ללא מחבר No Author

One More Jew Rejects Clericalism

The Kaminetsky-Greenblatt heter – A member of the Philadelphia community respectfully requests an explanation

Guest post by a member of the Philadelphia community. She has recently been posting here under the name of Phillywoman. I asked her to write a post about  about how the Kaminetsky-Greenblatt heter has impacted her and her community. She is a product of the Beis Yaakov system and is married to a talmid chachom.

I will open up by saying that I have a tremendous love and admiration for both the Epstein and Kamanetzkys families. Both in different ways have helped me through difficult periods of my life, and helped shape me into a person I am proud of. And it is precisely because of my respect for the two prominent families of my community, that I have taken the time to compose this.

Like most of my peers I initially sided with “my family.” I sided with the Epstein because they are an outstanding and prominent family in our city. They were the pioneers, that helped this little town grow into a makom Torah. Like the people around me I never once questioned their desire to do the right thing. And even as I write this, I still don’t. I know they are good people who desire to do the right thing.

That preface brings me to my most crucial and main concern:

The poskim of our town.

As I have previously stated, I have a tremendous respect for the Kamanetzkys.

Like most people here, I was happy to hear he was involved in the situation. I trusted him. Most of the world trusted him.

I, like everyone around me supported the “free Tamar” propaganda. I rejoiced when heard she “was freed.”

I had unadulterated faith and trust in my leaders.

When the recent tension and controversy surrounding the heter broke out, I defended my leaders like all those around me.

When I heard about this blog, “run by some guy who was out to make the Epsteins’ life miserable, and with a personal vendetta against Rav Kamanetzky,” I came here just to snoop. Maybe even troll a little. I’m not too entirely sure.

But it’s irrelevant now, since what I saw here shocked me. I was shaken out of my slumber. I saw that there was so much more to this picture. For the first time, I realized what “the other side” and hetter issues were all about.

That’s when my emunas chachamim was fractured.

But it is the continuous silence from those I trusted that has shattered my world.

The world in which my leaders are perfect and do not error.

I looked up to the Kamanetzkys so much – that I have set them on a pedestal. I expect a Rav to be a person who takes responsibility, has credibility and makes his public wrongs right…

It is human to be misinformed, mistaken, and make bad decisions. I understand that my leaders are flesh and blood like me, and I know that they are not immune to mistakes.

What bothers me most is their silence. The lack of backing, the lack of clarity, and lack of answers.

Their silence fills me with a sense of betrayal, despondence, disappointment, frustration, and most of all hopelessness.

These are not easy emotions to battle. It forces one to introspect and question everything around them.

No wonder people rather blast out those who question their leaders. Now, I understand why people are so quick to point fingers at “the other side.”

It is so much easier to stay ignorant then to face the reality that our leaders have errored. Our beloved leaders have made the assur mutar. G-d’s holy Torah has been perverted by its entrusted keepers.

Facts have been obscured by a misplaced sense of hakares hatov, perhaps by what some may even call shochad.

It pains me greatly to write this, but I know that silence is even worse.

They say the greatness of the leaders mirrors the generation. What have we as a nation come to?

How much longer will we turn away and stay silent?

I am battling conflicting emotions and have no one to turn to, since everyone is too afraid to acknowledge my questions.

I am immediately deemed wrong for questioning, labeled ignorant, and told I am incapable of understanding.

“This is for the rabbis” they say. “Stay out of it. We don’t know enough”

And this is where I’m stuck. What was my Torah education worth, if not to discern between right and wrong? The halacha, Navi, Chumash, parsha, and mussar classes were for what then?

We were taught to think, question, and sharpen our minds. We are not blind sheep, we were taught. We have basic principles and fundamentals that guide us. We were told that asking questions is encouraged as long as we are interested in seeking the truth.

So what changed now?

Why the lack answers? Why am I suddenly unable to understand?

This matter is no longer private.

This matter has become public from the day the public donated money for the buses to traveled to MD to protest.

