אוריין בן אוליאל מגיעה לריאיון שקבענו במשרדי ארגון ‘חוננו’ בירושלים לבושה כחרדית אדוקה, עטופה בשאל שחור לצורך הקפדה על צניעות. הדמעות שוכנות בעיניה תדיר, רק מחכות לפרוץ החוצה. אני מהרהרת בכך שמלבד הצניעות, אולי השאל הגדול גם נותן לה ביטחון והגנה מפני המציאות החיצונית ומפחי הנפש שהיא חווה שוב ושוב.
במהלך הריאיון שמגולל את הסיפור הבלתי נתפס שהפך להיות חייה, אני מרהיבה עוז ושואלת: חשבת פעם לוותר על עמירם? להתגרש ולהמשיך בחייך?
“מה פתאום? לנטוש אותו ככה?” היא מופתעת מהשאלה. “אני לא עוזבת את בעלי, אנחנו ביחד באש ובמים”.
גם הוא לא מעלה את האפשרות הזו בפנייך?
“ממש לא. אנחנו יחד”.
שבע שנים בלי לחבק את הילדה
בעלה של אוריין, עמירם בן אוליאל, הורשע בהצתה בזדון של בית בכפר דומא, וברצח של אב, אם ותינוק – סעד, ריהאם ועלי דוואבשה. בנם בן הארבע, אחמד, נפצע קשה. בן אוליאל נשפט לשלושה מאסרי עולם. לפני כחודש פורסם כי ערעורו לבית המשפט העליון נדחה והעונש הושאר על כנו.
בן אוליאל יושב בכלא בתנאי המאסר הקשים ביותר בישראל: הוא נמצא לבדו בתא, אינו מורשה לראות אנשים במשך כל שעות היממה, וגם כשהוא יוצא לחצר לזמן קצר, הוא לבדו. על אף היותו שומר מצוות, הוא אינו מורשה להתפלל במניין, אפילו לא ביום הכיפורים. עמירם אינו יוצא לחופשות ואינו זכאי לשיחות טלפון. לאחרונה התירו לו ללמוד שעה בשבוע עם אסיר נוסף.
אוריין מורשית לבקרו פעם בשבועיים ל־45 דקות בלבד, כשמחיצה מפרידה ביניהם. בתו הקטנה, מלכות הדסה, שהייתה בת פחות משנה כשאביה נעצר לראשונה, היא כיום תלמידת כיתה ב’. רק לאחרונה, בשל לחץ תקשורתי, הרשו לה לעבור את המחיצה ולשהות עם אביה בקרבה פיזית. את מניעת הקשר הפיזי בין עמירם לבתו הגדירו בשב”ס כ”טעות”, טעות שנמשכה במשך שנים. “סוף סוף יש לה אבא: הוא יכול לחבק ולנשק אותה, לשחק איתה. הם משחקים יחד תופסת בשני המטר שיש להם שם”, מחייכת אוריין.
בן אוליאל אינו זכאי להתייחדויות עם אשתו. בזמן מגפת הקורונה משפחתו לא ראתה אותו במשך חודשים. “בתחילת המגפה הוא היה יכול להתקשר ולדבר איתנו בטלפון, אך בשלב מסוים נזכרו בשב”ס שלא כתוב להם שהוא זכאי לטלפונים וגם זה נפסק. הילדה שלי הייתה מתעוררת באמצע הלילה בתקופה ההיא וצורחת: ‘אבא! מה קרה לאבא?!’ הקלטתי אותה בוכה כדי שיבינו כמה היא סובלת, אבל זה לא עניין אותם. אפילו ליגאל עמיר יש תנאים טובים יותר משל עמירם”, היא אומרת. “יש לו התייחדויות, טלפונים, ביקורים פתוחים, והוא כבר לא בבידוד.
“האסירים הביטחוניים הערבים מקבלים את התנאים הטובים ביותר בכלא הישראלי, ואילו עמירם, שבמדינות אחרות הודאתו הייתה נפסלת, וכתב האישום נגדו מלא בסתירות שמביאות להרבה מעבר לספק סביר – משולל כל זכות אזרח בסיסית. גם את המשפט במחוזי משכו לאורך חודשים ושנים. בן אדם יושב בכלא וממתין לדעת מה יעלה בגורלו וזה פשוט לא עניין אותם: הבת של השופטת ילדה – הדיון נדחה בחודש, לתובעת היה עניין אישי אחר – הדיונים נדחו בעוד חודש. מבחינתם אין כאן בן אדם, אלא אובייקט בלבד”.
