ללא מחבר No Author
מסורת מהו החלזון
האם אנו זקוקים ל’מסורת’ על-מנת לברר מהו החלזון?
(מתוך ספר לבוש הארון)
תשובה:
בדומה לכמעט כל סוגיה בהלכה, מסורת אינה נצרכת בכדי לזהות את החלזון. אפילו באותן סוגיות בהלכה, בהן אנו נזקקים לזיהויו של חפץ או של בעל חיים מסוים, אין הדבר תלוי בקיומה או אי-קיומה של ‘מסורת’ . על-מנת לברר מציאות עובדתית, ניתן לסמוך על כל מקור מהימן[1], גם כשהדבר נוגע להלכה למעשה[2].
- לגבי זיהוי העופות הטמאים שנאמרו בתורה (ומזה ניתן ללמוד דין כמה סימנים מעכבים ואלו מתוכם), הרמב”ן וראשונים נוספים מזהים את העופות ע”י סימני הגמרא ובאמצעות בדיקה שעשו בעצמם על גופם של העופות ואיבריהם[3].
- בדומה לזה, לגבי השקל של תורה (ומכאן נלמדים דינים הנוגעים לשוה פרוטה לקידושין, לפדיון מעשר שני ועוד, וכן לחמשה סלעים של פדיון הבן) הרמב”ן קבע את משקלו על-פי שקל עתיק שהראו לו כשהגיע לארץ ישראל[4].
- נחלקו הראשונים בזיהוי האורז אם הוא ריי”ז או היר”ז (והדבר נוגע לעניין ברכת בורא מיני מזונות[5]). ידועים הדברים, ולפיהם הגר”א קבע שאורז הוא ריי”ז אך ורק באמצעות ניסויים שערך[6].
ביחס לתכלת עצמה, כותב המהרי”ל (ה’ק”כ – ה’קפ”ז) כי היא יכולה לחזור מעצמה או שאפשר למוצאה באמצעות הסימנים שנאמרו בתיאור החלזון.
שו”ת מהרי”ל החדשות (סימן ה’ ד”ה ב’): “… וסברא הוא דשמא יחזור דבר לקילקולו שיהא תכלת מצוי (וע”י כך עלולה להתעורר בתכלת, שעשויה מצמר, בעיה של שעטנז), כ”ש למאי דכתב סמ”ג (עשה כ”ו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח (ים התיכון)[7] וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת…”.
על אותה דרך כתב ה”בית הלוי” שאם נוכיח כי החלזון נמצא (אפי’ בלא מסורת ישירה), אזי נהיה מחוייבים ללובשו:
“כמע”ל לא ביאר בדבריו מה זאת מצא אחר שנשכח, אם מציאת הדג או הוצאת צבעו, ורק אחרי אשר כמע”ל יברר זאת, היינו היה בזה דבר הנשכח והוא מצאה, אז נהיה מחויבים לשמוע אליו וללבשו”[8].
ישנם אחרונים נוספים, אשר קבעו גם כן, כי התכלת יכולה לחזור בכל זמן ומבלי להצריך מסורת159.
המסקנה העולה – מסורת אינה נצרכת בכדי לקבוע הלכה למעשה כל עוד אפשר לברר את הנידון באמצעות ראיות אחרות.
‘מסורת’ שלילית
שאלה:
בסביבות שנת ה’תרמ”ז (1887 לספה”ע), טען האדמו”ר מראדז’ין כי חלזון הינו דג מסוג דיונון, אשר נקרא ‘דיונון הרוקחים’ (Sepia Officinalis). ה”בית הלוי” דחה את דברי מהטעם ולפיו הדיונון היה קיים וידוע במציאות במשך כל ההיסטוריה ומעולם לא נעשה בו שימוש עבור תכלת. מכאן יש להסיק, שיש לנו כעין מסורת, ולפיה דג זה איננו החלזון.
הבית הלוי (הובא שם): “אכן אם נאמר כי הדג היה במציאות, וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת מישראל, ועל כל זה לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת אף שהוא בכל הסימנים שסמנו בו חז״ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה, ורק אחרי אשר יברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה”.