And now, when the rabbanim in Eretz Yisrael have stood up against my leaders, I want answers. I want to see my rabbis defend themselves.

Yes, I admit I want my community to give answers because I want them to be correct. I’d be lying if I said anything else.

But my Rabbis are silent. Their actions (or lack thereof) is what’s driving me away.

I can’t dispute black and white with the possibilities of maybes.

I await the day my leaders will step up to the plate.

I await the day when truth will prevail.

I await the day mishpat will no longer be perverted.

May we all merit to see the geula bimhaira biyameinu.

From Daas Torah, here.

קיצור הלכות פורים ואדר

הלכות פורים – תשע”ו

מאת הרה”ג יוסף זילברפרב שליט”א, רב שכונת “הדר עליון” – ויו”ר רבני חיפה, ואר

6/03/2016

בס”ד, אדר תשע”ו

עיבור השנה ו”פורים קטן”

* על שלשה דברים מעברים את השנה: “על האביב”, כנאמר: “שמור את חדש האביב …”, ודרשו חז”ל: שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן, והטעם, שאז מבשילה התבואה, ויהא מהיכן להביא קרבן עומר.

“על פירות האילן”, היות ומחג השבועות מצווין להביא ביכורים לבית המקדש, אם מתארחת הבשלת הפירות מזמן עצרת, צריך לטרוח ולעלות לירושלים פעם אחרת, לכן מעברים השנה, כדי לדחות את חג השבועות לעוד חודש.

“על התקופה”, שחג הסוכות יחול בתקופת האסיף, כנאמר: “חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך …”.

* ישנם סיבות נוספות שגרמו לעבר השנה, כמובא במסכת סנהדרין: מפני הדרכים: שנתקלקלו בימות החורף מפני הגשמים ועדיין לא נתקנו, ולא יוכלו עולי רגל לבוא. מפני הגשרים: שנתקלקלו הגשרים ועדיין לא תיקנום, וישנם אנשים שאינם יכולים לעלות לירושלים, היו מעברים השנה כדי שיהא זמן לתקנם, מפני תנורי פסחים: שהיו צולין בהם פסחיהם ונימוקו ע”י גשמי חורף וצריכים להתייבש בשמש, וראו שעדיין לא התייבשו, ולא יהיה להם תנור לצלות הקרבן פסח – היו מעברים השנה שעל ידי זה יספיקו התנורים להתייבש. מפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא חזרו: שמעו הסנהדרין שיצאו ישראל ממקומן להגיע לארץ ישראל, ועדיין לא הספיקו להגיע – הוסיפו עוד חודש, כדי ליתן זמן שיהיו יכולים להגיע לפני חג הפסח.

* בשבת מברכים יש נוהגים שבחודש אדר א’ מברכים “אדר” סתם, ובאדר ב’ אומרים “אדר שני”, אך מסקנת האחרונים כמובא במשנה ברורה לפרש בשניהם: אדר ראשון ואדר שני.

* משנכנס אדר מרבין בשמחה. בשנה מעוברת נוהגים כן גם באדר ראשון. גדר השמחה שכל אחד ישמח במה שמשמחו.

* יש הנוהגים לבדוק את המזוזות בביתם בחודש אדר של שנת העיבור, כיון שמזוזות צריכים לבדוק פעמיים בשבע שנים, והיות ואי אפשר להחזיק חשבון מתי נבדקו לאחרונה, הנהיגו לבדקם בכל אדר של שנות העיבור.

* מי שנולד בחודש אדר של שנה פשוטה, וכשנהיה י”ג – השנה מעוברת, לדעת הרמ”א נעשה גדול באדר שני.

* נולד בל’ שבט בשנה פשוטה, שהוא ראש חודש אדר, ושנת הי”ג היא שנה מעוברת, לחומרא נעשה גדול מאדר ראשון.

