האבנט הוא אחד מבגדי כהונה שצריך גם לכהן הדיוט, ובלי זה אינו יכול לעשות עבודה ונחשב כזר.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד): מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו, הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן, אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.
אבנט צריך ארבע מינים
אבנט של כהן גדול, פשוט שצריך תכלת ארגמן ותולעת שני לבד מפשתים.
בכהן הדיוט יש מחלוקת תנאים אם כולו פשתים או שזה כמו כהן גדול ונפסק הלכה שדינו ככה”ג.
ולכן אחד מן הסיבות שבכל הדורות לא היה אפשר להקריב קרבנות זה משום שלא נתגלה עדיין חלזון התכלת, וזה לעיכובא.
תכלת צריך מן החלזון גם בבגדי כהונה
ותכלת בבגדי כהונה צריך דוקא מן החלזון ולא מדבר אחר.
תוספתא (מסכת מנחות פרק ט הל’ ו’): תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ’ תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה.
ובתוספתא מדובר בבגדי כהונה שהרי איירי גם לענין תולעת שני וזה לא שייך אלא בבגדי כהונה.
אולם לכאורה הרמב”ם ס”ל שמה שצריך דוקא חלזון זה רק לענין ציצית אבל לא לענין בגדי כהונה.
רמב”ם (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל.
אולם דברי הרמב”ם קשין מאוד מן התוספתא הזו, וכן מן הגמרא מנחות מבואר שמדמין דיני ציצית לדיני בגדי כהונה.
מנחות (דף מב עמוד ב): אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת: שמע מינה טעימה פסולה, ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה! אמר רב אשי: מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה? משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי: טעימה פסולה, משום שנאמר: כליל תכלת, דברי ר’ חנינא בן גמליאל; רבי יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר: ושני תולעת.
הנה לא נכנס כעת בכל הסוגיה שם, וכן הגרסא כתנאי לפני רש”י צריך לגרוס במקום טעימהפסולה, טעימה פסלה, והפסול הוא משום צבע שני, אבל עכ”פ זה ברור שלמדים דיני תכלת של ציצית מדיני בגדי כהונה, שהרי הפסוק של כליל תכלת מדבר לענין בגדי כהונה והפסוק של שני תולעת מדובר לא לענין ציצית אלא צרעת ופרה אדומה, אלא ודאי שבכל מקום שנאמר תכלת הוא אותו דין.
וכן הרב אברהם בן הרמב”ם כתב מפורש, בספר המספיק לעובדי ה’ (בפרשת תרומה) שהתכלת של בגדי כהונה צריך מן החלזון. וכן רש”י בחומש (שמות פרק כה פסוק ד): ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק. (ירוק כולל בתוכו גם כחול).
ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא מצריך מן החלזון אלא בציצית ולא בבגדי כהונה צע”ג.
באמת המשנה למלך מנסה לומר שגם הרמב”ם ס”ל שצריך חלזון בבגדי כהונה.
משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג): ותכלת האמורה בכל מקום כו’. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ”ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ”ש בהלכות ציצית.
אולם דבריו צ”ע ברמב”ם הלכות ציצית, אולם להלכה בודאי הדבר ברור שגם בבגדי כהונה צריך חלזון לתכלת.
ארבע מינים צריכים כל אחד ששה חוטין לעיכובא
בגמרא (יומא דף עא עמוד ב) מבואר שכל חוט באבנט צריך להיות כפול עשרים וארבע חוטין. היינו, שיש ארבע מינים: פשתים; תכלת; ארגמן; ותולעת שני. וכל חוט כפול ששה וביחד הם עשרים וארבע.
יומא (שם): משזר – שמונה, מנא לן? דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה – אף כאן עשרים וארבעה דהוה כל חד וחד תמני. – ונילף מחשן ואפוד, מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה! – דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, לאפוקי חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. – אדרבה, דנין בגד מבגד, לאפוקי פרוכת, דאהל הוא! – אלא: דנין מאבנט, ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב מדבר שיש בו זהב.
רש”י (שם): מה להלן עשרים וארבעה – שהרי ארבעה מינין יש בה וכל מין ומין כפול שש, אף כאן עשרים וארבעה וכאן שלשה מינין יש דהוו להו כל חד וחד תמני.
אלא מאבנט – דיש בו נמי ארבעה מינין וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו עשרים וארבעה.
