יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום שלישי, י”ח אדר התשפ”ה

הרב זילברמן יכל להתיגע על פרושה המדויק של משנה במסכת אבות כפי שמתיגעים אחרים בסוגיות החמורות שבמסכת בבא קמא או יבמות. הוא יכל לברר שוב ושוב מה הגדר המדויק של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” ולרדת לעומקה של משנת “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” – כיצד מקיימים את המשנה הזאת בתכלית הדקדוק. וגם אם נער בן 15 הקשה קושיה שנראית לו ראויה, הוא היה מסוגל לפתוח את הסוגיה מחדש וללמוד אותה באותו חשק ובאותה חדוה גם אחר מאות פעמים. והכל – על-מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.

הרב זילברמן לא זע ולא חת מפני איש, ולכן לא חשש להביע את דעותיו הברורות בנושאים רבים גם כאשר הדברים לא היו מקובלים בקרב הציבור החרדי. אהבתו לארץ-ישראל בערה בלבו והבנתו את תהליך הגאולה בו אנו מצויים על-אף כל התלאות הגשמיים והקשיים הרוחניים – הבנה זו הציבה אותו לא אחת בעמדה שונה מזו המקובלת בציבור החרדי, אך האמת תמיד הייתה נר לרגליו, והוא לא חשש להנחיל אותה הלאה.

ובימים אלו, בהם גורמים כאלו ואחרים מנסים לשסות את הציבור הדתי-לאומי והחרדי זה בזה – חשוב להעלות את מורשתו של הרב זילברמן גם בנושא הזה. בשל תפיסתו הגאולית, אותה ינק מהגר”א והרמח”ל רבותיו המובהקים, רבים מבני התורה שבקרב הציונות הדתית שחרו לפתחו ונטלו ממנו עצה ותושיה. על-אף היותו נטוע היטב בציבור החרדי מבחינת אורחות חייו, סגנונו, והבנתו כי זהו הציבור בו הוא רוצה לגדל את ילדיו – מעולם לא התבלבל בין העיקר למעטפת, בין התוכן לקליפה החיצונית, בין חובתנו לעשות רצון ה’ לבין הסגנון התרבותי במסגרתו כל אחד מאתנו בוחר לממש רצון זה.

הרב זילברמן קיים בנפשו את הפסוק “חבר אני לכל אשר יראוך” כפשוטו – לא ‘לכל אשר שייכים לקבוצה שלך’, אלא ‘לכל אשר יראוך’ באשר הם. לתלמידיו שבקרב הציונות הדתית אשר באו לשאול אותו האם לשנות את צורת הלבוש, צבע הכיפה וכיוצא בכך ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי, נתן תשובה מושכלת איש איש לפי עניינו ומצבו, כאשר שני גורמים מנחים אותו במתן התשובה – כיצד יוכל אותו אדם לעבוד את ה’ בצורה הנכונה ביותר, וכיצד יוכל להשפיע על אחרים בצורה הטובה ביותר לעבודת ה’. היו כאלו שהמליץ להם לעבור לציבור החרדי, בעוד שלאחרים המליץ שיותר טוב שישארו בציבור הדתי-לאומי. תמיד בחן מהי העצה הנכונה עבור אותו אדם לאור מכלול הנתונים.

כזה היה הרב זילברמן – איש האשכולות ואיש המשקלות. תמיד שקלל את הנתונים, ואף פעם לא נטה לקיצוניות שאינה במקום. רק אנשים שטחיים שאינם מבינים – סברו כי מדובר באדם קיצוני, אך לאמתו של דבר לא היה אדם שקול ממנו. נוהג היה לומר, כי הוא לא מתפעל כאשר מספרים על מישהו שבמשך ששים שנה לא הפסיד תפילה בהנץ החמה. וכי מעולם לא הייתה לו מצוה שהיה חייב לעסוק בה בכל השנים הללו, ואשר הייתה דחופה יותר? אף פעם לא הוצרך ללוות ילד לבית חולים, או יולדת? “ממה אני כן, מתפעל?” – היה שואל, ומשיב – “ממי שכמעט ולא הפסיד ותיקין במשך ששים שנה. אדם כזה עובד את בורא עולם ולא את השמש…”. גם בהנהגה זו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעידו כל אלו שהכירוהו.