* נולד בל’ אדר ראשון בשנה מעוברת שהוא א’ דראש חודש אדר שני, ושנת הי”ג שלו היא שנה פשוטה שאז אין ל’ אדר כלל, נקטינן להחמיר שנעשה בר מצוה ביום ל’ שבט – א’ דר”ח אדר.

* שני ילדים, שאחד מהם נולד בכ”ט באדר ראשון והשני נולד בתחילת אדר שני, ושנת הי”ג שלהם היא שנה פשוטה, זה שנולד בתחילת אדר שני נעשה בר מצוה בתחילת אדר, וזה שנולד בכ”ט באדר ראשון, נעשה בר מצוה בכ”ט אדר. נמצא שהנולד קודם נעשה בר מצוה מאוחר מחבירו שנולד לאחריו.

* האבלים אומרים קדיש רק י”א חודש גם בשנה מעוברת.

* בשנה מעוברת המנהג לומר בתפילת מוסף של ראש חודש “ולכפרת פשע”. המנהג הנפוץ לאומרו עד אחר ראש חודש אדר ב’.

* ביום י”ד וט”ו באדר א’ אין אומרים תחנון ואין אומרים “למנצח יענך”, ואין אומרים “א’ל ארך אפים”, ואסור בהספד ובתענית.

* כמו כן אין אומרים תחנון או “צדקתך צדק” במנחה שלפניו שהוא י”ג אדר א’.

* אין אומרים “על הנסים” כיון שאין קוראין המגילה, ואם אמרו אין מחזירין אותו.

* ירבה קצת בסעודה, וטוב לב משתה תמיד.

* חתן ביום חופתו אינו מתענה, אבל יזהר שלא יהא רודף אחר מותרות מאכל ומשתה.

* מי שיושב שבעה על אחד מקרוביו, נוהג בו כל דיני האבלות, ואם חל יום פטירת אביו או אמו בפורים קטן, אינו מתענה.

* מי שנפטר לו אב או אם בחודש אדר בשנה פשוטה, כשמגיע לשנה מעוברת, למנהג הספרדים נוהגים לקבוע את יום השנה באדר ב’ ולמנהג האשכנזים בשניהם. ולענין אבילות באדר ב’ שהוא החודש השלשה עשר, כגון ללכת לחתונה, מותר.

* לכתחילה אין לעשות הקמת מצבה בפורים קטן, בין בי”ד ובין בט”ו, כיון שנהוג להספיד במעמד זה.

פרשת זכור

* בשבת – פרשת “צו”, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע, ובספר שני פרשת “זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברים פרק כ”ה, פסוקים י”ז-י”ט).

* קריאת פרשת “זכור” היא מצות עשה מהתורה. הקורא והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת מחיית עמלק שהיא לזכור ולא לשכוח את כל אשר עשה לנו עמלק, ושמחמת כך נצטוינו למחות את שמו.

* יש פוסקים הסוברים שגם נשים חייבות לשמוע קריאה זו, ולכן נשים היכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת “זכור” – ישתדלו לעשות כן, ומי שלא יכולה – תקרא הפסוקים בביתה.

* ציבור שמחמת אונס לא קראו בשחרית פרשת זכור, יכולים להוציא ספר תורה במנחה ולקרוא בברכה, ולאחר מכן קוראים את הפרשה כרגיל.

* מי שלא שמע את קריאת “זכור”, יקרא בביתו פסוקי “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ובדיעבד יכוון לצאת ידי חובה בפורים בשעת קריאת התורה.

* מעיקר הדין, ספרדי ששמע פרשת זכור בהברה אשכנזית יצא ידי חובה וכן להפך, דאלו ואלו דברי אלקים חיים.

תענית אסתר

* מנהג ישראל להתענות ביום יג’ אדר (יום רביעי), מפני שבימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים ביום שלשה עשר באדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם והיו צריכים לרחמי שמים כדי שינצחו את אויביהם, וישבו בתענית ביום זה.

* הרוצה לקום לפני עלות השחר (4.10) לאכול או לשתות, יתנה בלילה קודם השינה שיאכל וישתה בקומו, ואם שכח להתנות – מותר לו רק לשתות.

