ללא מחבר No Author

Vision

Machon Moreshes Ashkenaz – The Institute for Ashkenazi Heritage – is the leading institute dedicated to the research, preservation and transmission of the unique religious values, customs, and folklore of German Jewry, as they existed prior to the Holocaust.

Background

The history of German (Ashkenazi) Jewry dates back to the destruction of the holy Temple in Jerusalem. First in Roman Italy, later on in the Rhine Valley, these Jews developed their own remarkable tradition. That tradition is the cumulative product of two millennia of brilliant scholars and dedicated community leaders. It remains today one of the priceless spiritual legacies of our people.
Rabbi Isaac of Vienna the ‘Ohr Zarua’ exclaimed nearly eight hundred years ago, “Do you not know what towering geniuses and men of holiness are the Rabbis of Mainz, Worms, and Speier? From them has the Torah gone forth to all of Israel!” After Rabbenu Asher (the ‘Rosh’) was forced to flee Germany for Spain, he wrote, “I keep to our tradition as we received it from our ancestors of blessed memory, the Sages of Ashkenaz. Their Torah was a legacy from their fathers from the time of the Temple’s destruction.”
In later times, we find leading Western and Eastern European Sages looking to the Masores Ashkenaz, as maintained by German Jewry, as the authentic Ashkenazi tradition. The ‘Chavas Ya’ir’, Rabbi Ya’ir Chaim Bacharach of Worms (1638-1702) described the Minhagim of Ashkenaz as free of the distortions and corruptions which inadvertently crept into other traditions. The ‘Korban Nasanel’, Rabbi Nasanel Weil of Karlsruhe (1687-1769), expressed the view that the customs of Germany were built on foundations of solid gold far superior to the customs of Eastern Europe. In one of his responsa, he writes, “All the customs of Germany still apply in full force, for the great rabbis of Ashkenaz, who laid down the Torah for Israel, established all our accepted customs, which we, as the descendants of the Ashkenazim, should follow.”
Rabbi Yonasan Eibeschuetz (1690-1767), though born and raised in Eastern Europe, concurred: “The Torah was given over to the Sages of Ashkenaz. What could we know of which they were not aware?” The ‘Chasam Sofer’, Rabbi Moses Schreiber of Pressburg (1762-1839) a native of Frankfurt and subsequently the leader of Hungarian Jewry, wrote, “all the customs of Germany were established by our teachers, the disciples of Rashi…”
The Jewish communities of Germany were the source of spiritual life for generation after generation of European Jewry. The communities of Germany flourished for centuries, enriching the Jewish world, nourishing the precious heritage of Sinai, and willingly giving their lives to sanctify Hashem’s Name.

The Setting Sun

From the time of the First Crusade, the Jews of Germany were continuously persecuted, humiliated, and murdered by their Gentile neighbors. As a consequence, there was a constant emigration of Jews from Germany to Eastern Europe. These refugees constituted a large percentage of Eastern European Jewry. It was they who provided Eastern European Jewry with its distinctive language Juedisch-Deutsch (Yiddish) and ethnic appellation – Ashkenazim. Unfortunately, the traditions of Germany did not always fully survive the move to Eastern Europe.
The constant emigration from Germany throughout the centuries thinned the ranks of the remaining communities. By the 1930s there were only five hundred thousand Jews living in Germany, compared to three and a half million living in Poland alone.
Yet, their relatively small numbers did not prevent the German Jews in the 17th and 18th centuries from nurturing a flourishing Torah life and maintaining Yeshivos in many communities. The famous Yeshivos of Germany attracted young scholars from all over Europe, and did so until the tides of the Enlightenment swept all away.
The influence of the Enlightenment was first felt by the Jews of Western Europe. With political emancipation and the opening of the ghettos, the Jews of Western Europe were exposed for the first time to a non-Jewish culture not without its own allure. Assimilation was the result.
With the mushrooming of Western European culture, Germany and France became the world centers of the Enlightenment. Philosophers, composers, poets, and scientists abounded, and with them grew the universities. Freed from the ghettos, granted civil rights at last, and suddenly confronted with a dazzling Gentile world, the Jews of the west reeled in shock. Many succumbed, whether all at once or gradually, and took the course of assimilation.
In Eastern Europe the dangers of Gentile culture were still scarcely noticeable. The ambient Gentile culture was simply too primitive as to be worth assimilating into. It was only much later that the Enlightenment and the Socialist movements penetrated there.
Though traditional German Jewry did consolidate and strengthen itself against assimilation, it was now to the Yeshivos of Eastern Europe that German Jewish boys went to seek advanced Torah learning. In fact, between the two world wars the German Yeshivos began to flower again, but soon afterwards the Holocaust wiped them out entirely. Even in those final generations however Germany Torah Jewry was characterized by heroes of the spirit who guarded their ancestral heritage zealously and with joy.
In the Holocaust a third of German Jews were slaughtered. While two-thirds of German Jewry escaped with their lives, the communities nurtured over millennia were destroyed. their dispersion throughout many other countries resulted in their becoming a small minority in their new homes. This minority status fostered the rapid disappearance of the specific German-Jewish identity, way of life and customs.
A few communities reestablished themselves on foreign soil after the War, foremost among them K’hal Adath Jeshurun in Washington Heights, N. Y. In these communities the traditions of German Jewry were lovingly preserved. However, the younger generation, by and large, have not maintained their parents’ traditions, mostly due to a lack of appreciation of the spiritual basis which formed Minhag Ashkenaz. Only a very small percentage of the second and third-generation is particularly knowledgeable about the cultural/religious heritage of Ashkenaz.
With the destruction caused by the Holocaust, all of the above came to an abrupt halt. As in all acts of cultural genocide, it has taken years to even realize how much has been lost. Given the aging of the survivors of that period, there is a narrow window remaining to collect material that was part of a daily consciousness for many, until 1938 in Germany.

Machon Moreshes Ashkenaz

German Jews established communities throughout the world, in the years immediately following the destruction of European Jewry. Most of these communities were not successful in maintaining their unique identity for longer than two generations and have not been able to secure their continuation. The younger generation has been drawn to other communities, mainly due to the lack of appreciation for, and knowledge of, the rich spiritual and cultural heritage of their ancestors.
Machon Moreshes Ashkenaz will enable the present generation to familiarize itself with this heritage and appreciate it, and to return to practice this heritage, if they are inclined to do so.
If anything is to be passed on to coming generations the people must be inspired to follow their heritage. They must be made aware of its solid halachic foundations and encouraged to maintain its practice. Furthermore, the manuscripts of German Jewry’s great Torah scholars need to be preserved and printed, along with their major works of Jewish thought. German Jewry’s prayer melodies must be collected and released to the public. Biographies of Germany’s leading Torah figures need to be written, and its customs must be gathered and annotated.
The many and varied projects of the Institute serve one sole purpose – researching and revitalizing the spiritual treasures of German Jewry which have been neglected for many years.
The Institute for German Jewish Heritage is active in researching, preserving, and transmitting to the new generations the unique religious lifestyle, customs, and folklore of German Jewry as existed until its destruction during the Holocaust. This activity includes publishing leaflets, pamphlets, and books, and running this Internet site.
Machon Moreshes Ashkenaz (The Institute for German Jewish Heritage) was founded over fifteen years ago expressly for these purposes
The Institute’s activities center around religious traditions that were fostered in Germany, and in the communities of France, Switzerland, France, Denmark and Holland that were under the influence of the common tradition developed in Germany during the Middle Ages.
By collecting, organizing and publishing materials about the totality of the German-Jewish life experience prior to World War II, we hope to accomplish two things. We wish to be able to provide material about a vibrant way of life so that those interested in reaffirming their heritage in their own lives can do so. Additionally, we wish to act as a resource for academics working in the areas of Jewish cultural history, liturgy, and Responsa literature.

A Comprehensive Ashkenaz Library

Information is the fundamental requirement for researching our Ashkenazi heritage. The material gathered on large Card indexes by Machon Moreshes Ashkenaz has already proven a rich treasure of information for Torah scholars, researchers, and ordinary Jews interested in the customs of German Jewry.
The Institute’s archives contain thousands of documents related to the recent and past history of German Jewry. Our library already holds some ten thousand books and is growing.

Archives
The Machon’s archives contain thousands of documents related to the past history of German Jewry, both present and past. These documents will be catalogued so that they can be more easily accessed for research purposes.

From Moreshet Ashkenaz, here.

Op-Ed: Understanding the Agagite ‘Other’

There is a fundamental misunderstanding about the holiday of Purim. It is generally believed that the date for Purim is based on the celebration of the Jews of their rescue from the nefarious plans of Haman. That is not quite correct. The plans of Haman to destroy the Jews of the realm of Xerxes were actually undone by Mordecai, Esther and the King nearly a year earlier, in the month of Sivan (late May), long before the date of Purim, which is the 14th (and 15th) of Adar. The timing of the holiday is also not exactly a reflection of the date on which Haman and his tanzim were plotting to annihilate the Jews, thus it is not simply a celebration of the plot being prevented. That plot was for the 13th day of Adar, but Purim is celebrated afterwards, on a different date.

So if the timing of Purim is not to denote the date when the threat to the Jews was removed and if it is not timed to be simply a celebration of that rescue, then what does explain the timing and the essence of Purim?