ככל שחולפות השנים, מרגישים יותר את החסרון. מרגישים אותו בחיי הפרט, ומרגישים אותו בחיי הכלל. במיוחד כיום, כאשר השטחיות חוגגת ובנקל מצליחים כל מיני שועלים קטנים להפריד בין יראי ה’ ולשסות ציבורים זה בזה – ראוי להעלות את זכרו של הרב זילברמן ולזכור, כי דווקא מתוך הלימוד המעמיק והעמדת העיקר של עבודת ה’ לפני כל דבר אחר – מגיעים לאהבת ישראל אמיתית, כי האמת והשלום אינם אויבים זה לזה – הם משלימים האחד את השני, ובלבד שמלבנים אותם כראוי.

יום ששי, ז’ אדר התשפ”ה

תופעה מעניינת ביותר מזדקרת לעיניים בקוראנו את סיומה של פרשת תצוה. כל ענייני המקדש כבר נאמרו בפרוט רב – הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה, החצר והיריעות, עם כל הפרטים המגוונים, בגדי כהונה ואף שמן המשחה וקרבנות המילואים, המכשירים את הכהנים לעבודתם. אחר כל זאת מציין הכתוב כי אכן, באנו אל תכלית המשכן – “ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את־אהל מועד ואת־המזבח ואת־אהרן ואת־בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה’ א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ א-להיהם” (כט מג–מו). אכן, סיום ראוי לכל הפרשה.

אולם מיד בהמשך אנחנו קוראים על דבר שלכאורה נראה, כי נשכח, וכעת נזכרו להכניס אותו – מזבח הקטורת, מזבח הזהב! זהו המזבח הפנימי, אשר אחת בשנה, ביום הכיפורים, מזה עליו הכהן הגדול, ואשר כל יום מקטירים עליו קטורת לה’. בניגוד למזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, אשר נמצא מחוץ להיכל, מזבח זה נמצא בתוך ההיכל כנגד קודש הקודשים בין המנורה לשולחן. לכאורה צריך היה להיות מוזכר ביחד עם אותם כלים בתחילת פרשת תרומה. מדוע ‘נשכח’ במקומו, ומדוע הוחזר כאן, אחר שגמרנו לספר על כל ענייני המשכן? על תמיהה זו משיב בעל ‘הכתב והקבלה’ –

“צריך טעם על שלא נכתבה פרשה זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפרשת מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד. ואמר הרב עובדיה ספורנו, כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ‘ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ‘ונועדתי שמה לבני ישראל’, וכן העיד משה רבנו ע”ה באמרו – ‘זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה”. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך ‘הבו לה’ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו’. והגר”א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן, כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח, ואחר-כך אמר עשיית התמיד, ואמר בזה ‘אשכון בתוככם’, ואחר-כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים [המוזכר בתחילת הפרשה הבאה – כי תשא] – יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים – ‘לכפר על נפשותיכם'”.

תורף דבריו הוא, כי כל העניינים שאמרנו עד כה היה תכליתם השראת השכינה בישראל. אם אבן אחת חסרה בחושן של הכהן הגדול, או שהשולחן קצר מדי, או שבמקום איל המילואים היו מביאים שעיר, או כל שינוי אחר שהיו עושים – לא הייתה השכינה שורה במשכן. רק כאשר הדברים נעשים בשלמות ובדקדוק, יש להם ערך. הקטורת, לעומת זאת, עם כל חשיבותה – עניינה לכפר, לא להשרות שכינה. לכן דאג הכתוב להשאיר אותה מחוץ לפסוקים המדברים בהשכנת השכינה. היא לא נוגעת לזה. לכן היא גם לא מעכבת, ומזבח הקטורת אינו מעכב את השראת השכינה.

