As I said I would, we shall now discuss the Lubavitcher Rebbe’s messianic saga and compare it to the prior messianic incident with Shabtai Tzvi and Natan of Aza (Gaza).
How dare you…?!
If you are angered by the topic, keep reading; perhaps it will be religiously beneficial.
We could write about what is wrong with Lubavitcher messianism on its own terms, but this has been done before. I hope showing the commonality between Shabtai and Shneerson, noticing the cyclical “repetition” of history, has greater convincing power than mere logical arguments.
So, what were the stages with each?
Firstly, the bald assertion is made, “no evidence needed”. With Natan, see the foregoing letter at length. His claim was that he was a true prophet. But although this requires a ‘sign’ and Beis Din’s juridical ruling, Natan claimed neither. Nor did he check to see whether his Maggid was from the Good Side. The same occurred with the Lubavitcher, as he hinted clearly at his epic position right in his inaugural speech, “Basi Legani”.
Plus:
- Both Natan and the LR made some true predictions, and this was supposed to be proof of their prophetic validity. At least Natan, unlike the LR, actually lived in Israel; a prerequisite for prophecy.
- Both tried to uproot the mourning for the Temple’s destruction, the LR by encouraging making “siyumim” and being lenient, etc., the Sabbateans outright.
- Both attempted to uproot Halacha with (supposed?) Kabbalah.
- Just to do the necessary work of enflaming the masses (or is it inflaming?), one would need to be quite energetic. Some academic has claimed Natan was a “hypomanic personality”. I am not formally educated in this discipline, but I would guess the same is true of Rabbi Schneerson.
Second, lasting, eternal life is claimed to be the main proof of it all. Again, see the following letter by Natan regarding Shabtai. With Lubavitch, this became increasingly vocalized as time went by. I remember it said he would outlive Rabbi Shach, his well-known opponent.
Stage three: God has mercy on His people. Man alone, weak as he is, can no longer stay the wave at this point. So He intervenes to break the eventual blow, and perhaps to make it harder to deny the leader’s death. With Shabtai, it was apostasy to Mohammedanism. The LR had a stroke.
Fourth, the inevitable comes to pass. Man is mortal (some say Mashiach, too, by the way). The Great Jewish Hope passes away.
Fifth, deathly silence. When Shabtai passed, Natan would not answer the letters asking him about it for two whole years. The LR’s people, too, had a brief moment of half-sanity.
Sixth, they change their minds (whoever is left). He is not dead! “He is just hidden!” They both misquoted the same sources on this matter, including the Medrash on Yaacov, Arizal, etc. They call it “The Occultism”.
Some of the LR’s followers continue putting out Torah essays in honor of the LR’s yearly “birthdays”…
Much of this is built-in to human nature, so to speak. ‘Messiahs’, by definition, must do these things. Even though the latter was surely aware of his predecessor, still, Lubavitch was nearly forced into the same mold.
Here is a letter by Natan of Aza, written to convince its recipients of Shabtai’s status as Mashiach:
דבריי אלה היו להודיע האמונה קשט אמרי אמת העיקר הגדול שיש לי במה שבישרתי לקהל עדת ישראל על גאולתנו ופדיון נפשנו
הנה, כל מי שהכיר אותי או ראה או ידעני יכול להעיד עדות אמת ואמונה כי מקטנותי עד היום הזה לא נמצא בי שמץ פסול וקיימתי התורה מעוני והגיתי בה יומם ולילה ת”ל. ומעולם לא רדפתי אחר תאוות גשמיות ואפילו בזמן שהיה לי הרווחה לענג עצמי כדרך כל הארץ, הייתי מוסיף סיגופים ועינויים בכל מאמצי כחי ולא נהניתי כלל הנאה גשמית מסיבת בשורתי זאת ות”ל יש כמה עדים נאמנים שיעידו עוד נוסף על כל זה. ולמדתי תורה בטהרה עד היותי בן עשרים שנה ועשיתי התיקון הכללי שאמר האר”י ז”ל על כל מי שהרבה לפשוע[1] אע”פ שת”ל לא נמצא בי עוון במזיד עשיתיו באם ואולי נפשי מלוכלכת מגלגול אחר ח”ו. ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר”י ז”ל והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמיים ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה. ובאותה שנה אחר שנת עורר רוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות בהיותי בהפסקה בפרשת ויקהל ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שהתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותי דא לדא נקשן צפיתי במרכבה וראיתי מראות אלוהים כל היום ההוא וכל הלילה ואז הינבאתי נבואה גמורה כא’ מהנביאים כה אמר ה’ וכו’ ונתחקק בלבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי וגם שהוא מוכרח שיהיה חי וקיים לעולם. וכן מצינו בדברי הרמב”ם ז”ל שהנביאים היה מצטייר בלבם פירוש נבואתם באופן שלא נשאר לו ספק בנבואתו[2]. ושוב לא ראיתי מראה גדולה כזאת עד היום ונשאר הדבר כמוס בלבי עד שהגואל פרסם עצמו בעזה וחתם בשם – משיח.