The answer is quite simple: Purim is the celebration of the killing of anti-Semites. This is quite explicit in the Scroll of Esther. The Jews had been safe from Haman for nearly 10 months, but then, on the 13th day of Adar, they killed over 75,000 anti-Semites. Moreover, they killed them in a well-planned manner, without taking any loot or booty, lest they be accused of acting out of lust for the spoils of the anti-Semites, rather than killing the anti-Semites for its own sake.

Indeed, the entire season around Purim emphasizes the important place in the holiday for the killing of anti-Semites. On the Sabbath before Purim, a special section of the Torah is read in which Jews are reminded of their obligations for all eternity to track down and exterminate the anti-Semites of Amalek. Moreover, the special role for celebrating the killing of anti-Semites in Purim goes further. There is a Rabbinic tradition, that goes back at least to Maimonides, that holds that when the Messiah comes, all Jewish religious holidays other than Purim will be cancelled. Purim will still be celebrated in the Messianic Era. There will be no need to celebrate rescue in a Messianic era where there are no threats to Jews, but therewill be a need to recall the role of killing anti-Semites in human history, even when Succot and Passover have been melted into the general Messianic bliss.

Both Purim and the annual ceremony in which Jews are reminded that they must annihilate Amalek are designed to teach something about the nature of anti-Semitism. The fundamental lesson is that there are never any “underlying causes” for anti-Semitism and Jews must not seek them. Amalek represents base hatred of Jews, without any cause. The Amelekites did not attack the Jews in the desert because the Jews occupied their lands or exploited their resources or mistreated them or behaved in an insensitive manner towards them or created an unfair wealth distribution among them. They attacked the Jews for no reason. Anti-Semitism never has underlying causes. The anti-Semitism of the Haman plot is just as devoid of underlying causes, although the Scroll does mention Haman’s resentment at being snubbed by Mordecai. Haman is himself an Amalekite, descended from the King of the Amalekites who was foolishly spared by King Saul in an act of misplaced compassion. The hero of that earlier story is Samuel, who slits the throat of Agag, King of the Amalekites, without hesitation and without mercy. For his misplaced PC compassion, Saul is stripped of his dynasty. The hatred of the Jews in the kingdom of Xerxes was without real “underlying cause”, just as all anti-Semitism is Amalekite in nature.

The 14th (and 15th) day of Adar, the date for the celebration of Purim, is the day on which the Jews relaxed after killing the more than 75,000 anti-Semites of the Kingdom. It is the day on which they sat back, took in, contemplated and savored, much like the Almighty did Himself on the day after completing the six days of Creation.

To put this differently: The Jews did not offer to pay survivor pensions to the ten sons of Haman after Haman was hanged; the Jews did not whine about how killing those ten was unfair collective punishment of the innocent family of the guilty terrorist; the Jews did not allow Haman’s wife to keep her house; the Jews did not bleat about the horror of collectively punishing the 75,000 anti-Semites; Amnesty International and the EU were not invited in; international observers were not allowed to oversee the treatment of the anti-Semites by the Jews; CNN and BBC reporters were not allowed in to report stories about “what the Jews claim was Haman’s terrorism”; the Chief Justice of the Supreme Sanhedrin did not order that potential killers of Shushan Jewish children be put back on the streets; the Jewish media did not wring its hands over the sufferings of the Persians and Medes under Israelite occupation; Vashti was not invited to run for the parliament at the head of a lesbian party; Mordecai was not arrested for incitement; people did not spit at Mordecai and Esther as they walked down the street in religious garb and call them ?Dirty dosim; the press was not filled with reports about how Haman had been really trying his best to halt the violence; Jewish leaders did not explain how there was no military solution to the problem of Haman and his tanzim; the Jewish press did not insist that Haman was the only peace partner we have and so he must be cultivated, lest some really radical anti-Semite become the Minister for the King, nor did it insist that the Jews show understanding and sensitivity towards the Agagite ?Other?.
———————————
Dr. Steven Plaut teaches at the Graduate School of Business, University of Haifa, Israel.

From Arutz Sheva, here.

Jim Rogers Says 100% Probability US Is Heading for Recession; Data Backs Him Up

עצה להפסקת הפיגועים והאסונות – לבישת תכלת

חלק האגדה

[א] צרות גדולות בתקופה האחרונה

כעת ז’ אדר א’ תשע”ו, כבר קרוב לחמישה חודשים שאנו באינתיפאדה כבידה, ולא רואים שום עצה איך לצאת מזה, וכמעט כל יום יש פיגועים או נסיון פגוע, לפעמים כמה פעמים ביום.

ונוסף על זה ריבוי מיתה של ילדים קטנים בעריסה. וכן תאונות דרכים, ובפרט מה שקרה בליל ו’ אדר א’ בקו 402 הריגת ששה יהודים, שכל נפש מזדעזע מזה, וכמה פצועים מזה, הקב”ה ינחם האבלים וישלח רפואה שלימה לפצועים.

ועל אף שיש חיוב למנוע בכל דרך את התאונות בזהירות בדרכים, ומקרא מלא דיבר הכתוב(דברים פרק ד טו) “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם”, מ”מ יש גם חלק גזירה מן השמים, ואין דברים אלו סותרים זה את זה, כידוע על פי הפסוק (שמות כא יג) “וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ”, והפסוק (דברים כב ח) “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ”, כי מגלגלים זכות ע”י זכאי וחובה ע”י חייב (שבת דף לב ע”א, וש”נ).

ורואים שכל הצרות האלו לא פוסחים על שום חוג, לא משנה איזה צבע של כיפה אדם לובש, או בלי כיפה, וזה מראה שכל אחד צריך להתחזק בשמירת התורה והמצוות.

ובודאי צריך להחליף לממשלה על-פי תורה שיודעת ללחום נגד האויב, אבל הא גופא קשיה, שכעת אין אנו יודעים איך עושים זה.

וא”כ מה שנשאר לנו לעשות כעת הוא לתקן מעשינו, וזה יביא להקמת ממשלה ע”פ תורה, ובסופו של דבר לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות והקמת מלכות בית דוד.

[ב] פיגועים ותמיכה בינלאומית לחורבן יישובים

רואים שהרבה אומות העולם נגדינו ודוחפים לעשות שלום מזוייף עם אויבינו, שכל אחד יודע שזה לא שלום אלא חורבן יישובים והרחבת הפיגועים ח”ו, צא למד כמה צרות יצא מכל הויתורים עד עכשיו, ונתקיים במילואו מה שנאמר בשו”ע (או”ח סי’ שכט סע’ ו).

איך עושים שהגוים יכירו במעלת עם ישראל, וישתעבדו לישראל, אמרו חז”ל שאחד מן הדברים הוא לבישת ציצית שבתוכו תכלת.

והריני מעתיק מה שכתבתי במאמר “בכנף איש יהודי” על זה (כ”ח אייר שנת תשס”ט):

[ג] אם לובשים תכלת, אז יתהפך כל העולם לטובה

ביאור מכח הפסוקים וחז”ל, שאם לובשים תכלת, יתהפך כל העולם, והגוים שרוצים ללחום על ירושלים, יתהפכו וישתעבדו ליהודים

זכריה (פרק ח פסוק כג): “כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹקִים עִמָּכֶם”.

מסכת שבת (דף לב ע”ב) “אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר כה אמר ה’ צב-אות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'”.

ופי’ רש”י: “בכנף איש יהודי – בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון, הרי שבע מאות לשבעים לשון, וארבע כנפות יש לו – הרי אלפים ושמנה מאות”. עכ”ל.

הנה, הדבר פשוט שמה שאמר ריש לקיש “כל הזהיר בציצית” היינו לבן עם תכלת, כשיגיע הזמן שיתגלה התכלת. כי מי שהולך רק עם לבן בלי תכלת כשיש תכלת, לא נקרא שזהיר במצות ציצית, כי הרי מבטל מצות תכלת.

וכן מבואר יותר בפסוק עצמו, שהרי כתוב “בכנף איש יהודי”, ולא כתוב “בכנפות”, על אף שאח”כ לומדים על כל הכנפות כמבואר בדברי ריש לקיש, עי’ רש”י, ובזה מבואר שעיקרו על התכלת, שהרי בשעה שמדברים על הלבן כתוב בתורה הכנפות בלשון רבים (במדבר טו לח) “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִתעַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם”, וכן נאמר (דברים כב יב) “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”. ואילו כשמתחילים לדבר על התכלת מדברים בלשון יחיד (במדבר טו לח) “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִילתְּכֵלֶת”, ומן הראוי היה לכתוב “ונתנו על ציצית הכנפות פתילי תכלת”, שהרי באמת צריך ליתן על כל ארבע כנפות את פתיל התכלת. אלא יש בזה סיבה, משום שפתיל לשון יחיד, כדעת הראב”ד ולא כתוס’, ועי’ בספר בכנף איש יהודי (סי’ ה אות יג) ואכמ”ל. אולם עכ”פ בנביא שמתבטא בלשון כנף ולא כנפות, ורק אח”כ מכפילים זה לארבע, מבואר שמדבר בעיקרו על התכלת, כמו שכתוב בתורה.

וכן כתב המלבי”ם, שמה שהגוים אומרים שה’ עמכם, בגלל שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מנחות דף מג ע”ב).

ועי’ במלב”ם על הפסוקים שלפני זה שכתוב (זכריה פרק ח, כב) “וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה’ צְבָ-אוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'”, שיהא מצב שהגוים רוצים את ירושלים, אולם מבזים את היהודים, ורק אח”כ ירצו להשתעבד ליהודים כשיראו ששם שמים עליהם.

