יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

פתרון טראמפ לתושבי עזה – ופתרון התורה לכל ערביי ישראל

יום חמישי, א’ שבט התשפ”ה

משב רוח מרענן נושב בימים האחרונים מהבית הלבן בוושינגטון, כאשר הנשיא הנבחר דונלד טראמפ מציע ליישב את תושבי עזה ההרוסה במקומות שונים בעולם – מצרים, ירדן, אינדונזיה ועוד. כל אלו, אשר טענו כי ‘אסור להרגיז את ארצות הברית’, וכי ‘עלינו לשמור על הברית האסטרטגית אתה’ ושאר הבלים בעת ביצוע עסקת הכניעה המבישה והרת האסון – ממלאים כעת את פיהם מים כאשר אותו טראמפ שכפה על ממשלת ישראל הרופסת את עסקת החטופים – מציע לבנות חיים חדשים למפלצות העזתיות מחוץ לארצנו. אך מה שחשוב לנו, כיהודים מאמינים, הוא להסיק את המסקנות הרלוונטיות לאומה חפצת חיים וללמוד מן הפרט אל הכלל, כיצד על ישראל להתנהל בזירה המדינית.

כפי שנכתב כאן בעבר, דונלד טראמפ הוא איש עסקים. מעולם לא חשבתי שהוא אוהב ישראל גדול כאשר הוביל מהלכים מדיניים לטובתנו, וגם לא חשבתי שהוא אנטישמי כאשר הוביל מהלכים הרסניים כמו עסקת המאה בקדנציה הראשונה שלו, שבחסדי שמים לא יצאה לפועל, ועסקת הכניעה להשבת החטופים כעת, שלדאבוננו יוצאת אל הפועל. דונלד טראמפ עושה את מה שהוא מבין לנכון עבור האינטרסים של ארצות הברית. לשם כך נבחר, וזה לגיטימי לחלוטין.

אולם אלפיים שנות גלות יצרו בקרבנו את האשליה, ולפיה עתידנו וגורלנו תלויים בהחלטות הגוי, ועל כן זה חשוב מאד שיאהב אותנו ואנחנו נתרצה בפניו. כך נעה ישראל במטוטלת כעלה נידף, וכולם כוססים צפרניים בליל הבחירות בארצות הברית, בחושבם שזה מה שיקבע את גורלנו. אולם ראיה מציאותית מפוכחת, הנשענת על בורא עולם, שהוא בעל בריתנו היחיד באמת – מעלה תמונה שונה לחלוטין. ראיה אמיתית, עמוקה, פנימית, שמבינה שיש מנהיג לבירה – ראיה כזאת מצביעה על מהלכים חובקי עולם הכתובים בתורה הקדושה, שנויים בדברי נביאינו ומסורים לנו מפי רבותינו, ולפיהם גורלנו נתון בידי בורא עולם, והעולם בהכרח נע לעבר היום הגדול, בו יהיה ה’ נשגב לבדו ואל הר ה’ ינהרו כל הגויים לקבל את מרותו של ה’ ועמו ישראל.

ראיה מפוכחת הנשענת על דבר תורתנו הקדושה רואה את התהליכים האדירים שהתרחשו כאן במאתיים השנים האחרונות, מאז עלו עשרות יהודים בודדים לחונן את עפר ארצנו ולהקים את הישוב מעפר ועד ימינו אנו, בה ישראל היא מעצמה אדירה בת מליוני יהודים, וזאת כנגד כל הסיכויים ה’ריאליים’ של האנשים ה’פרקטיים’ שאינם רואים אלא את הגשמי והמוחשי, של אותם אנשים שבורא עולם אינו מהווה גורם עבורם משום שהוא אינו נצפה בכלים אמפיריים של מעבדות. ומי שמבין מה באמת מתרחש כאן – ביכולתו ללעוג לגחמותיהם של נשיאי ארצות הברית ושאר מנהיגי העולם כאשר הם מבקשים מאתנו לסכן את בטחוננו, ולחייך בשביעות רצון כאשר הם מציעים רעיונות, המתכתבים עם תורתנו הקדושה.