לאןר זאת, האם אין מקום לחוש שמא בכל אופן יש בידינו מסורת, ולפיה אין התכלת מצוי בידינו?
תשובה:
קיים הבדל מהותי בין דיונון הרוקחים למורקס. הדיונון, עליו טען האדמו”ר מראדז’ין כי הוא החלזון, שימש במשך כל הדורות כמקור להפקת דיו. ואכן, שמו היווני של הדיונון – סיפייה – מזוהה עם צבעו החום של הדיו אותו הוא מפיק[9].
ביחס למורקס, לעומת זאת, אין כל “מסורת שלילית” מן הסוג הזה, כפי שביארנו בעמ’ 30. אדרבה, הארכנו לבאר מדוע היה הדבר בלתי אפשרי להשיג את צבע המורקס קרוב לאלף שנים, וגם אחר-כן, זה לא חזר בנקל. הן זיהויו הנשכח של החלזון והן ידיעת האופן בו מפיקים ממנו כחול שוחזרו בהצלחה רק בשנים האחרונות ממש. ה”בית הלוי” קובע בבירור, שבמידה ונוכל להסביר באופן המניח את הדעת מדוע הופסק השימוש בחלזון[10], אזי “היינו מחוייבים ללובשו”[11].
המסקנה העולה: טענותיו של ה”בית הלוי” כנגד התכלת של ראדז’ין לא רק שאינן תקפות לגבי המורקס, אלא שהן מהוות למעשה סיוע לזיהויו של חלזון המורקס כחלזון התכלת של תורה.
[1] עי’ שו”ת הרמ”א (סימן ז’) “תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו’… באמת אומר שיש לי בזו שתי תשובות בדבר, ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי. וזה… לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך… וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל…”
[2] וכמש”כ הרמב”ם בהלכות קידוש החודש (פרק י”ז הלכה כ”ד) – “וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים, אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו, ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותו נביאים בין שחברו אותם גוים, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דופי אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע.” וע”ע מש”כ החת”ס (נדה י”ח.) בענין מציאות אברי אשה בהלכה: “אחרי החקירה מפי ספרים וסופרים חכמי וספרי הניתוח א”א לנו להכחיש המציאות שאינו כפרש”י ותוס’ וציור מהר”ם לובלין ואין לנו אלא מ”ש הרמב”ם בחיבורו ובפי’ המשנה…”. וכמו”כ בשו”ת חת”ס (ח”ב יו”ד סי’ ע”ח) “הנה בשבת פרק רבי עקיבא אחז”ל שלענין יניקת זרעים סמכו חז”ל על חכמי הגוים הקדמונים…” וכן שם (סי’ של”ח ד”ה ונחזי אנן) כ’ “אולי הי’ אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אעפ”י שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז”ל בהרבה ענינים מעניני התורה”. וע”ע שבת (פ”ה.) “ומנלן דהא דקים להו לרבנן…” וירושלמי (כלאים פרק ד’ הלכה ד’) ובמרה”פ שם, ואכמ”ל.
[3] כגון לזיהוי העורב, הנשר, בת היענה, הדיה ועוד, עי’ רמב”ן (חולין ס”ב:) באריכות, “אחר שכתבתי בהלכות העופות פי’ מקצת הראשונים ז”ל וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות, ותפשתי תחלה בעורב השחור… והרבה דברים באגדות ובתלמוד מוכיחות עליו… ולפי שאין אנו יכולין להכחיש דברים הנראים לעינים, אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הרב ר’ משה בר’ יוסף…”, וכן בתוס’ (ס”ג.) ובעוד ראשונים שם.
[4]עי’ לעיל בהערה 79 שהבאנו דברי הרמב”ן בזה, שהביא סיוע לרש”י ממטבע עתיק שהראו לו, דלא כמש”כ הוא עצמו בפי’ עה”ת (שמות ל’, י”ג). והובא להלכה לענין פדיון הבן בשו”ת תשב”ץ (חלק ג’ סימן רכ”ו) “והרמב”ן ז”ל ראה בארץ ישראל זה השקל משקלו כמו שכתב רש”י ז”ל”.