וא”כ רואים מכח חז”ל שביארו שכנף היינו מצות ציצית, ששינוי המצב מהתקופה שהגוים רוצים רק את ירושלים ולא את היהודים, למצב שהגוים רוצים להשתעבד ליהודים, הוא בזמן שהיהודים לובשים מצות ציצית בשלימות, והיינו לבן עם תכלת, ואז כל האומות ישתעבדו מרצון ליהודים.

הנה כעת המצב שכל הגוים רוצים את ירושלים, אולם אינם רוצים את היהודים, אדרבה לוחמים נגדם, ומבואר מכאן שאחד מעיקרי הסיבות הוא בגלל שהיהודים אינם רוצים תכלת, ואם היו רוצים תכלת כבר היה התקדמות שכל העולם יתהפך לטובת היהודים.

וביאור הענין נראה, שמה שאפשר לתבוע מן הגוי, שיכיר שהקב”ה עם היהודי, זה רק כשהיהודי בעצמו מתחבר עם הקב”ה, והיינו ע”י מצות ציצית שכולל גם תכלת, וכמו שאמרו חז”ל (ספרי במדברטו לט, סח; וע”ע מנחות דף מג ע”ב, וש”נ) “ר’ מאיר אומר: ‘וּרְאִיתֶם אוֹתָם’ לא נאמר, אלא ‘וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ’, מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני שכינה, שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א כו) ‘וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁםכְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא'”. ע”כ. אולם כשהיהודי בעצמו אינו מוכן להכריז ע”י לבישת הבגד שלו שהוא מחובר עם הקב”ה, א”א לתבוע מן הגוי שיכיר שהיהודי מחובר עם הקב”ה. והחיבור עם הקב”ה הוא רק במה שהקב”ה מצווה ולא מהני תחליף לזה, והיינו רק ע”י לבן עם תכלת.

[ד] ציצית בשלימות מציל ממיתה

וז”ל חז”ל במשנת רבי אליעזר (פרשה יד, המתחיל בעמוד 263): “ר’ יהודה בן שלום אומ’: גדולה היא הציצית, שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרגו, אלא שהיה זהיר בציצית, שנ’ (שמואל א, כד ד) ‘וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל‘“. ע”כ.

וענין זהיר בציצית היינו שמקיים בשלימות ולא רק חלקית, וזה ע”י מצוות תכלת.

[ה] מלכות שבקדושה תלוי בתכלת

עי’ במאמר “מלכות בזמן הזה, תכלת, ועצורי דומא” שהארכנו בענין מלכות שבקדושה, שאחד מן הדברים הוא קיום מצוות תכלת, [וגם נתבאר שם סיבת עיכוב הכרת התכלת מצד גדולי ישראל], ואעתיק קטע משם:

שמואל (א, פרק כד פסוק כ): “וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל”.

וז”ל חז”ל במשנת רבי אליעזר (פרשה יד, המתחיל בעמוד 263): “ד”א ואמר (שמואל א, כד יב) ‘וְאָבִי רְאֵה גַּםרְאֵה’. אמר לו, ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי בידך, לא היית מרחם עלי. מי גרם לו שינצל, הציצית שהיה זהיר בה. ולא עוד, אלא ששרת עליו רוח הקדש ונתנבא, שנ’ (שם כא) ‘וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ’ וגו’ [וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל]. מה הוא ‘וְקָמָה’. כאדם שהוא נופל וקם. אמר לו, עתיד אתה שתמלוך, ומתנודדת ממך [המלוכה] בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך”. ע”כ.

וממילא כדי שנוכל להקים מלכות בית דוד צריך ללבוש תכלת, ואחד מן הדברים במעלות מלכות בית דוד הוא שיכול ללחום נגד כל האויבים שאינם רוצים להיות משועבדים תחת עם ישראל, והמלכות של עכשיו אינו מסוגלת להתמודד עם זה.

חלק ההלכה

[ו] מצוות תכלת נתגלה בדורינו באופן ברור

הנה בעצם מצוות תכלת (ארגמן קהה קוצים, ולא הדיונון של האדמו”ר מראדזין) שנתגלה בדורינו כבר האריכו בהרבה ספרים, ואין כלל מקום לפקפק על זה.

שאחרי שהרב מנחם בורשטיין בספרו “התכלת” הציע את החלזון הזה עם הרבה מקורות, באו והאריכו והכריעו הרב אליהו טבגר שליט”א ב”כליל תכלת” והרב שלמה טייטלבוים ב”לולאות תכלת” בראיות חזקות ביותר. וכן כתבנו מאמרים “חוט תכלת“, “הכר נא למי החותמת והפתילים“, ו”בכנף איש יהודי“. וכן “התכלת וחידושה” מהרב שמואל אריאל, וכן “מצוות תכלת בזמננו” של הרב יהושע ינקלביץ, ואחרון חביב הרב בנימין זאב הורביץ בחיבור “חותם של זהב“, שאסף כל טענות המתנגדים לתכלת וביטל כל טענותיהם והוכיח שאין בהם ממש, ונשאר רק סברה שלא רוצים דבר חדש, טענה שאין בו ממש. וכעת יותר ויותר ת”ח הולכים בתכלת, יש בצנעה ויש בפרהסיא.

[ז] במספר החוטין

אולם במספר החוטים, כידוע שיש בזה ג’ שיטות, דעת הרמב”ם: חוט אחד של תכלת מתוך שמונה. דעת הראב”ד: שני חוטי תכלת מתוך שמונה. דעת התוס’: ד’ חוטי תכלת מתוך שמונה. וכתבנו באריכות במאמר “בכנף איש יהודי” שהעיקר כדעת הראב”ד שנים תכלת וששה לבן, ושגם לדעת הרמב”ם אם עושה כהראב”ד יצא ידי חובתו (עי’ בעיקר בעמוד נב ועמוד סז).

ואני מעתיק מקודם הקיצור להכרעה זו ואח”כ הקיצור שבקיצור, ומי שרוצה לעיין באריכות, יעיין שם ואכמ”ל.

[ח] כעת נבאר למה לפסוק כדעת הראב”ד [מכח המקורות]

א] ראיה מן הספרי

וז”ל הספרי פר’ שלח: “מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות משלושה דברי ב”ה, וב”ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כב”ש”. ע”כ. ומבואר בפשטות דעת ב”ש שהלכה כמותם [עי’ מנחות (דף מא ע”ב)] כדעת הראב”ד ששנים מתוך ח’ דהיינו אחד שלם תכלת וג’ שלמים לבנים.

וז”ל הספרי פר’ כי תצא [לפני תיקון הגר”א]: “‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ (דברים כב יב) למה נאמר, לפי שנאמר (במדבר טו לח) ‘וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת’ שמע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת”ל ‘גְּדִלִים’, כמה גדילים נעשים אין פחות מג’ חוטין כדברי בית הלל וב”ש אומרים מד’ חוטין של תכלת וד’ חוטין של לבן של ד’ ד’ אצבעות והלכה כדברי ב”ש. בד”א בתחילה אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. על ארבע, יצאו בעלי שלשה ובעלי ה’ ובעלי ו’ ובעלי ז’. ד”א ‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ זה לבן מנין לרבות את התכלת ת”ל (במדבר טו לח) ‘וְנָֽתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת'”. ע”כ.

ופשטות מרישא של הספרי כי תצא יוצא כדברי התוס’ (מנחות דף לח ע”א; שם דף מא ע”ב ד”ה ב”ש; בכורות דף לט ע”ב) ורש”י (ריש הפרק).

אולם תוס’ (בכורות דף לט ע”ב) הקשו על זה דלשון חוטין של ב”ה ושל ב”ש אינן דומין, דבב”ה הכונה חוטין שלמין, ובב”ש הכונה חצי חוטין. ולא תירצו. ויש עוד להקשות דסיפא של הספרי ד”א גדילים וכו’ מאי קמ”ל שיש מצות תכלת, זה כתוב בתורה. וכן קשה שבדברי ב”ה למדנו מן הפסוק שאין פחות מג’ שגדיל היינו ג’, אולם בדברי ב”ש לא כתוב המקור בפסוק, רק בסוף בא”ד כתבו ענין חוטין, ולא כתוב שם מספר והפסיק באמצע בדברים אחרים.

הנה הגר”א בספרי כי תצא גורס באופן שלא יסתרו שני הספרי אהדדי וג”כ לא קשה קושית התוס’ ושאר קושיות, שהוא גורס וז”ל: “‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ (דברים כב יב), למה נאמר, לפי שנאמר(במדבר טו לח) ‘וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת’ שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, ת”ל ‘גְּדִלִים’, כמה גדילים נעשים, אין פחות מג’ חוטין של ג’ אצבעות כדברי ב”ה, ובש”א בג’ חוטין של לבן ורביעית של תכלת של ד’ אצבעות. גדילים זה לבן, מנין לרבות רביעית של תכלת, ת”ל (במדבר טו לח) ‘וְנָֽתְנוּ עַלצִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת’. והלכה כדברי ב”ש”. עכ”ל.

וע”כ הולך ג”כ הספרי על דרך הראב”ד. ולא כתוס’ ולא כהרמב”ם. ולפי גרסתו מיושבים כל הקושיות בספרי עצמו וכן מן הספרי שלח, שהסיפא של הספרי העתיק אחרי דברי ב”ש וזה הדרש ללמדינו המקור בתורה למספר לבן שהוא ג’ ותכלת אחד.

