“What will happen if, in a year or two, the woman who accused Colonel Ofek Buharis of raping her will retract her accusation?” Moshe Feiglin asked on Tuesday. “What if she says that the whole thing was made up?”
“Until then,” Feiglin answered, “Buharis and his family will live in hell, we will all lose out on one of the very best officers in the IDF, Buharis will never be Chief of Staff – and the woman who brought all of this about will be immune from any type of prosecution.”
“Don’t rape allegations have to be investigated?” Feiglin queried. “Of course they do! It is unthinkable not to investigate. But former Chief Justice Edna Arbel introduced an insane amendment (Amendment 2.5) to Israel’s laws,” said Feiglin. “The amendment says that a person who makes a false accusation cannot be prosecuted. It is a weapon of destruction with no price tag attached. It is easy to use against any estranged husband whose wife wishes to be rid of him or against any senior official whose professional progress disturbs anonymous forces.
Any woman can suddenly remember an episode of sexual harassment and trigger a public, media and judicial crusade against the officer or senior official – and know that even if the man will ultimately be exonerated one hundred percent – nothing will happen to her.”
“Rape is like murder and sexual harassment must be uprooted from the source,” Feiglin concluded. “But as long as Amendment 2.5 is not annulled, we will witness more and more complaints – which somehow always come just a moment before the man in question is promoted.”
From Manhigut Yehudit [Defunct].
Baruch HaShem we have seen significant progress in dealing with sexual abuse. Only a few short years we all knew that child abuse either didn’t exist or wasn’t a serious problem. The learned amongst us knew that it could only be dealt with by rabbis after two witnesses testified that sodomy or rape of a doreissa level had occurred. The crime of sexual abuse was viewed as a moral one – in which the psychological consequences were assumed to be insignificant. No one heard of post-traumatic stress syndrome. Everyone knew that the molester was some weird psychopathic stranger and therefore there was nothing to fear from the kind neighbor, charismatic teacher or wonderful father. Who knew about the complex and conflicting feelings evoked by a beloved teacher who groomed a child for abuse. No one could believe that a child would keep coming back to the abuser who was molesting them. No one understood that abuse caused suppression of memories that only appear years later. We all “knew” that if abuse was happening it would be reported immediate by an outraged child. Failure to even tell one’s parents or teacher immediately was viewed as proof that the accusations were false.
The police were never called because of the horrific sin of Mesira – which is such a heinous crime that it causes the loss of Olam HaBah (Rosh HaShanna 17a). Who would dare risk violating the complex laws of lashon harah as explained by the Chofetz Chaim? In fact the issue of sexual abuse was viewed by the average parent or teacher as being so complex that only gedolim could know how to deal with the issue. We of course knew that the prime consequence of abuse was damaged to prospective shidduchim for the whole family. Other harmful consequences of abuse involved ruining the reputation of a yeshiva or causing a chilul HaShem. However we really weren’t worried about abuse – because it was such a rare occurrence like being struck by lightning after winning the lottery. We of course were comforted by the assumption that the watchful eyes of the gedolim were protecting our kids from this scourge – and would never ever allow anyone to harm the hair of a single kid – and surely would not knowingly keep a child molester as a teacher or camp counselor for decades. After all didn’t they have the ruach hakodesh of Daas Torah that they indoctrinated us to believe gave them insight and understanding way beyond that of a mere parent? Aside from that we all knew that the rabbis followed G-d’s Torah fearlessly and they would never be afraid to stand up to pressure from the community and peers. I mean everyone knows that fearlessness in proclaiming the halacha is itself a Torah command (Devarim 1:16).
Major changes started in 2006-2007. Rabbi Zweibel of the Aguda readily acknowledged that the gedolim had been ignoring the problem (“it was on the back burner”) until it came to the public awareness through the secular media (N.Y. Magazine “Do Orthodox Jews have a Catholic Church problem?) as well as blogs and a number of organizations. Child abuse has moved from an issue which was never mentioned in public to one that even Rabbi Perlow – the head of the Aguda – has publicly acknowledged at an Aguda Convention.
The major accomplishment of this phase was the mere fact that abuse was acknowledged publicly as a significant problem. Additionally it was beginning to be acknowledged that covering up abuse (contrary to the public statement by Rabbi Mattisyahu Solomon) – was not only not a good idea – but that due to the secular media and internet – it really was impossible to “sweep things under the rug”. The Baltimore rabbis collectively issued a proclamation in 2007 in which they acknowledged that a serious problem existed and that they were not competent to deal with it.
While all of this is important, it is not my primary focus in this article. I did not mention recent events to provide a history lesson in the dynamics of our community. All of this is a necessary introduction of a very important question.
The question is – What do we need to work on to speed up the processes of change within our communities and within ourselves? How do we give victims of abuse the courage to come forth? How do we prevent abuse? What is the best way to comfort and heal the survivors of abuse and their families? (I met someone over Rosh HaShanna who confided to me that he had been abused as a child and now – 30 years later – despite intensive therapy he and his family still suffered terribly every day.) How do we get our rabbis, educational and community leaders to have the courage to deal with the issue? How do we get them to understand what action halacha demands of them – rather than what is the fastest way to cover up the facts?
In short – what is the best way to finish the revolution of dealing with sexual abuse? Suggestions are welcome!
Update: 9/16/13 One important issue is that it is necessary to change how we think about abuse. It is not that enough to say that it is wrong and needs to be stopped. It is necessary to understand on the most elementary level that abuse is harming another person and that can not be tolerated. See Simon Sinek regarding the greater importance of why we do things than what we do.
From Daat Torah, here.
סיבות מלכות שלא בקדושה בזמננו ● אסור למלכות להעדיף את החוג שהמלך בא ממנו ● סיבת פרוץ מרד שבע בן בכרי ● מצוות אנשים מלומדה באידיאולוגיה ● מצוות יישוב ארץ ישראל ● מצוות תכלת ● מלכות אמיתי צריך תכלת ● ביאור פרשת כריתת כנף שאול ● כבוד מלכות הוא לבוש מלכות ● הציצית שעל הטלית הופך את כל הטלית למצוה ● עיקר הדר טלית מצווה הוא התכלת ● תכלת הם בגדי מלכות ● עונש נורא לדוד בעקבות חיתוך כנף שאול ● שילטון חילוני, מעלותיו ובעיותיו ● רצון להקים מלכות שבקדושה, ע”י תנועת “דרך חיים” ● כעת שייך הקמת ראש לעם ישראל רק דרך בחירות ● המלך צריך לייצג את כל העם ● בסיס למלכות הוא מטבע, היינו כלכלה ● לבדוק בציציותיו [כפשוטו] ● המבטל מצות תכלת של השני כאילו הרגו [לא כפשוטו] ● המסקנה המתבקשת: הקמת ממשלה שבקדושה בצורה הנכונה ● “קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים” ● ממשלה ע”פ תורה צריכה להפנים את דברי הנצי”ב והחזו”א ● תנועת “דרך חיים” בבחינת תכלת של רדזין ● עצורי דומא ● אולי ייסורי המעונים בפרשת דומא יביאו התיקון ● סיכום
סיבות מלכות שלא בקדושה בזמננו
בנביא יחזקאל (פרק טז) מבואר שבזמן גאולת בעתה, אפי’ שעם ישראל לא יזכו לגאולה, מ”מ הקב”ה גואל את עם ישראל בלי זכות. אולם יש לזה השלכות בצורה של תהליך הגאולה, שקודם תקום ממשלה שדומה לאנשי סדום, והם ישלטו על היהודים שומרי התורה בארץ ישראל.