* קטן (פחות מ- י”ג לזכר, ו-י”ב לנקבה) פטור מלהתענות בתענית אסתר, ואפי’ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, יש למחות בידו.

* חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, פטורים מלהתענות, וכן אם ארע ברית מילה – המוהל, הסנדק ואבי הבן פטורים מלהתענות. וכן בפדיון הבן בזמנו, אבי הבן והכהן רשאים לאכול.

* מותר להתרחץ בתענית אסתר.

* מעוברות, יולדות ומניקות פטורות מלהתענות, ואפילו אם פסקה מלהניק, כל שהיא בתוך 24 חודש ללידתה, פטורה מלהתענות, וכן חולה או זקן שתקפם חולשה – פטורים. רופא או המטפל בחולה, ואם יצומו אינם יכולים לשמש את החולה כראוי, אינם צריכים להתענות.

* בתפילת שחרית אומרים “סליחות” לתענית אסתר. בחזרת הש”ץ של שמונה עשרה, בשחרית ובמנחה אומר הש”ץ “עננו” בין ברכת “גואל ישראל” ל”רפאנו”. יחיד אומר “עננו” בתפילת מנחה ב”שמע קולנו”.

* אחר חזרת הש”ץ בשחרית אומרים “אבינו מלכנו”, ובמנחה אין אומרים “אבינו מלכנו ו”תחנון”.

* בשחרית ומנחה מוציאים ס”ת וקוראים בפרשת “כי תשא”: “ויחל משה”. במנחה – מפטיר העולה השלישי בישעי’הו, פרק נ”ה, בהפטרת “דרשו ה’ בהמצאו”.

זכר מחצית השקל

* נוהגים לתת לפני פורים מעות זכר ל”מחצית השקל” שהיו נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. המעות צריכים להנתן לצדקה לעניים, או לתמיכה בלומדי תורה.

* גם הנשים יתנו זכר ל”מחצית השקל”, והמנהג שהבעל נותן גם עבור אשתו, וטוב לתת גם עבור הילדים שגילם פחות מ- י”ג שנה. יש שכתבו ליתן גם עבור “עובר”.

* המנהג לתת “מחצית השקל” בזמן תפילת מנחה שבתענית אסתר.

* שכח לתת מחצית השקל לפני פורים – יתן בפורים. עבר פורים ולא נתן – ישתדל לתת בחודש אדר.

* יש להזהר שבשעה שנותנים, אל יאמר: “הרי זה למחצית השקל”, אלא יאמר “זכר למחצית השקל”.

המשך לקרוא…

מאתר שטייגען [האתר נעלם].

The Vilna Gaon on the Laws of Machtzis Hashekel

Parasha Notes: Wayaqhel-P’qudei 5776

The Ark of the Covenant

The Ark of the Covenant (Heb. aron hab’rith) is also known as the Ark of the Testimony (Heb. aron ha’eiduth), the Ark of the Lord, and the Ark of the Lord’s Covenant. All of these names refer to the Ark’s function as a storage vessel, and as opposed to the kapporeth, whose function was a divine communication device. The “testimony” that was placed in the ark is elsewhere described as the Tablets and the Torah. The practice in ancient times was that when two parties entered into a covenant (or treaty, or deal), they would each write up some sort of document or create some sacred object which would be delivered to the other side for safekeeping. When Israel entered into a covenant with God, the tokens of the covenant, the “testimony,” i.e.,  the stone tablets upon which God Himself wrote “I am the Lord thy God” and the Book of the Law written by Moses as the representative of the people, was placed for safekeeping in the Ark which was the center piece of the sanctuary. The testimony contained in the Ark symbolized God’s covenant with the people.

