דיני שכירת פועלים בערכאות ע”פ קארל מרקס

שרה נתניהו – הזכות להתנהג “לא יפה”

התקשורת לגווניה חוגגת את “נצחונו” של מני נפתלי בבית הדין האזורי לעבודה מול אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. משפטית, הנתבעת היא מדינת ישראל (פסק הדין המפורט כאן). ציבורית, שרה נתניהו היא שעמדה לדין והפסידה.

נניח שכל הטענות על התנהגותה של שרה נתניהו נכונות. בוסית שלא קל לעמוד בדרישותיה הקשוחות, המשתנות ויוצאות הדופן. בוסית שמגיבה קשה על כל סטייה קלה מדרישותיה ה”מטורפות”. מני נפתלי, הרי ידעת מראש על “המוניטין” של אשת ראש הממשלה כמעסיקה. למה הצטרפת לצוות העבודה שלה? ולאחר שהצטרפת ו”הופתעת” – למה לא עזבת מייד את מקום העבודה שכה מנוגד לאופי שלך?

הנה שאלה שבית הדין לא שאל: “מני נפתלי, אתה בחור נבון ובעל כושר ביטוי מעולה. אם הבוסית כה רעה, למה המשכת לעבוד תחתיה במשך שנה וחצי? יתר על כן – למה ביקשת ביוזמתך להאריך את עבודתך ולקבל ‘תקן קביעות’ (ובהודעת ההתפטרות שלך ציינת שאתה עוזב כי לא קיבלת ‘תקן’ – סעיף 2ח’ בפסק הדין)”.

הרושם הוא שלגב’ נתניהו אין תומכים בציבור. גם “מקורבי ראש הממשלה” מתבצרים בעיקר בעמדות הגנה משפטיות הנוגעות להתנהלות התובע ואופיו: מהימנות התובע, התנהגותו הנלוזה, אופיו האלים וטענות טכניות שהוצגו על ידי ההגנה במשפט (כגון “התובע לא התלונן בפני הגורמים המתאימים, לא טען שהוא זוכה ליחס מזלזל ולא ביקש עזרה…”).

ההגנה נמנעה מלטעון לפגיעה בזכויות הפרט של שרה נתניהו: למעסיק, כמו לכל אדם אחר, עומדת הזכות להתנהג “לא יפה”. זכותו של העובד לעזוב את מקום העבודה. טענה כזו הייתה נפסלת מיד ומראש לנוכח הפסיקה “החברתית” המקובלת והחוק ההזוי החדש שבדרך – “החוק למניעת התעמרות בעבודה“. הצעת חוק שהשופטת בבית הדין ציטטה (סעיף 20 בפסק הדין).

בית הדין לעבודה הוא בית דין אידיאולוגי

מערכת בתי הדין לעבודה וחוקי העבודה מבוססים בעיקר על אידיאולוגיה “חברתית” קיצונית (סוציאליסטית) המנוגדת לחופש הפרט. המערכת אינה מכירה ב”חופש החוזים” – הזכות להסכמה מרצון בין שני צדדים, אלא אם החוזה מתאים לאידיאולוגיה. העובד מוגדר מראש כצד “החלש”. המעסיק הוא “האויב” הפוטנציאלי, “החזק”. לפיכך, מותר ל”צד החלש” להפעיל “אלימות מתקנת”. היקף האלימות המותר, “המידתי” ו”הסביר” – נתון לשיקול דעת השופט ולפירוש של בתי הדין לעבודה.

לעובד נתונה הזכות לפעול באלימות, להשתלט בכוח על רכוש המעסיק, לגרום נזק למעסיק. מעסיק ועובד אינם רשאים להגיע ביניהם להסכמה על תנאי עבודה מוסכמים מראש – את רובם קובע החוק. הנימוק ה”חברתי” שברקע מציאות זו הוא הצורך “לאזן” את כוחו הרב של המעסיק. לתת בידי העובד כוח שלכאורה אינו מצוי בידו בתנאי “שוק חופשי”.

ה”צדק” שנעשה בבתי הדין לעבודה הוא על פי אמות מידה המבוססות על אידיאולוגיה מרכסיסטית. עליונות “מעמד העובדים” מול קפיטליסטים “הוֹלְכֵי בָּטֵל”, נגדם צריך “לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ” כדברי ההמנון הקומוניסטי – האינטרנציונל.