כמו שנאמר בנביא יחזקאל (פרק טז נג) “וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה”.
וסיבת הדבר משום שיש טענות כבדות גם על ציבור שומרי התורה ומצוות כמבואר בפסוקים שם: (נא) וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית: (נד) לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן: (נה)וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן: (נו) וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ.
והכוונה שם שאנשי יהודה צועקים על אנשי סדום שהם חוטאים ופושעים, והנביא מוכיח אותם שגם אתם חטאתם. ועי’ במלבי”ם (שם) שלאנשי יהודה היה את התורה וממילא יש טענות יותר כבדות כלפיהם, משא”כ לאנשי שומרון לא היה התורה כ”כ, ולכן לא היה עליהם כ”כ טענה.
והנה בנביא לא מפורש מה סיבת החטאים הגדולים שנמצא בתוך יהודים שומרי תורה.
ואני מעתיק ממה שכתבתי לפני כמה שנים במאמר “ושבתי את שביתהן את שבית סדום ובנותיה“, וז”ל שם:
אינו מבואר מפורש על איזה חטא מדובר, רק שבכל זאת אפשר ללמוד ממה שנאמר בפסוק (שם מט) “הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה”.
והיינו שיש כאן טענה על אנשי סדום שיד עני ואביון לא החזיקה, ולכאורה מובן מן הנביא שיש אותו סוג טענה גם על אנשי יהודה. וכעת יש שאלה האם באמת כעת אפשר לטעון טענה כזו על אנשי שומרי תורה ומצות שאינם דואגים לעניים, דלכאורה אדרבה, הציבור שומרי תורה ומצוות דוקא בענין זה הם מלאים מצוות ומלא חסד שאין כדוגמתו.
אולם בכל זאת נראה שיש טענה כבדה בענין זה, ע”פ מה שמבואר בשו”ע הל’ צדקה (יו”ד סימן רנז סעיף י): “המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם. הגה: ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו, והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ”א. (מרדכי פ”ק דב”ב)”.
ולמדים מזה שיש חילוק בין כסף פרטי ובין כסף ציבורי, שבכסף פרטי שאדם הרוויח לעצמו, יכול לתת צדקה למי שירצה, ויש גם זכות קדימה למקורביו. אבל כסף ששייך לציבור ומיועד לצדקה, אסור לו להעדיף לקרוביו ולמקורביו יותר.
הנה למדים מזה שכסף שמוציאים מקופת המדינה, או עירייה, שזה לא כסף פרטי אלא כסף ציבורי, ונגבה ע”י מיסים או שאר אופנים שהמדינה יש לה כסף, ועכשיו מכל מיני הסכמי קואליציה יש זכות לתת למוסדות התורה ושאר מוסדות וכדומה, אז אין רשות למי שמחלק הכסף להעדיף למוסדות ששייך לו הנקרא אנ”ש, אלא צריך לחלק לכל המוסדות, וזה כולל אשכנזים וספרדים, חרדים ודתיים, חסידים וליטאים, וכן כל תת פלגים ותת תת פלגים שיש בכל הפלגים האלו.
וכן ארץ ישראל שייך לכולם, וכל יישוב חשוב לעצמו, ואין להחריב יישוב או מוסד של חוג אחר כדי לדאוג לישוב או מוסד ששייך לחוג שלו.
וכן אמרו חז”ל (הובא ברש”י ויקרא יט יא) על עוף הטמא ‘חסידה’, “למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות”, וקשה אם עושה חסד למה זה עוף טמא? ומתרצים, משום שעושה חסד רק עם חברותיה, אנ”ש בלשונינו, ולא עם אחרים.
וזה אחד מן הצרות הצרורות שיש לנו היום, שכל מי שבא קרוב לשלטון דואג בעיקר לעצמו, ויש מחלוקת גדולה מי יִשב שם ומי לא, וכל ח”כ דואג בעיקר בשביל המוסדות שלו והישוב שלו. ויש מצבים שחוג אחד מוכן גם להחריב השני, העיקר שהמוסדות שלו יתקיימו, ואח”כ כשהשני מתקרב לשלטון הוא מחריב בחזרה את הראשון. ויתכן שזה אחד מן הסיבות שהקב”ה לא נותן את השלטון לשומרי תורה ומצוות.
וא”כ כשאחד מן הטענות נגד השלטון הנוכחי, ש דואגים בעיקר בשביל העשירים ולא בשביל העניים, וכן לא נותנים ערך מספיק לתורה. אנו שואלים לאנשי-תורה שטוענים זה, האם כשאתה תגיע לשלטון, שזה שלטון תמידי ואמיתי, האם כן תיתן ערך לכל מוסדות התורה, גם לאלו שהם לא בחוג שלך? בשביל מי אתה דואג בעיקר, בשביל החוג שלך המקורבים שלך, או בשביל כולם?
וא”כ זה אחד מן הדברים שצריך תיקון גדול בתוך ציבור שומרי התורה והמצות. ויש עוד דברים שצריך תיקון, וכתבנו בענין זה כמה דברים במאמרים אחרים ואכמ”ל. עכ”ל במאמר שם.
אסור למלכות להעדיף את החוג שהמלך בא ממנו
סיבת פרוץ מרד שבע בן בכרי
אחרי דיכוי מרד אבשלום, בקשו כל עם ישראל להשיב את מלך דוד במלכותו, אולם דוד המלך בעצמו רצה שהראשונים שישיבו את המלך יהיו שבט יהודה.
כנראה שמי שמביא ראשון את המלך בחזרה יהא לו יותר זכויות אח”כ, וזה מה שהרגיז את שבטי ישראל, וזה היה סיבת מרד שבע בן בכרי, ואף ששבע בן בכרי היה רשע גמור אבל גם לדוד יש קצת אחריות לזה.
שמואל (ב, פרק יט י): “וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם: (יא) וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: (יב) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ: (יג) אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: (יד) וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב: (טו) וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ”.
התוצאה של זה לא איחרה לבוא (שמואל ב, פרק יט): (מא) וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל: (מב) וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ: (מג) וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ: (מד) וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (פרק כ, א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: (ב)וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם”.
הנה מרד זה היה שורש של פילוג המלכות אחרי מיתת שלמה המלך, כמו שאמרו חז”ל קהלת רבה (פרשה ג): “ד”א את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם, בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, עדיין לא נבנה בית המקדש ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד, אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי”.
וכן אמרו חז”ל (סנהדרין דף קא עמוד ב) שאביו של ירבעם בן נבט היה שבע בן בכרי: “תנא: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי. נבט – שניבט ולא ראה, מיכה – שנתמכמך בבנין, ומה שמו – שבע בן בכרי שמו”.