גרוש העזתים הוא אכן מהלך מבורך, ויש רק לקוות שהרעיון יורחב לשכם ולחברון, לאום אל-פאחם ולסכנין, לנצרת, לעכו וללוד. כל שצריך הוא חוט שדרה מדיני של ממשלה, המבינה לשם מה הוקמה מדינת ישראל ולשם מה בכלל קיים העם היהודי. ממשלה כזו יכולה להוביל מהלכים ברורים לכינון מלכות ה’ בלא השכים שבעינינו והצנינים שבצדנו, וכאשר יהיה זה מהלך עקבי שלנו – אין זו אלא שאלה של זמן עד שהעולם ישלים עמו. ואם לא ישלים עמו מרצון – ישלים עמו בעל כרחו. המהלך של טראמפ נועד רק להזכיר לנו, שהאומות יכולים להתהפך באינטרסים שלהם לכאן ולכאן, וכל שעלינו לעשות הוא לדבוק באינטרסים שלנו – באינטרסים של בורא עולם – וכאשר אנחנו נהיה כסלע איתן, גם האומות המתוקנות יותר תצטרפנה למהלך. ומי שלא – יסבול, כהבטחת ה’ לאברהם “ואברכה מברכיך, ומקללך – אאר” (בראשית יב ג). מי חכם ויבן אלה…

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

‘בלתי מעורבים’ – המנוע שמאחורי הטרור

עדויותיהן של החיילות שהשתחררו במסגרת עסקת הכניעה מלמדות בפעם המי-יודע כמה את מה שבישראל מסרבים להבין על-אף כל הנתונים הזועקים את האמת כשמש בצהריים – כחו העיקרי של החמאס אינו נובע מיכולות צבאיות, תחכום מדיני או עוצמה כלכלית, הוא נובע מדבר אחד – אוכלוסיה אזרחית העומדת מאחוריו, מאמינה בדרכו ורתומה כולה להצלחתו. העובדה, ולפיה במשך קרוב לשנה וחצי הוחזקו החטופות, כמו גם שאר החטופים בעזה, באופן שלא אפשר לצבא לאתר אותן על-אף כל הפעילות המבצעית שנעשתה בעזה, פעילות שהחריבה אלפי בנינים וגבתה עשרות אלפי הרוגים – עובדה זו נבעה מנתון אחד בסיסי, שישראל מסרבת להכיר בו בגלל אותה קונספציה שורשית, הגורסת שישנו ארגון טרור בשם ‘חמאס’, וישנה לעומתו אוכלוסיה של אזרחים ‘בלתי מעורבים’ ו’חפים מפשע’, שאינם קשורים לארגון הטרור.

שוב ושוב, שוגים בעלי הקונספציה באשליה הנבובה ביותר, ולפיה הראש הערבי פועל כמו הראש שלהם. מכיון שאלופי צה”ל, ראשי השב”כ ושאר האמונים על מערכת הבטחון הם אנשים חילוניים ברוחם ובהשקפת עולמם, מנותקים ממורשתם ומהשתייכותם לאומה, אשר כל מאווייהם סובבים סביב הטבות חומריות, נסיעות לחו”ל ותענוגי העולם המערבי, בוודאי גם הערבים בעזה הם כאלו. נכון, כמו שאצלנו יש כמה פנאטים שמאמינים בערכים ישנים, כך יש גם אצלם, אבל האוכלוסיה האזרחית הנורמלית – הם בוודאי חושבים כמונו, מאמינים כמונו וחולמים כמונו על וילה עם ג’קוזי. איך אמר שמעון פרס בשעתו, כשרקם את פשע אוסלו – עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון…

