יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

בחרבי ובקשתי – *בזכות* צלותי ובעותי

פרשת ויחי: זכות המצוות בכח החרב

יום ששי – י’ בטבת התשפ”ה

יעקב אבינו לפני מותו מצוה את בנו יוסף שלא יקברנו ממצרים, וכן מוסר לו את הצוואה שבבוא היום יחזרו בני ישראל לארץ כנען – “והיה א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם” (מח כא). בפסוק שלאחר מכן, הוא מעניק לו בפועל את הבכורה – “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”. ושואלים המפרשים מה משמעות הביטוי האמור בחציו השני של הפסוק, שהרי לא מצאנו שיעקב לקח מיד האמורי את ארץ כנען. זה עונה בכה וזה עונה בכה, חלקם מפרשים את הביטוי ‘אשר לקחתי’ כמורה על עתיד, וחלקם מתאמצים למצוא סמך לכך שבמובן מסוים הארץ כבר נלקחה על-ידי יעקב, אף כי לא בפועל. הצד השווה לכולם הוא שארץ-ישראל נקנית בכח החרב והקשת, וכמובן שבימינו נאמר שהיא נלקחת בכח הרובה והטנק.

ועל כן נראה הדבר תמוה במבט ראשון, כאשר יהושע בן-נון, ראש וראשון לכובשי הארץ, עומד בנאום הפרדה שלו מהעם ואומר את המילים הבאות – “ואשלח לפניכם את-הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי, לא בחרבך ולא בקשתך” (יהושע כד יב). הסתירה על-פניה זועקת. אותן לשונות בדיוק של יעקב – האמורי, חרב, קשת – ננקטות על-ידי יהושע כדי להורות לכאורה את ההפך. ולא לחינם נקט יהושע את אותן לשונות. אולם הרד”ק ביהושע שופך אור על הדברים ומישב אותם – “לא בחרבך – פרוש: אם לא היה עזר הא-ל, על דרך ‘כי לא בקשתי אבטח’ (תהלים מד ז)”. פה טמון היסוד! החרב והקשת ומטוס הקרב ופצצת האטום כולם נצרכים לשם כיבוש הארץ. אולם אם איננו בוטחים בה’, אם איננו יודעים שממנו הישועה, וכלי הנשק אינם אלא כלי כדי שתהיה לברכה על מה לחול, אזי החטאנו את כל המטרה בכיבוש הארץ. ויותר מכך – הכיבוש גם לא יחזיק מעמד.

אחר שהסברנו זאת, עדיין נשאלת השאלה מדוע יהושע השתמש בלשון הנראית ממש כהפך מדברי יעקב. ונראה לכאורה לישב, שיעקב אבינו, השרוי בגלות מצרים, הוצרך ללמד את בני ישראל לכל הפחות את הרעיון של קשת ומלחמה, שכן באופן טבעי, רעיונות כאלו עלולים להשתכח במרוצת הגלות, וכפי שראינו אנו בדורות האחרונים. יהושע, לעומת זאת, עומד אחר הכיבוש, מול עם המנוסה במלחמה, ואשר עלול לטפח בקרבו את המחשבה המסוכנת, לפיה “כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. לכן הוצרך להזכיר להם, כי הנצחון הושג מאת ה’, “לא בחרבך ולא בקשתך”. וכאן אנו רואים כיצד ירדה התורה וירדו הנביאים לעומק נבכי הנפש של היהודי – הן יעקב והן יהושע הבינו מה נצרך לדורם. יעקב הבין, שיהודי המנותק מארצו מאבד את מושגי המלחמה הבסיסיים, עד שבסופו של תהליך הם נראים בעיניו כלא-יהודיים. אמנם העדינות טבועה בנפש היהודי, ועם זאת – כל אם יהודיה שלמדה את בנה, כי ‘רק לגויים יש רובים’ – כל אם כזו וכל אב כזה יצרו מציאות של יהודי אשר הפך לשם נרדף לקרבן. יהושע, לעומת זאת, הבין את הסכנה האורבת מן הצד השני. הנצחונות האדירים בשדה הקרב מעצם טבעם נוטעים בקרב המנצח תחושת עוצמה, אשר רק בעל אמונה יסודית ואיתנה לא יסתנוור ממנה. משה דיין, מסמליה הבולטים ביותר של הציונות החילונית היהירה והמתנשאת, אירח בשעתו משלחת של אישים אמריקאים ברמת הגולן אחרי הנצחון באחת המלחמות. פנה אליו כומר (!) ואמר לו – “ראה אילו ניסים גדולים עשה לכם האל!” ועל כך השיב לו צאצאו של אברהם אבינו, לבושתנו ולכלימתנו – “מה פתאום ניסים, פשוט היה לנו צבא חזק”. מסכן משה דיין, ואשרינו שהבדילנו מן התועים.

