There is a profusion of posthumous books describing deceased Torah greats as having “led” and the more the merrier. But looking at the state of us, their “followers”, doesn’t this description, in fact, um, not altogether give them honor?
Here are some panegyrics of our Dear Leaders, some approximate, or off the top of my head (I don’t always remember which refers to whom if any):
המנהיג
פוסק הדור
רבן של כל בני הגולה
הקברניט
רבן של ישראל
מופת הדור
אביהן של ישראל
סניגרון של ישראל
עמוד האש לפני המחנה
מנהיג של דור
לשכת הגזית
And so on…
Unlike a local person, see Shabbos 54b:
כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו, וכו’.
If they get deserved credit, how can they evade deserved blame?
Rabbi Chaim of Volozhin would insist he not be considered the “student” of the Gaon for this reason, among others.
Of course, this would suggest the real point of these books is praising puny us, and the living disciples of these Jews…