אוסלו אינו תהליך מדיני, גם לא מהלך פוליטי. אוסלו היא דת. דת שמאמיניה מקריבים קרבנות אדם על מולך השלום. האידיאולוגיה של אוסלו בנויה על שתי הנחות יסוד, שבלעדיהן כל מגדל הקלפים מתמוטט. האחת היא שלעם ישראל אין יעוד, אין תכלית, אין חזון, וכל רצוננו מסתכם בחופשת סקי בשוויץ שלוש פעמים בשנה. השניה היא שניתן לאלף גם את ה’פרטנר’ הפלשתיני לאמץ את אותה השקפה. את ההנחה הראשונה כמעט והצליחו להנחיל, אלא שחסדי ה’ ורחמיו מנעו זאת בזכות ההבטחה, כי התורה לא תשכח מפי זרעו. אל מול שטיפת המח הממסדית בת מעל שבעים השנה שנסתה להקים כאן עם ככל העמים, שפל ככל השפלים – מול זה קמה תנועה של יהודים גאים במורשתם, שלא הלכו שבי אחר העגל של אוסלו. וגם כאשר נראה היה שהיהודים מתפתים אחר הבטחות ה’שלום’ – ההנחה השניה, ולפיה גם האויב הערבי אינו שואף אלא ל’חיים טובים’ נוסח פרס – התנפצה אל סלע המציאות, כי לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, גם לא על חשבון הבנק.

לא כל ערבי בעזה הוא מחבל שיורה כדורים ומניח מטענים. לא כל ערבי בעזה הוא חבר פעיל בחמאס. אין צורך בכך. כל מה שהם צריכים זה אוכלוסיה שנותנת גב למחבלים, מעניקה להם סיוע, חסות ותמיכה. רק כך הם יכולים לחטוף יהודים ולדעת, כי ניתן להסתיר אותם בקרב האוכלוסיה. רק כך הם יכולים לנצח את ישראל במלחמה על-אף כל היתרונות של ישראל במישור הטכני.

כל עוד לא יפנימו כאן, כי המלחמה אינה נגד ‘החמאס’, כי אם נגד הקולקטיב הערבי, כל עוד לא יפנימו בעזה, כי אותה אוכלוסיה המעניקה את הגב למחבלים – היא שתסבול ישירות מכך, ושעל דעת כן ישראל פועלת בקרבה – שימותו כמה שיותר מהם, שיסבלו כמה שיותר מהם, שיושפלו כמה שיותר מהם – כל עוד נמשיך להלחם ב’טרור’ ולא באויב הערבי, ב’חמאס’ ולא באוכלוסיה העזתית, כמו גם ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב – נמשיך להפסיד במלחמה ולהגיע לעסקאות מחפירות.

צריך רק לפקוח עיניים ולהביט אל המציאות. אבל בשביל זה צריך קודם לפתוח את הראש ולהבין סוף סוף, כי לא סכסוך נדל”ן מתרחש כאן, כי אם מלחמת דת. הבעיה היא שבשביל להבין את האויב, צריך קודם להבין את עצמנו. ובשביל זה צריך לשוב אל ה’ באמת. כמה דם צריך עוד להשפך, כמה תבוסות והשפלות צריך עוד לעבור, עד שיכירו ראשי המדינה במהלך הבלתי-נמנע של ההיסטוריה?

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

פרשת ויחי: זכות המצוות בכח החרב

יום ששי – י’ בטבת התשפ”ה

יעקב אבינו לפני מותו מצוה את בנו יוסף שלא יקברנו ממצרים, וכן מוסר לו את הצוואה שבבוא היום יחזרו בני ישראל לארץ כנען – “והיה א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם” (מח כא). בפסוק שלאחר מכן, הוא מעניק לו בפועל את הבכורה – “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”. ושואלים המפרשים מה משמעות הביטוי האמור בחציו השני של הפסוק, שהרי לא מצאנו שיעקב לקח מיד האמורי את ארץ כנען. זה עונה בכה וזה עונה בכה, חלקם מפרשים את הביטוי ‘אשר לקחתי’ כמורה על עתיד, וחלקם מתאמצים למצוא סמך לכך שבמובן מסוים הארץ כבר נלקחה על-ידי יעקב, אף כי לא בפועל. הצד השווה לכולם הוא שארץ-ישראל נקנית בכח החרב והקשת, וכמובן שבימינו נאמר שהיא נלקחת בכח הרובה והטנק.

