היה דיון גוי שעולה להר הבית האם מותר לסייע אותו ולהראות אותו איפה הדרך לעלות, וא’ בשם “_______” כתב דברים נחמדים מאוד
לענ”ד כל הדיון הזה אינו מכוון לנקודה העיקרית. והרי זה כמו אדם שנכרי שואל אותו היכן יש ספר תורה מחמת שהוא רוצה לשרוף אותו, והוא דן האם יש איסור לנכרי לשרוף ספר תורה, שלכאורה איסור “לא תעשון כן לה’ אלהיכם” לא נאמר אלא לישראל, וכן הוא דן האם יש בזה לפני עיור וכדומה, ומחמת טעמים אלו הוא מראה לו היכן יש ספר תורה.
ואדם זה טועה טעות גדולה, שהשאלה אינה איזה איסור עושה הנכרי והאם מותר לישראל לסייע לו וכדומה, אלא העניין הוא ששרפת ספר תורה היא חילול נורא של הקודש, ולכן על כל אדם מישראל למנוע ככל יכולתו דבר זה. והוא הדין לענייננו, שביאת נכרי למקום המקדש היא חילול הקודש שעלינו למונעו ככל יכולתנו ואם אין אנו יכולים למונעו על כל פנים אנו צריכים שלא לסייע לו בשום אופן שהוא. וטעם הדבר, שכאשר נכרי בא לחלל דבר שיש בו קדושה, כגון שהוא בא להחריב את בית המקדש או לשרוף ספר תורה, אין אנו יכולים להתייחס לזה בשוויון נפש, ולדון רק מה גדר האיסור בדבר עבור הנכרי, אלא עלינו להגן על הדבר הקדוש שהנכרי בא לחלל, ואם הדבר בידינו עלינו גם להרוג את הנכרי כדי שלא יחלל את הדבר הקדוש הזה.
וביאת נכרים למקום המקדש הוא דבר שהנביא מקונן עליו (ירמיהו נא,נא): “בֹּ֚שְׁנוּ כִּֽי־שָׁמַ֣עְנוּ חֶרְפָּ֔ה כִּסְּתָ֥ה כְלִמָּ֖ה פָּנֵ֑ינוּ כִּ֚י בָּ֣אוּ זָרִ֔ים עַֽל־מִקְדְּשֵׁ֖י בֵּ֥ית ה'”, ואף ששם הנכרים לא רק באו אל המקדש אלא גם שרפו אותו, מכל מקום הנביא מקונן כאן על עצם הביאה, גם בלי מה שעשו לאחר שבאו. וכן באיכה א,י: “יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ”, ואף שנזכר כאן “אשר צויתה לא יבואו בקהל לך” זה רק לתוספת כאב, אבל עיקר העניין שהנביא מקונן עליו הוא עצם ביאת הנכרים למקום המקדש.
ומשום כך מצינו שאבותינו בימי בית שני נהגו לדון למיתה נכרים שחיללו את הקודש, ואף דרשו בתוקף מהשלטונות לקיים דין זה, וכל כך היה הדבר חשוב בעיניהם עד שאפילו השלטונות הרומאיים נאלצו להוציא להורג נכרים שחיללו את קדשי ישראל, כמו שמספר יוספוס שטיטוס השתבח בפני הנצורים בירושלים בזמן המצור ערב החורבן, שהם, הרומאים, כיבדו את בית המקדש עד שהתירו ליהודים לשים שלטים סביב החיל שבהם אזהרה שנכרי שייכנס מעבר לחומת החיל יומת, ואף התירו לממש בפועל גזר דין מוות לנכרים שעברו על האזהרה הזאת. ובוודאי הרומאים עשו כן מפני שראו כמו כבוד מקום המקדש הוא בציפור נפשם של אבותינו באותם ימים, וראו שאם לא יתירו לענוש בחומרה גוי שיחלל את המקדש בביאה אליו באיסור, יתמרדו היהודים.
וכן יוספוס מספר שבימי הנציב הרומאי ונטידיוס קומאנוס, כעשרים שנה לפני החורבן, שרף חייל רומאי אחד את התורה באיזור בית חורון, והעם ששמע דבר זה התקומם כולו, ולא נרגע עד שהנציב קומאנוס הורה להוציא להורג את אותו חייל. והיינו הך.
וזה מה שמצינו בפסחים ג,ב על ההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים בירושלים, וכשנודע הדבר “בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו”, והאחרונים דנו איזה איסור עבר ומהיכא תיתי לחייבו מיתה והשיבו בכמה אופנים, אבל האמת תורה דרכה שעשו כן מפני חילול הקודש שבדבר (וכעין זה כתב במעיל שמואל יודלביץ פסחים שם, ויש להעיר על דבריו ואכמ”ל).