פסקי הדין של בתי הדין לעבודה מלאים פרשנויות יצירתיות והתבססות על “תקדימים” משפטיים אידיאולוגיים שהם עצמם קבעו. הם מחליטים מתי הסכם עם קבלן עצמאי (שמתוגמל כנגד חשבונית מס) תקף ומתי הקבלן זכאי לזכויות של שכיר בניגוד להסכמה המוקדמת. הם שמעניקים “זכויות” לעובד גם אם הוא יזם את ההתפטרות ממקום העבודה – כי צריך “לרחם” עליו. הם החליטו בפרוש שבית הדין הוא “מכשיר חברתי” להשגת “יעדים חברתיים” (צמצום פערים, קידום נשים, ריסון “בעלי הון”, אפליה מתקנת ל”מוחלשים”), הם מחליטים מתי אי קבלה לעבודה היא “אפליה”, מתי שכר הוא “שכר מפלה”. מתי ידע, שהוא קניין של המעסיק, הופך לנחלת העובד שמותר למכור למתחרים, וכמובן – “זכות ההתאגדות” ו”זכות השביתה” הבלתי מעורערות. בתי הדין אפילו שוללים במקרים רבים את זכות הביטוי של המעסיק – אסור למעסיק להתבטא נגד התאגדות עובדים.

כאשר מקבלים מערכת ערכים אידיאולוגית זו, המבוססת על הפעלת כוח ו”זכויות” חד צדדיות של העובד בלבד – אין לשרה נתניהו כל הגנה למעט הטענות “הקלושות” שההגנה העלתה במשפט במסגרת “כללי המשחק המקובלים”, וכן נימוקים לערעור מהימנותו של מני נפתלי שצוטטו בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה.

טענה במישור של זכות הפרט להתנהג “לא יפה” לא הייתה מתקבלת – למעסיק כפרט יש זכויות מאד מצומצמות. שרה נתניהו לא יכולה לטעון בבית משפט: “נכון, ‘הפתיל’ שלי קצר מאד. לפעמים אני לא מצליחה להתאפק ואולי מגזימה בהתפרצות. כזו אני, מי שלא יכול להסתגל – שלא יעבוד אצלי”.

הציבור כולו, על עיתונאיו, שטוף מוח באידיאולוגיה “החברתית”, אותה אנו יונקים מילדותנו. לכן, שרה נתניהו מפסידה ציבורית ולא רק משפטית.

לאדם חופשי מותר להתנהג “לא יפה”

במדינה חופשית המבוססת על עליונות זכויות הפרט לחירות ולקניין – חוקי המדינה לא צריכים להתערב בהסכם מרצון בין שני צדדים, ובכלל זה הסכם עבודה. המדינה רשאית להתערב באכיפת הסכם מרצון – אם אחד מהצדדים מפר אותו. במדינה חופשית מותר לאדם להתנהג “לא יפה” ואפילו לקלל ולהיות גס רוח. לא מוצא חן בעיניכם? התרחקו מהגס, על תהיו חברים של הבוטה, המשפיל והמזלזל. אל תעבדו אצלם.

נניח שהבוס במקום העבודה קשוח בדרישותיו, מרים את קולו “בגסות” על עובדים שמאחרים לחזור מהפסקת הצהריים, נניח שהוא “צרח” על עובדת שנתפסה מורחת לק על ציפורניה. נניח שהעיר לעובד על ריח גוף וזיעה דוחים והמליץ לעשות הכרה עם תכשירי הפלא הקרויים דאודורנט ובושם – שיימינג בפרהסיה. נניח שהבוס מלא חימה ללא הצדקה. לעובד במדינה חופשית שמורה הזכות הטבעית לעזוב את מקום העבודה שמנסה לכפות סביבת עבודה שאינה מתאימה לו.

במדינה חופשית, התנהגות “לא יפה” של אשת ראש הממשלה הייתה מוקעת בתקשורת, אבל לא הייתה בסיס לתביעה משפטית. במדינה חופשית ללא “בתי דין לעבודה”, תביעתו של מני נפתלי הייתה נדחית על הסף. על השופט היה לשאול את התובע שתי שאלות בלבד: מדוע אדוני לא עזב את המקום העבודה שאינו מוצא חן בעיניו? האם מישהו כפה בכוח על אדוני להישאר ואזק אותך בשלשלות אל בית ראש הממשלה?

ואולי… מני נפתלי “שיחק אותה”?

להערכתי האישית, שאינה מבוססת על עובדות ידועות (הסתייגות שאני חייב לציין כדי שלא אתָבַע על הוצאת דיבה…), מני נפתלי ידע מראש על דרישות העבודה בבית ראש הממשלה, העריך שיצליח “להסתדר”, ושקל את כל היתרונות והחסרונות של מקום העבודה הנכבד. בשלב מסוים הוא החליט לבנות את “הקייס” לתביעה עתידית בבית הדין ה”חברתי”. הוא קיווה להגיע למעמד המיוחל של עובד “עם תקן”. מעמד שיאפשר לו להתנחל לעד ב”שרות המדינה” ואולי אפילו להגיע למעמד מיוחל של עובד מדינה ש”אף אחד לא רוצה להתעסק אתו”.