ואז הורשיתי על יד מלאך הברית לפרסם מה שראיתי. ונודע לי אמתותו על פי הסימנים שמסר האר”י ז”ל והוא שיגלה עמוקות בתורה, ולא יפול דבר מה שיודיע[3], וכן היה במלאך הנז’ שנגלה אלי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים, ובכלל דבריו היה שעתה הוא הקץ האחרון מה שאמר הכתוב: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי ואע”פ שאמרו חז”ל לבא לפומא לא גלי[4], כבר נאמר פירושו בס’ התיקונים דף מ”א[5] ומפני זה ידעו יונתן בן עוזיאל כדמשמע בגמ’ פ”ק דמגילה[6]. והאר”י ז”ל נתן טעם אחר איך נודע לדניאל הקץ והוא מפני שנשמתו ירדה עד מקום שעומדים נפשות עקבות משיחא[7].
אמנם הזמן שיתגלה לי לא נודע לי משום מלאך רק כרוז שמעתי באלול שנת התכ”ה בלשון זה: מכאן לשנה וקצת ירחין יתגלה משיח בן דוד בעולם. אולי פירושו פרסום שמו. ואפי’ אם יתכן שלא יהיה ממש בכרוז זה אין ליתן ח”ו פגם בנבואה הברורה, ולא במלאך שנודע לי אמיתותו כי הוא עיקר ושורש גדול וכל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו וכל עוד שהגואל שאמרתי חי וקיים בעולם אין לשום בריה ליתן הכזבה לנבואה זאת. וזו היא כוונת חבקוק הנביא כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר כלומר שיבוא חזון ונבואה למועד שיעד הקב”ה לגאול את ישראל ויפח אותו הנביא לקץ ולא יכזב אעפ”י שלכאורה יהיה נראה שכיזב ולזה אמר “אם יתמהמה חכה לו” וסי’ וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵ”ל, כלומר אם יתאחר הקץ שאמר, מ”מ חכה לו כי בא יבא ולא יאחר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ – יש לפרשו לשון חוזק ולשון אופל שיהיה אפל וקשה עורף מי שאין נפשו מיושרת שיש לו תערובת רע בנפשו, אמנם צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה ר”ל מי שנפשו מצודקת באמונתו יחיה, וזה הפירוש מוכרח דאל”כ איזה נביא מצינו שניבא על הקץ, שאע”פ שדניאל ידעו לא היה נביא כדאמ’ בגמ'[8]. ועוד דקרא פליג דידיה אדידיה: ברישא קאמר “אם יתמהמה חכה לו” משמע שיש איחור ואח”כ אמר “ולא יאחר”, אלא ודאי כדאמ’. ועל פי מלאך הברית פרסמתי נבואתי ולא עברתי ח”ו על בל יאמר, שהרי מצינו כי מניעת שחיטת יצחק אבינו הייתה ע”י מלאך וכן מצינו שאחז”ל גבי בלעם וז”ל אמר בלעם כן דרכו לומר ולחזור בו ע”י מלאך[9], וכ”ש בעניינו שאין כאן חזרה ח”ו רק גילוי מילתא בעלמא שהורשיתי לגלות נבואתי.