ב] מצד משמעות הפסוק

מצד משמעות הפסוק “פתיל תכלת” שהוא לשון יחיד, כל זמן שאין ראיה בהיפוך, ואין שום גמרא שמפקיע משמעות הזה, וכן תוס’ בעצמו כתבו (מנחות דף מא ע”ב) שפשטות הפסוק הוא חוט אחד והוצרכו לומר שלשיטתיה שתכלת שני חוטים שהפסוק הוא לאו דוקא, רק שביארו דעת ב”ש, שסברה היא להשוות תכלת ללבן, אולם סברה זו היא לא דבר מובן מאליו, שהרי יש סברה לומר שלבן יותר חיוב במספר מפני שאין בו מעלה של צבע אז צריך מעלה של מספר משא”כ תכלת שיש לו מעלה של צבע תכלת וזה נותן לו את החשיבות, ועוד, הרי ב”ה ס”ל שתכלת רק חוט אחד ולבן שנים, וא”כ ע”כ לא ס”ל שצריך להשוותם, וא”כ אילו ב”ש היו ס”ל שמפקיעים פשטיה דקרא ממשמעותיה ולחדש סברה שצריך להשוותם, היה צריך להיות גמרא מפורשת על זה, וכיון שאין גמרא מפורשת על זה, ונאמר רק ענין שלב”ש זה ד’ חוטין, ממילא נשמע שבנקודה שתכלת הוא אחד כפשטיה דקרא, אין על זה מחלוקת.

]סברה זו הוזכר גם בתשו’ הרמב”ם (לחכמי לוניל, עי’ כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ז) “שנאמר פתיל תכלת, פתיל אחד ולא שנים”, רק מה שלמד מזה הרמב”ם רק חצי חוט אין לזה ראיה שהרי גם להראב”ד הוא אחד רק שכופלים אותו, ואף שדרשה זו לא נמצא בחז”ל, אבל כך סתימת הדברים שלא מצאנו במקרא חיוב יותר מחוט אחד.

ועי’ ריש ברכות “מאימתי קורין את שמע בערבין”, ואומרת הגמרא (שם) “תנא אקרא קאי”, והייינו מה שנכתב בתורה אין צורך לתנא לכתוב, ומטרת התנא לכתוב דברים שלא כתובים מפורש בתורה.

וא”כ כאן שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת נותנים, ומדברים רק על כללות החוטין, וא”כ בפשטות ניתן לומר, ששתיקת הגמרא על זה הוא בגלל שכך סתימת המקרא, ואין צורך לפרש את זה].

אולם כתבו תוספות (מנחות דף לח ע”א ד”ה התכלת): “דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים לבן ושנים תכלת”. ומשמע לכאורה כאילו בגמרא כתוב זה, אבל זה צע”ג, דבגמרא כתוב (דף לט ע”ב): “גדיל – שנים, גדילים – ארבעה”, ולא הוזכר כלום כמה לבן וכמה תכלת.

וכן הרמב”ן (פרשת תצוה, שמות כח לז) בענין ציץ כתב שלשון פתיל הוא אחד. וגם רש”י שחולק שם, זה רק משום שכתוב שני פעמים בתורה לענין ציץ לשון פתיל תכלת, ובנוסח אחר, ולמד מזה רש”י שהם חוטין נפרדים, משא”כ בציצית כתוב רק פעם אחד, ודאי כך פשטות הקרא, וממילא מכיון שהגמרא לא מפרש כמה חוטין תכלת נותן, סומכת על פשטיה דקרא.

ונביא כמה ראיות שאם בלשון הפסוק הוא לשון יחיד, הדין הוא שרק אחד, כל זמן שהגמרא לא דורשת דרש לרבות עוד.

סוכה (דף לד ע”ב): “רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת”. ופירש רש”י: “כפת תמרים אחד – משמע, דכפת כתיב. ענף – חד, עץ חד, עבות חד“. וגרסינן שם (עמוד א) “אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי! – כפת כתיב. – ואימא חדא! – לההוא כף קרי ליה”.

וגם רש”י בענין ציץ כתב לשון רבים בגלל שכתוב שני פעמים פתיל ובלשון אחרת, וס”ל לרש”י שיש כאן גילוי שיש שני פתילים, אבל בלי גלוי לא היה כותב זה.

מנחות (דף לד ע”ב): “ת”ר: לטטפת לטטפת לטוטפת – הרי כאן ד’, דברי רבי ישמעאל; ר”ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ת”ר: יכול יכתבם על ד’ עורות ויניחם בד’ בתים בד’ עורות? ת”ל: (שמות יג ט) ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב’ וג’ זכרונות, הא כיצד? כותבן על ד’ עורות ומניחן בד’ בתים בעור אחד, תנו רבנן: כיצד כותבן. תפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד – יצא; וצריך לדבק, שנאמר: (שמות יג ט)והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי ר’ יהודה; ר’ יוסי אומר: אינו צריך. א”ר יוסי: ומודה לי ר’ יהודה ברבי, שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש, שטולה עור על אחת מהן ומניחה”. ע”כ.

וכן ראייה שלשון יחיד הוא אחד ולא רבים ממילת “ציצית” בתורה, שהרי המילה כולל כמה חוטין כמו שער ראש ציצית הראש, אבל להוסיף עוד ציצית אסור כמבואר בסוגיה של הטיל למוטלת (דף מא ע”ב), והפשטות הוא משום שלשון ציצית היינו מכלול חוטים אחד ולא מכלול חוטים שתים, וא”א לומר שלמדים מלשון הפסוק (דברים כב יב) “עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסֽוּתְךָ” ולא חמש שאסור לשים על חמש כנפות חוטים, שהרי הוא לא שם על חמש כנפות אלא על ארבע רק שהוא שם על כנף אחד יותר מציצית אחד, אלא ודאי שלשון ציצית היינו מכלול אחד ולא מכלול שתים, וא”כ הפשטות שה”ה פתיל הוא אחד כל זמן שאין לנו דרוש מפורש על זה, ומה שמרבים כמה חוטין מלשון גדילים, זה מרבה על לשון ציצית שהוא הלבן או הכולל לבן ותכלת [לשון ציצית בתורה שני פעמים הראשונים הם הלבן, ופעם השלישית הוא לבן ותכלת ביחד] כי בתוך ציצית אחד אפשר להוסיף הרבה חוטין כי זה לשון ציצית הראש, אבל לשון פתיל הוא אחד כל זמן שאין גילוי מפורש לזה, על כן שיטת הראב”ד היא המובחרת שבכל השיטות.

וכ”כ בתוס’ (ריש התכלת דף לח ע”א) ובתוס’ הרא”ש (סנהדרין דף פח ע”ב) וז”ל: “ובהטיל למוטלת דוקא אמרי’ עובר משום בל תוסיף משום דציצית אחד אמר רחמנא על כנף ולא שנים“.

הלכות קטנות למרדכי (מנחות פרק התכלת רמז תתקמב) וז”ל: “אבל אם עשה ציצית כהלכתה וחזר והטיל בו ציצית אחר ודאי איכא בל תוסיף דציצית אחד אמר רחמנא ולא שנים כדהכא.

סנהדרין (דף ל ע”א): “ותניא: ממשמע שנאמר (דברים יט טו) לֹא יָקוּם עֵד [אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָלחַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר], איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר ‘אֶחָד’ – זה בנה אב, כל מקום שנאמר ‘עֵד’ – הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב, ‘אֶחָד’. ואפקיה רחמנא בלשון חד – למימר: עד דחזו תרווייהו כחד”. ופירש רש”י: דתניא ממשמע שנאמר כו’ – עד אחד משמע. ואפקיה רחמנא בלשון חד – דכתיב והוא עד.

סוטה (דף יח ע”א) “כתבה על שני דפין – פסולה, ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים”; וכן בגיטין (דף כ עמוד ב) (דברים כ”ד) “דספר אחד אמר רחמנא – ולא שנים ושלשה ספרים.

ג] מצד שבמדרשים מבואר רק חוט אחד

עי’ זוהר (פר’ שלח, דף קעה ע”ב) “וְהִיא חוּטָא חַד וּרְשִׁימָא בִּגְוָונָהָא וּגְוָונָא דִּילָהּ נָפִיק מֵחַד נוּנָא דְּאָזִילבְּיַם כִּנֶּרֶת” עכ”ל.

וכן בתרגום המכונה יונתן [כנראה שנכתב ונאסף בתקופת הגאונים] וז”ל (ריש פרשת קרח במדבר טז ב): “וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא, משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּםדְקוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ. קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּגוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא מַה דְלָא פַקֵיד ה'”. וכ”כ ברש”י (במדבר טז א): “התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה של תכלת לא תפטור את עצמה”. ואף שיש נפ”מ בין היונתן לרש”י במעשה קרח, שלרש”י לקח קרח טלית שכולה תכלת ולא עשה כלל ציצית של תכלת, ולהיונתן לקח טלית שכולה תכלת וכל הציצית של תכלת, מ”מ כ”ע ס”ל שמשה אמר חוט אחד של תכלת.

וכן במדרש משלי (פי”א כז): “אמר לה כך דרש ואמר נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם וכדי שיהא חוט אחד תכלת שנאמר (במדבר טו לח) עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת וכו'”.