מעתה נוכל לחזור לפסוק ‘בחרבי ובקשתי’ ולהבין את מדרש האגדה המובא ברש”י, אשר כתב “היא חכמתי ותפילתי” (על-פי דפוס ראשון). כן מובא בבבא בתרא קכ”ג. – “חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה”. ובבראשית רבה צז ו מבאר המדרש – “במצוות ומעשים טובים”. ישנם הרוצים ללמוד מכאן, שאין ליעקב חרב וחנית, וכל כוחו בתפילה, במצוות ובמעשים טובים. אולם כבר למדנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.) וודאי שאי אפשר לעקור ספרים שלמים מהנביאים, המתארים כיבוש באמצעות כל כלי הנשק האפשריים (וכמה ראוי לזעוק על העיוות המחשבתי הנוצר מכך שלא לומדים תנ”ך, ובעיקר נ”ך, בישיבות).

ממילא, אין מנוס מלהבין אחרת את דברי חז”ל – ודאי כובשים את הארץ ועושים מלחמה בכלי נשק, וכפי שראינו בפרשתנו, שיעקב הועיד לבניו יעודים כגון “ידך בעורף אויביך”, “בבוקר יאכל עד ובערב יחלק שלל” ועוד רבים כיוצא בהם. אלא שהנצחון תלוי בזכות של התפילה, המצוות והמעשים הטובים, וזו כוונת המדרש, זו כוונת יהושע, וזו כוונת ספר התהלים באומרו – “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי-ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם” (תהלים מד ד).

אמור מעתה – “בחרבי ובקשתי” – על-פי פשוטו הבי”ת מבטאת את אופן הכיבוש – באמצעות חרבי ובאמצעות קשתי. על-פי מדרשו – הבי”ת מבטאת את הזכות שעל-ידה זוכים לכיבוש – בזכות תפילה, תורה, מעשים טובים. לא רק שאין סתירה בין הפשט לדרש, אלא שהם משלימים זה את זה ומבארים זה את זה דבר דבור על אופניו.

יהי רצון שנדע תמיד בזכות מה אנו נמצאים פה, ושנזכור תמיד את התנאי המוחלט, שרק בשמירת המצוות תהיה לנו הארץ, ושנזכה לממש זכות זו בכל כלי הנשק העומדים לרשותנו.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

נגד שיקום ‘מקומות הקדושים’ בחו”ל – יהודה אפשטיין

עתידנו – בארצנו!