על דחיית ערעורו בעליון בן אוליאל שמע מאסיר אחר בכלא. איש לא טרח להודיע לו על כך, ואף לא אישרו לבני משפחתו להתקשר אליו ולבשר לו. “ביקשנו שיחת טלפון דחופה כדי שייתנו לנו להודיע לו, ועד היום לא אישרו את זה”.
איך הוא הגיב לדחיית ערעורו?
“הוא לא נפל מזה, למרות האכזבה. הוא אמר לי: ‘אמרתי לך שאין מה לסמוך עליהם. הקב”ה יוציא אותי. אל תתלי בהם תקוות, אל תאמיני בהם’. הוא חיזק אותי בסיפורי צדיקים. עמירם מוחזק בתנאים נוראיים אבל הוא נאחז בתורה ובאמונה, אחרת היה משתגע. הוא פשוט יושב כל היום ולומד”. בן אוליאל עבר גם התקפים של חרדות ופוסט־טראומה בכלא אחרי העינויים הקשים שעבר. בני משפחתו ביקשו שיוכל לשוחח עם פסיכולוג והבקשה לא אושרה.
בתקופת החגים עמירם לא יזכה למניינים או לסעודות חג. בשופר הוא תוקע לבד בתאו. הוא מורשה להחזיק ברשותו רק שני סטים של חולצה ומכנסיים. בחול המועד הוא לא מכבס, ואינו מורשה לקבל בגדים נוספים.
מה עם חברי כנסת ואנשי ציבור? מישהו מסייע לך במאבק?
“היו כמה שניסו לדבר עם השב”ס, אבל ברגע שמדובר באסיר ביטחוני, ברגע שאומרים שב”כ – כולם נאלמים דום. אף אחד לא מעז לומר משהו נגד השב”כ. אני לא מבינה איך אסירים ביטחוניים ערבים עם הרבה דם יהודי על הידיים מסתובבים חופשי באגף, יש להם טלפונים, תפילות ביחד, שייחים שבאים אליהם. עם הערבים הם לא מתעסקים”.
המשפחה לא מתכוונת לוותר על המאבק, והם מתכננים כעת להגיש בקשה לדיון מורחב בערעור בבג”ץ.
“לפעמים היא בוכה: מה עם אבא?”
איך את מסתדרת?
“אני משתדלת להתחזק באמונה. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. אני מאמינה שה’ יהפוך הכול לטובה”, היא אומרת. “אני עוברת תקופות קשות מאוד, יש תקופות שאני נמצאת באמונה ובזמנים אחרים אני שבורה לגמרי”. בתקופות מסוימות היא סובלת מדיכאון ומהתקפי חרדה: “לפני שעמירם נעצר הייתי אדם מאוזן מבחינה נפשית. לא ידעתי מה זה חרדות, ולכן כשחוויתי את זה לראשונה נורא נבהלתי, לא הבנתי מה עובר עליי. הייתי בטוחה שאני הולכת למות, הגוף התחיל לרעוד. היו תקופות שהייתי בדיכאון והרגשתי זוועה, התקשיתי מאוד לתפקד. פסיכולוגית ממרפאת ‘מרחב’ ליוותה אותי ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ברוך ה’.
“אני מאוד משתדלת להרים את עצמי בשביל הילדה, שגם ככה מאוד קשה לה. היא לא מבינה למה היא לא יכולה לגדול עם אבא, למה אין לה אחים ואחיות, למה היא שונה מכולם. לפעמים היא פתאום מתחילה לבכות, ‘מה עם אבא? אני רוצה שאבא יהיה בבית’, ואין לי איך לענות לה. אני מספרת לה על יוסף הצדיק שישב בכלא 12 שנה, על שלום רובשקין, האסיר החב”די ששוחרר מהכלא האמריקני, והיא מבקשת לשמוע את הסיפורים שוב ושוב”.