וכן אנו רואים שאותו לשון שהשתמש שבע בן בכרי השתמש בו ירבעם בן נבט למרוד במלכות דוד. כדאיתא במלכים (א, פרק יב פסוק טו): “וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה’ לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט: (טז) וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו”.
לשון שבע בן בכרי כמעט דומה, ורואים שזה אותו שורש (שמואל ב, כ א): וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל“.
וא”כ אנו רואים ששורש פילוג מלכות בית דוד בזמן ירבעם הגיעו בעקבות שדוד המלך רצה לתת עדיפות לשבטו בזמן שבע בן בכרי.
וא”כ כשרוצים לתקן מלכות בית דוד, באופן שלא יהא עוד הפעם פילוג, צריך שמי שעומד בראש לא יתן עדיפות לשבט שלו או לחוג שהוא בא ממנו.
ואומנם שבע בן בכרי היה בוודאי מורד במלכות ורשע גמור, כמו שאמרו חז”ל בכמה מקומות, והמרד לא היה מוצדק. מ”מ זה לא פוטר מלתקן את מלכות בית דוד שלא יהא סיבה למרד.
מצוות אנשים מלומדה באידיאולוגיה
ועוד, אחד מן הטענות הגדולות הוא ענין של מצוות אנשים מלומדה, ויש בזה שני אנפין, אחד מהם הרבה יותר חמור מן השני:
אחד: שאדם לא מקיים מצוה בדביקות כל יום מחדש אלא משום שהורגל מאתמול ומקדמות דנא. אולם עכ”פ הוא מכבד את מי שכן מקיים מצווה בשלימות ושמח שעל אף שאני לא זכיתי לקיים המצווה בשלימות מ”מ השני זוכה לקיים בשלימות, ושמחה זו נותן לו גם חלק במצווה של השני.
אולם יש אדם שלא יכול לסבול שהשני כן מקיים בשלימות, וזה מצער אותו ולפעמים גם מפריע לו וזה הרבה יותר חמור מצד הראשון.
מצוות יישוב ארץ ישראל
הנה במשך זמן הגלות היה המצב שהרבה מצוות לא יכלו לקיים, ואחד מהם שלא היה אפשרות להגיע לארץ ישראל, אולם היה זמנים שכן היה אפשרות להגיע לארץ ישראל, ומ”מ היה עצלנות גדולה מהרבה שומרי תורה ומצוות שלא להגיע לארץ ישראל. אולם זה עדיין ניתן לתרץ בתור עצלנות.
אבל היה דברים יותר חמורים, שהיו שעיכבו וביזו את מי שכן רוצה ללכת לארץ ישראל, ונעשה שימוש אידיאולוגי מהאימרה של החתם סופר “חדש אסור מן התורה בכל מקום” או שאר נוסחאות בכיוון הזה, לומר שאין לקיים שום מצווה שלא ראינו מאבותינו, אלא אנו ממשיכים רק מה שהיה בזמן הקודם, אע”פ שהם לא יכלו. ואע”פ שהחת”ס לא כיוון לזה, ואדרבה הוא תמך בעליה לארץ ישראל כידוע מתלמידיו שעלו במסירות נפש כמו רבי עקיבא יוסף שליזנגר זצ”ל שכתב ביאור “לב העברי” על הצוואה של החת”ס, והוא אחד מתומכי העליה לארץ ישראל ומראשי בניית יישובים וחקלאות יהודית בארץ ישראל. ועי’ תשובת חת”ס (יו”ד סי’ רלו) בענין הקרבת קרבנות בזמן הזה.
וכל הגישה הזאת הוא התאמצות של מצוות אנשים מלומדה בתור אידאולוגיה, וזה לא רק שלא מקיימים מצוות שנתאפשר אפשרות קיומו מחדש, אלא גם רודפים כל מי שרוצה לטעון שיש מצווה שניתן לקיים כעת על אף שלא היה אפשר לקיים בעבר.
הדבר הטבעי שיצא מכח זה, שלא היה ניתן שום אפשרות שיהודי שומר תורה יקים מדינה ע”פ תורה, מכיון שחכמי הדור היו מחרימים אותו. ובאמת רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ”ל היה בדעתו להתחיל תהליך הזה של מדינת התורה, אולם היה הרבה התנגדות נגדו, ולא רצו לעשות דברים שלא היו מורגלים עד עכשיו [עי’ באתר ברית יצחק במאמר שכתבנו על רבי עקיבא יוסף שליזנגר].
מצוות תכלת
אחד מן הדברים, שנתגלה בדורינו של חיזוק עקשני של הכלל “חדש אסור מן התרה” שלא במקומו, הוא בענין גילוי התכלת, “ארגמון קהה קוצים” שיש עליו ראיות ברורות, אולם מחפשים כל מיני טענות נגד זה, וזה כולל גם גדולי ישראל, ועל אף שיש הרבה יהודים שכבר לובשים תכלת בצינעה, מ”מ מפחדים ללבוש בפרהסיא, מחמת פחד של התנגדות גדולי ישראל על התכלת, שלא רוצים דברים חדשים, ולכן מוכנים לחדש סברות תמוהות נגד התכלת.
[אחד מן הדברים התמוהין ביותר שנאמרו נגד התכלת, הוא שהובא דברי האר”י ז”ל (פע”ח ח”א ש’ ציצית פ”ד-ה) שאחר חורבן בית המקדש אין לנו כח לשים תכלת, ומנצלים דברי האר”י ז”ל שכיון שכעת אין בית המקדש ממילא אין תכלת.
אולם כל זה תמוה ביותר, שהרי בגמרא מפורש בהרבה מקומות שהיה תכלת הלכה למעשה כל תקופת התנאים והאמוראים עד כארבע מאות שנים אחרי החורבן (מנחות לט ע”א; מא ע”ב; מב ע”ב; מג ע”א; סנהדרין יב ע”א; ועוד). ובוודאי כוונת האר”י ז”ל אינו ענין של הלכה, אלא מסביר ההנהגה העליונה למה נתמעט לאט לאט התכלת אחרי החורבן, אבל בוודאי כשיש תכלת צריך ללבוש תכלת. וכן מבואר ברי”ף ורא”ש שלא הביאו בספרם הלכתא למשיחא, ובכל זאת הביאו כל דיני תכלת].
מלכות אמיתי צריך תכלת
ביאור פרשת כריתת כנף שאול
שמואל (א, פרק כד ב): “וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים: (ג) וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים: (ד) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט: (ה) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל: (ו) וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה’ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה’ לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה’ הוּא: (ז) וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ”.
ויש לעיין מה הרגיש דוד על גודל החטא שכרת כנף המעיל של שאול.
חז”ל מפרשים זה במשנת רבי אליעזר (פרשה יד המתחיל בעמוד 263): “ר’ יהודה בן שלום אומ’, גדולה היא הציצית, שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרגו, אלא שהיה זהיר בציצית, שנ’ ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל“.