כוונת הגמרא שרימוני תכלת וארגמן ותולעת שני שנאמר בשולי המעיל, צריך כל מין שמונה חוטין, וזה למדים מן האבנט, שכמו שהאבנט היה עשרים וארבע חוטין, ע”י שיש בו ארבע מינים שכל אחד כפול ששה, אז גם ברימוני שולי המעיל צריך עשרים וארבע חוטים ומכיון שיש שם רק שלשה מינים, ממילא כדי שיהא בסך הכל עשרים וארבע צריך מכל מין שמונה חוטים.
ולמדים מזה שבאבנט צריך מכל מין ששה חוטין.
וענין של ששה חוטין מכל מין מבואר שזה לעיכובא.
יומא (שם): חוטן כפול ששה מנא לן? דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש… ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר. חמשה קראי כתיבי: חד – לגופיה, דכיתנא ניהוו. וחד – שיהא חוטן כפול ששה, וחד – שיהיו שזורין, וחד – לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד – לעכב.
ומבואר מכאן שמנין הששה הם לעיכובא.
אולם ברמב”ם לא נזכר שום דבר מזה, גם לא שעצם האבנט הוא מכל המינים אלא משמע שרק הריקמה היה מצמר.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר.
הנה הרמב”ם לא הזכיר כלל ענין של ששה חוטין בכל מין אלא בפשטן.
רמב”ם (שם הלכה ב): בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.
יש גורסין ברמב”ם ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ע’ במשנה למלך, ולא הבנתי למה, הרי למ”ד שאבנט של כהן הדיון הוא דומה לאבנט של כהן גדול למדים הכל מן הפסוק שנאמר לגבי כהן גדול.
וכן מפורש בגמרא (בבלי חולין דף קלח עמוד א): וכמה נותן לו כו’. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר’ יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת – דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט; אימא מעיל! תפשת מרובה – לא תפשת, תפשת מועט – תפשת; ואימא כיפה של צמר! דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת! אמר קרא: הוא ובניו – דבר השוה לאהרן ולבניו, אבנט נמי לא שוי! הניחא למאן דאמר אבנטו של כ”ג (היינו אבנט של יום הכיפורים) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר? שם אבנט בעולם. מבואר מכאןשלמ”ד שאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה הוא אבנט של כהן הדיוט, הם שווין.
(יש קושיה עוד על הרמב”ם, שלפי גרסת המשנה למלך ברמב”ם שרק אבנט של כה”ג היה מעשה רוקם, ולא של כהן הדיוט, ומאידך לא הזכיר כלל הרמב”ם ג’ מיני צמר בעצם האבנט, א”כ היכי משכחת לה שעטנז באבנט של כהן הדיוט, אולם זה יש לתרץ, שהרמב”ם מודה שבאבנט של כהן הדיוט צריך רקמה אלא שהרקמה היא פחות חשיבות מן אבנט של כהן גדול וכ”כ בנצי”ב בהעמק דבר פרשת פקודי).
והרי אנחנו קיי”ל שאבנט של כהן הדיוט הוא שעטנז, וממילא הוא שוה.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה י): בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז.
יומא (דף ו עמוד א): ההוא קא משמע לן אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט.
אבנט של כהן גדול היינו של שאר ימות השנה.
רש”י (שם): זהו אבנטו – כלומר: שניהם של כלאים.
יומא (דף יב עמוד א): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.
רש”י (שם): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול – של כל ימות השנה היה של כלאים, כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת.
זהו אבנטו של כהן הדיוט – שאין חילוק באבנטיהם – איכא היכירא ביום הכפורים באבנט, לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ.
שו”ר כל הקושיות במשנה למלך ובמנחת חינוך, מה שהרמב”ם לא הזכיר ג’ סוגי חוטין בעצם האבנט והמנחת חינוך הוסיף להקשות על הרמב”ם מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול לכהן הדיוט.
משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה ג’ מינים כו’ וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע”כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד’ מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ”ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ”ז שהפרוכת מכ”ד חוטין וכן בפ”ט ביאר בבגדי כ”ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא”כ היה לו ג”כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע”א)דאבנט היו חוטיו כ”ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו’ ומקרא מלא הוא בפ’ פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו’ וכ”ת דס”ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ”ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד’ מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ”ד דאבנטו של כ”ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י”ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס”ל דבין הכל היה ו’ חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ”מ שהצריך הכתוב ג’ מינים או ד’ צריך ו’ חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ”ג שהיו בו ד’ מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראית לרלב”ג בפ’ תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע”כ. ומדברי התוס’ בפ”ב דשבת (דף כ”א) ד”ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג’ מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע”כ וזה מבואר וכדכתיבנא.