בחגים הן מתארחות אצל חברות של אוריין או נוסעות למשפחה. “כבר התרגלתי שזה רק שתינו, כי בשבתות אנחנו הרבה בבית, אבל חשוב לי, בשביל הילדה, שבחגים לא נהיה לבד”. היא צמודה לילדה רוב שעות היום, משתדלת שתהיה לה שגרה. “חשוב לי להרגיע אותה, שתראה אותי שמחה ושלא תראה אותי בזמני המשבר. בכל פעם שאני מדברת על המשפט או מזכירה עורכי דין היא נכנסת לסטרס וללחץ”. על דחיית הערעור היא הייתה חייבת לספר לבתה, שראתה אותה מתייפחת בבוקר של קבלת ההודעה. “למרות הכול היא ילדה גיבורה, ועם כמה שהיא סובלת, היא ילדה שמחה”. מלכות הדסה לומדת בבית הספר בית יעקב של חסידות ברסלב. “היא מקבלת הרבה תמיכה בבית הספר”, מעידה אוריין. “כשהמנהלת שמעה את הסיפור שלנו היא הזדעזעה מאוד והיא משתדלת לסייע במה שרק אפשר”.
לאוריין, המתגוררת בירושלים כיום, יש סביבה תומכת של חברות ומשפחה. לפני החופש הגדול היא עבדה במתן שיעורי תגבור בקריאה לילדות. “זה עשה לי טוב. אני רוצה לחזור לזה, אבל עוד לא הצלחתי להתארגן לכך”. היא כל הזמן עסוקה בעמירם, פוגשת אנשים, מתייעצת ומנסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות למענו. “אני משתדלת להימנע מלחשוב מה יהיה בעתיד ולהאמין שהכול יתהפך לטובה. כשאני מתחילה לחשוב על מה יהיה עם הילדה וכמה זה נורא לגדול בלי אבא בבית, בלי אחים קטנים, אני מתרסקת. אני משתדלת לחשוב שהכול לטובה וה’ יעזור, ואז אני מצליחה לתפקד טוב יותר”.
מה עם ההורים של עמירם? הם לא מתראיינים בכלל.
“הם שבורים. הם קיבלו קשה את דחיית הערעור כי מאוד ציפו שהוא יתקבל בעליון”, מסבירה אוריין בצער. “ההורים שלו הם אנשים שקטים ומופנמים ובוחרים שלא לצאת לתקשורת, זו הבחירה שלהם. אני בעד שהם יצאו ויגידו את מה שיש להם להגיד”, היא מודה, “כי הכי קל למדינה כשהמשפחה יושבת בשקט ונותנת לעוולות להתרחש בחושך”.
על מנת לממן את הוצאות המשפט נפתח פרויקט ‘הדסטארט’ עבור בן אוליאל, שזכה להיענות עצומה: “גייסנו 1,400,000 שקלים – הרבה מעבר למה שציפינו. זה ממש חימם את הלב”, היא אומרת, ומספרת שהיא מוצפת באהדה ובתמיכה של עם ישראל: “אנשים כל הזמן שואלים איך אפשר לעזור, שולחים מתנות לילדה בחגים, קהילות שולחות לי חבילות. זה מאוד מרגש ונותן כוח. עם ישראל מחזיק אותנו. אומרים עליו בכל יום שבעה ספרי תהילים. זה נכנס ישר ללב וזו מתנה”.
“העדויות לטובתו לא זכו להתייחסות”
הרשעתו של בן אוליאל התבססה על הודאתו במעשה, לאחר שעבר עינויים על ידי חוקרי השב”כ. שופטי בית המשפט העליון קבעו כי ההודאה שהושגה מיד לאחר העינויים אינה קבילה, אולם השחזור וההודאה שניתנו כ־36 שעות לאחר מכן, כשבן אוליאל עדיין נתון במעצר בידי אותם חוקרים ואיום העינויים עדיין מרחף מעל לראשו – קבילים.
“השופטים פשוט נתנו כאן אישור לשב”כ להוציא מאנשים הודאות בעינויים”, אומרת אוריין. “הוא כל כך פחד שיחזרו לענות אותו, שכמובן שהוא אמר את כל מה שהנחו אותו להגיד, הן בחדרי החקירות והן בשחזור עצמו. איך אפשר להעלות על הדעת שבחלוף פחות משתי יממות, כאשר הוא נתון עדיין בידי אותם חוקרים, החרדה מפני העינויים פגה?!”