וכן בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קלג): “ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, א”ר יוסי בר חנינא כל המבזה בבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו וגו’: ויכרות את כנף המעיל וגו’ ויך לב דוד אותו. ר’ יהודה אומר אמר דוד מה בין קטע ציציתא לקטע רישא, ר’ נחמיה אמר שבטלו ממצות ציצית שעה אחת”.
מן המדרש הזה אנו למדים שמה שדוד כרת את כנף מעיל של שאול היינו שחתך הכנף עם הציצית שבו, וממילא מובן שהיה לו נקיפת מצפון כבד מאוד על זה, שהוא החשיב זה כאילו חתך את ראש שאול.
כבוד מלכות הוא לבוש מלכות
אחד מיסודי כבוד מלכות הוא לבוש המלכות, כמו שנאמר (אסתר פרק ו) “אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: (פרק ח טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה”.
ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ): “רַבִּי פִינְחָס אוֹמֵר, מָלַךְ מָרְדְּכַי עַל כָּל הַיְּהוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ח, טו) ‘וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת’, מָה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ פֻּרְפִּירָא, כָּךְ הָיָה מָרְדְּכַי לוֹבֵשׁ”.
ההבדל בין בגדי מלכות של מלך גוי, או מלך יהודי שאינו שומר תורה, לבין מלך ישראל ששומר תורה ומצוות הוא: מלך גוי או מלך ישראל שאינו שומר תורה, אין בבגדי מלכות שלו ציצית. ואילו מלך שומר תורה ומצות, יש בבגדי מלכות שלו ציצית. וזה למדים משאול המלך שהיה לו ציצית בבגדי המלכות, כמו שכתוב במדרשים הנ”ל.
הציצית שעל הטלית הופך את כל הטלית למצוה
ברכת ציצית מבוארת בגמרא (ברכות דף ס ע”ב) “אשר קדשנו במצוותיו וציונו להתעטף בציצית”.
ויש להקשות, הרי הציצית הם החוטים, ואילו מה שמתעטפים בו זה הטלית, וא”כ היה צריך לברך להתעטף בטלית, ולא להתעטף בציצית.
אלא מכיון שאדם נותן ציצית בטליתו נתהפך כל הטלית לחפצא של מצווה שנקרא ציצית, וזה נחשב שמתעטף בציצית.
ובזמן שאדם חותך הציצית מן הטלית, נעשה כל הטלית בגד של חולין שכבר אינו חפצא של מצווה.
וכל זה אפילו בטלית של אדם פשוט, וא”כ אפשר ללמוד כשמדובר בטלית של מלך שזה בגדי מלכות, שזה מאפיין את המלכות, וההבדל בין בגדי מלך גוי או אינו שומר תורה ולבין בגדי מלכות של שומר תורה הוא שזה יש עליו ציצית וזה אין עליו ציצית. וא”כ כשחותכין את הציצית מבגדי המלך, הופכים כל המלכות למלכות של גוי או שאינו שומר תורה ומצוות, וזה פגיעה עצומה בכל ענין של מלכות שבקדושה.
עיקר הדר טלית מצווה הוא התכלת
הלובש טלית שיש בו תכלת, כאילו לובש בגדי השכינה. כדאיתא במדרש תהלים (בובר מזמור צ): “[שנאמר יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם, ואין הדרך אלא טלית הדור, הדומה להדור שלך, שנאמר הוד והדר לבשת (תהלים קד א), דאמר ר’ חזקיה ואית דאמרי בשם ר’ מאיר, תכלת דומה לים, וים דומה לעשבים, ועשבים דומים לאילנות, ואילנות לרקיע, ורקיע לנוגה, ונוגה לקשת, וקשת לדמות, שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה (נוגה) [הנוגה] סביב (כן) [הוא] מראה דמות כבוד ה’ (יחזקאל א כח), אמר ר’ חזקיה בזמן שישראל מתכסין בציצית, לא יהיו סבורין שמא תכלת הן לובשין, אלא כך יהיו ישראל מסתכלין בציצית כאילו הדר שכינה עליהן, שנאמר וראיתם אותו (במדבר טו לט), אותם לא נאמר, אלא אותו להקב”ה, הוי והדרך על בניהם”.
וא”כ מלך שלובש בגד עם ציצית שיש בו תכלת, לובש כביכול בגדי השכינה, וזה מכריז שהמלכות הוא מלכות שכפוף להקב”ה, והוא מייצג את מלכות שמים בעולם הזה.
תכלת הם בגדי מלכות
במדבר (פרק ד ז): “וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה: (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו”.
במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה ד יד) נתעורר למה כיסו רק את השולחן בתכלת ולא כלי השולחן, ומתרץ משום שנחלק אח”כ המלכות, ורואים שמלכות מרומז בתכלת, ומה שנחלק המלכות הוא בביטול התכלת.
וז”ל המדרש: “מַעֲשֵׂה הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהַשֻּׁלְחָן מְכַסִּין בַּתְּכֵלֶת כְּנֶגֶד דָּוִד שֶׁהָיָה צַדִּיק וְכָרַת לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית מַלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו, וּלְכָךְ הִפְרִישׁ כֵּלָיו מִמֶּנּוּ, וְכִסָּם בְּתוֹלַעַת שָׁנִי, שֶׁעַל יְדֵי חֵטְא בָּנָיו נֶחְלְקָה מַלְכוּת, וּלְכָךְ הָיָה הוּא וְכֵלָיו בִּכְסוּי אֶחָד, שֶׁבַּסּוֹף מַלְכוּת חוֹזֶרֶת לָהֶם כְּבַתְּחִלָּה. ‘וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת’ (במדבר ד, ז), עַל כָּל כֵּלִים הָעוֹמְדִים בַּהֵיכָל הָיוּ פּוֹרְשִׂים בֶּגֶד תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה שָׁם דּוּגְמַת מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ שֶׁל מַעְלָה הַדּוֹמֶה לַתְּכֵלֶת. בְּאֵיזֶה צַד הָיוּ עוֹשִׂין, הָיוּ נוֹתְנִים עַל גּוּפוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן בֶּגֶד תְּכֵלֶת לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין כֵּלָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין כֵּלָיו עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד, ז) ‘וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת’ וגו'”.
וכ”כ הרמב”ן (שמות פרק כח): “לכבוד ולתפארת – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי, והלבישו כבן מלכי קדם.
“והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו”. עכ”ל הרמב”ן.
ואילו כשחותכים את הציצית שיש בו תכלת, כאילו הסירו ממנו את מלכות שמים.
ובזה מובן היטב מה שנאמר (שמואל א, כד ו) “וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל”, שהרגיש שהסיר משאול המלך את לבוש המלכות, מלכות שמים, מלכות שכביכול מייצג את השכינה בעולם הזה, והפך את מלכות שאול כמלכות בלי מצוות, בלי חיבור להקב”ה.
עונש נורא לדוד בעקבות חיתוך כנף שאול
מלכים (א, פרק א פסוק א): “וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ”.