מנחת חינוך (מצוה צט): אבנט פסק הר”מ כרבי דה’ כר’ מחבירו שהאבנט הי’ של כלאים. וז”ל הר”מ כאן והאבנט לבדו רקום בצמר. וע’ משנה למלך הקשה למה לא כתב הר”מ דהי’ בו ג’ מיני צמר דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני כמפורש בתורה וכ”כ תוס’ בשבת. אך דעת רלב”ג דאבנט של כה”ד הי’ מין אחד של צמר לבד וע”ש שדחה דבריו דמבואר בש”ס דאין חילוק כלל בין כהן גדול לכה”ד. והנה מד’ מינים הי’ וכל חוט הי’ כפול ששה כמבואר ביומא ודעת ראב”ד בכל בגד שהי’ מהרבה מינים שהי’ כל חוט כפול לא היה שוזר כל חוטין יחד רק כל חוט בפ”ע הי’ שזור כפול ששה ומעיל שמונה כאשר יבואר בעזה”י. אך דעת רש”י בבגד שהיה בו כמה מינים היו כל החוטין שזורים יחד וכאן גבי אבנט הי’ כל חוט כ”ד עמ”ל ד”ה עוד. ואורך האבנט הי’ ל”ב אמות ורחבו ג’ אצבעות וחוגר אותו על הלב לא גבוה שנאמר לא יחגרו ביזע מקום שמזיעין וכו’ ותרג’ על לבבהון יסרון כו’. ומבואר בכתוב פרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכן בפ’ פקודי. ודעת הר”מ דוקא אבנט של כהן גדול הי’ מעשה רוקם. ודעת רמב”ן דגם של כה”ד הי’ מעשה רוקם דאבנטים היו שוים. ובמ”ל הקשה אהר”מ מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול וכהן הדיוט לענין מעשה רוקם ומביא ראיות דגם אבנט כהן הדיוט הי’ מעשה רוקם כדעת רמב”ן ע”ש.
תוספות (שבת דף כא עמוד א): ונראה לר”י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל.
ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא הזכיר תכלת ארגמן ותולעת שני בגוף האבנט צע”ג.
הטעם דקיי”ל שאבנט צריך להיות של שעטנז
הטעם דקיי”ל שאבנט של כה”ג בשאר ימות השנה הוא כמו אבנט של כהן הדיוט והם של כלאיים משום שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר וקי”ל הלכה כרבי מחבירו.
מה שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר, זה מסקנת הגמרא (יומא דף יב עמוד ב): כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים – דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה – דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים. שרבי אומר: של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: על בשרו, מה תלמוד לומר ילבש – להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר: להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר: שתי תשובות בדבר, חדא: דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.
ומה דקיי”ל הלכה כרבי מחברו, מבואר הרבה פעמים בגמרא.
פסחים (דף כז עמוד א): בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו.
כתובות (דף נא עמוד א): אף על גב דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו, הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רבא, הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה, בין למזוני, בין לפרנסה.
בבא בתרא (דף קכד עמוד א): אמר רבה בר חנא אמר ר’ חייא: עשה כדברי רבי – עשה, כדברי חכמים – עשה; מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו; ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.
ועכ”פ פשוט שבמקום שיש רב יחיד שחולק על רבי הלכה כרבי, וכיון שרבי סובר שאבנט של כהן הדיוט היה כאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה ממילא הוא שעטנז, וממילא צריך להיות מששה חוטין כל מין, ואלו הם מעכבים כמבואר מפורש בגמרא לעיל יומא.
צע”ג על האבנט של מכון המקדש
ע”פ כל זה צע”ג על האבנט של מכון המקדש שעושים רק בחוטי פשטן ורוקמים בתוכו דמויות של חוטי תכלת ארגמן ותולעת שני בכמה מקומות אבל עצם האבנט אין בו צמר כלל.
ושמעתי שהקשו עליהם, והם הגיבו שזה יעלה הרבה כסף על התכלת של ל”ב אמות, ע’ לקמן.
אורח ורוחב של האבנט
והרמב”ם הזכיר פרטים באבנט רק על האורך והרוחב.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): המצנפת של כ”ג או הדיוט ארכו שש עשרה אמות, והאבנט רוחב כמו שלש אצבעות ואורכו ל”ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע”ג כרך, ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג.
לכאורה האורך של ל”ב אמות אינו לעיכובא
המקור של אורך ל”ב אמות הוא מן התלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): אבנט היה מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים. א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.
אולם בתוספות מביא שרק צריך לכרוך שני פעמים סביב לכהן. (ערכין דף טו עמוד ב ד”ה אבנט מכפר על הרהור הלב): אהיכא דאיתא ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב’ פעמים כנגד לב של אדם.