אוריין ועמירם בן אוליאל נפגשו כשני נערי גבעות צעירים והתחתנו כשעמירם היה בן 19 ואוריין בת עשרים. לאחר החתונה נולדה להם התינוקת מלכות הדסה. בתחילה התגוררו במאחז גאולת ציון, אך לאחר מספר פעמים שהצבא הרס את ביתם לא נשאר להם כסף לבנותו מחדש, והם עברו לגור בבית מאולתר בתוך משאית במאחז עדי עד. “בלילה של ההצתה הלכנו לישון מאוחר, בסביבות אחת בלילה”, משחזרת אוריין. “השינה במאחז הייתה שינה קלה מאוד, כי גרנו בקצה המאחז ופחדתי מטרור ערבי, וגם כי מלכות הדסה הייתה רק בת חצי שנה וקמתי להניק כמה פעמים במהלך הלילה. בעלי היה לידי בכל אחת מהפעמים הללו”. בארבע בבוקר היא קמה כדי להסיע חברות למעיין בעלי, והשאירה את התינוקת עם עמירם.
כתב האישום שהוגש נגד בן אוליאל מעלה תמיהות ותהיות, וכמוהו גם השחזור שערך בהדרכתם הצמודה של חוקריו. “בכתב האישום נטען כי עמירם יצא מהבית ב־23:00 בלילה. מהעדות שלי על כך שהיינו יחד כל הלילה הם התעלמו. בנוסף, הדלת של המשאית שלנו הרעישה מאוד”, אומרת אוריין, “לא היה סיכוי שהוא יוכל לצאת בלי שאני והתינוקת נתעורר, וזה דבר שהיה אפשר לאמת בקלות”.
בשחזור תיאר עמירם מסע שבו הלך לבדו מעל לשעה עד לכפר דומא, הצליח לאתר שני בתים שאבחן כמיושבים, למצוא בהם חלונות ולהשליך פנימה בקבוקי תבערה, לרסס שתי כתובות גרפיטי שונות ולחזור הביתה ברגל מבלי שאיש יבחין בו. לא נמצאה שום הוכחה פורנזית למסע הזה: התיק אשר בכתב האישום נטען שהיה איתו, ובו בקבוקי התבערה, מצית וגפרורים, כפפות וספריי לריסוס הכתובות – לא נמצא מעולם. עמירם טען כי שרף את התיק. בסרט של השחזור הגיע צוות גדול של שוטרים כדי לחפש את שאריות התיק שנשרף ועדות לכך שמשהו אכן נשרף בשטח, אך הם לא מצאו דבר. כתובות הגרפיטי שרוססו על ידי בן אוליאל על פי כתב האישום, פוענחו על ידי גרפולוגית מטעם ההגנה, וזו קבעה כי מדובר בשני כתבי יד שונים שאף אחד מהם אינו של עמירם. גם שתי טביעות נעליים שנמצאו בזירה לא היו שלו.
מדוע לא נתנו משקל לעדותך?
“לפני שהוצאו מעמירם ההודאות ברצח, הוא היה עצור במשך 17 יום, ללא זכות לראות עורך דין או לדבר עם בני המשפחה. בהתחלה לא ידענו בכלל למה עצרו אותו. איתמר בן גביר, עורך הדין שלנו אז, אמר לשב”כ: ‘אם עמירם עצור בחשד להצתה בדומא – אוריין רוצה להעיד. היא הייתה איתו כל הזמן’, אבל הם לא נתנו לי להעיד עד שהוציאו ממנו את ההודאה. הם גם אמרו לנו שעמירם לא נמצא בחקירת צורך, כלומר לא עובר עינויים. כנראה שאחר כך הם לא הצליחו להשיג את התוצאות שרצו, אז התעורר אצלם צורך מאוד גדול לענות אותו”, היא נאנחת. “רק אחרי שהם אמרו לנו שהם מגישים הצהרת תובע איתמר שאל איך הם יכולים להגיש כתב אישום בלי לגבות ממני עדות, ואז, כדי לסמן וי, הם גבו ממני את העדות. שעתיים אחר כך הם כבר הגישו הצהרת תובע. הם לא זימנו לעדות אף אחת מעדות הראייה – החברות שראו אותי בלי הילדה. זה לא עניין אותם. הם טענו שהוא כבר הודה וזה סותר ממצאים אחרים”.