ופירש רש”י (שם): “ולא יחם לו – אמרו רבותינו כל המבזה בגדים אינו נהנה מהם לסוף לפי שקרע את כנף המעיל לשאול”.
הנה דוד כרת את כנף מעילו של שאול ונענש שלא יחם לו, אולם בזה לא נגמרו הצרות, אלא המעשה הזה שהוצרך להביא את אבישג השונמית לשרת גרם למרד של אדוניהו, שאילו דוד היה בריא ולא הוצרך להסתגר בחדרו לא יעלה על דעת אדוניהו לומר אני אמלוך, וא”כ כריתת כנף מעילו גרמו לו כל הצרות שאירעו לו בעקבות מרד אדוניהו.
ואולי גם שאר המרידות של אבשלום ושבע בן בכרי, באו בעקבות זה, עי’ במה שאמר שאול לדוד אחר שכרת את כנף מעילו (שמואל א פרק כד כ) “וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל”.
ואמרו במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה יד [המתחיל בעמוד 263]): “ד”א ואמר ואבי ראה גם ראה. אמר לו, ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי בידך, לא היית מרחם עלי. מי גרם לו שינצל, הציצית שהיה זהיר בה. ולא עוד, אלא ששרת עליו רוח הקדש ונתנבא, שנ’ ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלך [וגו’]. מה הוא וקמה. כאדם שהוא נופל וקם. אמר לו, עתיד אתה שתמלוך, ומתנודדת ממך [המלוכה] בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך”.
הנה שאול זכה לנבואה בעקבות זהירות במצוות ציצית שכלול בתוכו תכלת, שניבא שדוד ימלוך אבל גם שיהא מרידות באמצע ורק אח”כ יחזור למלכותו, וזה היה אחר שדוד כרת את כנף מעילו, ואז שאול ניבא שמלכות דוד יהא לו ירידות ומרידות נגדו. וזה מובן מכיון שפגע דוד במלכות שאול וכאילו עשה ממנו מלך בלי מלכות שמים, נענש שבמלכות דוד יהא מרידות זמניות.
ואף שמרד אבשלום בא בעקבות חטא בת שבע, כמו שכתוב בשמואל (ב, פרק יב י) “וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (יא) כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: (יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”.
מ”מ ניתן לומר, שיש להקשות, איך במעשה של בת שבע לא פירש דוד מן המעשה בעקבות הציצית שהיה לו כמו שעזר הציצית לאותו יהודי כשרצה לחטא בזונה (עי’ מנחות דף מג ע”א), ובזה יש לומר מכיון שדוד כרת את הציצית משאול, כבר נחלש אצלו מצוות ציצית ולא היה יכול לעזור לו. וא”כ שוב יש תוצאה של כריתת כנף שאול למרד אבשלום וממילא גם המשך המרד של שבע בן בכרי.
שילטון חילוני, מעלותיו ובעיותיו
הנה בדור האחרון קמה מדינה, שמצד אחד על ידי זה זכינו לכשש וחצי מיליון יהודים בארץ ישראל, והרבה ישיבות וכוללים והרבה חזרה בתשובה וכו’. אולם מצד שני שולט כאן שלטון שעושה צרות לשומרי תורה ומצוות. ואחד מן הבעיות הגדולות הוא גיוס בנות שמכח זה נתהפך המוסד של הצבא לכור היתוך, היינו שעל אף שצריך את הצבא כדי ללחום נגד הגוים, מ”מ אסור להפוך את הצבא לכור היתוך להעביר על הדת ולהכניס כל מי שנכנס לתוכו לנסיונות גדולות.
עוד בעיות גדולות בשילטון הזה, הוא תהליך של התפוררות מדינית, שהתחיל בהחזרת סיני שכולל בתוכו חורבן העיר ימית, ואח”כ הסכם אוסלו, ואח”כ ההתנתקות שהחריבו עיירות שלמות וגירוש כעשר אלף יהודים מרצועת עזה וצפון השומרון, וכן רדיפות מתנחלים בחורבן בתים וכרמים בהמשך, כולל גם בממשלה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו ושר הבטחון וכו’.
רצון להקים מלכות שבקדושה, ע”י תנועת “דרך חיים”
הנה רדיפות אלו גרמו תסכול נורא אצל חלק מהמתנחלים, והסתכול הזה מובן מאוד. אולם גרם עוד דבר, שיש שרוצים להקים מלכות אחרת, שלא בדרך הבחירות המקובלות, ולהקים מלך. המלך הזה שרוצים להקים הוא הרה”ח רבי יצחק גינזבורג שליט”א מכפר חב”ד, ת”ח מופלג שעוסק הרבה בסתרי תורה, וכשלמדתי בקבר יוסף נהנתי מאוד מן השיעורים שלו. והכיוון של הקמת המלכות הזה נקרא “דרך חיים“, שהוא תנועה הפועלת לקדם את המלכות הזו, אולם לא דרך מערכת בחירות המוכנים, אלא להקים מלכות באופן עצמאי.
וכעת הרגישו ראשי המלכות הנוכחית שיש קבוצה שרוצים להקים מלכות אחרת, וכתוצאה מכך רודפים את מי ששייך לקבוצה הזו מכח כל מיני תירוצים, ומענים בחורים בעינויים גדולים בטענה שהרגו ערבים, אף את מי שיודעים שלא עשו זה.
הנה אנחנו מצטערים על הרדיפות של הנערים האלו צער עמוק מאוד, והקב”ה ירחם עליהם ואנחנו לא יודעים כעת מה לעשות על זה, ועי’ בזה במאמר “זכריה הנביא – בית המקדש יבנה בידי אדם” בחלק השני, בענין התעללות בנערי הגבעות.
כעת שייך הקמת ראש לעם ישראל רק דרך בחירות
אולם הבה נבדוק האם המלכות שנקרא “דרך החיים” הוא באמת מלכות שיכולה להחליף את המלכות הנוכחית.
הנה לא שייך כלל להקים מלך אלא בהסכמת העם, וכעת הדרך היחידי הוא דרך בחירות ולא דרך אחרת, ולמינוי מלך חסר כעת כל המערכת שבוחר מלך.
ברמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת כריתות פרק א) כתב כמה אופנים להמליך מלך, וז”ל: “אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה’ שייראוהו”.
והיום אין לנו לא סנהדרין ולא מי שיקים סנהדרין המוסכם על כלל ישראל, ולא כהן גדול המוסכם על כלל ישראל, ולא נביא. ויש רק “הלכו הרוב אחריו”, וזה רק דרך בחירות וזה מערכת הבחירות הנהוג היום, ולא שייך כעת שום דרך אחרת למנות ראש לעם ישראל, ומי שרוצה להקים בדרך אחרת הוא כעת מופקע מן המציאות.
אבל גם בלי טענה זו, האם תנועת “דרך החיים” מייצגת מלכות?
המלך צריך לייצג את כל העם
הנה אחד מן הבעיה הגדולה שהמלך שרוצים להקים הוא חסיד חב”ד, שרוצה להקים בראש הפירמידה של המלכות את חסידות חב”ד, [והוא גם חתם על הסכמה של משיחיות של הרבי זצ”ל אחר פטירתו].