ועוד קיבלתי ממלאך הנז’ שאפי’ ח”ו יהיה כל ישראל חייבים לא יעכבו הגאולה בעוונם ח”ו כאמרם חז”ל או בדור שכולו חייב[10]. עוד קיבלתי ממנו שראוי שיאמינו ישראל בלי שום אות ומופת, וכל מי שלא יאמין בידוע שיש בנפשו תערובת רע מן הדורות שמרדו במלכות שמים ובמלכות בית דוד וכיוצא בזה, ויש ראיה בדברי חז”ל שלעניין בשורת הגאולה ראוי להאמין בלי אות: שהרי ראש הנביאים נענש על שאמר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי[11] ועוד אחז”ל שאין עתידין ליגאל אלא בזכות האמונה שנא’ תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה[12] כמו שהיה במצרים שאעפ”י שראו אותות לא היה ממש בהם שכל מצרים היו מכשפים, רק להיות ישראל קדושים כל שנשמתו טהורה האמין בדבר האמיתי, וכל מי שהיה רע בנפשו לא האמין ונאבד כדכתיב וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. ויש לי להליץ על כל הדור הזה, שהרי רוב ישראל האמינו בתחילה ואע”פ שחזרו ולא האמינו, כן היה במצרים, ואעפ”כ נחשב להם האמונה הראשונה זכות ונאמר עליהם לא נגאלו אלא בזכות האמונה. אמנם בוודאי מעלה גדולה יש למי שעומד קיים באמונתו כי זה מורה שהוא מדרא דמלכא משיחא ונפשו ענף משורש נפש מלך המשיח כמו שהיה דור המדבר כדכתיב שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ ופי’ האר”י שכולם היו ניצוצות משורש נפש מרע”ה[13]. ולכן, אעפ”י שהיו כולם חייבים במצרים שנא’ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי עכ”ז זכו למעלה גדולה שלא זכה שום דור, וכן בדורנו זה. ולכן אחז”ל בא חבקוק והעמידן על אחת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה[14]. שכל מי שיאמין בגואל אעפ”י שיהיה חייב יחיה מכוח שורש הגואל שבו, וכל החושק ותאב ליכנס באמונה זאת ומבקש אחריה מקיים מקרא שכתוב וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם ואין לשון בקשה מורה אלא על דבר שהוא בהסח הדעת ושאין הדעת מקבלתו, והיינו דכתיב בסיפיה דקרא וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, והפחד הוא מפני שנראה לכאורה שהוא נגד הדת המקובלת בידם.
ויש לי טעם גדול שאסור להאמין בזה ע”י אות ויש הוכחה מהתלמוד שראוי להאמין מבלי שום אות, דהא קיימא לן מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי[15]. ואמרינן בפ’ שני דראש השנה לעניין קידוש החודש שאפי’ איניש דעלמא שבא מסוף העולם דאמ’ ביום פ’ קדשו החודש נאמן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי[16] ומילתא דליכא הנאה לן חיישינן לחלופי אפי’ בגוי לעניין אסורין ואמרי’ נמי אומן לא מרע חזקתיה. ובנידון דידן, איכא כל הני מילי ותרוויהו בחזקת כשרות עומדין וכן הוי דבר שהוא עשוי להגלות מהרה, דהא קיי”ל מיתה שכיחא[17] בפרט להראות בזה שהוא סכנה גדולה ועצומה כי האיש אשר נאמרה הנבואה עליו בזמן שהשי”ת מאיר עליו אורו עושה כמה עניינים נפלאים וזרים בפני הכל. ולולי שהוא הגואל האמיתי כבר היה נאבד זכרו אפי’ על א’ מהקלות שעשה וזה אות גדול על משיחותו דהא קיי”ל קב”ה לא עביד ניסא לשקרי[18]. וכל המודה על האמת יכיר ויבחין כמה עניינים מופלאים נראו בו מהשגחת השי”ת עליו דקיי”ל שהנביא צריך ליתן אות, היינו במידי דלית בהו כל הני חזוקי כדאמרן. ועוד יש לסייע מפלוגתא דאית בירושלמי בשני נביאים שנתנבאו כא’ בכרך א’, חד אמר צריך אות וחד אמר אין צריך אות[19], ופי’ הרב בעל יפה מראה ז”ל: כאחד – שא’ מעיד על חבירו וחברו מעיד עליו, וטעמא דמ”ד דאין צריך אות הוא מפני שכיוון שמוחזקים לצדיקים לא משקרי ולא חיישינן לגומלין, ועוד שכמה אנשים יחידי סגולה נאמנים שראו דברים רבים שהם חוץ מן הטבע. וזה גלוי לכל מי שרוצה לעמוד על אמיתות זה העניין. ובעניין האותות אין הכרח שישנה הטבע אלא כל שאומר דבר שא”א לאומרו ע”י שכל אנושי הוי אות ואע”ג דאיכא למיחש דאיכא דברין בגו גזרת הכתוב להאמינו על פי אות כמ”ש הרמב”ם בהל’ יסודי התורה.
והנה כמה פעמים נשבעתי שבועות חמורות בפני כמה אנשים על אמיתות זה העניין.
For the sources referenced above as numbers in the text, see Wikisource within.