וכעין לשון זה באגרת אסתר (פ”ה י”א) וז”ל: “ואמרה לו ראה האיך הוא יושב ומשחק בכם תדע לך שהוא כן שהוא אומר עשו חוט אחד של תכלת אני עושה לך טלית שכולה תכלת מיד נתעטף בה קרח ועמד לפני משה אמר לו מה עשית אמר לו אתה אמרת לי חוט אחד של תכלת על הכנף ואני עשיתי טלית שכולה תכלת וכו'”.

ועוד בתנחומא (ישן ב): “אמר לו קרח למשה רבינו, משה טלית שכולו תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית אמר לו קרח טלית שכולו תכלת אינו פוטרת עצמה, וארבע חוטין פוטרין אותה”. עכ”ל. ומשמעות הפירוש שד’ חוטין היינו שבצירוף כל ד’ הכנפות יש רק ד’ חוטין, ואין כלל המשמעות שיש ד’ חצי חוטין שעושים בכל כנף. שהרי מדברים עכשיו על כללות הטלית. אלא ודאי חוט אחד בכל כנף. [אולם כל אלו אין בו הכרעה בין הראב”ד והרמב”ם כמובן, רק יש הכרעה נגד שיטת התוס’].

הנה אילו היה לנו הכרעה ברורה מן הגמרא כאיזה שיטה לא היינו סומכין לא על הזוהר ולא על הספרי ולא על המדרשים, אולם בגמרא הדבר סתום מאוד, ומאידך מכל המדרשים והזוהר וכן בספרי שלח הדבר יוצא שרק חוט אחד, זה מספיק להכריע עכ”פ או כהרמב”ם או כהראב”ד. ויותר מזה, סתימת הגמרא מראה כפשטות הפסוק שהוא אחד.

וכן מראים אגדות חז”ל בגמרא של אברהם אבינו (חולין דף פט ע”א) “בשכר שאמר מחוט ועד שרוך נעל זכו בנין לחוט של תכלת“, עי’ במהרש”א (שם ח”א).

וכן מאמר חז”ל של רשב”י (מנחות דף מג ע”ב) ש’וּרְאִיתֶם אֹתוֹ’ (במדבר טו לט) מכוון גם כלפי הקב”ה, שנאמר (דברים ו יג) ‘וְאֹתוֹ תַעֲבֹד’, וכמו שביאר המהרש”א, שזה מראה שתכלת הוא חוט אחד.

ד] מצד שבנויים על גרסא קשה בספרי

מצד שרוב ראשונים בדעת תוס’ בנויים על גרסא קשה בספרי, שב”ש וב”ה לא מדברים באותו נוסח, וכמו שתוס’ בכורות (דף לט ע”ב) בעצמו הקשה, וכן תיקן הגר”א הגרסאות הסותרות בספרי, וכן תיקן הגרסא בזוהר ביהל אור כדי שהזוהר ידבר על מספר חוטי תכלת לדעת הראב”ד וכתב שם שני פעמים שעיקר כהראב”ד (הועתק לקמן), וחזר ממה שכתב בביאור השו”ע, [שיטתיה בשו”ע קשין מאוד, וכן בנוים הם על הגרסא הקשה בספרי כי תצא שב”ש וב”ה לא מדברים באותו נוסח, ולא הזכיר כלום שם מגרסא בשלח לך ג’ לבן ורביעית תכלת, וזה גם דלא כתוס’ בדעת ב”ה, שהתוס’ ס”ל בדעת ב”ה אחד שלם תכלת ושנים לבן והגר”א שם כתב ג’ חצי לבן וג’ חצי תכלת, ולא יתכן שהביאור בשו”ע כתב אחרי שאר תיקוני הגרסות בספרי, שאין אדם מתקן גרסא טובה כדי לעשות גרסא קשה, וכן היה צריך להזכיר בשו”ע איזה רמז שבא לתקן גרסא שכבר היה מתקן פעם אלא ודאי שמה שכתב בשו”ע היה לפני שתיקן הגרסא בספרי]. וכן באמרי בינה (ברכות דף ט ע”ב) כתב הגר”א שהפוסקים חולקים על התוס’ וסבירה להו שרק חוט אחד.

ה] שלא יהיה סתירה בדברי רשב”י

בספרי שלח כתוב כהראב”ד, ובספרי כי תצא לפני התיקון כתוב כמו התוס’ ואחרי התיקון של הגר”א כתוב כהראב”ד, ויש ראיה לזה שיש לגרוס כהראב”ד, שהרי בזוהר שלח לך מפורש שתכלת הוא חוט אחד, וסתם זוהר הוא רשב”י, וכן סתם ספרי כרשב”י (סנהדרין דף פו ע”א) ושם בגלל הכלל הזה מגיה ברייתא, וא”כ בשלמא לפי גרסת הגר”א, אז אין כאן סתירה אבל לפי הגרסא הישנה יש כאן סתירה בסברת רשב”י.

ו] הכרעה מכח המקורות

מצד שהרבה מן האחרונים כולל הב”י והתוס’ יו”ט היה להם גרסא משובשת בראב”ד ולא הכירו כלל שיטת הראב”ד, וע”פ זה פסק המ”ב ואלו האחרונים שהמ”ב בנה עליהם כדעת התוס’, ולא היה כאן הכרעה מקורית, וממילא לנו שיש את האפשרות לפסוק ע”פ הכרעה מקורית, צריכים לפסוק כך, ויוצא כאן שלא פוסקים כאן ע”פ כללי פסק רגילים.

וכן לפסוק לאשכנזים כדעת רוב ראשונים אשכנזים, כהיום במצוה שנתחדש אפשרות קיומו מחדש בשעה שהספרדים והאשכנזים מעורבים, אין לנו ללכת ולפסוק ע”פ כללים אלו. עי’ בזה ‘בכנף איש יהודי’ על הרחקה מהנהגה זו מכמה טעמים. ואחד, שכיום כולם תלמידים של כולם, כולם לומדים בין התוס’ והרמב”ם וכל הראשונים, וכל יסוד חילוק בין ספרדים ואשכנזים בנוי מתקופה קדומה שהאשכנזים היו יותר תלמידים של ראשונים אשכנזים, והספרדים היו יותר תלמידים של ראשונים ספרדים, וגם אח”כ כבר נמשך הנהגת פסק זה גם לדורנו, ואילו היו לנו יכולים לבטל הנהגה זו היינו מבטלים, רק שכעת זה קשה לעשות, וכל זה בדבר שכבר נפסק מקדמת דנא, אבל בדבר שלא נפסק אז בגלל שלא היה תכלת, אז כעת שזה נושא חדש, אין לנו ללכת אחרי כללים אלו אלא להכריע מכח המקור.

[ט] אין צריכים להכרעה שלנו, הדבר כבר הוכרע מן הראשונים והאחרונים

הנה, ההכרעה כנגד רוב הראשונים לא התחיל לא ממני אלא מן אחרוני הראשונים הלא הוא הריא”ז, שהוא ראה שרוב ראשונים ס”ל כהתוס’ ובכל זאת חלק עליהם והכריע בראיות כדעת הראב”ד. וז”ל הריא”ז (הלכות קטנות הל’ ציצית אות ח): “רוב המפרשים אומרים שחציין הן חוטי לבן וחציין חוטי תכלת ורבינו משה אומר שהשבעה הן חוטי לבן והאחד חוט תכלת, ולא נראה שהששה הן חוטי לבן והשנים חוטי תכלת כמבואר בקונטרס הראייות וכן מבואר בספרי”. עכ”ל.

וא”כ יש כאן הכרעה ברורה כדעת הראב”ד, בין לקולא ובין לחומרא, למי שהיה לפניו רוב ראשונים וידע את זה ובכל זאת הכריע כדעת הראב”ד ע”פ ראיות מקוריים, ולצערנו אין לנו את קונטרס הראיות, ונשאר לנו רק מה שכתב שכך מבואר בספרי, והיינו הספרי בשלח לך, והרי הוא ידע שתוס’ גרס בספרי כי תצא גרסא אחרת ובעל כרחך שראה שעיקר הגרסא כגרסת הספרי בשלח, ובודאי נכנס לעומק הסוגיה והכריע כדעת הראב”ד כנגד רוב ראשונים וכנגד סבו הרי”ד, ואין זה כתלמיד שמעתיק מרבו.

וא”כ יש כאן הכרעה של בתרא ונתבטל כל כח של רוב ראשונים.

הריא”ז היה בדורו של הטור, וכנראה שספרו נתפשט רק אחרי הטור, והרי לשון ריא”ז היינו ר”תרבנו ישעיה האחרון ז“ל, ולא כותבים לשון ז”ל רק אם הספר נתפשט אחרי פטירתו, ואילו הטור לא הביא הכרעה אלא כמעתיק כדרכו דעת אביו הרא”ש.

המאירי (יבמות דף ה ע”ב) פסק כדעת הראב”ד, והוא היה בדורו של הרא”ש והטור, והמאירי לא מעתיק סתם אלא מכריע, וז”ל: “והאחד הכרוך על הגודל ארוך מכלן כדי לכרוך בו שאר החוטין ומכניס ראש הארבעה חוטין בנקב הטלית וכופלן ונמצאו שמנה ואחד מהם ארוך והוא במקום התכלת כמו שידוע בזמן התכלת שאחד מן הארבעה היה תכלת והוא ארוך מכלם עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן”. עכ”ל.

