The Brisker Rav is famous for his lesson of parsimony from “The Rule of Three” Simanei Shoteh (Chagigah 3b-4a):
היכי דמי אי דעביד להו דרך שטות אפילו בחדא נמי אי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא לעולם דקא עביד להו דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל.
By the way, here is the Chazon Ish in Hilchos Tola’im (Y.D. 14:7 s.v. Veha) in a weaker case:
והא דנמצאו ג’ אסור ואחד או שנים מותר, נראה דהיינו ביש ספק אי אתו מעלמא, או נתגדלו בפירי, ובזה יש חזקה דתלתא, דאין לנו להחזיק שקרו ג’ מקרים נפרדים אלא יש לתלות שכל הג’ סיבה אחת להם, והיינו שטבע הפירי להתליע, והיינו טעמא דקטלנית כדאמר יבמות ס”ד ב’, מעין גורם מזל גורם, אבל אם אין גורם אחד לשלשתן לא שייך חזקה דג’ מקרים אינו גורם להרבות המקרים, וכן בוסת אמרינן שיש כאן טבע קימת לראות להפסקת זמן זה, או ליום זה בחדש ולכן אמרו נדה ל”ט א’ שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כיון שאין כאן טבע קיימת רק מקרים, וכ”כ בפ”ת בשם מהרש”ל שאם אין מצוי בו כנימא באופן דודאי מעלמא אתו אף אם יש ג’ אין חוששין דלמא איכא אחריני, ומש”כ בפ”ת בשם אחרונים לנטות מזה אינו מובן, ומיהו נראה דאם נמצאו אחד או שנים אף בברור שלא נפלו מעלמא וכגון שהן באוכל עדיין, מ”מ הקדירה מותרת דתולין שחד פירי נלקה ואין זו ריעותא על חבריו, אבל אם נמצאו ג’ הוחזק שכל הפירות באילן זה או בערוגה זו נלקו וחשיב כרוב המצוי שהן מתולעות.
Adding at the end:
ומה שהקשה בח”י שם מג’ מתים דאמרינן דזו שכונת קברות, התם נמי קבורתן בשכונת קברות חשיב כטבע שסיבה אחת הביאתן למקום זה, שמנהגו של עולם ליחד שדה קברות, אבל אין דרך לקבור מתים בשדות בלתי מוכנות לכך.