וא”כ יש לומר שהשיעור של ל”ב אמות אינו מעכב.
ולכאורה משמע כך, שהרי בחולין (קל”ח) המובא לעיל כתוב שחיוב נתינה לכהן בראשית הגז הוא כדי לעשות בגד קטן, ואמרינן דהיינו שיעור אבנט של כהן, ואם אתה אומר ששיעור הוא ל”ב אמות ברוחב ג’ אצבעות קשה מאוד לומר שזה נקרא בגד קטן.
וכן משקל חלק מצמר שבאבנט מבואר במשנה שהוא משקל חמש סלעים. מסכת חולין (דף קלה עמוד א): וכמה נותנין לו – משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו – שיהא בו כדי מתנה.
וכן נפסק ברמב”ם (הלכות ביכורים פרק י הלכה טז): מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן.
הנה משקל חמש סלעים הוא שיעור פדיון הבן, ושיטת החזו”א הוא ששיעור משקל כסף של פדיון הבן הוא 96 גרם, ויש שיטות שזה בין 75 ל 85 גרם, (ע’ מדות ושיעורי תורה להרב חיים פנחס בניש) הנה אורך ל”ב אמות לפי רבי חיים נאה (ע”פ אמה 48 ס”מ) הוא 15.36 מטר, לפי החז”א הוא (ע”פ אמה 58 ס”מ) 18.56 מטר.
וכדי לעשות אבנט, אז חלק של הצמר שבה הוא 18 חוטין שזורין יחד היינו ששה חוטין מכל מין צמר, וזה די עב, ועושים רוחב ג’ אצבעות, שלפני ר”ח נאה זה ששה ס”מ, וא”כ יהא גודל הצמר של האבנט בגד די עב ברוחב ששה ס”מ על אורך 15.36 מטר, וזה יוצא לפי מה שחשבנו, מעל ומעבר וכפלי כפליים של 70 גרם וגם מעל ומעבר וכפלי כפליים של 100 גרם, (ובאמת משקל חמש סלעים הוא קצת פחות משיעור פדיון הבן שהרי הערך של חמש סלעים נתוסף ע”י צורת המטבע, וא”כ כדי להשיג את הערך של כסף נקי שנמצא בשיעור פדיון הבן מספיק לעשות מטבע בפחות משקל). וא”כ איך שייך לומר, ששיעור נתינה של ראשית הגז הוא שיעור כדי לעשות בגד קטן היינו אבנט, הרי חלק הצמר שבאבנט שהוא רוחב ג’ אצבעות ואורך ל”ב אמות הוא הרבה יותר ממשקל חמש סלעים וממילא זה לא בגדר בגד קטן אלא בגדר בגד גדול.
וכן עושים ציורים של ריקמה על האבנט וזה עוד מוסף על המשקל.
וממילא מוכח מכאן ששיעור ל”ב אמה שהוזכר בירושלמי לענין אבנט, זהו רק בגדר הידור מצוה שכך נהגו, אבל החיוב הוא בהרבה פחות, ונוכל לומר שהשיעור הוא מעיקר הדין כמו שכתבו תוס’ בשם המדרש שהוא כדי לעטוף את הכהן שתי פעמים, וזה אמור להיות מתאים לשיעור בגד קטן של משקל חמש סלעים שהוא שיעור נתינת ראשית הגז.
וכן מה שהוזכר ברמב”ם רוחב ג’ אצבעות בודאי אינו לעיכובא, וכן לשון הרמב”ם כמו ג’.
המקור של הרמב”ם הוזכר ברבינו חננאל (מסכת שבת דף נז עמוד ב): וכדגרסינן (חולין קלח ע”א) כיפה של צמר היה מונח בראש כ”ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט.
ועכ”פ גם רוחב שתי אצבעות כשר, וא”כ אפשר לעשות אבנט בשיעור מינימום, רוחב שתי אצבעות ואורך כדי שניתן ללפף בו את הכהן שתי פעמים.
וכעת לא מצאנו מפורש בגמרא הרוחב של האבנט.
על מה מכפר האבנט
יש מחלוקת בבלי וירושלמי על זה
בבלי (זבחים דף פח עמוד ב): אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.
ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.
Are you intentionally making mistakes at work to make yourself look incompetent?
Are you purposely sabotaging your presentations?
Are you setting yourself up for failure as an instructor?
Hopefully, the answer is no.
Yet the vast majority of men I see who want to be influential fail to master the three tips I’ll share today. But I’m getting ahead of myself.