The Half Sheqel of the Vilna Gaon

Although Maimonides and the Shulhan Aruch make no mention of the practice of giving a half of the local currency toward charity in memory of the annual half-sheqel donations to the Temple, the Rema does make mention of it, and then adds that the standard practice is to give three halves of the local currency (Orah Hayim 694:1). The Vilna Gaon endorses the main practice, ostensibly because of its educational value, but rejects the aspect of giving in triplicate (Ma’aseh Rav 142). The usual reasons given for tripling the half-sheqel donation is because of the triple mention of the word t’ruma, donation, in the parasha (Exodus 25:1-9)  that describes the initial commandment to give toward the building of the Temple, and the triple mention ofmahatzith hasheqel in the parasha (ibid. 30:11-16) that describes the commandment to give the half sh’qalim toward the Temple. The Vilna Gaon, however, believed that  tripling the donation would not recall the true practice because even though the Yerushalmi (Sh’qalim 1:1) describes the three different funds that received donations from the people before the construction of the Tabernacle, that was a one-time event, and the permanent practice was only a half-sheqel donation. The Vilna Gaon also points out that triplication recalls the tri-annual third-of-a-sheqel contributions towards the Temple upkeep mentioned in TY Sh’qalim 2:3.  (Nehemiah 10:33 mentions that the Jews in the early Second Temple times took upon themselves to donate a third of a sheqel every year towards the Temple, and in Bava Bathra 9a this verse is used as a source for teaching that one’s minimal annual contribution to the poor should not be less than a third of a sheqel.) That is, the educational value of a memorial custom lies in how it can educate the masses about what will one day be, and once the Temple will be rebuilt, each of us will only donate one half sheqel every year.

As for the practice of donating the half sh’qalim prior to the reading of the m’gilla the night of Purim, or according to the Magen Avraham, the morning reading, the usual reason is based on this (M’gilla 13b):

Resh Lakish said: It was well known beforehand to Him at whose word the world came into being that Haman would one day pay sh’qalim for the destruction of Israel. Therefore He anticipated his sh’qalim with those of Israel. And so we have learnt: ‘On the first of Adar proclamation is made regarding the sh’qalim and the mixed seeds’

but this is only enough to explain why the donation of the sh’qalim should happen some time before the reading. The Vilna Gaon, citing the Tosafists, explains that we try to time our donations with the closing of the Fast of Esther, a day of repentance and charity. Presumably, in places that observe Shushan Purim and read the m’gillathe second night, the half sh’qalim (or dollars or pounds) should still be donated at the end of the fast day, a full day before m’gilla reading, whereas according to the more common reason, it would still be appropriate to give them before the reading of them’gilla, a full day after the close of the fast.

From Avraham Ben Yehuda, here.

לבטל את כל שגרירויות העולם מיידית ולהשתמש בטכנולוגיה

שליחים מהודו ועד כוש – שליחי מדינת ישראל בנכר

רבים מאתנו (ואולי כמעט כל אחד מאתנו) מכיר “מישהו” שהיה “בשליחות” בחו”ל.

היו זמנים שחשוב היה להקים שגרירות של מדינת ישראל הצעירה בכל מקום ולו רק כדי להפגין את הריבונות היהודית המתחדשת ולבסס הכרה בינלאומית “ככל המדינות”. רבים מילאו את תפקידם בייצוג המדינה בתחושת שליחות אמיתית. בתקופות קדומות יותר השגריר היה ממש זרועה הארוכה של המדינה המיוצגת. בהעדר אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים – עלתה חשיבותם של השגרירים והתמסדה המסגרת הדיפלומטית.

שרות החוץ של מדינת ישראל תוגבר מאד בתחילת שנות השישים, במקביל לעצמאות שקיבלו מדינות באפריקה ובאסיה מעול המדינות הקולוניאליות. התקווה הייתה לכונן בריתות ידידות עם המדינות שזה עתה נולדו מול בידודה של ישראל נוכח החרם של הליגה הערבית על מי שקשר קשרים עם ישראל. להזכירכם – מדובר על תקופה מוקדמת למלחמת ששת הימים, עוד טרם “הכיבוש”. הרומן עם מדינות אפריקה הסתיים לקראת סוף שנות ה-60, למרות שניסינו ללמד אותם לגדל תרנגולות ועגבניות ביעילות.