שני לילות של עינויים עבר עמירם בן אוליאל במרתפי השב”כ, שני לילות שהגיעו לאחר ימים רבים של חקירות ארוכות, מניעת שינה, וניתוק מכל מגע עם העולם החיצוני.
מה כללו העינויים?
“הם קשרו אותו לכיסא כשהידיים והרגליים קשורות יחד מתחת לכיסא, והראש כמעט נוגע ברצפה. הם הרביצו לו, ירקו עליו, בעטו בו וצרחו: ‘אתה תדבר!’ זה היה העינוי העיקרי שנמשך בכל פעם כשש שעות רצוף. בנוסף הם גם מתחו לו את הידיים לאחור והעמידו אותו בצורה שגרמה לו ליפול שוב ושוב על הגב. הוא ידע שהוא בידיהם ואין לו אף אחד שיכול לעזור. הוא סיפר לי שלא הייתה לו ברירה אלא להודות: ‘רק רציתי שיניחו לי’, אמר. עורך הדין בן גביר הורשה לראות אותו רק לאחר שעונה והודה. הוא העיד שעמירם אמר לו בפגישה ההיא: ‘טוב מותי מחיי’. הוא היה שבור לחלוטין, בגוף ובנפש”.
עמירם היה קשור באיזשהו אופן לאלימות נגד ערבים, תג מחיר? הוא דיבר על להתנקם בהם?
“ממש לא. אני הייתי הרבה יותר תוססת ממנו. בפינויים, כשהיו אומרים לנו לצאת מהבית, הוא תמיד היה נשמע להוראות ויוצא, ואני הייתי נשארת ולא מתפנה”. בכתב האישום נטען כי מסמך בשם “מלכות הזדון” שבו נכתב שצריך להעלות את רף האלימות כלפי פלשתינים הוא הוכחה לקיומה של תשתית טרור יהודית, ולכן פענוח תיק דומא חיוני לא רק בפיצוח אירוע עבר, אלא גם כדי להבין את התשתית ולמנוע אירועים כאלה בעתיד. חשוב לציין כי לא נמצאה שום עדות לכך שיש תשתית ארגונית כזו, וגם לא הוכח קשר כלשהו בין עמירם בן אוליאל לאותו מסמך, שעל פי כתב האישום קרא לעליית מדרגה באלימות של תג מחיר – מפגיעות ברכוש לפגיעות בנפש. על סמך המסמך ההוא הצדיקו בשב”כ את העינויים.
“החוקרים הובילו את עמירם בשחזור”
אוריין סבורה שלמדינת ישראל היה עניין להאשים ברצח מישהו מההתיישבות, להראות שמתנחלים ביצעו את ההצתה, אף שהעובדות אומרות אחרת. “היו שם הצתות לפני אותו לילה ולאחריו שלא נחקרו כלל. ביום האזכרה השני של ריאם דוואבשה, רצחו קרוב משפחה שלה. יש שם סכסוך משפחתי אלים שמתעלמים ממנו ולא חוקרים אותו”.
למה לדעתך יש למדינה אינטרס להגיד שיהודים אשמים ברצח?
“כי כבר באותו בוקר בוגי יעלון יצא לתקשורת ואמר ‘אנחנו יודעים מי עשה את זה, אלה יהודים’ ונתניהו נתן נאום באו”ם ואמר ‘אנחנו יודעים מי עשה את זה, נשים אותו בשלושה מאסרי עולם’. אחרי הצהרות כאלה, הם לא יכלו לצאת מהתיק הזה בלי הרשעה של מתיישב כלשהו. הרי אם פוליטיקאים יוצאים לתקשורת ומצהירים הצהרות – כל המערכת מחויבת להביא קבלות כדי להצדיק את האמירות.
“הם האשימו את בעלי בכול והתעלמו מהעדות שלי, מחברותיי שיכלו להעיד לטובתנו, ומדברים כמו הצתות נוספות בכפר ועדויות נוספות של עדי ראייה שסיפרו סיפור אחר לחלוטין. הם האשימו אותו בכול כי האינטרס שלהם היה למצוא יהודי, מתנחל שעשה את זה”.