ואילו היה אדם שמצד ההנהגה הפרטית שלו הוא חסיד חב”ד, אולם ביחס להנהגה הכללית אינו נותן ערך יותר לחוג שהוא בא ממנו, אז אין טענה בזה שהוא חסיד חב”ד, שחסידות חב”ד הוא אחד מחוליות כללות עם ישראל, [ואז כשאינו מעמיד את החסידות חב”ד מעל לכל, ממילא יתבטל הרעיון התמוה של משיחיות הרבי זצ”ל].
אולם אין כאן מחשבה זו, אלא הוא רוצה להעמיד את חסידות חב”ד מעל הכל, וזה כבר עוקר מעיקרא את הסכמת הציבור, כולל שומרי תורה ומצוות, שאף אחד לא מסכים עם הנהגה כזו. [ע”ע לעיל בענין מרד שבע בן בכרי].
וחוץ מזה כדי שיהא כאן מלכות שבקדושה צריך שזה יהא עכ”פ מלכות, היינו הנהגת מדינה שכולל צבא משטרה, כלכלה תחבורה, יחסי פנים וחוץ וכו’, והאם יכול אדם להקים מלכות אחרת ולהחליף כל מוסדות הקיימים בלי להשתמש במערכות הקיימות ובלי בחירות הקיימים כעת?
בסיס למלכות הוא מטבע, היינו כלכלה
כדאיתא בשו”ע (חו”מ סימן שסט) ומקורו ברמב”ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה): “אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע, והלכו הם וכרתו הכל מאחד, מותר. וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה, מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין; והוא שיהא מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע”.
וכתב בביאור הגר”א (ס”ק ט ): “והוא כו’. כמ”ש בפ”ק דמגילה עדיין לא יצא כו'”.
המקור של הגר”א הוא מהסיפור של נבל הכרמלי שביזה את דוד, ודוד רצה להרוג את נבל מדין מורד במלכות, והחשיב את עצמו למלך בגלל ששמואל הנביא משח אותו, ואז הגיעה אליו אביגיל אשת נבל, ואמרה לו שהוא עדיין לא מלך, מכיון שהמטבע כעת הוא של שאול ולא של דוד.
וז”ל הגמ’ (מגילה דף יד עמוד א) “אביגיל – דכתיב והיה היא רכבת על החמור וכו’ – אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? – אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. – אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם”.
וע”פ גמרא זו כתבו הרמב”ם והשו”ע שדינא דמלכותא דינא שייך רק אם המלך יכול להחזיק מטבע שעובר במלכותו.
וכן מבואר ברמב”ן (שמות פרק ל יג) שאחד מיסוד המלכות הוא שיכול לעשות מטבע: “מחצית השקל בשקל הקדש – קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה”.
הנה זמן מרובה מאוד בארץ ישראל לא קנו דירות בשקל או בלירות שהיה לפני השקל, אלא בדולר, כיון שהציבור לא סמך על השקל אלא על הדולר, [השקל כעת שוה עשר אלף פעם כלירה שהיה לפני שהחליפו לשקל, והיה שני פעמים חילוף המטבע, והיינו שכשירד הלירה מאוד ולא היה אפשרות לספור אותו, החליפו כל עשר לירות לשקל, ואח”כ ירד מאוד מאוד ולא היה עוד אפשרות לספור אותו, למשל ככר לחם עלה לעשר אלף שקל, החליפו כל אלף שקל לשקל חדש, והיינו שמה שקנו בלירה אחת לפני שירד הלירה קונים כעת בשקל חדש אחד, והיינו שהמטבע ירד לתהום גדול עד ששוה רק אחד מעשר אלף ממה שהיה מקודם), אולם כעת בס”ד אינו יורד ונשאר חזק.
וכתוצאה מעמידת השקל, בשנים אחרונות, כבר לא קונים דירות בדולר אלא בשקל, משום שהשקל הוא מטבע חזק לעומת הדולר, וכמדומני שזה בהשתדלות בנימין נתניהו, והיינו שצריך כח עצום להנהיג מדינה שיכול לייצר מטבע שהיא חזקה, וזה מהות של המלכות. וא”כ מי שרוצה להחליף כאן המלכות למלכות שבקדושה, צריך כח כזה שמסוגל להחזיק מטבע שהציבור סומך עליו, ובלי זה לא נקרא מלכות. והדבר פשוט שלא שייך לעשות דבר כזה ע”י חילוף ממשלה בלי להשתמש במוסדות הקיימים ובלי להשתמש בבחירות. ואם הציבור לא מאמין בשקל, כל הכסף יורד פלאים.
לבדוק בציציותיו [כפשוטו]
ועוד בעיה גדולה, לגבי מצוות תכלת שהתגלתה בדורינו, ע”י הרב אליהו טבגר שליט”א שהקים אגודת פתיל תכלת, [עי’ בספר בכנף איש יהודי]. ואחד מן הקבוצה הראשונה שהנהיגו מצוות תכלת של ארגמון קהה קוצים, וביררו את הנושא לגופא של ענין והגיעו למסקנא שזה התכלת האמיתי הם רבני ותלמידי ישיבת עוד יוסף חי כשהיה בעה”ק שכם.
אולם אחרי גירוש הישיבה מעה”ק שכם בערב ראש השנה תשס”א, והישיבה הגיעה ליצהר, פעם אחת כשהיה הרה”ח הרב יצחק גינזבורג שליט”א ביצהר והעביר שם שיעור, דרש חזק נגד מצוות תכלת, והביא דברי הרבי מחב”ד הרש”ב זצ”ל שכתב ע”פ דברי האר”י ז”ל שלא נוהג תכלת רק כשבית המקדש קיים, [הרש”ב התכוון נגד התכלת של רדזין שהיה בדורו], והבאת דברי הרש”ב האלו לבית המדרש כדי לבטל כעת אנשים ממצות תכלת הוא הנהגה תמוהה, והרי בגמרא מפורש שתכלת נוהג גם בזמן שאין בית המקדש (כפי שכתבנו לעיל), ובעקבות דרשה זו הסירו קצת מן התלמידים את התכלת שלהם, ורואים מזה שהנהגה שלו שהוא משועבד לפסקי אדמו”רי חב”ד, ולא למקורות. [הסיבה הנ”ל של התנגדות לתכלת הסביר לי אחד מתלמידיו שהסיר את התכלת שלו].
המבטל מצות תכלת של השני כאילו הרגו [לא כפשוטו]
מצוות תכלת הוא עיקרו של מצוות ציצית, ועל זה נאמר (במדבר טו לט) וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’, כמו שכתב הרמב”ן (במדבר, סוף פרשת שלח, פרק טו): “אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל – שהיא מצות השם. וזהו שאמרו (שם מג ב) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו’, והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת”.
