble in the greater world. The worldseems more dangerous today, regardless of whether it actually is more dangerous.

Just as politicians and media attempt to create a narrative that explains and influences events, individuals reflexively apply their personal narrative to the world around them. It’s human nature to want reality to comport with our personal worldview or ideology.

Needless to say, the news channels today are full of ideological perspectives regarding what should be done. Western conservatives generally advocate a more rigorous prosecution of the “war on terror” as the solution to Muslim terrorism, accompanied by the dilution of civil liberties as needed to assist that in prosecution. Western progressives generally advocate humanitarian aid, open borders, and greater assimilation of Muslims by making countries more tolerant and multicultural (i.e., the same welfare/education/housing arguments they make to address homegrown criminality). Both of these approaches reflect certain inherent biases which are fundamentally incorrect, to put it mildly.

Libertarians also stand accused of trying to fit real-world events into their ideology, rather than the other way around. In fact, libertarians are perceived as particularly dogmatic in their anti-state bias — especially regarding so-called public goods. The argument seems reasonable enough, at least on its face: terrorism, and the specter of groups like ISIS, demonstrate the need for coordinated action by governments.

But if market failure is the justification for state-provided public goods like security at airports, what is the argument when such state services utterly and predictably fail to protect anyone? Do economists then clamor about “bureaucratic failure” and propose privatization to break up the state’s unnatural monopoly on police and intelligence services?

On the contrary, nobody blames government agencies or government police when terrorist acts are not thwarted. If anything, state actors are rewarded with increased budgets, personnel, and powers when horrific things happen on their watch. After the 9/11/2001 attacks in New York, for example, whole new federal agencies and departments were created. Federal intelligence agencies were vastly expanded. State and local police went on buying sprees for new militarized equipment.

The point here is not to blame anyone other than the actual malefactors involved in Brussels. Islamic terrorism is a very real problem, but so is American and European foreign policy.

The point is that conservatives think “liberal” policies (soft on crime and foreign policy) lead to terrorism while the Left thinks “conservative” policies (cultural intolerance and aggression) lead to terrorism. But there is one policy that all governments everywhere share: the policy of not allowing markets, including markets for security, to operate freely.

If allowing markets to operate represents an “ideology” to most people, so be it. I would argue that markets represent a lack of ideology. More importantly, markets provide far and away the most practical approaches to difficult problems like terrorism. It is conservatives and progressives, in fact, who are the dreamers: no matter how many times governments fail to prevent terrorism, the same tired policies are revamped and the same tired state apparatus are “reformed.” A more libertarian approach requires no great change of public opinion or politics, just a willingness to begin privatizing security at a few airports, train stations, and the like.

Crime and violence exist in every society. The goal is to minimize crime and violence within the framework of available resources and at a reasonable overall cost, economic and otherwise. Governments are uniquely ill-suited to provide competent security services or prevent terrorist attacks for the same reasons they are ill-suited to provide housing, food, or medical care: they cannot rationally calculate costs vs. benefits. They are also hopelessly bureaucratic and completely political in everything they do. They are process-oriented rather than results-oriented.

Only private actors, with their own money at risk, can provide the “appropriate” (i.e., market) level of security in any given environment. Only private property can be properly protected, surveilled, and insured by self-interested owners. Only private actors worry about bottom-line market share and business reputation. Only private actors, including airlines, are fully subject to an imperfect but extant system of tort liability. Only an insurance model, where private actors directly bear the costs of their action or inaction, can provide the proper incentives andalign the interests of security providers with those being protected. In short, only private actors have all of the right incentives to keep people safe.

Note: The views expressed on Mises.org are not necessarily those of the Mises Institute.

From Lewrockwell.com, here.

הרב ברנד אודות החרבת ישובי ישראל ומסירתם לגוים

הגר”י ברנד: החרבת הישובים הוא מלחמה בבורא עולם

Published on May 31, 2012

פעילים מאגודת חלמיש הגיעו אמש לחזק ולהזדהות במאהל שביתת הרעב בירושלים הסמוך לכנסת ● הג”ר יצחק ברנד ששהה במקום אמר לכתבנו: ארץ ישראל שייך לעם ישראל לפי צו הקב”ה, וכידוע הרש”י הראשון בתורה, ואין זכות לשום יהודי או גוי לגרש יהודים ולהחריב את בתיהם בארה”ק ● וידאו ותמונות (אגודת חלמיש)

למקור + תמונות לחץ לאגודת חלמיש http://www.associationchalamish.022.c…

כנסו לאתר אגודת חלמי”ש: http://www.chalamish.022.co.il
אתר דעת תורה: http://www.daattorah.022.co.il

 From YouTube, here.

False Frame-up Falls Apart

After yet another home caught fire in Duma last week, the head of Honenu noted, “Only one of the incidents was investigated and only one investigation involved the use of torture.”

On Sunday March 20th around 3 A.M. another home belonging to the Dawabsha family in Duma caught fire. The police have placed a gag order on the investigation, but even still this incident raises many questions about the other fire where three Dawabsha family members were killed. Shmuel Meidad, the head of Honenu said, “The string of fires in Duma in recent months raises many questions.”

“It is very strange that these repeated fires involve the same location, the same family and seemingly the same method of operation,” said Meidad.

“Most of these incidents have not been investigated thoroughly or even at all. We have already seen that the police often fail to investigate until Honenu files a request. That was the case for Sheikh Halad Mughrabi, who gave inciting lectures on the Temple Mount and was only arrested after a petition by Honenu. So too was the case with Ezra Nawi, and ‘Breaking the Silence.’ The police and prosecution choose to ignore these incidents and it would appear that their decisions are not objective.”

Meidad also recalled, “Only one of the fires in Duma was investigated, however only the route involving Jewish suspects was investigated and the investigation involved the use of brutal torture methods. The results from the investigation and the torture contradict many of the eyewitness reports.”

“Much remains unclear in regards to the Duma story and we hope that the truth will be uncovered both in regards to the fires and also in regards to the investigative agencies’ methods,” said Meidad.

Lawyer Itamar Ben Gvir, responded to the latest fire, “The fire in another Duma home only strengthens our claims that Amiram Ben Uliel did not perpetrate the previous fire. Members of the village have internal fights and this would not be the first time that the two sides used violence against one another. The argument that the home belonged to a witness in Ben Uliel’s trial and that the fire was an attempt to intimidate him is ridiculous. The testimony from this witness contradicts the confession that Ben Uliel gave under torture and only strengthens our case. This witness stated that a car was involved, whereas the Shabak claims Ben Uliel came on foot.”

It is worth recalling that eyewitness testimony of the fire where three Dawabsha family members were killed involved multiple suspects and that many aspects of the case against Ben Uliel remain unclear.

From Hakol Hayehudi, here.