לאילו “עדי ראייה שסיפרו סיפור אחר לחלוטין” את מתכוונת?
“מוחמד, הילד בן הארבע שניצל מהשריפה, סיפר שראה את המציתים נכנסים לבית אחרי ההצתה ומושכים את הוריו החוצה. היו עוד עדי ראייה שהעידו כי ראו את המציתים רוכנים מעל ההורים, ועדי ראייה שרדפו אחרי המציתים וראו אותם בורחים לרכב שהיה בזירה. הסבים של מוחמד דוואבשה אמרו בהתחלה שלא הגיוני שעמירם הוא זה שהצית. לאחר זמן מה הם התהפכו וטענו שהשתכנעו שזה הוא. כל ממצא שהעיד לטובתו של עמירם לא קיבל יחס. בשחזור שעמירם עשה, החוקרים הלכו לפניו ואמרו לו לאן צריך להגיע, מה להגיד ואיך לחזור על כל מה שהשתילו לו במהלך החקירות. המצלמה התמקדה בו כדי שלא יראו את החוקר שהולך לפניו ומנחה אותו. הוא גם טעה מספר פעמים בשחזור והם תיקנו אותו. מזעזע איך שהם מטאטאים את העוולות מתחת לשטיח. התפקיד שלהם הוא להציף ולתקן את העוולות, אבל הם רוצים להשתיק את הביקורת. לא האמנתי שעוולות כאלה עוברות את המערכת בכזאת קלות”.
הדיון בערעור של בן אוליאל בבית המשפט העליון התקיים בחודש אדר. השופטים אלרון, עמית ושוחט ישבו בהרכב. השופט ניל הנדל, הידוע כמי שהופך פסקי דין כאשר יש פגיעה חמורה בזכויות אדם, היה אמור להיות בהרכב, אך הוחלף. אוריין סבורה שהחלפתו לא הייתה מקרית. “שלושת השופטים היו בדעה אחת. הם לא נכנסו לחקר האמת אלא ניסו להכשיר את השרץ, את ההודאה שנגבתה בעינויים, על ידי פלפולים משפטיים”, היא אומרת. את בן אוליאל ייצגו עורכי הדין אביגדור פלדמן ויהושע רזניק. “הסנגוריה הציבורית ביקשה להצטרף לדיון כידיד בית המשפט, וגם הוועד נגד עינויים, ולא נתנו להם. גם פרופסורים שכתבו מחקרים על הדרכים שבהן משתילים לאדם סיפור בחקירה כדי שיעיד מה שרוצים החוקרים לא הורשו להשתתף בדיון. אפילו אותנו הוציאו בסוף. הם מבינים שהמשפט הזה בעייתי והם רוצים להרחיק אותו מעיני הציבור”.
האופק עבור אוריין, בעלה ובתה לא מבטיח כרגע סוף אופטימי מדי, אבל שלושתם אינם מוותרים על האמונה שמחזיקה אותם גם לנוכח מאבק שנראה בלתי אפשרי. “הקב”ה לא חייב לי כלום”, היא אומרת. “הוא נתן לי ילדה, בעל, בריאות – זה לא מובן מאליו. אני מתפללת ומתחננת לה’ שיהפוך את המצב הזה לטובה. אני משתדלת שלא לבוא בטענות ולזכור שיש אנשים שסובלים יותר, לא עלינו. כשאתה עובר משבר, זה גורם לך לגלות רגישות כלפי אחרים, אתה נהיה אדם אחר. אני רואה גם טוב שצומח מזה, וגם עמירם משתדל לשמוח בכלא, לרקוד ולהודות לה’, יחד עם התפילות והתקוות שבקרוב נצא מאפלה לאור גדול”.
משב”ס נמסר: “שב”ס מאפשר פולחן ואורח חיים דתי לכל אסיר במתקניו בהתאם להוראות הדין ולפקודות הרלוונטיות. האסיר קיבל לבקשתו קיטל לטובת התפילות בחגים, ובתא שלו יש שופר המשמש אותו בחודש אלול ובחגי תשרי. נציין כי טענותיו של האסיר השוהה באגף השמור נבחנו ונדחו לא פעם על ידי הערכאות המשפטיות השונות”.