מני נפתלי הצליח להגיע למעמד המיוחל, לשמחת “הארגונים החברתיים”. מעכשיו הוא מוגן “עד קץ כל בשר” (ביטוי של אפרים קישון ז”ל). השופטת ה”חברתית” פסקה, בין היתר: “…להשיב את התובע לעבודתו בשירות המדינה במשרה תקנית”. מעכשיו, אפילו לא בטוח שהוא יצטרך בכלל לעבוד במקום העבודה האחר…

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

אתר חדש לעדי נוסח על תלמוד בבלי

אנו שמחים לבשר על השקת הגרסה החדשה של אתר “הכי גרסינן” – אתר פרידברג לשינויי נוסחאות בתלמוד הבבלי, חלק מפורטל פרידברג: http://jewishmanuscripts.org

באתר ניתנים חינם לכל דורש כלל הנוסחאות לתלמוד הבבלי, על פי כל עדי הנוסח הידועים לנו – כתבי יד שלמים, דפוסים ראשונים, קטעי גניזה, קטעי כריכות וכתבי יד אחרים, המצויים בספריות ציבוריות ובאוספים פרטיים ברחבי העולם.

האתר נועד לשרת את הקשת הרחבה של כל לומדי הבבלי וחוקריו- מחוקרי האקדמיה דרך קהילות הישיבות ולומדי התורה ועד ללומדי הדף היומי ואף יתר המעיינים בו באופן מזדמן. לצורך כך, האתר מקפיד על רמת דיוק והיקף גבוהים, ובד בבד מאפשר הצגה גמישה ונוחה של חילופי נוסח תוך מתן אפשרות להדגשת חילופים מן הסוג המעניין את הלומד, בהתאמה אישית.

לטובת הלומדים השונים פותחו ארבעה מנגנוני תצוגה להשוואת עדי נוסח:

•טור מול טור, כולל אפשרות להדגשת חילופים בין כל שני עדי נוסח.

•סינופסיס שורות “קלאסי”, המציג את עדי הנוסח שורה מעל שורה.

•סינופסיס שורות “גמיש” להצגה בולטת של החילופים המעניינים את המשתמש, בהתאם לבחירתו.

•”סינופסיס ללומד”, המציג את נוסח דפוס וילנא ועליו מסומנים מקומות שיש בהם חילופי נוסח העשויים לעניין את הלומד.

האתר כולל תמונות באיכות גבוהה של עדי הנוסח, שניתן להציגן אל מול ההעתקה. אופציה זו שימושית במיוחד כאשר בעדי הנוסח ישנם קרעים ושאר חסרונות פיזיים, שרק מראה העין יכול ללמד על גודלם ומשמעותם. ההעתקה מוצגת בשתי חלופות: העתקה עיונית עם סימני ההתקנה (סיגלה) המקובלים במחקר, והעתקה חזותית המציגה סימונים אלה בצורה חזותית נוחה למשתמש המזדמן. ההעתקה מלווה בתוכנה המקשרת בינה ובין התמונה כך שהצבת המצביע על מילה בתמונה תראה את מקבילתה בהעתקה, ולהיפך.

בנוסף כולל האתר גם חיפוש בטקסט מלא בעדי הנוסח, מידע קטלוגי על כלל עדי הנוסח של התלמוד הבבלי, אפשרויות שמירה למחשב האישי, העתקה והדפסה, ופונקציות רבות נוספות.

את האתר מלווה גם אפליקציה ייעודית המאפשרת גישה מיידית נוחה לחילופי הנוסחאות גם מן המכשיר הנייד – טלפון חכם וטאבלט.

האתר מכיל כיום אלפי עדי נוסח, בהעתקות ובתמונות: רובם המכריע של קטעי הגניזה, כמעט כל הדפוסים הראשונים, וכתריסר כתבי יד שלמים. במהלך החודשים הקרובים יועלו קטעי כריכות וכתבי יד שלמים נוספים. עם השלמת העלאת כלל עדי הנוסח תוצג לראשונה במקום אחד מסורת הנוסח המלאה של כל התלמוד הבבלי, לכל עדיו ונוסחאותיו – אבן דרך משמעותית בתולדות מחקר נוסח התלמוד הבבלי ולימודו.

פיתוח האתר נעשה בהתייעצות עם ועדת היגוי שחבריה הם: פרופ’ חיים מיליקובסקי – יו”ר, הרב דוד ביגמן, פרופ’ יוחנן ברויאר, פרופ’ מנחם כהנא, פרופ’ שלמה נאה, פרופ’ ורד נעם, ד”ר מרדכי סבתו, ד”ר רוני שויקה. מרכז הועדה: ד”ר מנחם כ”ץ.