Men spend a lot of time, money, and effort learning to be more persuasive speakers and negotiators. And for good reason — mastering these skills can reap huge returns when it comes to business and personal success.
But what if there were something you could do that would dramatically increase your persuasiveness without any extra effort or training on your part?
Would you take advantage of it?
If the answer is yes, it’s time to start thinking more about your personal appearance and how it relates to the art of persuasion and influence.
15 One witness shall not rise up against any person for any iniquity or for any sin, regarding any sin that he will sin. By the mouth of two witnesses, or by the mouth of three witnesses, shall the matter be confirmed.
I deliberately linked to early accounts, so that we can recall how it was then, before young Jews — both men and underage boys — were formally accused, taken into custody and, by some accounts, treated worse than Arabs in their place would be. None of this would have happened if self-incrimination and forced confessions were not allowed air time or print space in any medium in Israel — never mind in a court of law.
The Jewish Division of the Shaba”k (Israeli Security Agency) claimed that there was a need to take young, even underage Jews into administrative detention due to a “ticking time bomb” situation (possibly to be discussed in a separate post – to read the full article, I suggest the search phrase “jewish ticking time bomb” if you don’t subscribe to HaAretz. Here’s another article where the ISA admits to treating “Jewish extremists” as ticking time bombs.).
Everyone knows that the American Constitution has what is famously known as the Fifth Amendment:
“No person shall be held to answer for a capital, or otherwise infamous crime, unless on a presentment or indictment of a grand jury, except in cases arising in the land or naval forces, or in the militia, when in actual service in time of war or public danger; nor shall any person be subject for the same offense to be twice put in jeopardy of life or limb; nor shall be compelled in any criminal case to be a witness against himself, nor be deprived of life, liberty, or property, without due process of law; nor shall private property be taken for public use, without just compensation.”
How many have internalized what the Torah and Talmud say on the matter? It is not a matter of amendment — or a tacking on, if you will — to the law for these works of Jewish law, but part of its central body: It starts with the 9th commandment, “You shall not bear false witness against your neighbor” and goes on to say, “At the mouth of two witnesses, or three witnesses…” The repetition of the Hebrew word edim there is deliberate; there is no unnecessary word in the Torah. Could witnesses be so important that the Torah appears not to even consider not having them in a case where the accused’s life or future is at stake?
Here’s a potential hiddush: Could one say, in easy legalese, that the Torah and Talmud together imply that a person of whom a confession is demanded or required is automatically considered to be in a conflict of interest and is therefore automatically recused?
The Talmud puts it more concisely and understandably for modern readers, with the exception of the phrase mesim atzmo, which I have translated as “impute on oneself” due to its (as I perceive it) mixed verb-direct reflexive object relationship1.
A lot of people, especially women, long ago stopped considering Torah law and governance a viable alternative to what we have now because of issues such as the plight of the agunah. I hope that now, considering the environment we live in, where the entry of Muslim men en masse all over the world is creating far worse conditions for a much greater number of women (who were accustomed to going out freely to attend to their errands, visit friends and so on virtually without concern, but now must go out, if at all, in groups, always with an eye out for trouble and, if this occurs, no help from authorities), we in Israel can look at other problems where Torah clearly shines for everyone, such as the abolishing of self-incrimination and the requiring of witnesses to acts that could land a person in jail for life or dead, whether male or female. (In fact, since there seems to be no support at all from the feminists on issues where rape and other misogynistic acts by Muslims are concerned, they have rendered themselves and their philosophy irrelevant – this news story took 20 years to break.)
There is a lot more to be discussed, which is why I have collected many Torah sites on this blog and plan to add more as I find them. In the meantime, though, it seems that making Arabs and Jews “equal” is having the effect of making Arabs “more equal” than Jews. It might be time for the pendulum to swing strongly towards advocating, and achieving, Torah governance in Israel. Until then, if the Israeli government has any sense of true democratic justice — let alone Torah justice — the case against Amiram ben Uliel should be thrown out due to his inadmissible confession.
***
1 the phrase masim atzmo (משים עצמו) in my eyes combines a hif’il (causative) verb form with a reflexive object (refers to oneself; nay, means “oneself”). Impute means to attribute or ascribe, as to a person, or in its obsolete meaning, to charge (a person) with fault. If you still have questions about this, please, feel free to go to the native Hebrew/English speaker-scholar of Talmudic Hebrew, of your choice.
I have already taken my advice and asked Reb Yehudah B. Ilan of Forthodoxy about my explanation. If and when I should receive a reply, be”H I will post it here as an update.
