Or what is the source in the Torah forbidding Jews from uttering lies?
It’s commonly assumed lying is forbidden from the verse מדבר שקר תרחק, and so hold Semag (Asin 107) and Semak (226). Chafetz Chaim’s foreword to the Laws of Lashon Hara says so too, but he doesn’t supply proof. But perhaps the verse refers, as it seems from context, only to Dinim and Dayanim:
לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים.
It is at least debatable if there are Torah laws against pride and anger, too (contemporary Mussar books discuss this).
Rabbi Yerucham Fishel Perle on Rabbenu Sa’adya Gaon (Aseh 22) writes:
… ומעתה מה שתמה הרשב”ץ ז”ל איך אפשר שלא יהי’ לנו מ”ע בדבור אמת לא ידענא מקום קושיא כלל. דודאי בדברים שבין אדם לחבירו יש לנו כמה אזהרות בתורה. בדיינים כתיב מדבר שקר תרחק. ובעדים כתיב לאו דלא תענה וגו’. ובאונאת דברים כתיב לא תונו. ובגניבת הדעת כתיב לא תגנבו וכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. אבל בדברי שקר זולת זה שהם פטומי מילי בעלמא. אף דמדה מגונה ודבר גנאי הוא לדבר בם. מכל מקום על כל פנים לית בהו איסורא מן התורה כלל. ואפילו מדרבנן נראה דלא אסרום. כמו שנתבאר. ואם כן אין כאן שום גמגום על מוני המצות שלא מנו עשה זו דמדבר שקר תרחק. דלא קאי אלא אדיינים.
Kesubos 17a is not clear proof, see Tosafos there, but lies seem included in “Devarim Beteilim”, just like Leitzanus.
Unfinished.