ויש כאן לשון מאוד חזק “כמו שידוע“, והיינו זה היה אצלם כדבר פשוט שהלכה כהראב”ד, ולא מצד שלא ידע הרמב”ם והתוס’ שלא שייך כלל לומר זה על המאירי, שהרי בכל הספרים שלו מביא בכל אורך הדרך חכמי הצרפתים וגדולי המחברים [ה”ה הרמב”ם] אלא משום שזה היה אצלם כדבר ברור שכאן הלכה כהראב”ד.

וכן הגר”א (בספרי) הכריע כהראב”ד הנהגה בין לקולא ובין לחומרא, וכן ביהל אור כתב והעיקר כדעת הראב”ד, והוסיף שכן הוא בספרי שלנו, והיינו שבא להכריע כאן ולא רק כדרך פירוש. וז”ל ביהל אור (ביאור על הזוהר פר’ פנחס, דף רכח ע”ב): “ואיהו משולשת בעמודא דאמצעיתא, כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש’ מן שבת, שכינתא בת יחידא חוליא תכלת שבציצית, דחוליא ראשונה לבן ג’ כריכות, ג’ אבהן, ואח”כ חוליא של תכלת ג”כ כלילא מנהון, ויותר נראה דלא גרסינן כלל חוליא, אלא כן צ”ל בת יחידא תכלת שבציצית, והוא חוט רביעית, כדעת הראב”ד וכמש”ש שכ”ה עיקר, וכ”ה בספרי שלנו, כלילא מג’ חוטין לבן אות ד’ שבשם וכן עיקר”. עכ”ל.

מה שכתב “וכמש”ש שכ”ה עיקר, וכ”ה בספרי שלנו“, ומשמע שחוץ מן הספרי יש עוד מקום שכתב על זה. [ועי’ בהקדמה של המ”ב שכ’ “ובפרט בביאור הגר”א שהוא אורן של ישראל ויתד שהכל תלוי בו וכדאי להכריע הדבר”].

מהר”ר וידאל הצרפתי (בספרו צוף דבש ס”פ שלח, לפני כארבע מאות שנים) הובא בחיד”א (חומת אנך ס”פ שלח), כתב וז”ל “והנה סברת הרמב”ם ז”ל שבעה חוטי לבן ואחד תכלת, וסברת הרא”ש ז”ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת, והנכון סברת הראב”ד ז”ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת”. הספרים נמצאים באוצר החכמה, (מהדורא חדשה של צוף דבש עם מראי מקומות וביאורים ומבוא ארוך, יצא לאור בבני ברק תש”נ).

החיד”א תיאר את מהר”ר וידאל הצרפתי (שם הגדולים ערך מהר”ר וידאל הצרפתי) “אחד מגאוני המערב הקדמונים ואב”ד דק”ק פיס, וכתב פ’ על הספרא”, וזה מצטרף לפסק הגר”א שהלכה כמו הראב”ד.

מנהג השו”ע בענין גרדומין שהביא (או”ח סי’ יב סעי’ א) דברי ר”ת שאם נפסקו שלשה חוטין פסול משום שצריך להיות שנים נגד לבן ושנים כנגד תכלת, לא מכריע כדעת תוס’ במספר החוטין, כי זה מנהג לחומרא ולא מנהג לקולא, והנהגה לחומרא לא נקרא הכרעה. וכן אם יש עוד צירופים לא חוששין לדעת ר”ת, עי’ בענין פירוק השזירה (סי’ יא סעי’ ג ס”ק יז).

וראיה ברורה לזה, שהרי הסמ”ג (עשין כו) שהובא בב”י (סי’ יב) פסק מפורש כדעת ר”ת בענין גרדומין ולא הביא כלל שיטת הר”י בזה, אף שבענין מספר חוטי תכלת מסתפק אם כהתוס’ או כהראב”ד (הובא בב”י סי’ יא). וא”כ מוכרח שמה שפוסקים כדעת ר”ת בענין גרדומין זה לא מחייב שיש כאן הכרעה בענין מספר חוטי תכלת. וא”כ השו”ע והרמ”א שהביאו דברי ר”ת בענין גרדומין, זה לא מחייב שמכריעין במספר חוטי תכלת. ונשאר בדעת השו”ע כמו שכתב בב”י (סי’ יא) בביאור הסמ”ג, שכיון שלא היה להם תכלת לא הכריעו במספר החוטין [ועי’ לקמן (ס”ק יא) ביאור אחר בדעת הסמ”ג].

הגר”א בשו”ע הוא לא הכרעה כשיטת התוס’, שהרי הוא חולק בתקיפות על התוס’ שסבירא להו שיש מחלוקת בין ב”ש וב”ה אם זה חוט אחד תכלת או שני חוטין אלא זה שיטה חדשה לגמרי, שגם לב”ה הוא שווין, וכוונת ב”ה ג’ חוטין היינו אחרי הכפל, ודבר כזה שלא מצאנו בשום מקום בין הראשונים, וגם קשה מצד עצמו לומר שלב”ה עושים חצי חוטי של לבן וחצי של תכלת, ונכנסים לבעית הרמב”ם של חצי חוט, וכבר כתבו תוס’ (בכורות דף לט ע”ב) שלא יתכן כלל לפרש ג’ לב”ה אחרי הכפל, ורק את הרמב”ם אפשר לתרץ שס”ל שאפשר לעשות חוט שלם רק שסגי בחצי חוט, אבל לומר דבר כזה שצריך לעשות דוקא חצי חוט תכלת וחצי חוט לבן, זה כבר דבר מחודש ביותר, וכל אלו שרצו לפסוק כדעת התוס’, זה לא ע”פ שיטת הגר”א בשו”ע אלא ע”פ רוב ראשונים כהתוס’, והגר”א בשו”ע הוא לא הכרעה כתוס’ אלא שיטה חדשה לגמרי, שהיא קשה מאוד, וחולק על כל הראשונים. וכן ברב עמרם גאון (גיאוניקה, ח”ב עמוד 334) מפורש שבין ב”ש ובין ב”ה מדברם לפני הכפל. [ויש כלל רב תנא הוא ופליג, ובכל זאת לא קיי”ל הלכה כרב בזה עי’ עירובין(דף נ ע”ב) וברי”ף שם ועוד מקומות, אולם כשאמורא מכריע כדעה אחת של תנאים אפילו נגד רוב תנאים, פוסקים כדעת האמורא ולא כרוב תנאים, וממילא אף אם תמצא לומר שהגר”א הוא בגדר גדול כזה שיכול לחלוק על כל הראשונים, מ”מ לא קיי”ל להלכה כהגר”א הזה, משא”כ בספרי ובזוהר מכריע הגר”א כדעת הראב”ד, ובזה בודאי יש כח להגר”א להכריע, וכ”ש כשהולך בעקבות הריא”ז שג”כ הכריע כהראב”ד].

ע”ע בענין זה שני מאמרים של הגאון ר’ אליהו טבגר [הוא בעל התכלת של זמננו, שבירר וליבן כל הלכות תכלת בספרו “כליל תכלת”, והוא שהקים את המפעל אגודת פתיל תכלת] בענין ביאור הגר”א, שמתוכו מבואר היטב שדעת הגר”א למסקנתו לפסוק כדעת הראב”ד, ובאמת מוכרח שהגר”א בשו”ע לא היה לו הגרסא המתוקנת בספרי ג’ לבן ורביעית של תכלת, שהרי בזמן שכתב שם כדעת הראב”ד דחק עצמו לפרשו כפי הגרסא ד’ לבן וד’ תכלת, ואילו היה לפניו הגרסא ג’ לבן ורביעית של תכלת לא היה לו לדחוק את הראב”ד בצורה כ”כ קשה, וכן לא הזכיר שם שום גרסא אחרת אלא ד’ לבן וד’ תכלת, אלמא שהגרסא בספרי שלח לך ג’ לבן ורביעית של תכלת בא לו רק אח”כ, וכשהגיע לו הגרסא המתוקנת פסק במוחלט כדעת הראב”ד. וכן במאמר שני של הרב אליהו טבגר (הובא במאסף התורני ישורון, חלק כה תשרי שנת תשע”ב) הוכיח מהרבה מקומות בביאור הגר”א על השו”ע שלא היה לפניו הגרסא המתוקנת בספרי שלח).

וכן הגאון ר’ יצחק שלמה זילברמן זצ”ל שנהג כל דבר ע”פ הגר”א, נהג והנהיג בישיבתו הלכה למעשה כדעת הראב”ד, ע”פ הגר”א בזוהר ובספרי.

והיחיד שפסק לקולא כדעת התוס’ הוא המלבי”ם שהובא במ”ב (סי’ ט ס”ק יד) לענין שני חוטין מצמר ושני חוטין ממין הבגד באותו כנף עצמו, ובזה כבר הארכנו במ”א שהמלבי”ם לא היה לפניו כלל שיטת הראב”ד ואין כאן הכרעה, וכן מנהג אין כאן, שהרי המלבי”ם כתב שם במפורש שלא נהגו לעשות כך.

[י] סיכום של הכרעת מספר חוטי תכלת כדעת הראב”ד ולא כתוס’ ולא כהרמב”ם

העיקרון בנוי על זה, שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת צריך לשים, ואילו כל שאר חלקי תורה שיש מספרים, יש משנה או גמרא מפורשת על זה, כמו מספר חוטים כלליים בציצית (מנחות דף מא ע”ב), בתי תפילין (מנחות דף לד ע”ב), מספר של כל אחד מארבע מינים (סוכה דף לד ע”ב), אזוב (פרה פרק יא משנה ט) וכל הש”ס מלא מזה. שתיקת הגמרא כאן מחייב שיש מידע קדומה וברורה שלא היה עליו עוררין, ובגלל זה לא היה צורך לפרט את זה.