ועל כן נראה הדבר תמוה במבט ראשון, כאשר יהושע בן-נון, ראש וראשון לכובשי הארץ, עומד בנאום הפרדה שלו מהעם ואומר את המילים הבאות – “ואשלח לפניכם את-הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי, לא בחרבך ולא בקשתך” (יהושע כד יב). הסתירה על-פניה זועקת. אותן לשונות בדיוק של יעקב – האמורי, חרב, קשת – ננקטות על-ידי יהושע כדי להורות לכאורה את ההפך. ולא לחינם נקט יהושע את אותן לשונות. אולם הרד”ק ביהושע שופך אור על הדברים ומישב אותם – “לא בחרבך – פרוש: אם לא היה עזר הא-ל, על דרך ‘כי לא בקשתי אבטח’ (תהלים מד ז)”. פה טמון היסוד! החרב והקשת ומטוס הקרב ופצצת האטום כולם נצרכים לשם כיבוש הארץ. אולם אם איננו בוטחים בה’, אם איננו יודעים שממנו הישועה, וכלי הנשק אינם אלא כלי כדי שתהיה לברכה על מה לחול, אזי החטאנו את כל המטרה בכיבוש הארץ. ויותר מכך – הכיבוש גם לא יחזיק מעמד.

אחר שהסברנו זאת, עדיין נשאלת השאלה מדוע יהושע השתמש בלשון הנראית ממש כהפך מדברי יעקב. ונראה לכאורה לישב, שיעקב אבינו, השרוי בגלות מצרים, הוצרך ללמד את בני ישראל לכל הפחות את הרעיון של קשת ומלחמה, שכן באופן טבעי, רעיונות כאלו עלולים להשתכח במרוצת הגלות, וכפי שראינו אנו בדורות האחרונים. יהושע, לעומת זאת, עומד אחר הכיבוש, מול עם המנוסה במלחמה, ואשר עלול לטפח בקרבו את המחשבה המסוכנת, לפיה “כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. לכן הוצרך להזכיר להם, כי הנצחון הושג מאת ה’, “לא בחרבך ולא בקשתך”. וכאן אנו רואים כיצד ירדה התורה וירדו הנביאים לעומק נבכי הנפש של היהודי – הן יעקב והן יהושע הבינו מה נצרך לדורם. יעקב הבין, שיהודי המנותק מארצו מאבד את מושגי המלחמה הבסיסיים, עד שבסופו של תהליך הם נראים בעיניו כלא-יהודיים. אמנם העדינות טבועה בנפש היהודי, ועם זאת – כל אם יהודיה שלמדה את בנה, כי ‘רק לגויים יש רובים’ – כל אם כזו וכל אב כזה יצרו מציאות של יהודי אשר הפך לשם נרדף לקרבן. יהושע, לעומת זאת, הבין את הסכנה האורבת מן הצד השני. הנצחונות האדירים בשדה הקרב מעצם טבעם נוטעים בקרב המנצח תחושת עוצמה, אשר רק בעל אמונה יסודית ואיתנה לא יסתנוור ממנה. משה דיין, מסמליה הבולטים ביותר של הציונות החילונית היהירה והמתנשאת, אירח בשעתו משלחת של אישים אמריקאים ברמת הגולן אחרי הנצחון באחת המלחמות. פנה אליו כומר (!) ואמר לו – “ראה אילו ניסים גדולים עשה לכם האל!” ועל כך השיב לו צאצאו של אברהם אבינו, לבושתנו ולכלימתנו – “מה פתאום ניסים, פשוט היה לנו צבא חזק”. מסכן משה דיין, ואשרינו שהבדילנו מן התועים.