ההעתקות של כתבי היד ותוכנת ההתאמה בינן לבין התמונות נעשו על ידי קבוצת “גנוזות”.

האתר מפותח ומתוחזק על ידי “גנזים דיגיטל” כמיזם משותף של “פרויקט פרידברג לחקר הגניזה” (FGP) ו”אגודת פרידברג לכתב-היד היהודי” (FJMS).

בראש הפרויקט עומד פרופ’ יעקב שויקה.

יועץ למחקר תלמודי: ד”ר מנחם כ”ץ.

פיתוח ואלגוריתמים: ד”ר רוני שויקה.

[מתוך פורום דף יומי.]

Three Blind Mice

The Debate

I saw three men last week
Arguing one night
And then the morning came around
They still were in a fight

They did not think
They’re being watched
That they were on a stage
I don’t think it would mitigate
Their anger and their rage

Everyone was yelling
That everyone should see
Why they would be best for it
“Everyone pick me!”

Each said they were better
More suited for the role
As if their arguments were real
To save somebody’s soul

They all ignored the protocol
Of those who should be picked
They pointed fingers at the other
Shouting, “Hey! He tricked!”

I think you are quite certain
Where this big fight took place
Bashevkin is referring
To the presidential race!

And the three men
Who were fighting
I simply can’t confuse
Bashevkin must be talking Trump
Rubio and Cruz

But that was not the argument
Of which I chose to write
Of course I simply do expect
Those three blind mice to fight

The argument I write about
Did not appear on stage
Despite that all contestants
They all seemed to rage

They weren’t simply debating
This was a real fight
It was not about politics
It was for a yahrtzeit!

“I deserve the amud!”
“No! I’m a member here”
“I gave this shul a Kiddush cup!
So I will go up there”

The amud it stood empty
They argued who will lead
Each extolling virtues
Of their every holy deed

I thought about the stooges
Who fight around like kids
And wondered what is different
Than these three fighting Yids

If one would be mevater
And give up his great stage
And with a clarity and focus
Try to act his age

The world would be a calmer place
Tranquility would reign
Neshamos would all elevate
And…
Candidates ‘dbe sane

From Yated, here.

Ron Paul on the Modern Roman Legions

Do We Need To ‘Rebuild The Military’?

The Republican presidential debates have become so heated and filled with insults, it almost seems we are watching a pro wrestling match. There is no civility, and I wonder whether the candidates are about to come to blows. But despite what appears to be total disagreement among them, there is one area where they all agree. They all promise that if elected they will “rebuild the military.”

What does “rebuild the military” mean? Has the budget been gutted? Have the useless weapons programs like the F-35 finally been shut down? No, the United States still spends more on its military than the next 14 countries combined. And the official military budget is only part of the story. The total spending on the US empire is well over one trillion dollars per year. Under the Obama Administration the military budget is still 41 percent more than it was in 2001, and seven percent higher than at the peak of the Cold War.

Russia, which the neocons claim is the greatest threat to the United States, spends about one-tenth what we do on its military. China, the other “greatest threat,” has a military budget less than 25 percent of ours.

Last week the Pentagon announced it is sending a small naval force of US warships to the South China Sea because, as Commander of the US Pacific Command Adm. Harry Harris told the House Armed Services Committee, China is militarizing the area. Yes, China is supposedly militarizing the area around China, so the US is justified in sending its own military to the area. Is that a wise use of the US military?

The US military maintains over 900 bases in 130 countries. It is actively involved in at least seven wars right now, including in Iraq, Syria, Pakistan, and elsewhere. US Special Forces are deployed in 134 countries across the globe. Does that sound like a military that has been gutted?

I do not agree with the presidential candidates, but I do agree that the military needs to be rebuilt. I would rebuild it in a very different way, however. I would not rebuild it according to the demands of the military-industrial complex, which cares far more about getting rich than about protecting our country. I would not rebuild the military so that it can overthrow more foreign governments who refuse to do the bidding of Washington’s neocons. I would not rebuild the military so that it can better protect our wealthy allies in Europe, NATO, Japan, and South Korea. I would not rebuild the military so that it can better occupy countries overseas and help create conditions for blowback here at home.

No. The best way to really “rebuild” the US military would be to stop abusing the military in the first place. The purpose of the US military is to defend the United States. It is not to make the world safe for oil pipelines, or corrupt Gulf monarchies, or NATO, or Israel. Unlike the neocons who are so eager to send our troops to war, I have actually served in the US military. I understand that to keep our military strong we must constrain our foreign policy. We must adopt a policy of non-intervention and a strong defense of this country. The neocons will weaken our country and our military by promoting more war. We need to “rebuild” the military by restoring as its mission the defense of the United States, not of Washington’s overseas empire.

From Lewrockwell.com, here.