נסיעה לחו”ל, שלא לדבר על שהיה ארוכה בחו”ל, נחשבו ברוב שנותיה של המדינה כחלום מתוק ורחוק. בעידן של טרם הייטק ו”גלובליזציה” – נסיעה לחו”ל הייתה מסע מותרות של האלפיון העליון בלבד. בעידן שקוקה קולה ומקדולנדס טרם התנחלו אצלנו (בגלל החרם הערבי) – חו”ל נתפס לא פחות מגן עדן. באותה תקופה, היו חברות ישראליות ספורות בלבד שפעלו בחו”ל (כדוגמת חברת הבניה של ההסתדרות – “סולל בונה”) – המונח רילוקיישן טרם נולד.

הפער העצום בין רמת החיים בישראל לבין רמת החיים במערב (שהצטמצם עם השנים) יצר תמריץ ללחצים פוליטיים “לצאת לשליחות”. משפחות רבות, רבות מידי, זכו לצ’ופר של “שליחות” על חשבון משלם המיסים. איך הגיעו אל “גן העדן”, איך “תפסו אמריקה”?

במערכת הפוליטית הענפה מתנהלים מאבקים בלתי פוסקים על ג’ובים בכל הרמות. לעיתים מתרבים הלחצים למנות את א.כ. למנהל אגף, אבל אי אפשר לזרוק את קודמו “לכלבים”. הפשרה הנרקמת: המועמד “משלנו” יאייש את המשרה הציבורית בישראל. אבל, כדי לפנות את הכיסא כאן – מציעים לעובד שנדבק לכיסא הצעה שקשה לסרב לה – “שליחות”. לעיתים צריך היה לצ’פר עסקן על תרומתו הפוליטית. במסגרת “דיל” שנרקם בן לילה, הפך ידידנו לסגן נספח לענייני תרבות בקונסוליה בסאו פאולו בברזיל.

לעיתים צריך לפצות את אלוף משנה א.ס. על כי לא זכה בקידום שציפה לו – על כך יפוצה בג’וב במשלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז – בקושי רוכשים שם ברגים עבור הצבא מאז האמברגו הצרפתי ב-1967, אבל יש הרבה “עבודה”.

רבים מעובדי הציבור בישראל יוצאים ל”פנסיה מוקדמת”. לברי המזל שביניהם אפשר לסדר ג’וב מפרך בקונסוליה החדשה שנפתחה ממש לאחרונה (נובמבר 2015) במינכן. מאז ומתמיד הורגש חסרונו של בניין הולם לקונסוליה הישראלית במינכן. בין היתר, זכה בניין הקונסוליה לפיר מעלית חיצוני שעוצב כיצירת אומנות בידי אמן ידוע.

 

כשמתגברים הלחצים הפוליטיים, אפשר תמיד להקים קונסוליה נוספת וליצור ג’ובים יש מאין באמריקה. ארצות הברית רחבת ידיים, אז למה שלא נקים קונסוליה ישראלית במדינת מונטנה? יש כבר בניו יורק, ביוסטון, אטלנטה, מיאמי, שיקגו, פילדלפיה, בוסטון, סן פרנציסקו, לוס אנג’לס. יש עשרות מדינות נוספות בארצות הברית – כולן משוועות לקונסוליה ישראלית על נספחיה. למה לקפח? למה לפגוע בהסברה הישראלית ובקשרים עם קהילות יהודיות חמות?…

שליחויות הן סיפור יקר למשלם המיסים. השליח המסור נושא בעול הכבד של ייצוג מדינת ישראל בנכר, לכן הוא זקוק לדירה וגם לרכב צמוד. אי אפשר לנתק אותו ממשפחתו, ולכן הוא נשלח עם אשתו וילדיו. לרוב “מסדרים” גם עבודה לאישה. הילדים הרי צריכים ללמוד בבית ספר יהודי פרטי. ואם כבר יש קונסוליה ישראלית עם נספח תרבות, נספח מסחרי ונציגות של משטרת ישראל – אז חייבים לרתום לעזרתם גם גדוד של מאבטחים ישראלים ב-3 משמרות: שליחות גוררת שליחות. הביטחון בראש דאגותינו.