UPDATE: Reb Yehudah replies:
Your translation is okay, but I think that you may be over-thinking this a bit and analyzing a passage from the Gemara using the intricacies of Hebrew grammar is not usually the correct method of study. The reasons for this are that (a) the language of the Gemara is a mixture of Mishnaic Hebrew and Babylonian Jewish Aramaic – which do not follow the grammatical rules of either Biblical or Modern Hebrew, (b) most of the Talmudic text is written in scholarly turns of phrase which are not meant to be taken literally but rather have a particular legal meaning and/or a dialectal significance. This being the case, translating the Gemara is almost never a word-for-word exercise. If someone cannot interpret the text on their own, I suggest employing a standard translation of the Talmud, such as the edition published by Koren or one of the many Steinsaltz editions (I do NOT promote the use of Artscroll).
Without knowing the intent or essential message of your post, I can only explain this particular phrase as it appears in the context of b.Sanhedrin 9b.
As for the meaning of the words “mesiym `assmo rasha` – משים עצמו רשע” it can be translated here as “…place himself [in the category of] a wicked one (i.e. incriminate himself through his own testimony in court).” The phrase “mesiym `assmo” is made up of two words: [1] השים which has the simple meaning of “to place” or “to put” and [2] עצם which in Biblical Hebrew means “bone” and came to be used to signify “self.” This phrase only means “incriminate himself” in context of the discussion here in the Gemara.
On Rava’s statement, Rashi comments: “Rava says: A person cannot become invalid to testify by way of admitting his own guilt, for a person is considered to have the status of a ‘close relative’ in relation to himself. Therefore ‘a person is not able to implicate himself (lit. ‘to place himself [in the category of] a rasha`‘), that is to say on the basis of testimony about himself one is not convicted (lit. ‘made a rasha`‘) for behold the Torah invalidates a ‘close relative’ to testify. Yet the rova` (i.e. the penetrating participant in male homosexual relations – referring to a case mentioned earlier in the discussion) is put to death on the basis of such testimony since we divide his statement (i.e. ‘so-and-so penetrated me during homosexual relations and I was complicit in the act.’) and while we consider his testimony reliable with regard to the actions of his fellow, we do not consider him reliable with regard to his own actions – which would otherwise invalidate him to testify.”
Essentially, this passage is explaining that if one testified in court that he and another person willingly engaged in forbidden sexual relations together (for example – other similar cases exist as well), three things take place legally: [1] His incriminating testimony about his own behavior is not accepted as valid, [2] his testimony about the actions of the other person is accepted as valid (and may be combined with the testimony of another valid witness to effect a death penalty in the case), and [3] whereas such behavior – when attested to about him by others – would invalidate him to testify in the first place, the fact that he said it about himself does not invalidate him and he remains an acceptable witness. This, however, only holds in capital and corporal cases – it does not count in monetary cases (see Musaf Rashi there). In other words, a person cannot incriminate himself to endanger his life, but he can incriminate himself to endanger his money. This is important to note as it means that אין אדם משים עצמו רשע is not a general, over-arching principle in halakhah, but rather has specifically-defined parameters of application.
– שיעורי יום העצמאות – (18) 75 שנה לפטירת הרב קוק (1) 78 שנה לפטירת הרב קוק זצ”ל (2) 79 שנים לפטירת הרב קוק (1) 9 שנים לפטירת הרב יאיר אוריאל זצ”ל (1) אגדות פרק חלק (156) אהבת ישראל (6) אורות – אורות התחיה (107) אורות – אורות ישראל (58) אורות – ארץ ישראל (18) אורות – המלחמה (14) אורות – זרעונים (20) אורות – ישראל ותחייתו (88) אורות – למהלך האידאות (36) אורות הקודש (112) אורות התורה (34) איגרת גזרת הכוכבים (11) איגרת השמד (15) איגרת לחכמי לוניל (9) איגרת תחיית המתים (21) איגרת תימן (51) איכות הסביבה (2) אישים בתנ”ך – גדולי ישראל (8) אמונה (1) אמן יהא שמיה רבה (1) ארבע שנים לפיגוע במשפחת פוגל הי”ד (1) ארכיון מכון מאיר ומיוחדים (1) -ארץ ישראל – שיעורים- (8) באר הגולה (64) ביטול תורה (6) בין הזמנים ישלצ תמוז תשסו (1) בין המיצרים (1) בין חזון לנחמה – אב התשע”ד (1) בין ישראל לעמים (1) בית המדרש (1) במכון מאיר תשס”ו (1) בניה זוגית מתוך שונות (1) ברכות התורה (1) ברכת החמה תשסט (1) גאולה (48) גבורה ישראלית וחוסן לאומי במלחמה (1) גבורות ה’ (229) דף יומי (1) דרך ה’ (2) הבבא סאלי זצוק”ל (1) הבחירות לכנסת תשע”ה (2) הגאון מוילנה (3) הושענא רבה (1) הילולות כללי (1) הילולות צדיקים (13) הלכות יסודי התורה (1) הלכות תשובה (75) המאמר קריאה גדולה (8) הרב אברהם יצחק הכהן קוק (2) השפה העברית (5) התמודדות עם משברים (1) ושמח את אשתו – אדר התשע (1) ז’ באדר – יום פטירת משה רבנו ע”ה (5) זוגיות (1) זוגיות במשבר תמוז תשסז (1) חודש אדר (2) חורבן גוש קטיף – שיעורים (5) חנוכה (15) חסידות (62) טו’ באב (3) טו בשבט (7) טו בשבט התשע”ד (3) יום הזכרון לשואה ולגבורה (5) יום הכיפורים (7) יום העצמאות (18) יום עיון במכון מאיר (1) יום עיון במכון מאיר תשסה (2) יום עיון במכון מאיר תשסז (1) יום עיון במכון מאיר תשסח (1) יום עיון זוגיות חשוון תשסז (1) יום עיון חינוך – חשוון תשע”ד (1) יום עיון ט’ באב תש”ע (1) יום עיון ט’ באב תשס”ו (1) יום עיון ט’ באב תשס”ז (1) יום עיון ט’ באב תשס”ח (1) יום עיון ט’ באב תשע”א (1) יום עיון ט’ באב תשע”ב (1) יום עיון יסוד תנועת זהות תשסו (1) יום עיון עצמאות תשסה (1) יום עיון עצמאות תשסו (1) יום עיון עצמאות תשסז (1) יום עיון עצמאות תשסח (1) יום עיון עצמאות תשע (1) יום עיון עצמאות תשעא (1) יום עיון עצמאות תשעג (1) יום עיון תנועת זהות אדר תשסז (1) יום עיון תשסט (1) ימי השובבי”ם (4) ימי עיון לזכר הראיה (3) ימי עיון לזכר הרציה (1) ישעיהו ירמיהו ויחזקאל (79) כוזרי – ריה”ל (140) כח הדיבור (3) כללי (1) כללי (1) כנס בישוב יקיר ניסן תשסז (1) כנס מחשבת ישראל (1) כנס תשובה מאהבה – תשעד (1) כנס תשובה מאהבה התשע”ב (1) ליל הסדר (5) לימוד הושענא רבה תשסח (1) לימוד הושענא רבה תשסט (1) לימוד הושענא רבה תשע”א (1) לימוד הושענא רבה תשע”ב (1)
לימוד הושענא רבה תשע”ג (1) לימוד תורה (15) לימוד תורה ותפילה (1) ליקוטי מוהר”ן (62) לעילוי נשמת אייל גיל-עד ונפתלי הי”ד (1) מאמר דעת אלהים (18) מאמר עבודת אלהים (8) מאמרים (1) מבוא לתורה שבעל פה (42) מבוא לתפילה (32) מבצע ‘צוק איתן’ (1) מגילת אסתר (2) מגילת רות (2) -מדור לנוער- (3) מדינה וחברה (2) מדינת ישראל (8) מהר”ל על פסח (35) מורה נבוכים (50) מושגים ביהדות (27) מידות בסימן חודש אלול תשסח (1) מידות הראיה (57) מיוחדים (1) מלבי”ם על התורה (1) מסילת ישרים (63) מסילת ישרים (63) מעמד הר סיני (12) משנתו של הרב קוק (2) משנתו של הרב קוק תשסט (1) משפחה (2) נפגשים בפרשה – תש”ע (49) נפש החיים (74) נצח ישראל (137) סוגיות בעבודת ה’ (1) סוכות (12) סיפורי מעשיות (1) סיפורי תנאים (2) ספירת העומר / ל”ג בעומר (10) ספר במדבר (76) ספר במדבר (3) ספר בראשית (1) ספר בראשית (180) ספר דברים (107) ספר המדע (23) ספר ויקרא (77) ספר יהושע (36) ספר יונה (1) ספר מלכים (28) ספר שופטים (28) ספר שמואל (1) ספר שמות (119) ספר תהילים (1) סרטים והפקות מיוחדות (1) עולת ראיה (74) עושים תשובה ביחד אלול תשסט (1) עין אי”ה (2) על הדרך – פינה על הפרשה (49) עמל תורה (3) עשרה בטבת (ויום השואה) (4) פורים (10) פסח (22) פרקי אבות (95) פרשת השבוע (1) פרשת השבוע (1) צבא (2) צום גדליה (1) קדושת הברית (2) קניין תורה (14) קרבנות (1) ראש השנה (9) רוח צפונית מלחמת לבנון (1) רחל אימנו (1) שבועות (2) שבועות – אגדה (5) שונות (1) שיחות ושיעורים (1) -שיעורי אמונה- (2) -שיעורי בין המיצרים- (8) -שיעורי הושענא רבה- (1) -שיעורי חודש אלול- (16) -שיעורי פרשת השבוע- (1) שיעורים במחשבת ישראל (79) -שיעורים בנושא ירושלים- (4) -שיעורים בתורת הרב קוק- (1) שיעורים לנשים (1) -שיעורים לעשרה בטבת- (4) -שיעורים לפורים- (10) -שיעורים לפסח- (163) -שיעורים מיוחדים- (47) שיעורים על הפרשה (1) שיעורים שונים (3) שלושת השבועות (1) שמונה פרקים (101) שמחה (6) שמע ישראל (5) תורה ופרנסה (4) תורת הסוד (20) תפארת ישראל (205) תפילת חנה (1) תשובה מאהבה – תש”ע (1) תשובה מאהבה – תשסב (1) תשובה מאהבה – תשסג (1) תשובה מאהבה – תשסה (2) תשובה מאהבה – תשסו (1) תשובה מאהבה – תשסז (2) תשובה מאהבה – תשסח (2) תשובה מאהבה – תשסט (1) תשובה מאהבה תשע”א (2) תשעה באב (6)