רואים מכאן כמה עומק ודקדוק יש בענין השראת השכינה בישראל, שהיא מטרת התורה. אנשים כיום נוטים לחשוב, שאם אדם רק ‘יתעסק ברוחניות’, יעשה כל מיני פעולות מוזרות ומשונות כאלו ואחרות – אזי יזכה להתקרב לה’. כל אחד מוצא לעצמו דרך ש’מתאימה לו’, וכיד הדמיון הטובה עליו, עולה לרחף בעולמות העליונים ולהשיג השגות כאלו ואחרות. אולם מטרת התורה היא שה’ ישכון פה, לא שאנחנו נשכון שם (וראוי לחרוט על לוח לבנו את דבריו המאלפים של הגר”א בענין זה, המובאים ב’אדרת אליהו’ על שיר השירים א ב כאשר הוא נדרש לשאלה מדוע לא דברה התורה במפורש על עניני העולם הבא). לשם כך היא קבעה כללים מדויקים ומדוקדקים. וכשהיא מציינת שעבור השכנת ה’ צריך לעשות כך וכך, היא כותבת בדיוק מה צריך לעשות, ואפילו מזבח הקטורת, אשר מקומו הטבעי הוא במשכן – מכיון שאינו נצרך להשראת השכינה, משאירים אותו לאחר-כך. עד כדי כך מדקדק ה’ לומר לנו מה הוא בדיוק רוצה. הוא לא רוצה משהו ‘בערך’, ולא ‘באופן כללי’, אלא בדיוק את מה שציווה, ולא יותר מכן. אם נתפוס ונבין, כי עבודת ה’ וקיום תכליתו בעולם מבוססת על כניעה מוחלטת לרצונו והשתעבדות לדרכיו, אז היה זה שכרנו, ולשם כך בלבד כדאי היה להתעכב על מקום הזכרתו של מזבח הזהב בפרשה.

המאבק של יהדות אנגליה כנגד הגזרות על החינוך התורני עולה שלב, והפרלמנט שם נערך לקריאה שלישית של חוק השמד בטרם יובא לאישור בית הלורדים. בשעה שכאן בארץ הקודש מתאוננים על שכר המורות ועל אופק חדש, על מצוקת כיתות במקומות מסוימים ועל פיתויים שמציעים למוסדות כאלו ואחרים בכדי שישנו מהדרך המסורה באי-אלו פרטים – הכל דברים שחשוב להאבק עליהם ולעמוד על נפשנו – באנגליה זוממים על-פי חוק להכניס את תכני הכפירה והתועבה הקשים ביותר כלימודי חובה בכל המוסדות ללא יוצא מן הכלל, כאשר סנקציות פליליות מושתות על הורים, מלמדים ואנשי צוות שלא ישתפו פעולה עם הגזרה הנוראה.

וכך אנו למדים על-פי הדיווחים מהאי הבריטי על “משאו המסעיר והדרמטי של העסקן הוותיק הרה”ח ר’ שמואל גרשון גראד שליט”א מראשי העסקנים בענגלאנד שנשא במעמד ההיסטורי מול בניני הפארלימנענט ביום שלישי פרשת יתרו במקהלות המוני בני יהדות ענגלאנד שבאו לזעוק ולהתחנן על נפשם על יהדותם ועל אמונתם”. כן אנו למדים על מכתב מרטיט של ראש ישיבת גייטסהד הגאון הגדול רבי אברהם גורביץ, אשר מורה כי באם יעבור החוק סופית, יאלצו בני יהדות אנגליה לעקור ל’ארץ אחרת’. לצד הדיווחים על פעילות ענפה של עסקני אנגליה לביטול הגזרה, אנו שומעים גם על “עצרות תפילה ובקשה להצלת יהדות אנגליה מיד מצריה ומעמדי מחאה רבי משתתפים בראשות גדולי רבני אנגליה אל מול בנייני הפרלמנט הבריטי המכריזים כי בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו.”

ובכן, יש לי הצעה לא רעה בכלל עבור יהדות אנגליה, הצעה יעילה בהרבה מאשר הפגנות מול הפרלמנט הבריטי, אשר עלולות להתפרש כ’התגרות באומות’. במדינת ישראל, כידוע, מחנכים מאות אלפי יהודים את ילדיהם לתורה ולמצוות, חלקם על טהרת הקודש ממש, חלקם עם לימודי חול כאלו ואחרים על-פי הבנת ראשי הקבוצות השונות שמחילים את הפסיפס הרחב של הציבור החרדי בארצנו. נכון, גם כאן יש נסיונות, אבל ניתן להתמודד אתם, וככל שעובר הזמן, כך עולה מספר המוסדות התורניים והמטוטלת נעה לכיוון רוב של שומרי מצוות בארץ הקודש, עד שביום מן הימים – והוא קרוב יותר ממה שחושבים – החינוך הרשמי בארצנו יהיה על אדני התורה והיראה.

