Roosevelt in his speech on the Pearl Harbor attack: “The facts of yesterday speak for themselves.”
Wrong! Facts are mute. (Not to mention the specifics on that one, and facts are not assimilated the same way.)
There are no “brute facts” and there is no neutrality whatsoever. That’s the big difference between religion and science.
Here is the ending of another tour de force by Yeshayahu Leibowitz:
ספק גדול הוא אם מותר לייחס לתורה – אף לחלקים הסיפוריים שבה – משמעות אינפורמטיבית בדומה למה שמסופר בספרי היסטוריה או בספרי-לימוד מדעיים. מהי ההבדלה “בין קודש לחול” ? מבחינה דתית-אמונית אין להבין את התורה ואת כל כתבי-הקודש אלא כהצגת האדם מול תביעה שהיא למעלה מן המידע האנושי – התביעה לדעת את ה’ ולעבוד אותו, תביעה המובעת בצורות שונות של לשון בני-אדם : מצוות, חזון, שירה, תפילה, הגות, סיפור. הפסוק הראשון בתורה אינו מספק לי אינפורמציה על “מה שהיה”, כי אין אני מסוגל לשאוב ממנו תוכן עובדתי שעשוי להיקלט בתודעתי : אם אנסה לשוות למלה הראשונה שבתורה מובן – זאת אומרת תוכן המובן לי -, על כרחי אסתבך בבעיה המטאפיסית בת אלפי השנים בדבר ראשית הזמן, בעיה הגוררת אנטינומיות ופאראלוגיזמים. אף המלה השניה בתורה איננה ניתנת להיתרגם למונח שיבטא מעשה או מאורע או תהליך שאני מסוגל להיות מודע לו, מן הפסוק הראשון אינני שואב מידע על משהו שהתרחש, אלא שומע עיקר גדול באמונה :שהעולם איננו אלוהים – שלילת האתיאיזם והפאנתיאיזם. כיוצא בו, אני קורא “וירד ה’ על הר סיני” – חמש מלים בעברית פשוטה, ויחד עם זה אני דורש אפילו מילד בן שבע, הלומד חומש, שיבין שהש”י אינו מתגורר בגבהים וירד מהם ; נמצא, שאף כאן אין מובנה של “לשון בני-אדם”, שהתורה מדברת בה, חופף את משמעות הענין המדובר. מבחינה עקרונית יש לומר : אילו היו כתבי-הקודש מקורות להספקת מידע לאדם – במה היו “כתבי-קודש” ? כל אינפורמציה המספקת את צרכי ידיעת האדם – חולין היא. אינפורמציה אני משיג ממחקר היסטורי או פילולוגי או פיסיקאלי או כימי או ביולוגי וכד’ ; ואינפורמציה אני מוסר לתלמידי באחדים ממקצועות אלה. הרעיון ש”שכינה ירדה על הר סיני” (בכל מובן מן המובנים שאפשר לייחס לאמור במלים אלה) כדי להתחרות בפרופסור היושב בקתדרה ומלמד היסטוריה או פיסיקה וכו’ – הוא ספק איוולת, ספק חירוף וגידוף.
בימי-הביניים נמצא נימה של מגמה לנתק את הדת מן המדע באבן-עזרא, המציג (בהקדמתו לפירושו על התורה) את הפרשנות המכניסה דברי-מדע למובנם של דברי הכתוב כשיטה המטילה על המקרא עומס שאינו במקומו. אולם מפליאה העובדה שהרבה יותר מרמז בענין זה נמצא דוקא ברמב”ם, וכאן הדברים נוקבים ויורדים עד אושיות האמונה, משום שהם אינם מתייחסים למידע המדעי בלבד אלא אף למידע המטאפיסי. עיקרו של מו”נ הוא, לכאורה, חשיפת המידע המטאפיסי הגלום בכתבי-הקודש ; אולם בהגיע הרמב”ם לס’ איוב (מו”נ ח”ג, פכ”ב – כ”ג) נראית הגישה כמשתנית מיסודה. הרמב”ם עומד על העובדה שהתשובה המושמת בפי ה’ על טענות איוב בדבר ההשגחה האלוהית “אינה חורגת מתיאורי עניינים טבעיים, אם תיאור יסודות או פעולות הגלגלים או טבעי מיני בע”ח, לא דבר אחר” – בלי הסברה או הנמקה של “העניינים הטבעיים” הללו ; ותשובה זו מספקת את איוב, משום שבהתגלות האלוהית הזאת נתברר לו “שאין ענין השגחתו ענין השגחתנו ולא ענין הנהגתו לברואיו ענין התנהגותנו למה שאנו מנהיגים… ולא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו” ; וכשמגיע האדם לידיעת האמת הזאת, שהיא-היא האמונה, אין הוא מוסיף לדרוש מאת ה’ מידע בבעיות מטאפיסיות: “האם הוא (הש”י) יודע או לא יודע, או משגיח או מזניח” – במקום דרישת מידע על ה’ באה “האהבה”. בסיומו של משנה-תורה, הרמב”ם מבטל גם את חשיבות המידע על אירועי הגאולה המשיחית : “לא ישימם (= את סיפורי הגאולה) עיקר, שאינם מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה”. הדת שעניינה הוא “יראה” ו”אהבה” רואה את המידע המדעי – הן בטבע והן בהיסטוריה – כאינדיפרנטי.