יום שני, ו’ טבת התשפ”ה

בעקבות הפיכת המשטר בסוריה, נתבשרנו על כך שמנהיגי הקהילה היהודית במדינה החשוכה מבקשים לשלוח מסר של פיוס לשלטון, מתוך תקוה להבטיח את המשך קיומה של הקהילה. כך דווח, כי הרב בנימין חמרה, רבה הראשי של קהילת יהודי סוריה בישראל, שלח מכתב חריג למנהיג החדש של המדינה, אבו מוחמד אל-ג’ולאני, בו הוא מבקש לשמור על זכויותיהם של היהודים שנותרו במדינה ולהגן על נכסי הקהילה היהודית ההיסטוריים. בתוך כך הוא מבקש להגן על בתי הכנסת העתיקים, קברי הצדיקים ואתרי המורשת היהודית בסוריה, ובמיוחד על ‘מערת אליהו הנביא’ בכפר ג’ובאר, הסמוך לדמשק, אשק ניזוקה קשות במהלך הלחימה. “חורבנה הסב צער גדול למיליוני יהודים ומוסלמים ברחבי העולם. שיקום המערה יהיה מעשה של חסד גדול ויסמל את אחדות העמים” – כך כתב במכתבו, והמשיך ללהג על אלפי שנות היסטוריה של הקהילה היהודית בסוריה והיותה במשך אלפי שנים “חלק מהרקמה העשירה והמגוונת של העם הסורי”.

הרב קינח בהבעת תקוה, כי “תחת ההנהגה החדשה תיהפך סוריה למדינה רב-תרבותית וסובלנית, שתאפשר ליהודים לשוב ולבקר במולדתם ולשמר את מורשתם”, וכי “שיקום אתרים יהודיים בסוריה ישקף מסר של פיוס וכבוד הדדי”.

אני משער, כי רוב הקוראים אינם מוצאים כל פסול בדברים, ואולי אף יביעו תמיכה והזדהות עמם, אך צר לי לאכזב אותם ולומר, כי מדובר בעיוורון חולני של מי שאינו מבין דבר וחצי דבר ביעודו של עם ישראל ובמהלך שמוביל א-להי ישראל לתיקון עולם במלכותו. ואילו היה מדובר רק בתופעה בודדת של מי שגדל בצורה מעוותת תחת משטר הרצח הסורי, היה ניתן להתיחס לכך כאל קוריוז ותו לא, אך המציאות העגומה היא שגם במדינות אירופה החופשיות, טורחים רבים להשקיע ממרצם ומהונם ל’שימור הקהילות היהודיות בגולה’, ל’טיפוח המורשת עתיקת היומין’ ולשאר ענייני נוסטלגיה, תוך שהם מרפדים את כיסיהם של אלו, אשר אבותיהם טבחו באבותינו במשך כאלפיים שנה על אדמה טמאה, אשר טרם נח הדם היהודי הקדוש הספוג בה מרתיחתו.

יש לנו, היהודים, נטיה מוזרה להתרפק על הגולה, כאילו היה בה ברכה כלשהי. יש לנו נטיה לחשוב, כאילו הפכנו ל”חלק מהרקמה העשירה והמגוונת של העם הסורי/הצרפתי/האיטלקי/הגרמני/האוקראיני” ועוד ועוד ועוד. כיום המחלה הנפוצה ביותר היא לראות את הקהילה היהודית בארה”ב כ”חלק אינטגרלי מהאומה האמריקאית המהוללה”. כך בכל מקום במזרח ובמערב, בצפון ובדרום. איך אמרה הגמרא בביצה – “סדנא דארעא חד הוא”.

המשותף לכל הנ”ל הוא התעלמות הזועקת לשמים מדברי הנביאים, כי אין עתיד ליהודי הגולה, כי ה’ יחסל את הגולה וימלוך עלינו בחמה שפוכה, כי לא נהיה לעולם חלק מאומה אחרת כלשהי, וכי היהדות אינה ‘דת’ כי אם תורת חיים של אומה, שאין לה מה לחפש בקרב זרים. יש כאן התעלמות מוחלטת מדברי חז”ל בספרי בפרשת עקב, ולפיהם קשה גלות מכל הקללות הכתובות בתורה, וממילא אין כל ענין לשמר בה חיי קהילה או בנינים עתיקים כלשהם.

אין לי כל ענין בביקורי מורשת באושוויץ, אני מעדיף למנוע את האושוויץ הבא על-ידי חיסול הגלויות כולן והעלאתן לארץ כדי לבסס את המדינה היהודית בגשם וברוח, להעצים אותה בכל דרך אפשרית ולמנוע מיורשי הנאצים לבצע את מה שעשו כאן לפני קצת יותר משנה, ואת מה שחלילה היו יכולים לעשות אילו היו קצת יותר מוכשרים. מערת אליהו הנביא – שלא ברור לי מה בדיוק הקשר שלה לנביא מלבד השם – יכולה להשאר בחורבנה, מוטב שנבנה את ארצנו ונכונן את בית חיינו. גם בתי הכנסת באירופה אינם מעניינים אותי במיוחד, ותאי הגזים באושוויץ לא מעוררים בי שום געגוע. מי שמבין את היעוד של עם ישראל – מתחבר למורשתו דרך החיים הבריאים של אומה על אדמתה. מי שמבין לאן ה’ מוליך אותנו באמת – מעדיף לראות ילד יהודי חמוד רוכב על בימבה ברחובות ירושלים ולהבין, כי בכך מתקיימת נבואת זכריה, ולא בביקור נוסטלגיה עקר וחסר ערך בבית הכנסת העתיק בפראג. מי שמחובר באמת לדבר ה’ חולם על כיבוש ארץ ישראל מהנילוס על הפרת ובכלל זה להחיל ריבונות יהודית על דמשק, ולא לנגב שם חומוס תחת שלטון סורי אכזר.

הגיע הזמן להגמל מהמחלה הזאת של התרפקות על עבר, שאינו אלא קללה אחת ארוכה. אנחנו זקוקים לפסיכיאטר לאומי שירפא אותנו. ומוטב שעה אחת קודם!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