ישנו מושג שנקרא ‘משק כנפי ההיסטוריה’. ישנו תהליך שמימי שמתרחש כאן. ישנה תכלית לבריאה, שבמרכזה מלכות ה’, כאשר נשגב ה’ לבדו ביום ההוא. וזה יקרה בירושלים, לא בלונדון. גם לא בניו-יורק או בפריז או באנטוורפן. זהו תהליך שהולך ומתרקם כבר מעל מאתיים שנה, ועל-אף נסיונותיהם של כל מתנגדיו לעצור אותו – לא רק שלא עלה בידם, אלא הוא זוכה כעת לתאוצה אדירה. יהדות אנגליה זכתה למסר משמים, שהגיע הזמן לארוז את המזוודות, ולא סתם ל’ארץ אחרת’, אלא לארץ בה בחר ה’ להשכין את שכינתו. ואם דואגים מפני מצוקת הדיור, חופה של עזה עשוי מאד להיות פתרון נאות להקמת ערים וישובים בהם ילמדו את תורת ה’ בלא לימודי כפירה הנכפים על-ידי השלטונות. כדברי הרב גורביץ, בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו. יש רק לקוות, שאחר שנות גלות כה רבות, יבינו ביהדות אנגליה, כי שמירת היהדות כוללת את הבנת היעוד התורני, התכלית הא-להית בבריאה והכרת מקומנו ויעודנו, ובכלל זה ההבנה, כי עתידם אינו נמצא בארץ האי. השמש שוקעת על יהדות אנגליה, והגיע הזמן לשוב הביתה, לארץ בה בחר ה’, בה עיניו נמצאים מראשית השנה ועד אחריתה. הגיע הזמן להתחבר למשק כנפי ההיסטוריה ולהטות שכם במאבק היהדות החרדית להפיכתה של ארץ ה’ לארץ בה התורה תהיה חוקת האומה. ברוכים הבאים יהדות אנגליה, ברוכים השבים לארץ ה’!

יום חמישי, כ”ב שבט התשפ”ה

מזה זמן, מתריע סגן אלוף במילואים אלי דקל על התחמשותה של מצרים, שכנתנו הדרומית עמה יש לנו כידוע, ‘הסכם שלום’. דקל מנתח את האפשרויות השונות העומדות על הפרק כדי להסביר התחמשות זו, הנמשכת מזה שנים רבות, ומגיע למסקנה בלתי נמנעת, ולפיה ההסבר הסביר היחיד לכך הוא השאיפה לצאת למלחמת השמדה מול ישראל. כאן לא מדובר במה שנקרא ‘ארגון טרור’, כי אם בישות מדינית עצומה לכל דבר וענין, והדבר אמור היה מזמן רב להדליק אורות אדומים במערכת הבטחון בישראל.

לאחרונה החלו בתקשורת להתיחס קצת יותר ברצינות לאזהרותיו של דקל, וזאת נוכח כמה סימנים המעידים, כי המצרים אכן מפרים בשיטתיות את הסכם השלום שנחתם. גם שגריר ישראל בארה”ב יחיאל לייטר אמר את הדברים במפורש –

“יש פה בסיסים שבונים ויכולים לשמש אך ורק לפעולות התקפיות, לנשק התקפי. זו הפרה ברורה. במשך זמן רב העלמנו עין – אבל זה ממשיך. זו סוגייה שנניח על השולחן בתקופה הקרובה, ונדגיש אותה מאוד”. את הדברים אמר לייטר בסוף החודש הקודם לפני הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה”ב דונלד טראמפ. הדברים נאמרו בפגישה שקיים עם ארגונים יהודיים – וסרטון ממנה פורסם ביום שישי האחרון.