ואבותינו בימי בית שני היו נכונים למסור את נפשם כדי למנוע חילול המקדש, גם כנגד גזרת המלכות, כמו שמצינו בספר מקבים ג’ שהיהודים מסרו את נפשם כדי למנוע את תלמי הרביעי מלהיכנס למקדש. וכן מצינו בימי גזרת גיוס קליגולא שחיק טמיא, שגזר להכניס פסל למקדש, ורבבות מישראל עזבו את בתיהם ואת שדותיהם ואת כל חייהם הרגילים, כדי להפגין נגד הגזרה, וכדי למסור את נפשם, פשוטו כמשמעו, בניסיון למנוע את הגזרה, כמו שמתואר באריכות בספרי יוסף הן מתתיהו (קדמוניות היהודים ספר יח) ופילון האלכסנדרוני (המלאכות על גאיוס), וכמו שמסופר בדברי חז”ל (מגילת תענית סכוליון כ”ב שבט):
בעשרין ותרין בטילת עבידתא דיאמר סנאה לאיתאה להיכלא דילא למספד. מפני ששלח קסגלגס את הצלם להעמידו בהיכל ובאה שמועה לירושלם ערב החג. אמר להם שמעון הצדיק עשו מועדיכם בשמחה שאין דבר מכל הדברים ששמעתם. מי ששכן שכינתו בבית הזה כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה. וכיון שראה שהיו משמשין ובאין אמר להם צאו וקדמו לפניהם יצאו מלאכים וקדמו לפניהם מלאך אחד לעכו והשני לצור והשלישי לצידן והרביעי לכזיב. וכשנודע הדבר יצאו מלפניו כל גדולי ירושלם אמרו נמות ולא תהא כזאת היו צועקים ומתחננים לשליח. אמר להם השליח עד שאתם צועקים ומתחננים לי צעקו והתחננו לאלהיכם שבשמים כיון שהגיע לכרכין ראה בני אדם ששהם מקדימים אותו מכל כרך וכרך כיון שראה אותם היה תמה אמר כמה מרובין אלו. אמרו לו אלו הן היהודים שהקדימו לפניך לכל כרך וכרך נכנס לכרכין וראה את בני אדם שהן מטלין בשוקים על השק ועל האפר לא הגיע לאנטיפטרס עד שבאה לו אגרת שנהרג קסגלגס מיד נטל את הצלם ונתנו לישראל וגררו אותו. ושמע שמעון קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דיאמר סנאה לאיתאה להיכלא אתקטיל קסגלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותה שעה וכונו ואותו היום עשאוהו יום טוב.
ויש לציין שגישה זו, הבוחנת כניסת גוי למקדש רק מצד האיסור והיתר שבדבר, מביאה גם לטעות אחרת, שיש הסוברים שחמורה כניסה בטומאה למקדש של ישראל מכניסתם של נכרים למקדש והיותם “מקרקרים בהיכלו”, ואף ממסירת הר הבית כולו בידיהם, משום שכניסת ישראל בטומאה למקום המקדש יש בה איסור כרת, ואילו כניסה של נכרי למקדש אין בה כרת, אלא לכל היותר ביטול מצות עשה של שילוח טמאים (אם נניח שדין נכרים כדין טמאים לעניין זה) או של שמירת המקדש (שבכללה החובה להרחיק מן המקדש את האסורים להיכנס אליו). הרי שלפי גדרי ההלכה, כניסה ישראל בטומאה למקדש חמורה הרבה יותר מכניסת גוי למקדש.
ואין זה כך, שכן בן ישראל שנכנס בטומאה למקדש, אף שהוא עובר איסור חמור, הרי הוא כבן המלך שנכנס להיכלו של המלך כשהוא מלוכלך, שאף שאסור לו לבוא לשם מלוכלך, מכל מקום עצם ביאתו שם היא ביאה ראויה, שהרי הוא בן המלך, וראוי לו לבוא להיכלו של המלך. אבל אדם זר, וכל שכן אויב של המלך, שבא להיכלו של המלך ללא רשות, הרי הוא מתחייב בנפשו, שכן אין לו הוא ראוי לבו לשם בכלל.
ואסיים בסיפור. לפני כמה שנים סיפרה לי המטפלת של אמי, שהיא עובדת זרה מפיליפינים, שהייתה בסיור בירושלים עם קבוצה מאורגנת, והם עמדו להיכנס להר הבית, אבל בשעה שעמוד להיכנס אירע משהו (אינני זוכר מה), והמקום נסגר, ולא יכלו להיכנס. ואני אמרתי לה שטוב הדבר, והצילו אותה מן השמים מלהיכנס למקום שאסור לכל אדם להיכנס אליו, מחמת קדושתו היתרה, שרק לכהנים המשרתים לפני ה’ מותר לבוא לשם, והוספתי ואמרתי שאם תבוא שוב לסיור בירושלים שתיזהר ולא תיכנס לשם.