חנוכה: ה’נכבה’ של החילונים

מסע במנהרת הזמן

יום שני, כ”ב כסלו התשפ”ה
ימי החנוכה כבר בפנינו, ולקראת אותו זמן מופלא, בה התגלתה אומתנו במלוא הדרה כאשר מסרה נפש על קיום אמונת היחוד, מן הראוי לחדד לעצמנו על מה ולמה הוצרכנו לאותה מסירות נפש, ומדוע יש כאן משמעות כה גדולה לדורות, עד שתקנו חכמינו אמירת הלל שלם והדלקת נרות למשך שמונה ימים.
התקופה – תקופה קשה הייתה עבור עם ישראל. כלומר, עבור שלומי אמוני ישראל. היו שראו בה דווקא תקופה יפה, של קדמה והשתלבות במרחב. היוונים שלטו בארץ וניסו להטמיע את תרבותם בקרב היהודים, כפי שעשו בקרב עמים אחרים. רבים מהיהודים, ובתוכם רוב הכהנים המשרתים במקדש, נהו אחר תרבות יוון, נשבו בקסמה של הערצת החומר והגוף, וזנחו את תורת ה’ על כל המשתמע מכך. עוד מעט קט היה נראה, חלילה, כי לא יוותר זכר לתורת משה, לדרך ה’ שהנחילו אברהם, יצחק ויעקב, והתרבות, הדת, תפיסת העולם וצורת החשיבה היוונית תשלוט גם בקרב היהודים. קסמה של צורת החיים היוונית כבש את רובו המוחלט של העם, ונאמני התורה נחשבו למיעוט חשוך ופרימיטיבי, שעתיד להעלם במוקדם או במאוחר. מזכיר לכם משהו?
מתתיהו הכהן, אשר השתייך לאותו מיעוט הולך ומתכלה, חש את הסכנה, נמלט מירושלים למודיעין ותכנן את מאבק ההישרדות של נאמני התורה. היוונים לא ותרו. הם הבינו את סוד הכח של אותו גרעין קשה והיו נחושים לשבור אותו. כאשר הגיעו למודיעין, בקשו דווקא ממנו שישמש דוגמא לאחיו ויזבח חזיר לאליל שהעמידו על הבמה. יהודי אחר, מתיוון, התנדב למלא את מקומו. אך לא איש כמתתיהו יסתפק בכך שלא הוא זה שמחלל שם שמים. הוא קם מתוך העדה כפנחס בשעתו, קבל עול מלכות שמים בפרהסיה, הצהיר אמונים לה’ ולתורתו, והרג את המתיוון ואת שליח המלך, תוך שהוא הורס את הבמה שהועמדה לעבודה זרה. אז ברח ביחד עם בניו וקומץ חסידים גיבורי חיל, ובכך למעשה החל מרד עקוב מדם שנמשך על-פני תקופה של כ-25 שנה עד לסילוק השלטון היווני מהארץ והקמת ממלכת החשמונאים. תוך כך הונחו יסודות רבים לצורך קיום התורה, וחלה תחיה רוחנית בקרב האומה, אשר הייתה בשפל המדרגה עד פרוץ המרד.
כעת ננסה לנסוע במנהרת הזמן ולהעמיד את עצמנו באותו מקום. מבין כל אלו המדליקים נרות חנוכה, מדקלמים טקסטים שאינם מבינים ונואמים נאומים מלאי פאתוס על ‘נצחון האור על החושך’ – מי באמת מאמין שמתתיהו מייצג את האור? מי באמת מאמין, שמותר, ואף רצוי, להרוג אדם רק משום שהוא מאמין באמונה שונה משלך ואף מבטא את אמונתו במעשה פומבי? כבוד האדם וחרותו, כבר אמרנו? מי באמת מאמין, שצריך היה למסור את הנפש על-מנת לשמר את היהדות הישנה וה’חשוכה’ ולא להשתלב במרחב ולהיות חלק ממשפחת העמים? מי באמת מאמין, שאור התורה המבטא את צלם הא-להים שבאדם כמקור לכל הטוב שבו, עדיף על-פני היופי הנוצץ של תרבות יוון, אשר האדירה את האדם ואת גופו, כאשר נתקה אותו מאותו צלם, אשר דורש ריסון מוסרי, התגברות על תאוות ושלילת החושניות הבהמית שמאפיינת את תרבות המערב, אשר ירשה את תרבות יוון ומגלמת את אותם ערכים עד עצם היום הזה.
מי באמת באמת מאמין, כי ערכי התורה עדיפים לאין ערוך על-פני ערכי אותה תרבות מערבית, כי הקדושה עולה בערכה על ה’זכות’ לעשות ככל העולה על רוחנו, כי ההבדלה בין ישראל לעמים עולה על ערך הדמוקרטיה והשויון, כי עול מלכות שמים עולה בערכו על הערצת האדם את עצמו, כי צורת החיים התורנית עולה בערכה על זו המערבית בכל היבט של החיים?
האמת היא, שרבים מאלו שמדליקים נרות ושרים בחדוה ובניגון מתרונן “לעת תכין מטבח מצר המנבח” – היו מתחלחלים אילו שמו לב למוצא פיהם, ואולי היועמ”שית עוד תתחיל לחקור את מי ששר את הפיוט הנפלא הזה, שיש בו הסתה לביצוע טבח באויבינו. רבים הם אלו, שאילו ידעו מהי המשמעות האמיתית של חנוכה – היו מכנים אותו, ובצדק – ‘הנכבה של החילונים’. 
אך לפני שנאיר את חייהם של אחינו התועים, עלינו לשנן לעצמנו את משמעות הימים המופלאים הללו, כדי שלא נתבלבל בחושך האופף אותנו מכל העברים, ונבין כי תורתנו אינה רק קובץ דינים טכניים חסרי תוכן פנימי, אלא היא ביטוי של תפיסת חיים שלמה, שעלינו להאמין בה ולממש אותה בחיי המעשה – הן בחיי כל יחיד, והן בחיי האומה, בדרך לגאולת עולמים!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

מבט מאמין על הימים האחרונים מאת הרב יהודה אפשטיין

יושב בשמים ישחק

יום רביעי, י”ז בכסלו התשפ”ה
עדיין איננו יודעים מה ילד יום וכיצד בסוף יתגלגלו העניינים בגבול הסורי, האם ישראל תמשיך לשלוט באדמות שכבשה (בניגוד לרבים בימין, איני סבור כי ‘כיבוש’ היא מילה גסה, אדרבה – היא מילה קדושה כאשר אתה מאמין בצדקת דרכנו במלחמה על הארץ), או שמא תתקפל ישראל ביום מן הימים ותשיב את השטח למרצחים הסורים. אבל דבר אחד ברור ניתן לומר כבר עכשיו – ככל שאנחנו מנסים לנתח את המצב בכלים ארציים גיאו-פוליטיים ואסטרטגיים, יש כאן מהלך הרבה יותר עמוק שמוביל בורא עולם, והוא משתלב היטב בכל המהלך שאנחנו חווים במאתיים השנים האחרונות, בהן עם ישראל שב לארצו.
אילו לפני פחות מחודש מישהו היה מדבר על מצב בו ישראל תכבוש את החרמון הסורי, הוא היה נחשב להזוי. ישראל לא תכננה לכבוש אותו, ואף אחד כאן לא העלה זאת כלל כאפשרות. אך הזקנים שבינינו זוכרים היטב, כי גם מלחמת ששת הימים למעשה נכפתה על ישראל, כמו גם מלחמת העצמאות בתש”ח, ותמיד היו אלו נסיבות היסטוריות שאינן תלויות כלל בנו, אשר ‘הכריחו’ אותנו לקדם את מהלך הגאולה המופלא שמתרחש לנגד עינינו. 
וכדי לשבר את האוזן, כיצד בורא עולם מלביש את נסיו באמצעות הטבע, ולעיתים בצורה המופלאה ביותר, ננסה קצת לחשוב מה היה קורה אילו בני גנץ וגדי אייזנקוט היו נשארים בממשלה על תקן נציגי הבית הלבן העוין ומונעים כל יוזמה ישראלית. חסן נסראללה היה ממשיך להתרברב ולאיים על ישראל, כל המדינה הייתה רועדת מפניו, איסמעיל הנייה היה חוגג לו בקטאר, יחיא סינואר האכזר היה ממשיך להקיף את עצמו בחטופים בעזה, ואף מוחמד דף היה ממשיך לחמוק מאתנו. ההדלפות מהקבינט היו מסכלות כל מהלך משמעותי, והדכדוך הלאומי היה בשיאו.
ומי גרם לכל העסק להתהפך ולישראל להתחיל ליזום ולקצור הצלחות? לא תאמינו, אבל השמאל הרדיקלי בהנהגת אהוד ברק, שקמה ברסלר ושאר המוציאים דבתה של ישראל בעולם. אלו הם האנשים, אשר הפעילו לחץ בלתי-מתון על גנץ ואייזנקוט, שיפרשו מהממשלה מתוך מחשבה, כאילו בעוד חודשיים תהיינה בחירות והם ידיחו את נתניהו. אין מה להגיד, לקב”ה יש דרכים יצירתיות במיוחד לקדם את מהלכיו…
הגיע הזמן להבין, כי אמנם יש כל מיני שחקנים על הבמה, אבל במאי ותסריטאי יש רק אחד, והוא כתב בתורתו הקדושה את הסוף הנפלא של סיפור הליכתו של האדם עלי חלד – “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו”. וכן אמר על-ידי נביאיו – “והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים”, ומי שרוצה מעט להרחיב – יעיין בעיקר ביחזקאל פרקים לו-לז, ואז יבין שהכל – כן, הכל! – מנווט במעשה אומן בידי הקב”ה צור ישראל וגואלו.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

כולנו אלי פלדשטיין‎ – מאמרו של יהודה אפשטיין

כולנו אלי פלדשטיין

יום ראשון, כ”ג מרחשון התשפ”ה
לא, אין מדובר בסיסמה הכתובה על שלט בהפגנה, גם לא בפרסום דוברות של ח”כ כלשהו מהימין. מדובר בניתוח קר וכואב של המציאות, ובהרבה יותר מאשר הזדהות רגשית עם אדם שנעשה לו עוול שאין מלים לתאר את רשעותו בידי אנשים חסרי מצפון, אשר דבר לא יבצר מהם במלחמתם הנואשת לשמר את ההגמוניה שלהם בשלטון, אף שמזמן הם מייצגים אך מיעוט זניח בקרב העם היושב בציון.

עלינו להבין, כי מה שנעשה לאלי פלדשטיין אינו מכוון רק כלפיו אישית, גם לא כלפי ראש הממשלה. ויותר ממה שהם מנסים להעניש את פלדשטיין על החטא הנורא של קעקוע הנרטיב התבוסתני של ‘עסקה בכל מחיר’ וכניעה למרצחים העזתים, הם רוצים לסמן עבור כולנו את גבולות הגזרה, עד היכן מותר לנו לפעול במסגרת השקפת עולמנו, ומתי זה הופך להיות מסוכן עבור מי שמעז להתעסק עם האליטות. ורוב האנשים, כידוע, אינם מכניסים את עצמם לסיכונים מיותרים.

כוונתם היא, שכל מי שיפעל למען אג’נדה של מדינה יהודית, של נצחון יהודי, של הנחלת ערכי התורה – יחוש מאוים על-ידי המערכת. אם עד כה חשבנו שדי בשכנוע רוב הציבור בצדקת דרכנו, מעתה יש פרמטר אחר שעלינו להתחשב בו – האם מה שאנחנו אומרים ועושים הוא ‘תקין’ בעיני האליטות, או שמא זה נמצא מתחת לרף התקינות שנקבע על-ידם. ואם האליטות החליטו, כבמקרה הנידון, שיש לכפות על ישראל עסקת כניעה שתוביל לתבוסה ישראלית בעזה משום שזה מה שמקדם את אג’נדת אוסלו – אז מי שפועל בכיוון ההפוך אינו יריב פוליטי מבחינתם, כי אם עבריין שיש להתיחס אליו גרוע מאשר למחבל נובחה.

אם אלי פלדשטיין יפול קרבן בידם, יהיה בכך תקדים מסוכן ביותר. אין מדובר רק במאבק על חפותו של פלדשטיין, מדובר במאבק על זכותם של יראי ה’ והיהודים הנאמנים לעמם ולארצם להתקיים בארץ הזאת! לא פחות מכך!

מדובר אמנם בפרפורי הגסיסה של אנשי ההגמוניה, אשר עיניהם כלות בראותם כי אין להם כל סיכוי להפוך לרוב בקרב העם, אך במצב כזה, סכנתם כפולה ומכופלת, ועלינו להיות מודעים לכך. המאבק על חפותו של פלדשטיין הוא מאבק על זכותנו לומר את דעתנו ולפעול לאור מצפוננו. אל יהי הדבר קל בעינינו.

ברוסיה נפל הבולשביזם אחר שמרבית העם קץ בו. בישראל הוא עדיין שולט ברמה, בצורה מתוחכמת ומעונבת, באמצעות ניסוחים משפטיים ומניפולציות תקשורתיות. לכן הוא מסוכן בהרבה, ועיקר הקושי הוא לזהות אותו ולהבין היכן אנחנו עומדים. מחובתנו להשתמש בעיניים ובשכל שחנן אותנו הבורא כדי להבין את גודל השעה, להתעלות לאתגר ולסלק את שלטון הרודנות מחיינו. אחר שתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית שמבטאת את רצון העם, נוכל לפעול לכיוון של כינון מלכות ה’ ובכך להשלים את התהליך האדיר של שיבת ציון בימינו.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או