וממילא בשלמא לפי הראב”ד, מבוססת מידע קדומה זו על פשטות המקרא שזה פתיל תכלת שהוא אחד. ויסוד זה למדים במשנה ריש ברכות מאמתי קורין את שמע, ולא כתוב שיש חיוב לקרות את שמע, והגמרא מבארת על זה שאין צורך במשנה לבאר מה שמוסכם מכח הפסוק, וכל מטרת התורה שבעל פה הוא לבאר מה שאינו ברור במקרא, [וניתן ללמוד ממשנה זו שקודם המשנה צריך ללמוד חומש]. וכן בשאר המדרשים והזוהר מפורש חוט אחד, וכן סתימת דברי אגדה בגמרא, וכן הוא בספרי פר’ שלח.

אבל לפי התוס’ שיש שני חוטים, ומודים שזה לא פשטות המקרא (דף מא ע”ב ד”ה ב”ש), וכן מודים שלדעת ב”ה יש רק חוט אחד, והסברה שאמרו שמסתבר להשוות תכלת ללבן, נתחדש רק בב”ש שהלכה כמותם, והוא לא דבר מובן מאליו, וא”כ חסר כאן בגמרא הבירור המפורש כמה חוטי תכלת צריך לשים, וא”כ דברי תוס’ קשין. וכן הספרי כי תצא איך שהתוס’ גורסין, מוקשין מאוד שב”ה וב”ש לא מדברים באותו נוסח, ובכל המכתבים שקיבלתי לא ראיתי מי שמיישב את הספרי כהוגן, וכבר תיקן הגר”א הגרסא כדעת הראב”ד.

ודעת הרמב”ם לטוות חצי חוט לבן וחצי תכלת הוא דבר חריג ביותר, ואילו היה חיוב לעשות כך, היה צורך לגמרא לפרט, וא”כ סתימת הגמרא מוכח כדעת הראב”ד, וכן הרמב”ם נגד פשטות הספרי. [בדוחק ניתן לתרץ הרמב”ם, שגם הרמב”ם מודה שניתן לעשות כדעת הראב”ד, עי’ בפירוש המרכבת המשנה. ועכ”פ אם עושים כהראב”ד בודאי יוצא גם דעת הרמב”ם].

וכך מסקנת הגר”א להלכה, וכך פסקו המכריעים הריא”ז והמאירי, והרב וידאל צרפתי, והשאר עי’ לעיל (במאמר בכנף איש יהודי).

[יא] שיטת הסמ”ג שניתן לעשות כמו הראב”ד או כתוס’

אולם בכל זאת רציתי כאן להביא מאמר בתוך שיטת הסמ”ג, שגם אם נקבל כל הראיות שמספיק חוט אחד, מ”מ אם עושה שני חוטין תכלת ושני לבן היינו אחר הכפל ארבע חוטין תכלת וארבע לבן, יצא ידי חיוב שני מינים עכ”פ לדעת הסמ”ג, ואין לנו ראיות חזקות נגד שיטה זו, וממילא נעתיק כאן מה שכתבנו בדעת הסמ”ג.

ביאור הסמ”ג במספר חוטי התכלת

וז”ל הסמ”ג (ספר מצוות גדול עשין סימן כו): “פירוש [ארבעה] חוטין נותנין בכנף בתוך שלש \אצבעות\, שתים של לבן ושתים של תכלת או שלשה של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וכופלו לשמונה, וחוט של כרך מן המנין”. עכ”ל.

שיטה זו העתיק גם ר’ עובדיה מברטנורא (מסכת מנחות ריש פרק התכלת פרק ד משנה א): “התכלת אינה מעכבת את הלבן – אף על גב דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא”. עכ”ל.

מה שכתב הסמ”ג “שתים של לבן ושתים של תכלת או שלשה של לבן ואחת של תכלת”, יש לדון בכוונתו, האם הוא מסתפק אי כהראב”ד או כהתוס’ או שס”ל ששני האופנים כשרים. [כשהם כפולים דעת תוס’ ד’ לבן וד’ תכלת, דעת הראב”ד ו’ לבן וב’ תכלת, דעת הרמב”ם ז’ לבן וא’ תכלת].

הנה הב”י (סי’ יא) כתב שהסמ”ג הסתפק אי כהרמב”ם או כהתוס’, ומפרש דברי הסמ”ג, ג’ לבן ורביעית חציה תכלת, ומה שכתב צד ראשון כהרמב”ם, זה משום שלא הכיר שיטת הראב”ד [שהיה גורס בראב”ד ב’ לבן וב’ תכלת ולא כהגרסא האמיתית ב’ תכלת וו’ לבן וחשב שהראב”ד כדעת התוס’, וא”כ כעת שיש לנו גרסת הראב”ד האמיתי מוכרחים לומר שספק הסמ”ג הוא או כהראב”ד או כהתוס’], והטעם שהסמ”ג לא הכריע, כתב הב”י משום שאין לנו תכלת.

אולם יש מקום לפרש בדעת סמ”ג, שהוא ס”ל שיש שני אפשרויות ושניהם כשרים, וזה יותר משמעות הסמ”ג, כי לפי הב”י היה צריך להוסיף באמצע לשון “וי”א”, אלא משמע שס”ל שבאמת שניהם כשרים, ורק שצריך לבאר הסברה.

והטעם ניתן לומר בזה, שהרי לב”ה שס”ל סך הכל ג’ חוטין (מנחות דף מא ע”ב), נותנים אחד תכלת ושנים לבן, וא”כ מבואר שסגי באחד תכלת וא”צ יותר וכן שנים לבן וא”צ יותר, והם דורשים באחד משני אופנים, או גדיל שנים כמו בגמרא (דף לט ע”ב), ומוסיפים שלישית בשביל תכלת, ולא דרשינן גדילים עוד הפעם, או שדרשינן גדיל שלוש כמו בספרי שלח לך, וס”ל שהתכלת כלול בתוך הג’. ועי’ תוס’ (דף מא ע”ב ד”ה ב”ש ביאור א’ וג’).

ועכשיו לב”ש דעת הספרי שלח לך דדרשינן גדיל ג’ ומוסיפים עוד אחד בשביל התכלת, אולם בבבלי (דף לט ע”ב) דרשינן לב”ש גדיל שנים גדילים ד’, וא”כ ע”כ שס”ל שהתכלת כלול בתוך גדילים, אולם לא הוזכר כאן כמה מלבן וכמה מתכלת, רק מב”ה לומדים שסגי אחד תכלת כפשטיה דקרא, וא”כ עושה ב’ לבן, אולם מצד שני מכיון שלמדנו מב”ה שסגי בב’ לבן, וא”כ לב”ש שדרשינן גדיל ב’ גדילים ד’, ומוכרחים להוסיף עוד חוט, לא שמעינן שמה שמוסיף מוכרח להיות של לבן, שהרי גדיל גדלים כולל לבן ותכלת, וממילא החוט הנוסף ניתן לעשות ממה שרוצים. [קיי”ל כב”ש].

אולם פחות מב’ חוטין לבן אי אפשר, שהרי לשון ציצית הוא פרודה וכציצית הראש (מנחות דף מב ע”א) וזה שייך רק לכל הפחות בשנים, והרי כתוב “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” וציצית הכנף היינו לבן שהוא מין כנף (דף לח ע”א), וא”כ כבר לבן לבד צריך להיות פרודה וזה לכל הפחות שנים, אבל עכ”פ בב’ מתקיים זה כמו שרואים מדברי ב”ה, וממילא יוצא שב”ש מודים לב”ה שא”צ יותר מחוט אחד של תכלת, וכן לכל הפחות שנים לבן אבל א”צ יותר, ורק הם חולקים בפרט זה על ב”ה וס”ל שבסך הכל מוכרח להיות ד’ מכיון שדורשים גדיל ב’ גדילים ד’, וממילא החוט הרביעי עושה ממה שרוצה.

ולפי פירוש זה בסמ”ג יוצא, שכשאין תכלת, אז מה שעושים ארבע חוטין, זה לא בגלל “במקום תכלת” כמו שהזכירו כמה ראשונים, אלא שיש דין ד’ חוטין להשלמה, גם כשיש תכלת, שהרי גם כשיש תכלת, אז חיוב הצבע הוא רק בג’ חוטין ששם אחד תכלת ושנים לבן, אבל חוט הרביעי הוא תמיד רק השלמת החוטין ואינו מחייב איזה צבע, וממילא גם כשאין תכלת, אז צריך ד’ חוטין להשלמה ואין צורך לפרש שזה “במקום תכלת” אלא דין השלמת ד’ חוטין.

וכשאין לו לבן רק תכלת עושה הכל תכלת ולא משום “במקום לבן” אלא לקיים דין ד’ חוטין, וענין של ציצית שהוא פרודה נתקיים אז בתכלת וכמו שדרשו חז”ל (דף לח ע”א) לדעה זו והיה לכם לציצית וראיתם אותו כל חד לחודא משמע.