והמסיר מצוות תכלת של השני, אפילו רק פעם אחד, זה נחשב כאילו הרגו, כמו שאמרו חז”ל הנ”ל (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קלג) “ר’ יהודה אומר, אמר דוד מה בין קטע ציציתא לקטע רישא, ר’ נחמיה אמר שבטלו ממצות ציצית שעה אחת”. וכ”ש כשמבטלים מן השני לגמרי מצוות תכלת.
וא”כ מלכות שבקדושה לא יכול להתקיים בלי מצוות תכלת, שמעבר לעצם מצוות תכלת, הוא יסוד של קיום כל חלקי תורה שלא היו נהוגים עד עכשיו ונתאפשר כעת קיומם, ואיך אפשר להקים מלכות ע”פ תורה בגישה זו שמבטלים מצווה מן התורה בגלל איזה פסק תמוה, שנוהג רק בזמן בית המקדש, כשמפורש בגמרא שנוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים.
וכ”ש כשמדובר על מלכות, שיסוד מלכות הם בגדי מלך שכולל בתוכו שלימות מצוות ציצית שהוא לבן עם תכלת, וכשמסירים את התכלת של בגדי מלכות מסירים כל המושג של מלכות שבקדושה. ובעקבות זה הכה דוד על לבו על גודל החטא כשהרגיש שהסיר את הציצית של שאול המלך, ובעקבות זה הגיע לחסרון חימום הבגדים, שגרם למרד אדוניהו, וכן יתכן שנענש גם על מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי, כמו שכתבנו לעיל, שמי שהופך מלך שומר תורה ומצוות ומקיים מצוות ציצית בשלימות בבגדי מלכות שלו והופך אותו בלי ציצית, הוא הורס את מושג של מלכות שבקדושה, וזה כולל גם מי שמסיר מצות תכלת שהוא עיקרו של מצוות ציצית כשיש אפשרות לקיים.
וע”ע במאמר בענין תכלת “מהפך מנהיגות“, שביארנו שעיקר מרד קורח נגד משה רבינו היה בעקבות שהתלוצץ על התכלת.
המסקנה המתבקשת: הקמת ממשלה שבקדושה בצורה הנכונה
יש צורך להקים ממשלה ע”פ תורה, ממשלה שבקדושה, כי הממשלה הנוכחית הולכת מדחי אל דחי ולא מסוגלת להתמודד עם הטרור הנוכחי שהתפרץ בחוה”מ סוכות, ולצערינו אין כמעט יום שאין בו פיגוע או נסיון פיגוע, ויש ימים שיש הרבה פיגועים ביום אחד.
אולם הקמת ממשלה זו, הוא רק בהסכמת הציבור, וכעת אין אפשרות אחרת אלא דרך בחירות. וכן כולל שיש חיוב להכליל כל חלקי התורה וכל חלקי הציבור. וכל הלכה שניתן במחלוקת צריך לברר ע”פ מקורות ולהכריע מי צודק בלי לתת עדיפות של הרב העומד בראש בגלל שבא מחוג פלוני, שכאן מדובר בהנהגה ציבורית כללית של עם ישראל ולא הנהגה של חוג מסוים.
וכן כולל להחזיק מטבע שמחזיק מעמד, ולהחזיק צבא מסודר ויחסי חוץ ויחסי פנים, ואין סוף לדברים שמדינה צריכה להחזיק.
וחוץ מזה צריך לקבל ולברר כל חלקי תורה שכולל גם מצוות שלא היו נהוגים מקדמת דנא, כמו מצוות תכלת, ויש בזה השלכות מרחיקי לכת לקדם מצוות כיבוש ארץ ישראל ומצוות הקרבת קרבנות ובנין בית המקדש כשהדברים מתאפשרים, ועי’ במאמר זכריה הנביא – בית המקדש יבנה בידי אדם.
“קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”
ועוד אני שואל [שאלה כללית, לא על דרך חיים], האם בממשלה של שומרי תורה ומצוות לא יקרה מה שקרה בבית ראשון ושני, עי’ יומא (דף כג עמוד א) “ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב כא טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא [אֶת] יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה”.
וכמובן הכל בהכשר ובעיגון של מאמרי חז”ל של רשימת מורידין ולא מעלין, כפשוטו, בלי צמצום החזון איש (יו”ד סי’ ב סוף ס”ק טז, ראה להלן), וכל מי שחושב שלא כמותו הוא כבר נכלל ברשימה הזאת, שבקלות ניתן לומר עליו אפיקורס. ומה שאמרו חז”ל (אבות פרק ג) “רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו“, הוא אמת גם היום, כולל בין שומרי תורה ומצוות בינם לבין עצמם.
ממשלה ע”פ תורה צריכה להפנים את דברי הנצי”ב והחזו”א
וז”ל הנצי”ב (העמק דבר, הקדמה לספר בראשית): “זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר, כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (כה ע”א) על שני מקראות, בספר יהושע (י יג): “הלא היא כתובה על ספר הישר”, ובספר שמואל (ב, א יח) “ויאמר ללמד לבני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר”. ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו “ישרים”, דכתיב בהו “תמות נפשי מות ישרים” (במדבר כג י).
“ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם “ישרים” בייחוד, ולא “צדיקים” או “חסידים” וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי “ישר”, ובלעם התפלל על עצמו שתהא אחריתו כמו בעלי זה הכינוי.
“והענין, דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק “הצור תמים פעלו וגו’ צדיק וישר הוא” (דברים לב ד), דשבח “ישר” הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה “דור עקש ופתלתל” (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים (ע”י דין של ‘מורידין ואין מעלין’)בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
“ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא “ישר הוא” ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ”. עכ”ל הנצי”ב.
וז”ל החזו”א (יו”ד סי’ ב סוף סעי’ טז): “ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית’ גלוי’ כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי’ בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח”ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”.
תנועת “דרך חיים” בבחינת תכלת של רדזין
אחר כל הביקורת על תנועת “דרך החיים”, מ”מ יש בזה תועלת כדי להכניס בתוך הציבור את הרעיון הכללי והרצון שצריך להחליף ממשלה זו.
וזה דומה לתכלת של האדמו”ר מרדזין לפני יותר ממאה שנים, שטען שהדיונון הוא התכלת האמיתי, וכתב כמה ספרים על זה, ובירר הרבה ענינים של תכלת, ועל-אף שכבר בהתחלה נתברר שהזיהוי הוא טעות והרב יצחק אייזיק הרצוג זצ”ל אחר בדיקות מעבדה הוכיח שהצבע בכלל לא בא מן הדיונון אלא משחיקת ברזל, ועוד הרבה טענות. עם כל זה הועיל הרבה להביא ראיה שבאופן עקרוני תכלת נוהג בזמן הזה, וצריך השתדלות לחפש אותו, וזה הביא בסופן של דבר לגילוי של החלזון האמיתי “ארגמון קהה קוצים”, וכל אלו שמתעסקים בתכלת מודים שהוא נתן חלק חשוב בגילוי התכלת אף שטעה בזיהוי.
וזה ניתן לומר ג”כ על תנועת “דרך חיים” שהם מעוררים באופן עקרוני שצריך להחליף את השילטון הנוכחי בשילטון של קדושה. אולם צריך בצורה הנכונה, דרך בחירות, ובדיקות כל חלקי תורה מן המקורות ונתינת ערך לכל חלקי הציבור, לחלק הטוב שיש בו, ולתקן את חלק הרע שיש בו.
עצורי דומא
כעת מייסרים בחורים על חשד שוא ביסורים עצומים, על אף שאין להם שום מידע שעשו איזה דבר. ומה שטוענים שיש שעושים תג מחיר, אולם זה אחריות הממשלה שרודף את המתנחלים כנ”ל, ואמרו חז”ל מועד קטן (דף יז עמוד א) “תניא: וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד) – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר”. ופירש רש”י: “דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול – דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו”. ואף שהבן חייב מיתה על הכאת האב, אבל האחריות מונח על האב, וזה אפילו כשהאב מתכוון לטובת הבן, כ”ש כשהאב שונא בנו. וכן כאן כל אחריות תג מחיר מוטל על הממשלה, ואם יפסיקו להציק למתנחלים ולהחריב בתים וכרמים וכו’, יפסיק גם תג מחיר.
מה שהממשלה והשב”כ טוענים שהכל ע”פ החוק ולא נעשים עינוים כבדים, הנה ברצח רבין השב”כ היה אחראי על הרצח, ואין כאן הבדל לעניננו בהויכוח אם הירי שרבין מת בו נעשה ע”י יגאל עמיר או ע”י השב”כ עצמו, אבל זה ברור שהשב”כ הפעיל את אבישי רביב להסית לרצח, ואח”כ מגלגלים כל זה על אנשי ימין שתומכין בארץ ישראל, וכבר עשרים שנה מסיתים נגד הימין בגלל זה, ולא בודקים את השב”כ. וא”כ אם רצח ראש ממשלה באחריות השב”כ הוא “חוקי” והכחשת השתייכות לזה הוא “חוקי”, אז גם לענות ייסורי מות לנערים כדי שיודו דבר שלא עשו, ולהכחיש אח”כ – כל זה הוא “חוקי”. וכן חורבן גוש קטיף והפרובוקציות של השב”כ שקדמו לזה ע”מ להשחיר פניהם של המתנחלים. וכן פוגרום עמונה, שנפצעו יותר ממאתים אנשים ויש שכמעט מתו, הכל היה “חוקי”. וכן שאר חורבנות מאחזים ובתי כנסיות בטענה שנבנו לא חוקי, בו בזמן שהערבים בונים בלי שום חוק, זה “חוקי”. והרשימה ארוכה, הכל “חוקי”, ממילא גם הנהגה של השב”כ היום וההכחשה של זה הוא “חוקי”, וא”כ אין להאמין להם שום דבר.
[הכלל בזה, שכל רדיפות אנשי ימין שדבוקים בארץ ישראל הוא “חוקי”, ולא נכנס בחוקים הרגילים, ואילו אנשי שמאל אסור לפגוע בהם, וכן ערבים, הכלל הזה היה כבר בתחילת הקמת המדינה ברצח אנשי אלטלנה, בשליחות בן גוריון ובפיקוד של יצחק רבין].
החוקים האלו דומין לחוקי סדום, דעי’ בסנהדרין (דף קט ע”ב) שע”פ חוקי סדום, מי שפצע את השני, צריך הנפצע לשלם לפוצע על שהסיר ממנו דם [כמו רופא שמקיז דם], וע”פ חוקי התורה וכן חוקי שאר מדינות הפוצע צריך לשלם להנפצע. וחוק ההתנתקות ודברים הדומים, דומה לחוקי סדום, כשהערבים עושים פיגועים, במקום לגרש את הערבים מגרשים את היהודים ונותנים השטח לערבים.
אולי ייסורי המעונים בפרשת דומא יביאו התיקון
שמות (פרק ב כג) “וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים”.
ולפעמים גם צעקה של אדם יחידי יכול להפוך עולמות, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק (בראשית פרק יח כ) “וַיֹּאמֶר ה’ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה”. ואמרו חז”ל (הובא ברש”י שם פסוק כא) “ורבותינו דרשו: הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב)”. עכ”ל.
ויכול להיות גם על דרך הטבע, שהציבור ימאס את הנהגת הממשלה הזו שמענה ומייסר נערים כמו באינקוויזיציה, אף שאין יודעים שום דבר. וסופו של דבר הכל יתגלה, ולא מהני לכסות על הפשעים, כמו שנאמר בקהלת (פרק יב יג) “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: (יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע”.
גם במכירת יוסף היה ניסיון לכסות ולהסתיר, ובסופו של דבר נתגלה. וכן הרבה דברים שחשבו לכסות ובסופו של דבר נתגלו אף בעלמא הדין, ואם לא אז בעלמא דאתא.
סיכום
צריך להשתדל להקים ממשלה ע”פ תורה, הקמת ממשלה זו, הוא רק בהסכמת הציבור, וכעת אין אפשרות אחרת אלא דרך בחירות.
וכן כולל שיש חיוב להכליל כל חלקי התורה וכל חלקי הציבור, וכל הלכה שנתונה במחלוקת צריך לברר ע”פ מקורות ולהכריע מי צודק בלי לתת עדיפות של הרב העומד בראש בגלל שבא מחוג פלוני, שכאן מדובר בהנהגה ציבורית כללית של עם ישראל ולא הנהגה של חוג מסוים. וע”ע בענין זה במאמר “זאת חנוכת המזבח“.
וכן כולל להחזיק מטבע שמחזיק מעמד, ולהחזיק צבא מסודר ויחסי חוץ ויחסי פנים, ואין סוף לדברים שמדינה צריכה להחזיק.
וחוץ מזה, צריך לקבל ולברר כל חלקי תורה שכולל גם מצוות שלא היו נהוגים מקדמת דנא, ויש בזה השלכות מרחיקי לכת, כמו מצוות תכלת, לקדם מצוות כיבוש ארץ ישראל, ומצוות הקרבת קרבנות ובנין בית המקדש כשהדברים מתאפשרים, עי’ בזה במאמר זכריה הנביא – בית המקדש יבנה בידי אדם.
בנוסח קצר: כדי להקים מלכות שבקדושה, צריך לתקן הסיבות שבגללם הקב”ה גלגל שלטון חילוני בא”י.
נכתב בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א
כ”ב טבת תשע”ו
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.
She’s learned nothing from her blood-soaked failure
These days, however, out on the campaign trail, Mrs. Clinton is not quite so eager to take ownership of what can only be characterized as an unmitigated disaster, a case history dramatizing the perils of “liberal” interventionism from inception to bloody denouement.
Mrs. Clinton was easily won over by the Libyan rebels who presented a utopian view of what the post-revolutionary era would look like: there would be free elections, a free media, women would be able to “do it all,” and everyone would get a pony. They “’said all the right things about supporting democracy and inclusivity and building Libyan institutions, providing some hope that we might be able to pull this off,’ said Philip H. Gordon, one of her assistant secretaries. ‘They gave us what we wanted to hear. And you do want to believe.’”
From Antiwar.com, here.