Over the last few months a stream of articles have crossed my screen, all proclaiming the need of governments and banks to eliminate cash. I’m sure you’ve noticed them too.
It is terrorists and other assorted madmen, we are told, who use cash. And so, to protect us from being blown up and dismembered on our very own street corners, governments will have to ban it.
It would actually take some effort to imagine a more obvious, naked attempt at fearmongering. Cash – in daily use for centuries if not millennia – is now, suddenly, the agent of spring-loaded, instant death? And we’re supposed to just accept that line?
But there are good reasons why the insiders are promoting these stories now. The first of them, perhaps, is simply that they can: After 9/11, a massive wave of compliance surged through the West. It may not last forever, but it’s still rolling, and if the entertainment corporations can pump enough fear into minds that want to believe, they may just get them to buy it.
The second reason, however, is the real driver:
Negative Interest Rates
The urgency of their move to ban one of the longest-lasting pillars of daily life means that the backroom elites think it will be necessary soon. It would appear that the central banks, the IMF, the World Bank, the BIS, and all their backers, see the elimination of cash as a central survival strategy.
The reason is simple: cash would allow people to escape from the one thing that could save their larcenous currency system: negative interest rates.
To make this clear, I like to paraphrase a famous (and good) quote from Alan Greenspan, back from 1966, during his Ayn Randian days: The financial policy of the welfare state requires that there be no way for the owners of wealth to protect themselves.
That was a true statement, and with a slight modification, it succinctly explains the new war on cash:
The preservation of an insolvent currency system requires that the owners of currency have no way to protect it.
Cash is currency that you hold in your own hands, that stands more or less alone. It is primarilyexternal to bank control. Electronic money – bank balances, credit, etc. – remains inside the banking system and fully subject to bank control.
A combination of no cash and negative interest rates would be a quiet, permanent version of what was done in Cyprus, where the government simply shut down everything, allowed only the smallest deductions via ATMs, and then stole money from thousands of bank accounts at once.
The Cypriot spectacle was fairly large, however, and that tends to undermine the legitimacy of rulership. So, it is much better to have no ATMs and no cash at all. There would be no lines of angry people talking to each other, only isolated losers with no recourse, licking their wounds while the talking heads on television tell them to stay calm and watch the flashing images.
Negative interest rates would give the banks 100% control over your purchases. They could, even in the worst pinch, allow you to purchase food while freezing the rest of your money. The average person would have no recourse and would simply be robbed… but very smoothly and with no human face to blame on.
Negative interest rates mean that your bank account shrinks day by day, automatically. Your $1000 in January becomes $950 by December. And where does that money go? To the banks, of course, and to the government. They syphon your money away, drip by drip, and there’s nothing you can do about it. This accomplishes several things for them at once:
It finances government, limitlessly and automatically. Forget tax filings; they can just take as they please.
It pays off the bad debt of the big banks. (And there are oceans of debt.)
It forces you to spend everything you’ve got, as soon as you get it. (Otherwise it will shrink.)
It gives the system full control over your financial life. Everything is monitored, everything is tracked, and every single transaction must be approved by them (or not). If they decide they don’t like you, you’re instantly reduced to begging.