מרענן למדי לשמוע קולות אחרים בקרב ישראל הרשמית, קולות שאינם כבולים לקונספציה. אך אל דאגה – במערכת הבטחון ננערו, הסרטון הוסר במהרה מהרשת, וזמן קצר לאחר מכן אנו מדווחים על כך ש’גורמים עוינים ועלומים’ מנסים לחבל ביחסים שבין ישראל למצרים. עיניהם להם ולא יראו, קונספציה על סטרואידים…

אז מה, במערכת הבטחון לא למדו דבר מהאסון בשמחת תורה? התשובה העצובה היא שלא רק שלא למדו, אלא שאינם מסוגלים ללמוד. וזוהי כל מהותה של קונספציה. הכשל בשמחת תורה לא היה באיסוף המודיעין או בהיערכות הצבאית. הכשל נבע מאי-היכולת של אנשים, השקועים בהשקפת עולמם המערבית, להבין שהעולם אינו מתנהל על-פי תפיסתם, במיוחד לא כאן במזרח התיכון. וכפי שאז סברו, שהחמאס ‘מורתע’ ושאין לו ‘אינטרס’ לתקוף את ישראל, משום שהוא ‘עסוק בלשקם כלכלית את עזה’, כך כעת הם מסבירים בפלפולי ההבל שלהם, כי למצרים יש בעיות כלכליות, ש’לא משתלם להם להפר את הסכם השלום’, ושהתעצמותם הצבאית, שנמשכת כבר שנים רבות, וביתר שאת מאז עלית א-סיסי לשלטון לפני 17 שנה – התעצמות זו נועדה להתמודד מול אתיופיה. והם אומרים זאת ברצינות…

הקונספציה חיה ובועטת, והיא מתחילה עוד בחתימת אותו הסכם אומלל בקמפ-דייויד לפני 45 שנים. מלבד ההפסד של חצי האי סיני עם חורבן הישובים שהיה תקדים נוראי שהמשיך לאחר מכן בגוש קטיף, מלבד אובדן מקורות הנפט, בסיסי הצבא ועוד נכסים רבים לצד ההכרה הרשמית של ישראל בזכויות הפלשתינאצים בארצנו (על-ידי ממשלת הליכוד, אגב), היה כאן דבר נוסף, חשוב לא פחות – הייתה כאן תפיסה בלתי מציאותית של המושג ‘שלום’ במזרח התיכון. ישראל החילונית המערבית סברה, ששלום פרושו יחסי שכנות, תיירות, שיתוף פעולה, עזיבת השאיפה להשמדת השני. מצרים, לעומת זאת, ראתה בהסכם כהזדמנות ליצירת כח, שישמש אותה בעתיד להשמדת ישראל.

מי שה’דת’ שלו היא חיי נוחות ללא כל עול, מתפתה לחשוב שהעולם כולו סבור כמותו. מי שאינו מאמין בבורא עולם – בטוח שגם האויב שלו אינו מאמין בשום יעוד, ושניתן לקנות אותו בדולרים. עד שמגיע האסון הגדול והמציאות טופחת על פניו, כפי שראינו בעזה. הקונספציה מול מצרים אכן חיה ובועטת, ועד שנבין, שהמח המזרח תיכוני אינו מסונכרן עם זה המערבי – לא יעזור שום מודיעין ושום ניתוח אסטרטגי.

ישנו באג מובנה במערכת החשיבה היסודית של צה”ל ומערכת הבטחון בישראל. מי שאינו מבין את יעודו – לא יבין גם את האויב. מי שאינו מבין את מהות היהדות – גם לא יבין את האיסלם. מי שחושב שעזה תהפוך לשוייץ (האמירה הזו אינה בדיחה, היא נאמרה ברצינות תהומית על-ידי שמעון פרס עם חתימת הסכם אוסלו) – יגלה מהר מאד, שבארי הפך לאושוויץ. ומי שחושב, שמצרים היא שונה משום שהיא מדינה ריבונית והיא חתומה אתנו על הסכם שלום – עלול מאד לגלות יום אחד, שהלך שולל אחר משאלות לב המנותקות מהמציאות.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום שלישי, כ’ שבט התשפ”ה