ללא מחבר No Author

מפלאי הטכנולוגיה של הבורא יתברך

סוף עידן הפחם בבריטניה

בדצמבר נסגר בבריטניה מכרה הפחם התת-קרקעי האחרון

זו נקודת ציון היסטורית.

הפחם עמד ביסודה של המהפכה התעשייתית, הפחם הוא שהפך את בריטניה למעצמה הגדולה בעולם במאות ה-18 וה-19. הפחם הוא שהניע את גלגלי התעשייה ואת מנועי הקיטור של צי האוניות המסחריות והמלחמתיות הגדול בעולם.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו בבריטניה כ-3,000 מכרות פחם, שייצרו כמעט 300 מיליון טון פחם בשנה. עבדו במכרות כמיליון כורים. בגרף למטה רואים את הירידה המתמדת בייצור הפחם בבריטניה.

 

לאחר סגירת המכרה התת-קרקעי האחרון נותרו בבריטניה רק מכרות על-קרקעיים (פתוחים) אחדים. בריטניה צורכת כעת כ-50 מיליון טון פחם, מתוכם כ-8 מיליון מייצור עצמי, ושאר 42 מיליון הטון מיובאים. בגרף הבא רואים את הירידה המתמדת במחיר הפחם בעולם, מ-68 דולר לטון בתחילת 2015, לכ-44 דולר היום. זה גורם נוסף שהפך את ייצור הפחם בבריטניה לבלתי כדאי.

הסיבות לשינוי הגדול שהתחולל לאורך מעל 100 שנה הן רבות. ראשית – המעבר לשימוש בנפט ואח”כ בגז והגילוי של מרבצי נפט וגז בבריטניה, בים הצפוני. סיבה אחרת היא הגלובאליזציה. חלק גדול מהתעשייה הכבדה בבריטניה (אם לא כולה) יוצאה לסין. מפעלים נסגרו בבריטניה, והסחורות מיובאות מאסיה. גם הפחם המיוצר בחו”ל (למשל אוסטרליה או אינדונזיה) הוא יותר זול מהפחם הבריטי – לכן בריטניה מייבאת פחם במקום לכרות אותו בשטחה. צריכת הפחם העולמית היום היא בסביבות 8,000 מיליון טון פחם בשנה. אני מנחש שזה אולי פי 10 מאשר לפני 100 שנה. בריטניה לא מייצגת את העולם כולו, היא היום ארץ קטנה ולא הכי רלוונטית.

חסידים ירוקים ידברו גם על המלחמה באקלים והצורך להפסיק את השימוש בפחם. זה גם גורם, אבל, בינתיים מינורי. למרות שחוק האקלים בבריטניה, משנת 2008, מחייב סגירת תחנות כוח פחמיות. עד כה עוד לא סגרו הרבה, ולכן, עד כה, השפעת המלחמה האקלימית על הקטנת השימוש בפחם עוד לא מורגשת. אדרבה, אנו רואים כיצד התפתחויות טכנולוגיות (תחילה בניית תחנות כוח גרעיניות ואח”כ גילוי נפט וגז בים הצפוני) וכלכליות (גלובאליזציה) משנות את פני הכלכלה הבריטית והעולמית. השינויים האלה הם שינויים טבעיים ורגילים. המצב הרגיל, שאידיאולוגים מסוימים מכנים אותו לגנאי “עסקים כרגיל” הוא מצב מאד דינמי ומשתנה.

בעוד 100 שנה יהיו פני החברה, הכלכלה והטכנולוגיה שונים לחלוטין מאשר הם היום, כפי שהמצב היום שונה לחלוטין למה שהיה לפני 100 שנה. כיצד תיראה החברה האנושית בעוד 100 שנה איש לא יכול לנבא, כפי שאיש לא ניבא לפני 100 שנה את פני החברה היום. למרות זאת המון “עתידנים” (מזבלים בשכל) מתפרנסים היטב מהפצת תחזיות לעתיד.

יעקב

מאתר קו ישר, כאן.

על עירוב השלטון בכלכלה

על מה הריב עם הרגולטור?

איך יודעת הרגולטורית, שעומדת בראש מועצת הרשות השנייה, מה בדיוק צריך להיות אורכה של מהדורת חדשות 10? “מחריפה המתיחות בין ערוץ 10 לרגולטור…”. על מה הריב המתוקשר?

כתבנו על משקולת הרגולציה הרובצת על ערוץ 20 – האיסור החמור המוטל על הערוץ לשדר חדשות, או משהו שעלול להיראות כמו חדשות. ההתכתשות עם ערוץ 10 היא עם אותו גוף מפקח, “מועצת הרשות השנייה”, האנשים החכמים שיודעים טוב מאתנו מה ראוי שנצפה ומי ראוי לשדר חדשות.

מסתבר ש”המנהיגים החכמים”, יודעים גם מה צריכה להיות אורכה המדויק של מהדורת החדשות בערוץ 10. ובכן, הערוץ מעדיף מהדורת חדשות ארוכה (כשעה ועשרים דקות), ואילו “המועצה” (“סובייט” ברוסית) אוסרת על הערוץ לשדר מהדורת חדשות הארוכה משעה אחת. הערוץ עתר לבג”צ נגד האיסור להאריך את מהדורת החדשות ב-20 דקות.