הנה במהלך זה מיושב כמה דברים, שמצד אחד יש לנו הרבה מקורות שחיוב תכלת הוא רק חוט אחד, מן המדרשים בין מתוך הגמרא ובין מחוץ לגמרא, וכן סתימת הפסוק פתיל משמע אחד כל זמן שאין דרש מפורש שמוסיף עוד חוט, הארכנו בספר בכנף איש יהודי, ומצד שני אין לנו מקור בגמרא למספר חוטי לבן, רק בכללות החוטין, והמקור היחיד לג’ חוטי לבן הוא הספרי שדרש אין גדיל פחות מג’, וצריך להוסיף רביעית של תכלת, וא”כ הרי בדרש זה הגמרא חולקת ודורשת גדיל שנים גדילים ארבע, וממילא אין ראיה גמורה מן הספרי שגם הגמרא ס”ל שצריך ג’ חוטי לבן, רק הגר”א (בזוהר פנחס) שפסק כהראב”ד ע”פ הספרי והריא”ז שפסק כהראב”ד ע”פ הספרי, ס”ל שאין מחלוקת בענין זה להלכה, או שס”ל שגם לפי דרש הגמרא יוצא כך, שלא שייך לומר שאין מספר מדויק ללבן, וממילא כיון שבכללות יש חיוב ד’ חוטין ורק אחד חיוב תכלת ממילא יוצא שיש חיוב של ג’ לבן שלשון ציצית שהוזכר בלבן ניתן לפרש גם על ג’, אבל מ”מ הסמ”ג ס”ל שיש מחלוקת להלכה, ולהגמרא אין דין של ג’ חוטי לבן שאין לנו מקור לזה, אלא יש דין של ד’ חוטין בכללות, ורק הדין שא”צ יותר מחוט אחד תכלת נשאר, שאין לנו מקור בגמרא לחיוב יותר, וכמו לב”ה, וממילא נשאר הדין שחיוב תכלת אחד וחיוב לבן שתים, ובסך הכל יש חיוב ד’, וממילא יוצא שהרביעית עושה מה שהוא רוצה.

כל זה כתבנו בביאור הסמ”ג, שכן הכריע הדין במספר חוטי תכלת ויצא לו שיש שני אפשרויות, וזה אחרת ממה שביאר הב”י דברי הסמ”ג, ועכ”פ לפי שיטת הב”י שלא ניתן לפרש את הסמ”ג באופן כזה, ואז כוונת הסמ”ג בשני האפשרויות, משום שהיה מסתפק כהראב”ד או כהתוס’ ולא הכריע בגלל שלא היה לו תכלת, וכן שאר הראשונים לא ס”ל כדעת הסמ”ג אלא או כהראב”ד או כהתוס’ ומוכרחים להכריע, אז כעת שיש לנו תכלת וצריך להכריע, אז ההכרעה הוא כדעת הראב”ד, וכמו שהארכנו באריכות בכנף איש יהודי, שיש מספיק ראיות שחיוב תכלת הוא רק אחד [רק פשוט שמצוות ציצית בכללות תמיד יוצא לכל הדעות, דלא גרע מכולו לבן או כולו תכלת שקיים מצוות ציצית רק שחסר לו בשני מינים].

[יב] ביאור הסמ”ג בגרדומין

וז”ל הסמ”ג (ספר מצוות גדול עשין סימן כו): “עוד שמעתי בשם רבינו (יצחק) [יעקב] (מנחות דף לח עמוד ב, תוס’ ד”ה אלא) שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפילו נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אלא אם כן ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו”. עכ”ל.

וכעת מה שכתב הסמ”ג בענין גרדומין שכשאין תכלת, אם נפסקו שני חוטין כשרים ואם נפסקו ג’ פסולים, אז לפי מהלך הב”י שהסמ”ג מסתפק אי כהראב”ד או כהתוס’, מפרשים דברי הסמ”ג כאן, שזה הולך כדעת שיטת תוס’, שב’ לבן וב’ תכלת, כשיש תכלת, וכשאין תכלת אז ב’ במקום תכלת וב’ במקום לבן, וצריך להשאר מין אחד בשלמות, וממילא כשנפסקו רק ב’, אומרים שזה אחד משני המינים אבל כשנפסקו ג’ אז בהכרח נפסקו חלק משני המינים וכמו שביאר במ”ב (סי’ יב ס”ק ח), וא”כ מהלך זה הולך רק לפי שיטת התוס’ אבל לפי שיטת הראב”ד שמספיק חוט אחד תכלת לכאורה גם אם נפסקו ג’ אמור להיות שכשר, שהרי ניתן לומר שמה שנשאר הוא במקום התכלת.

וא”כ הסמ”ג כאן כתב לחומרא כפי התוס’, עד כאן למדנו עד עכשיו, כפי מהלך הב”י.

אולם אם נפרש כעת שהסמ”ג ס”ל ששני אופנים כשר, אז תראה שהסמ”ג כאן מפרש ענין נפסק ג’ פסול גם אם ס”ל שסגי תכלת באחד, אלא ס”ל שאה”נ אם יש לו בפועל תכלת אז נפסקו ג’ הלבן, כשר, משום שנשאר תכלת אחד שהוא דבר חשוב, אבל כשאין לו תכלת, אז צריך דבר חשוב וזה לכל הפחות שישאר החצי אבל אם נפסק הרוב פסול, וזה מדויק בלשון הסמ”ג “שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפילו נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אלא אם כן ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו”. עכ”ל.

והיינו שכשאין תכלת אין חוט אחד לבד חשוב אבל ב’ חוטין הם דבר חשוב אף כשאין לנו תכלת משום שהרי ב’ שהם החצי, זה חשוב, אבל כשנפסק הרוב זה לא חשוב. ובגלל זה לא כתב הסמ”ג שמא נפסקו משני מינים אלא שמא נפסק הרוב וכן לשון חשוב ולא חשוב מבואר שכשיש תכלת מהני שנשאר אפילו בחוט אחד שאילו גם שם צריך ב’ חוטין, היה לו לומר ששם יש ב’ חוטין וממילא שה”ה כשאין תכלת צריך ב’ חוטין אלא משמע שכשיש תכלת מהני גם בחוט אחד משום חשיבות וכשאין תכלת יש חשיבות רק בב’ [מה שהזכיר לשון שמא ולא ודאי, זה משום שמדובר שנפסקו ג’ מתוך שמונה חוטין, וזה רק שמא נפסקו מתוך ג’ חוטין שלמים שהרי יתכן שנפסקו רק מב’ חוטין שלמים ומה שנפסקו ג’ היינו ג’ ראשין ששנים מהם מאותו חוט].

וא”כ דברי הסמ”ג בענין גרדומים לא מחייב שהולך כאן לפי שיטת התוס’, שגם להראב”ד נכון כל זה.

ועכ”פ מכל זה נראה שהשו”ע שהביא דין של גרדומין (סי’ יב סעי’ א) בשם ר”ת [הדעה הראשונה הוא הרא”ש יש לו שיטה אחרת בגרדומין שגם אם כולם נגרדו כשר], אין זה רק כדעת התוס’ דבעינן שני חוטי תכלת, אלא גם להראב”ד הוא נכון, שהרי הסמ”ג אף שכתב עכ”פ כצד אחד לפי הראב”ד, ולפי פירוש כאן יוצא ששניהם כשרים, מ”מ בגרדומים כשאין תכלת, אז אם נפסקו ג’ חוטין פסול לדעת שיטת ר”ת גם אם ס”ל שמספיק חוט אחד של תכלת, שמה דמהני שנשאר חוט אחד שלם, זה רק כשיש בפועל תכלת, שאז אם נפסקו ג’ הלבן ונשאר א’ תכלת כשר, אבל כשאין תכלת בפועל, אז צריך דבר חשוב שזה לכל הפחות שני חוטין.

ובאמת כתבנו בכנף איש יהודי (מהדורא שלישית) שאף אם השו”ע הולך כאן כשיטת התוס’ מ”מ אין ראיה שפסק כך, רק שחשש לחומרא כדעת התוס’ משום שלא הכריע, ולפי מה שנראה כאן שיטה זו של ר”ת נכון גם לפי הראב”ד.

[יג] מי שאינו מכריע המספר החוטין, יוצא בכל אופן מצוות ציצית

וכל זה כתבנו לענין ההכרעה כשיטת הראב”ד, אבל אף מי שאינו רוצה להכריע כך, ועושה כאיזה שיטה שעושה, אז לכל היותר אינו מקיים מצוות ציצית בשלמות לבן ותכלת לכל הדעות רק למקצת דעות, אבל אין שום מציאות שלא מקיים שום מצוה, שבכל מצב שהיא כשר בין מדין כולו לבן שכשר ובין מדין כולו תכלת שכשר, ולא מפסיד שום דבר מאילו היה הולך הכל בלבן, וא”כ אין שום מניעה ללכת עם תכלת.

[יד] הריוח ממסקנת המאמר הזה

ועכ”פ הרווחנו במאמר הזה בשיטת הסמ”ג, שגם שיש לנו ראיות חזקות שמספיק חוט אחד של תכלת, אבל לגבי אם צריך ג’ לבן אין כ”כ ראיות מן הגמרא, וממילא יש לימוד זכות עכ”פ לדעת הסמ”ג לומר שגם למי שעושה כדעת התוס’ יוצא מצוות שני מינים, אף אם מקבלים כל הראיות שסגי בחוט אחד תכלת. ומיהו למעשה בודאי יש לעשות כדעת הראב”ד. שכך הכריעו המכריעים, הריא”ז והמאירי ובסוף הגר”א (יהל אור פר’ פנחס) שכתב העיקר כדעת הראב”ד.

נכתב בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א

נלקט כעת ח’ אדר א’ תשע”ו

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.