אבל זה אינו סופו של חשבון. אם יש נספחות כלכלית בשגרירות בברזיליה, הרי אין מנוס מלשלוח לשם 2 עובדים מירושלים, ל”ביקורת שטח” אחת לשנה. הרי לא ייתכן שלא תהיה ביקורת ולא יתויק דו”ח תקופתי חיצוני על פעילות הנספחות המסחרית בברזיל. גם המשטרה חייבת לשלוח אחת לשנה קצין מהמטה הארצי לביצוע ביקורת שנתית בנספחות של משטרת ישראל בניו יורק. עבודה מפרכת.    

 

ידיעות אחרונות מגלה לנו את הוצאות משרד הביטחון על משלחות לחו”ל. לפי הכתבה, עלותו של שליח בודד עומדת על כ-1 מיליון שקל לשנה (לדברי משרד הביטחון). בכתבה מופיע ששכר הדירה לשליח ברוסיה עולה 179 דולר לחודש, ובתאילנד 84 דולר לחודש (נראה כמו טעות שגרתית של הגרפיקאי). קשה להאמין ששליחי משרד הביטחון גרים באוהלים. קשה להאמין שמשרד הביטחון כלל בתחשיב את הג’וב שסידרו לאשת הנספח הצבאי (ההוצאה קרוב לוודאי נרשמת בתקציב משרד החינוך או אחר). קל להמר, לדוגמה, שרוב השליחים גרים במנהטן היקרה ולא חלילה בניו-ג’רסי…

קשה לאמוד את ההיקף האמיתי של ההוצאה. לא נתפלא אם חלק מההוצאות מסתתרות בסעיפי תקציבים יצירתיים אחרים במשרד הביטחון. ההוצאה אינה כוללת, לדוגמה, משלחות “חד פעמיות” שגם אם חלקן הכרחיות, הרי שלא מעטים תופסים עליהן טרמפ לחו”ל – ייצוג צה”ל ומערכת הביטחון בתערוכה בפריז, יריד בגרמניה, או קונגרס “מקצועי” במקום אחר.

צה”ל קובע את שליחיו, משרד הביטחון את אנשיו, וועד עובדי משרד הביטחון את חבריו למשלחות…

להחזיר את הבנים הביתה

בעידן הסלולר, וועידות הוידיאו, האי-מייל, שרותי דואר מהיר והטיסות הזולות – כמעט כולם מיותרים… אין כל בעיה לשבת במשרד בקריה בתל אביב, לטוס לפגישה של יומיים ולחזור לתל אביב. בייחוד אם המשימה באירופה.

צריך לצמצם דרסטית את מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו”ל. צריך להחזיר הביתה את כל הנספחים. במדינה, על פי תפיסתנו, אין צורך במשרד לתעשייה, במשרד ממשלתי לתרבות, או במשרד חקלאות. וממילא גם הנספחים בחו”ל לענייני תרבות וחקלאות מיותרים.

אזרחים ישראלים ששוהים בחו”ל הנזקקים לאישור רשמי כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שיקבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו למסיבת קוקטייל חשובה – ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות.

השליחים ומייצגי המדינה בחו”ל אמנם אינם בעיה כלכלית בוערת. לצערנו ישנה סדרה ארוכה של עיוותים גדולים יותר, אך רצוי מידי פעם להצביע גם על עיוותים “שוליים”: יוחזרו הביתה הבנים האובדים בנכר, על בני זוגם, טפם ומאבטחיהם – מיליארדים ייחסכו למשלם המיסים.

מוטי היינריך מאתר קו ישר, כאן.