גלובס מצטט את יו”ר מועצת הרשות השנייה, אוה מדז’יבוז‘ ש”מסירה את הכפפות” במלחמתה נגד הערוץ:  “פשוט לא נתנו להם את ההארכה שהם ביקשו. מה לעשות, לא שכנעתם מועצה ציבורית שהאינטרס המסחרי שלכם גובר על האינטרס הציבורי של הצופים… תפקידי כרגולטור זה להתערב. ואם החוק אומר שהרגולטור צריך לאשר לוחות שידור ולקבוע את אורך המהדורות ומועדן, אני אוכפת אותו”.

הרגולטורית הקשוחה יודעת בדיוק מה הציבור רוצה; איך היא יודעת?

אחותה בקרית ביאליק אמרה לה: “…צריך לצאת מבועת תל אביב ולראות את המשפחות בפריפריה, למשל את אחותי שגרה בקריית ביאליק… אלה משפחות שרוצות לבלות בתשע מול הטלוויזיה, כי זה הבילוי היחיד שיש להן. אין להן מינגלינג בתל אביב. אין אירועים. לילדים שלהן יש למחרת בית ספר, והם רוצים להספיק לראות את ‘לעוף על המיליון’ או את ‘בית ספר למוזיקה’ כבילוי משפחתי, אבל דוחים להן אותו לתשע וחצי”.

אנחנו מרבים להצביע על האידיאולוגיה הטוטליטרית שבבסיס התערבות המדינה בחיי הפרט ובהעדפותיו. על פי אידיאולוגיה זו, כמעט כל תחום מחיי האזרח צריך להיות “מפוקח”, “מוסדר”, ו”מורשה” באמצעות חקיקה, תקנות ורישיונות. כדי ליישם את החוקים והתקנות צריך להקים גופים ממשלתיים ו”מועצות”. השקפה טוטליטרית זו הולידה, בין היתר, את הסובייט העליון של התקשורת “מועצת הרשות השנייה” – זה רק אחד מהסובייטים שמפקחים על התקשורת.

ייתכן שהשימוש בכינוי סובייטי צורם לחלק מהקוראים שרואים בו הפרזה לשונית. אין לנו זכות ראשונים על הכינוי. מאז 2013 מתגלגלת במסדרונות המחוקקים שלנו הצעת חוק “לייעול” הרגולציה על התקשורת. במקום מועצות פיקוח נפרדות שהתפתחו עם השנים – יש כוונה לאחד, במסגרת הצעת החוק, את כל גופי הפיקוח תחת קורת גג אחת – ברית הסובייטים. הרעיון מתעכב מן הסתם בגלל אובדן צפוי של מספר ג’ובים נחשקים. שמה הרשמי של הצעת החוק הוא “ברית המועצות“! לא בדיחה. 

 

כאשר מוזכר הביטוי הכבד “אידיאולוגיה”, יעדיפו רוב הקוראים לעבור לצפות ב”אח הגדול”. אבל ההשלכות מעשיות מאד. ראו על מה הם מבזבזים ימים ארוכים של דיונים והתכתשויות: עשרות (או מאות) אנשים מקבלים שכר גבוה עבור “דיונים אל תוך הלילה”, עורכי דין עושים ימים ולילות בניסוח עתירות וכתבי הגנה, משכורות נדיבות משולמות לעובדי “המועצה”. אפילו עיתונאים מבזבזים זמן על דברים בטלים ומיותרים.

באותו גיליון של גלובס מופיעה ידיעה “משמחת” נוספת: בסוף השבוע תמונה מועצה מפקחת חדשה, יסוכם הרכבו של סובייט חדש שיפקח על תאגיד השידור הציבורי החדש (מחליף את רשות השידור שבדרך ל”סגירה”). בתוך כך הודיעה לנו שרת התרבות מירי רגב כי “סיכמה עם ראש הממשלה” על הקמת ערוץ חדש – ערוץ “נוסטלגיה”. מירי רגב אוהבת שירים עבריים ישנים ו”מותו של הזמר גבי שושן הציף את הצורך לתת במה ליוצרים וותיקים”. מירי שוב דואגת לתרבות העם.

את אורכה של מהדורת החדשות במדינה חופשית צריכים לקבוע הצופים באמצעות שלט הטלוויזיה. לא מוצא חן בעיניכם אורך המהדורה? תעברו לערוץ אחר. אתם סובלים מאורך הפרסומות? תזרזפו אל ערוץ כבלים שמתחייב להיות נקי מפרסומת. המדינה לא צריכה כלל להתערב בתקשורת המונים. כל יזם יוכל להקים עיתון או לשדר.

מישהו משלם על על הטירוף של בחישת המדינה בתקשורת – זה יקר. מישהו מממן את תעשיית האוויר הזאת. ההשלכות נוגעות לכיס של כולנו; כל העיוותים מתנקזים לבסוף למקום הנמוך ביותר – אל מנגנון המחירים בשוק. לכן המילקי והקוטג’ יקרים. לכן בתי המשפט עמוסים.

עשרות אלפי אנשים מוכשרים במדינת ישראל “מועסקים” בתעשיית האוויר הזו. מייצרים כלום ומקבלים משכורות גבוהות. היועצת המשפטית המיותרת, של הרשות השנייה המיותרת עוד יותר, עו”ד הילה שמיר מגייסת את מיטב כישרונה המבוזבז בהרעיפה דברי שבח על שולחיה מהסובייט: “יו”ר המועצה וחברי המועצה, אשר עשו וימשיכו לעשות את שליחותם הציבורית והמקצועית נאמנה”. גיבוב מילים ריק, והכול “למען העם” –  כדברי “שמש העמים” – יוסף סטאלין.  

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.