[5]עי’ ברכות (ל”ז.) ושם ברש”י ותוס’ וראשונים. ועי’ מגן אברהם (סימן ר”ח סק”ט) “האורז – ריי”ז, דוחן היר”ז בל”א וי”מ איפכא…”
[6] הוא הוכיח שאורז היא ריי”ז ולא היר”ז ע”פ המשנה (ב”מ ג’, ז’) ובאמצעות מדידת שיעור החסרונות לאורז ולדוחן. הובא בתשובות והנהגות (ח”א קפ”ו), ובשם ר’ רפאל קצנלנבוגן זצ”ל בס’ מעשה רב (הוצאת ויינרעב, סי’ ע”א במילואים).
[7] מש”כ “ים המלח” כן דרכו בכ”מ, כגון בפיה”מ להרמב”ם (כלים ט”ו, א’; טבול יום ד”, ה’; וכן בחתימת פהמ”ש לרמב”ם). וכוונתו לים הגדול שמימיו מלוחים כי כן נקרא בערבית “אלבחאר אלמאלח”, עי’ מש”כ הגר”י קאפח (שם). וכן פי’ הר”ח (פסחים כ”ח.), שים המלח בגמרא הוא הים הגדול. וכ”כ במעדני מלך (הל’ כלאי בגדים ז’), ובספר קרית מלך להגרח”ק שליט”א (ציצית ב’, ב’), ועי’ במקו”צ לרמב”ם מהדו’ ש”פ (הל’ כלאים י’ א’; מע”ש ב’, ב’), ובילקוט שנויי נוסחאות (הל’ ערכין ח’, ח’), וכן ברד”ל (ביאור לפדר”א י”ח), ודברי יהוסף (סי’ ל”ט).
[8]הגרי”ד סולובייציק זצ”ל (הבית הלוי) הובא לשונו בהקדמה לספר “עין התכלת”.
[9] Wikipedia, Cephalopod ink.
[10] כמובן, שה”בית הלוי” התיחס לדיונון של האדמו”ר מראדז’ין, אך ללא ספק היה מחיל את הכלל הזה ביתר שאת על המורקס.
[11]ראוי להעיר בנוסף, כי רוב רובו של בית ישראל נוהגים כיום לאכול בשר תרנגול הודו (Turkey). ובאמת, ידוע שאין לעוף הזה, אשר מקורו ביבשת אמריקה, מסורת על כשרותו, והרי אנו נוקטים (יו”ד ס’ פב) שלסימני כשרות בעוף צריך מסורת. וא”כ כל מי שאוכלה היום סומך – להקל – על ידע מדעי שאינו דורס, וד”ל.
א”ל אברהם להקב”ה: אם אין אתה נותן לי בית המקדש לא נתת לי כלום
כאן התכלית של יציאת מצרים | היחודיות של כיבוש הר הבית
Jan 17, 2023
ארבע לשונות של גאולה ועוד אחת • יציאת מצרים כדי לנחול את ארץ ישראל • כל המתנות לא כדאיות בלי הר הבית • את הר הבית נכבוש בקדושה ובטהרה • הרב יצחק ברנד • פרשצ וארא בבית המדרש בהר הבית
The Last Frontier: Har Habayis
Aliya L’Har Habayis, and Aliya Liregel B’zman Hazeh
09/30/17 – SHIUR 137
The ‘Yahadut Hatorah’ Party Out To Enable the Next Chaim Walder…
Chutzpah or Incompetence?
It is no secret here that the haredi landscape is littered with the remains of casualties of self-appointed “therapists” who ply their incompetence on a population often skeptical of the people with real training, because they have been poisoned by detested universities. (Add to this the assumption that there is little of value in any secular pursuits, so minds shaped in a Torah environment clearly can learn in a matter of weeks what takes others years to master.) This proposal can only further victimize the charedi population – and enable the next Chaim Walders as well.
To get the fuller story, read this courageous piece by Amudim (the place that so much of the American yeshiva community goes for addiction, abuse, and crisis response assistance) CEO Rabbi Zvi Gluck. And then stop and think about just how antics like this from charedi politicians are supposed to be upholding our Torah values, like they tell us before elections.
From Cross-Currents, here.