מעתה נוכל לחזור לפסוק ‘בחרבי ובקשתי’ ולהבין את מדרש האגדה המובא ברש”י, אשר כתב “היא חכמתי ותפילתי” (על-פי דפוס ראשון). כן מובא בבבא בתרא קכ”ג. – “חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה”. ובבראשית רבה צז ו מבאר המדרש – “במצוות ומעשים טובים”. ישנם הרוצים ללמוד מכאן, שאין ליעקב חרב וחנית, וכל כוחו בתפילה, במצוות ובמעשים טובים. אולם כבר למדנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.) וודאי שאי אפשר לעקור ספרים שלמים מהנביאים, המתארים כיבוש באמצעות כל כלי הנשק האפשריים (וכמה ראוי לזעוק על העיוות המחשבתי הנוצר מכך שלא לומדים תנ”ך, ובעיקר נ”ך, בישיבות).

ממילא, אין מנוס מלהבין אחרת את דברי חז”ל – ודאי כובשים את הארץ ועושים מלחמה בכלי נשק, וכפי שראינו בפרשתנו, שיעקב הועיד לבניו יעודים כגון “ידך בעורף אויביך”, “בבוקר יאכל עד ובערב יחלק שלל” ועוד רבים כיוצא בהם. אלא שהנצחון תלוי בזכות של התפילה, המצוות והמעשים הטובים, וזו כוונת המדרש, זו כוונת יהושע, וזו כוונת ספר התהלים באומרו – “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי-ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם” (תהלים מד ד).

אמור מעתה – “בחרבי ובקשתי” – על-פי פשוטו הבי”ת מבטאת את אופן הכיבוש – באמצעות חרבי ובאמצעות קשתי. על-פי מדרשו – הבי”ת מבטאת את הזכות שעל-ידה זוכים לכיבוש – בזכות תפילה, תורה, מעשים טובים. לא רק שאין סתירה בין הפשט לדרש, אלא שהם משלימים זה את זה ומבארים זה את זה דבר דבור על אופניו.

יהי רצון שנדע תמיד בזכות מה אנו נמצאים פה, ושנזכור תמיד את התנאי המוחלט, שרק בשמירת המצוות תהיה לנו הארץ, ושנזכה לממש זכות זו בכל כלי הנשק העומדים לרשותנו.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

עתידנו – בארצנו!

יום שני, ו’ טבת התשפ”ה

בעקבות הפיכת המשטר בסוריה, נתבשרנו על כך שמנהיגי הקהילה היהודית במדינה החשוכה מבקשים לשלוח מסר של פיוס לשלטון, מתוך תקוה להבטיח את המשך קיומה של הקהילה. כך דווח, כי הרב בנימין חמרה, רבה הראשי של קהילת יהודי סוריה בישראל, שלח מכתב חריג למנהיג החדש של המדינה, אבו מוחמד אל-ג’ולאני, בו הוא מבקש לשמור על זכויותיהם של היהודים שנותרו במדינה ולהגן על נכסי הקהילה היהודית ההיסטוריים. בתוך כך הוא מבקש להגן על בתי הכנסת העתיקים, קברי הצדיקים ואתרי המורשת היהודית בסוריה, ובמיוחד על ‘מערת אליהו הנביא’ בכפר ג’ובאר, הסמוך לדמשק, אשק ניזוקה קשות במהלך הלחימה. “חורבנה הסב צער גדול למיליוני יהודים ומוסלמים ברחבי העולם. שיקום המערה יהיה מעשה של חסד גדול ויסמל את אחדות העמים” – כך כתב במכתבו, והמשיך ללהג על אלפי שנות היסטוריה של הקהילה היהודית בסוריה והיותה במשך אלפי שנים “חלק מהרקמה העשירה והמגוונת של העם הסורי”.

הרב קינח בהבעת תקוה, כי “תחת ההנהגה החדשה תיהפך סוריה למדינה רב-תרבותית וסובלנית, שתאפשר ליהודים לשוב ולבקר במולדתם ולשמר את מורשתם”, וכי “שיקום אתרים יהודיים בסוריה ישקף מסר של פיוס וכבוד הדדי”.

אני משער, כי רוב הקוראים אינם מוצאים כל פסול בדברים, ואולי אף יביעו תמיכה והזדהות עמם, אך צר לי לאכזב אותם ולומר, כי מדובר בעיוורון חולני של מי שאינו מבין דבר וחצי דבר ביעודו של עם ישראל ובמהלך שמוביל א-להי ישראל לתיקון עולם במלכותו. ואילו היה מדובר רק בתופעה בודדת של מי שגדל בצורה מעוותת תחת משטר הרצח הסורי, היה ניתן להתיחס לכך כאל קוריוז ותו לא, אך המציאות העגומה היא שגם במדינות אירופה החופשיות, טורחים רבים להשקיע ממרצם ומהונם ל’שימור הקהילות היהודיות בגולה’, ל’טיפוח המורשת עתיקת היומין’ ולשאר ענייני נוסטלגיה, תוך שהם מרפדים את כיסיהם של אלו, אשר אבותיהם טבחו באבותינו במשך כאלפיים שנה על אדמה טמאה, אשר טרם נח הדם היהודי הקדוש הספוג בה מרתיחתו.

יש לנו, היהודים, נטיה מוזרה להתרפק על הגולה, כאילו היה בה ברכה כלשהי. יש לנו נטיה לחשוב, כאילו הפכנו ל”חלק מהרקמה העשירה והמגוונת של העם הסורי/הצרפתי/האיטלקי/הגרמני/האוקראיני” ועוד ועוד ועוד. כיום המחלה הנפוצה ביותר היא לראות את הקהילה היהודית בארה”ב כ”חלק אינטגרלי מהאומה האמריקאית המהוללה”. כך בכל מקום במזרח ובמערב, בצפון ובדרום. איך אמרה הגמרא בביצה – “סדנא דארעא חד הוא”.

המשותף לכל הנ”ל הוא התעלמות הזועקת לשמים מדברי הנביאים, כי אין עתיד ליהודי הגולה, כי ה’ יחסל את הגולה וימלוך עלינו בחמה שפוכה, כי לא נהיה לעולם חלק מאומה אחרת כלשהי, וכי היהדות אינה ‘דת’ כי אם תורת חיים של אומה, שאין לה מה לחפש בקרב זרים. יש כאן התעלמות מוחלטת מדברי חז”ל בספרי בפרשת עקב, ולפיהם קשה גלות מכל הקללות הכתובות בתורה, וממילא אין כל ענין לשמר בה חיי קהילה או בנינים עתיקים כלשהם.

אין לי כל ענין בביקורי מורשת באושוויץ, אני מעדיף למנוע את האושוויץ הבא על-ידי חיסול הגלויות כולן והעלאתן לארץ כדי לבסס את המדינה היהודית בגשם וברוח, להעצים אותה בכל דרך אפשרית ולמנוע מיורשי הנאצים לבצע את מה שעשו כאן לפני קצת יותר משנה, ואת מה שחלילה היו יכולים לעשות אילו היו קצת יותר מוכשרים. מערת אליהו הנביא – שלא ברור לי מה בדיוק הקשר שלה לנביא מלבד השם – יכולה להשאר בחורבנה, מוטב שנבנה את ארצנו ונכונן את בית חיינו. גם בתי הכנסת באירופה אינם מעניינים אותי במיוחד, ותאי הגזים באושוויץ לא מעוררים בי שום געגוע. מי שמבין את היעוד של עם ישראל – מתחבר למורשתו דרך החיים הבריאים של אומה על אדמתה. מי שמבין לאן ה’ מוליך אותנו באמת – מעדיף לראות ילד יהודי חמוד רוכב על בימבה ברחובות ירושלים ולהבין, כי בכך מתקיימת נבואת זכריה, ולא בביקור נוסטלגיה עקר וחסר ערך בבית הכנסת העתיק בפראג. מי שמחובר באמת לדבר ה’ חולם על כיבוש ארץ ישראל מהנילוס על הפרת ובכלל זה להחיל ריבונות יהודית על דמשק, ולא לנגב שם חומוס תחת שלטון סורי אכזר.

הגיע הזמן להגמל מהמחלה הזאת של התרפקות על עבר, שאינו אלא קללה אחת ארוכה. אנחנו זקוקים לפסיכיאטר לאומי שירפא אותנו. ומוטב שעה אחת קודם!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG