When we first came to Eretz Yisroel as a young couple, we did not give much thought to whether we “moved” here and to the possibility of “moving back.” We just saw ourselves as “living here.” This didn’t preclude us from moving back, but it did take our focus off the emotional issue of having left our familiar and comfortable place, and it allowed us to focus instead on “living” in the here and now.
One who moves from New York to Cleveland does not think too much about how long he will end up being in Cleveland. In this regard, our move to Eretz Yisroel was the same. We sought to ensure that our reasons for relocating should b’ezras HaShem work out, and we endeavored to establish a comfortable home here.
It would have been counterproductive to refrain from investing in the necessary arrangements to make ourselves comfortable. Why should we shlep all those personal items from back home if we were only here to try it out? But then, how would we ever have felt at home here if we had been conducting ourselves as if we were in a sleep-away-camp or bungalow colony, living out of the proverbial suitcase?
We did not plan to be in Eretz Yisroel: we planned for being in Eretz Yisroel. This meant taking the necessary steps to live comfortably. The Gemara (Kesuvos 112a) relates that R’ Ammi and R’ Assi would move from the sun to the shade and from the shade into the warm sunny area while teaching their talmidim. Rashi explains that they would move to the more comfortable spot so that they wouldn’t come to complain about living in Eretz Yisroel. They did not look to overcome the prohibition of speaking negatively about Eretz Yisroel by controlling their feelings; they ensured that they would not have anything to complain about.
It is not about giving Eretz Yisroel a chance to suit us: it’s about giving ourselves a chance to appreciate Eretz Yisroel. There are various jobs and other opportunities in Eretz Yisroel, and many of them require only a minimal effort or investment. We should also have a bit of faith in ourselves when trying to speak the local language, as most of us have a solid background in Lashon HaKodesh, and with a bit of practice, this will make our lives significantly easier (this goes for trying to understand the local mentalities as well). From our own experience, these adjustments for success have made a significant impact in enabling us to establish ourselves here in Eretz Yisroel.
Most significantly, to appreciate living in Eretz Yisroel we must educate ourselves a bit through the lens of the Torah. Moshe Rabbeinu davened five hundred and fifteen tefillos to merit entering Eretz Yisroel. Throughout our history, many anashim yereim u’sheleimim [righteous people] were moser nefesh [made sacrifices] to come to the Land and lived here besimchah despite much difficulty and hardship. HaShem Yisborach has thrown open the doors of Eretz Yisroel bechasdo hagadol (in His great kindness) and made living here infinitely more feasible than it has been since ancient times. Why is it that some people are not more open-minded about the opportunity to do what their ancestors would have been moser nefesh for, at a time when physical comforts are widely available here?
I am not minimizing the significant factors one must deal with in making such a move. I ask, though, do we identify with the ideals of our ancestors? Do we appreciate what it is that HaKadosh Baruch Hu so desires about this Land? Do we recognize the ruchniyusdik and halachic significance of living in the Holy Land? Do we appreciate walking, quite literally, in the footsteps of Avraham Avinu and Dovid HaMelech, where the pesukim of Torah come alive before us?
There is also much to say about the atmosphere in Eretz Yisroel. The reality of shavas vayinafash [HaShem’s “rest”] on Shabbos is significantly easier to sense and appreciate in Eretz Yisroel. The shuk (marketplace), teeming with people on Erev Shabbos, is quiet and empty before sunset. One can feel Shabbos or Yom Tov approaching from the very flow of traffic on the streets. The entire financial system, banks, and all, close down from Friday until Sunday. You know which Yom Tov is approaching for weeks or months beforehand just walking the streets or going into the shops. Shofaros are being blown at all hours of day and night during Elul, so too the sounds of sukkos being built from the beginning of Tishrei. On Sukkos itself, the streets and alleyways are filled with sukkos. Merchandise being sold in all stores varies accordingly in the weeks leading up to Chanukah, Tu BiShevat, Purim, Pesach, and Shavuos. You do not have to be an overly spiritual person to be affected by the kedushas hazman that can be felt in the air.
A final thought: As with any mitzvah or ma’alah ruchnis (spiritual virtue), the yetzer hara will make matters difficult. This is especially true regarding living in Eretz Yisroel where one can reach greater spiritual heights than in chutz laAretz. The avira deAr’a (air of the Land) promotes shteiging and a desire for greatness in Torah and avodah, and one can grow exponentially without the distractions of chutz laAretz. Also, people in Eretz Yisroel don’t seem to get old, only whiter. You can see seventy and eighty-year-old yungeleit going to beis medrash to learn with a frishkeit (freshness) and a lebedikeit (liveliness). This is truly the Eretz HaChaim.
Learning and Teaching
Though I spent some time in Eretz Yisroel when I was younger, I did not have the experience of learning in Eretz Yisroel as a bochur. I learned in Telshe Yeshiva Chicago for a couple of years and then in Yeshiva Rabbeinu Chaim Berlin until my wedding. I will never forget my first impression of the Mirrer Yeshiva when I first came to Yerushalayim as a yungerman—the overwhelming feeling of awe in a “neighborhood” of Torah. I learned subsequently in my grandfather’s kollelfor many years, and also had the opportunity to gain immeasurably from HaRav Yitzchok Berkowitz and HaRav Yechezkel Weinfeld. For the past ten years, I have had the privilege of learning and teaching in Yeshivas Tiferes Yisroel, a yeshivah for American bochurim.
מיליוני מהגרים הגיעו לאמריקה, עניים ומדוכאים, נקלטו והצליחו ללא עזרת המדינה. השחורים זוכים לכל תמיכה אפשרית כבר 50 שנים. למה מצבם רק הורע?
13.4% מאזרחי ארצות הברית הם שחורים, אפרו-אמריקנים. פרק העבדות בהיסטוריה האמריקנית הסתיים רשמית לפני כ- 150 שנים. כתם מעיק על המורשת האמריקנית שנשאה את לפיד החופש וזכויות הפרט. אפליית שחורים נמשכה גם לאחר ביטול העבדות ועוגנה בחוקי ג’ים קרואו בסוף המאה ה-19. חוקים של הפרדה גזעית בין שחור ללבן בבתי ספר ציבוריים, בתחבורה ציבורית, במסעדות, איסור נישואים בין גזעיים ועוד. אפרטהייד. החוקים היו בתוקף עד לשנות השישים של המאה ה-20 ונאכפו בעיקר במדינות הדרום. מאמצע שנות השישים הסתיימה האפליה הממוסדת נגד שחורים.
למרות שחלפו כבר מספר דורות מאז שחרור האזיקים, וכ-50 שנים של שוויון זכויות מלא, הקהילה השחורה ביססה לעצמה תדמית שלילית סטראוטיפית כמעט בכל תחום, למעט אולי באגרוף ובכדורסל…
השחורים, כאחת מקבוצות “המיעוטים” באמריקה – מפגרים בהשכלה, בהכנסה, במגורים ובמעמד החברתי אחרי כל קבוצת גזע אחרת באמריקה – הרחק מתחת אסייתיים, יהודים, הודים, לבנים וגם היספאנים.
השחורים “מצטיינים” באכלוס בתי כלא, פשע, אלימות, רוצחים ונרצחים, משפחות חד-הוריות, תוחלת חיים נמוכה. הם מהווים את הנטל התקציבי הגדול ביותר, כקבוצה, על מערכות הסעד והתמיכה הממשלתית.
נתונים מאתר ה- FBI מעלים כי כ-43% מהנרצחים באמריקה הם שחורים. כ-90% מהם נרצחו בידי רוצחים שחורים. השחורים אחראים בערך ל-50% ממקרי הרצח (2014). מספר האסירים השחורים גבוה כמעט פי 3 מחלקם באוכלוסייה – כ- 600,000 אסירים שחורים לעומת כ-500,000 לבנים (2010).
על רקע המציאות העגומה, מפליא למדי שהעוינות הגלויה של כלל הציבור כלפי השחורים כה מאופקת. תורמת לכך התרבות האמריקנית של הפנמת רגשות, “רגשי אשם” קולקטיביים על תקופת העבדות, ורוח “הכלת האחר והשונה” הנפוצה. הממסד והציבור כאחד, מתאמצים מזה עשורים להכיל ולמזג את השחורים.
הגירה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
אמריקה היא ארץ של מהגרים. עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ההגירה לארצות הברית הייתה כמעט חופשית, אניות מהגרים פקדו את נמלי אמריקה דרך קבע. מעת לעת היו גלי הגירה של קבוצות אתניות הומוגניות. נציין שלוש קבוצות בולטות:
אירים – כעשירית מתושבי ארצות הברית הם ממוצא אירי. גלי ההגירה הגדולים מאירלנד היו בשנים 1841-1890. מהם, כמיליון וחצי היגרו בעקבות הרעב הגדול באירלנד באמצע המאה ה-19.
איטלקים – אמריקנים ממוצא איטלקי מהווים כ- 5% מתושבי ארצות הברית. בשנים 1900-1914 היגרו לארצות הברית כ-3 מיליון מהגרים מאיטליה.
יהודים – מספר היהודים בארצות הברית מוערך בכ- 7.5 מיליון. כ-2% מהאוכלוסייה. גל ההגירה היהודי הגדול התרחש בשנים 1880-1920. בשנים אלה היגרו למעלה מ-2 מיליון יהודים לארה”ב, עיקרם ממזרח אירופה.
ראוי להתעכב על גלי ההגירה כדי לנסות להבין מדוע השחורים נותרו מאחור.
רוב המהגרים לאמריקה, ובייחוד בגלי ההגירה, היו “דלת העם”. עניים ומדוכאים שחיפשו סיכוי לעתיד טוב. הם ברחו מדיכוי ופוגרומים כמו היהודים, נמלטו מעוני באיטליה או מרעב באירלנד. המהגרים, על פי ההגדרות המקובלות היום, נמנו עם “השכבות הנחשלות”, “אשכול סוציאו-אקונומי נמוך”. כמעט כולם לא ידעו אנגלית, חלקם אפילו לא ידע קרוא וכתוב בשפת האם.
הם חסכו פרוטה לפרוטה במולדתם ורכשו כרטיס באנייה לכיוון אחד. באמריקה לא חיכה להם “מרכז קליטה”, לא “סל קליטה”, לא “אולפן לאנגלית”. לא היו “דמי אבטלה”, לא “שכר מינימום”, ולא בריאות וחינוך חינם או “מענק הסתגלות”. הממשל האמריקני לא התערב בחייהם של המהגרים, לא היה משרד לקליטת עליה.
מיד עם הנחיתה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ידע המהגר שצריך לצאת לרחוב לחפש עבודה. בהעדר חוק שכר מינימום, לא קשה למצוא עבודה התחלתית בפרוטות בעבודות הקשות, המסוכנות והבזויות ביותר – זה יתרונם היחסי של מהגרים, בעיקר חסרי המקצוע. חריצות והתמדה עושים את שלהם. הדור הראשון חי לרוב בעוני דיבר בעיקר יידיש-אירית-איטלקית, הדור השני כבר דיבר וכתב אנגלית עם מעט מבטא זר, הדור השלישי כבר היה אמריקני לכל דבר.
אירים רבים, בעיקר פרוטסטנטים שהתיישבו באזורים חקלאים חיו במעמד של אריסים, קצת מעל למעמד של עבד. בתחילה עבדו תמורת קורת גג ומזון בלבד. הקתולים התיישבו בעיקר בערים והועסקו תחת שרביטם של “ראיסים” (אירים ותיקים) שסיפקו כוח אדם זול לתעשיות בהן נדרשה עבודה פיזית קשה תמורת תשלום נמוך. עבודות בניה קשות, חפירת תעלות, הנחת מסילות ברזל.
האירים זכו לייחס קשה ומפלה. דבקה בהם סטיגמה של שתיינים, רפי שכל, אלימים. מעסיקים העדיפו לשכור אירים על פני העסקת עבד שחור בעבודות מסוכנות כמו חומרי נפץ במחצבות, סבלות בנמלים. חייו של אירי היו שווים פחות מחייו של עבד שחור כי העבד נקנה על ידי המעביד תמורת כסף מלא. חיי האירי – בחינם. רבים סרבו להעסיק אירים או להשכיר להם דירות. המונח “נינה” היה נפוץ (No Irish Need Apply – NINA). שכונות של מהגרים אירים הותקפו באלימות בשנות ה-50 של המאה ה-19 בערים גדולות. עיקר הטענה נגד האירים הייתה “גזלת” מקומות עבודה.
חלפו מספר דורות והאירים השתלבו ונטמעו בחברה האמריקנית, נותרו רק בדיחות על אירים…
מיליוני האיטלקים שהיגרו לאמריקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר לניו יורק, זכו לקבלת פנים שלילית כמו רוב קבוצות ההגירה. כמו קודמיהם, הם לא זכו לסיוע ממשלתי כלשהו ובכל זאת השתלבו תוך שני דורות בחברה האמריקנית.
2 מיליון מהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה ורוסיה שהיגרו בתחילת המאה ה-20 מיהרו להקים ארגוני סיוע הדדי סביב בתי הכנסת וקהילות מאזורי מוצא משותף באירופה. יהודים עבדו בראשית דרכם בעבודות מלאכה זעירה כגון תעשיית הביגוד בסדנאות הזעה דחוסות (כינוי למתפרות הבגדים) ובעסקים זעירים. משפחות חסכו והשקיעו בהשכלת ילדיהם. הדור השני, המשכיל, כבר נהנה מהכנסה שהניב העיסוק במקצועות חופשיים תוך השתלבות בצמרת עולם התרבות, המדע והאקדמיה.
תוך כ-40 שנים היו היהודים למיעוט האתני העשיר והמשכיל בארצות הברית. כך גם כיום.
הצלחת היהודים באמריקה בולטת על רקע האפליה הקשה שהייתה מנת חלקם. אישי ציבור אמריקנים בולטים הפגינו אנטישמיות. באוניברסיטאות הצמרת הוטלו מכסות על קבלת יהודים (כי היו “יותר מידי” סטודנטים יהודים…). פרנקלין דלאנו רוזוולט כיהן כחבר המועצה של אוניברסיטת הרווארד (ומאוחר יותר כנשיא ארה”ב) קבע בעצמו מכסות להגבלת מספר הסטודנטים היהודים. ב- 1923 היה רוזוולט מודאג מכך ש”שליש מהסטודנטים שהתקבלו להרווארד היו יהודים” ופעל אישית להנהגת מכסה – לא יותר מ-15% יהודים באוניברסיטה! כך קרה גם באוניברסיטאות אחרות.
יהודים סורבו בקבלה למועדונים, בקבלה לעבודה למוסדות ציבור, לבתי חולים, משרדי עריכת דין ועוד.
המשותף לכל גלי ההגירה לאמריקה: מיליוני מהגרים עניים שנתקלו בקבלת פנים עוינת, לא זכו לשום סיוע מהמדינה, אך למרות זאת ביססו את מעמדם והשתלבו בעבודה קשה בחברה האמריקנית תוך מספר עשורים.
שני נערים שחורים פוסעים מולכם על המדרכה ברחוב צדדי…
אי אפשר להשוות בין סבל לסבל – בין העוול לשחורים לבין רמיסת אירים או אפליית יהודים. אבל קשה להימנע מהשאלה מדוע השחורים לא מצליחים להיחלץ מהתחתית.
אין באמריקה אפליה רשמית-ממסדית נגד שחורים כבר עשרות שנים. להיפך, יש אפליה לטובה, “אפליה מתקנת“. יש להניח שאנשים לבנים או הלבן-למחצה (היספאנים והודים לדוגמה) מפתחים, באופן פרטי, יחס מעורב אל הקהילה השחורה.
רשמית, כמעט כל אמריקני לבן שנשאל, יישבע שאינו מפלה וכי הוא נטול דעות קדומות נגד שחורים. אבל גם מי שנמנה עם “שמאל מתקדם” יתקשה לשקר לעצמו למרות העמדת הפנים החיצונית. כאשר צעיר לבן חוזר לביתו ברגל מהפגנה “נגד הגזענות”, וברחוב הצדדי מתקדמים מולו שני צעירים שחורים – פעימות ליבו מגיבות באופן שונה מאשר לו היו מתקדמים לעברו 2 נערים לבנים.
כך או כך, השחורים התדרדרו למקום בו הם שקועים בעשורים האחרונים – מקום גרוע. מציאות זו יוצרת תדמית סטריאוטיפית מוצדקת: קשה לאהוד שחורים שבוזזים חנות של נייק או זארה? מכאן ועד לחשש סטריאוטיפי משני נערים שחורים תמימים שפוסעים על המדרכה המרחק קצר.
נניח שהשחורים הם גל הגירה חדש לאמריקה… מהגרי שנות ה-60
לא נשכח את תקופת העבדות שהסתיימה לפני כ-150 שנים, אבל ננסה לבחון את השחורים כ”גל הגירה” גדול של כ-20 מיליון איש שהגיע לחופי ארצות הברית באמצע שנות ה-60, השנים בהן בוטלו שרידי האפליה הממסדית והחל עידן של תמיכה והעדפה.
אם כך, מדובר בגל הגירה דמיוני עם יתרונות רבים שלא היו לגלי הגירה קודמים. ראשית, היה איסור מוחלט על אפליה נגדם. שנית – כולם, מקטן ועד למבוגר דוברי אנגלית אמריקנית ויודעי קרוא וכתוב באנגלית. נתוני פתיחה ששום מהגר בעבר לא זכה להם. שלישית – “המהגרים” השחורים הגיעו אל חופי ארצות הברית ותוך מספר שנים זכו לחוקי “אפליה מתקנת” שהונהגו על ידי ממשל הנשיא ג’ונסון (Affirmative Action). עדיפות בקבלה לקבלת משרה ציבורית, עדיפות באוניברסיטאות, איסור על מבחני מיון לעבודה ששחורים עלולים להיכשל בהם. (הקדשנו לכך כתבה נפרדת כאן באתר).
ההעדפה המתקנת הפכה ל”אופנה” גם בסקטור הפרטי. תאגידים וארגונים רבים שמו להם כמטרה לקדם שחורים כדי לשוות לארגון תדמית “מתקדמת” שתואמת את ציפיות החברה האמריקנית והתקשורת. דירקטור שחור במועצת המנהלים תורם ליחסי הציבור ולתדמית התאגיד. תקינות פוליטית במיטבה. שום גל מהגרים בעבר לא זכה ליחס כזה.
מלכודת הדבש – מדינת הרווחה האמריקנית
הנשיא לינדן ג’ונסון מימש בשנים 1964-65 את חזון “הגדלות החברתית” (אולי קיים תרגום אחר ל- The Great Society). מערך חוקים “חברתיים” (סוציאליסטים) שהפך את ארצות הברית למדינת רווחה. הייתה זו “הפעימה השנייה” להעצמת מעורבות המדינה בחיי הפרט, בהמשך לצעדיו של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30 (ה”ניו-דיל”).
הנה רק חלק מהרפורמות החברתיות: מדיק-קר (Medicare) – ביטוח בריאות על חשבון המדינה למבוגרים מגיל 65 התכנית מכסה כמעט את כל ההוצאות הרפואיות. מדיק-אייד (Medicaid) – ביטוח בריאות למעוטי הכנסה על חשבון המדינה. ג’ונסון הכריז “מלחמת חורמה בעוני” (כידוע, היום העוני באמריקה כבר הודבר ואיננו…) במסגרתה נחקקו חוקים רבים ל”הדברת העוני”, ונולדו “זכויות” רבות. הוקמה רשות פדרלית לתמיכה במבוגרים מעל גיל 60, עיקר פעילותה מתבטא בהזרמת תקציבים למדינות למימון תכניות מקומיות. חוקק חוק ההזדמנויות הכלכליות במסגרתו מוזרמים תקציבים פדרליים למדינות לצורך “מלחמה בעוני”, הרחבת השכלה ורשת ביטחון לעניים ומובטלים.
ג’ונסון הנהיג את חלוקת “תלושי המזון” (Food Stamps) – תלושים לרכישת מזון על חשבון המדינה, להם זכאים היום כ-40 מיליון אמריקנים. מימון חינוך יסודי ועל-יסודי על חשבון המדינה. וכמובן חוק ביטוח לאומי נדיב שראשיתו בשנות ה-30. רשימה ארוכה של חוקים חברתיים נחקקו בשנים 1964-69; כן הוקמו עשרות רשויות פדרליות “חברתיות” באותה תקופה.
השחורים לא רק הוכרו רשמית כשווי זכויות, רוב רובו של הציבור האמריקני הלבן הפנים והאמין בכך. רוב הציבור ראה באפליה המתקנת הכרח. הציבור אפילו היה מוכן להקריב את ערך השוויון בו אמריקה התהדרה ולהפלות לרעה בני גזעים אחרים על רקע צבע עור כדי לקדם שחורים. הממשלה התערבה בהרכב הגזעי של האוניברסיטה ודרשה לקבל סטודנטים שחורים גם אם לא עמדו בתנאי הקבלה – אתה שחור? התקבלת! אתה סיני או יהודי? עוף לסוף התור! את האפליה מכנים, כמיטב מסורת השמאל, במילה אחרת שמסתירה אמת – diversity (גיוון חברתי).
נמשיך בסימולציה של כאילו-מהגרים: כ-50 שנים חלפו מאז “הגירתם” של כ- 20 מיליון שחורים לארצות הברית. הם נקלטו בתנאים פנטסטיים ששום קבוצת מהגרים קודמת לא זכתה. 50 שנים בהן המדינה עטפה את השחורים בסיוע בכל תכנית שניתן להעלות על הדעת; 50 שנים של תקציבי עתק שהוזרמו; מאות מוסדות תמיכה ממשלתיים הוקמו וליוו את השחורים, מאות אלפי עובדי מדינה שקדו על רווחת השחורים ושילובם בחברה; אפילו את החוקה כופפו למענם – הותרה אפליה נגד אחרים למען המטרה הנעלה – שילוב השחורים.
קשה להימנע מהשאלה איך כל המהגרים שאינם שחורים השתלבו, ללא כל עזרה ממשלתית, ואילו מצבם של השחורים רק הורע – למרות מעטפת הדבש וכפפות המשי? עוד יותר מפתיע כיצד מהגרים שחורים מניגריה, ברבדוס או ג’מייקה התקדמו במעלה הסולם החברתי והכלכלי בניגוד לשחורים אמריקאים שנותרו מאחור. מסתבר שהאפליה הכביכול “ממסדית” לא תקפה לגבי כל השחורים.
כיצד ייתכן שלאחר כל טריליוני הדולרים (28 טריליון דולר – פי 6 ויותר מתקציב המדינה השנתי הפדרלי!) שהושקעו, טענו המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות בפריימריס האחרונים שצריך להכפיל ולשלש את התמיכות: אליזבט וורן הציעה לגייס תקציבים באמצעות “מס עושר” וקנסות על פייסבוק וגוגל, אלכסנדריה קורטז לחלק מחדש את העושר באמצעות מס הכנסה של 70%, חוליאן קסטרו הציע להרחיב את האפליה המתקנת ואוניברסיטה חינם, קורי בוקר ואחרים דורשים להזרים כסף באמצעות “פיצויים” לצאצאי העבדים.
הם טוענים למעשה שמדינת הרווחה האמריקנית קרסה, נכשלה – לכן צריך להגדיל את המינון, ונראה מה יקרה לשחורים בעוד 50 שנים. אף אחד מהם לא שאל כיצד המהגרים הקודמים, חסרי הכול, נחלצו מהתחתית ללא עזרת המדינה אבל רק השחורים נותרו דפוקים למרות צלוחית הדבש?
ארבע אפשרויות עיקריות
הסיבה הראשונה: אולי הגזע השחור דפוק גנטית? אולי תקופת העבדות גרמה לטראומה פסיכולוגית שעוברת בתורשה? קשה לבדוק וקשה להוכיח. בעצם, אסור אפילו להציע ולבדוק היפותזה כזאת, סוף העולם. גזענות.
אפשרות שניה טוענת: מדינת הרווחה האמריקנית לא נכשלה, אלא לא יושמה נכון. טיעון דומה להגנה על הקומוניזם – “הרעיון מצוין אך היישום לא היה נכון”. בעיה קטנה: טרם נמצא הגאון שיודע איך “ליישם נכון”?
האפשרות השלישית הועלתה למעשה על ידי הדמוקרטים שהתחרו על המינוי למועמדות לנשיאות: המדינה השקיעה פחות מידי, צריך להגדיל השקעות ולהרחיב פי כמה את מדינת הרווחה.
האפשרות הרביעית בהמשך…
השחורים “נחתו” באמריקה אחרת, לא אמריקה של המהגרים הקודמים
לרוע מזלם של השחורים הם “נחתו” באמריקה בעיצומה של מדינת הרווחה “המודרנית”. התמזל מזלם של גלי הגירה אחרים שהגיעו לאמריקה, חסרי כל, טרם הקמתה של מדינת הרווחה האמריקנית.
המציאות הכריחה מהגרים קודמים לסמוך על עצמם, על כשרונם ועל סיוע הדדי וולונטרי בלבד. היה הכרח לעבוד קשה כדי להתקיים ולהתקדם – לסמוך על פרי עמלם למחיה בהווה ולחיסכון לעתיד. את המורשת הזאת של אחריות אישית הם הנחילו גם לדור השני שכבר גדל אל שפע יחסי.
המהגרים שקדמו לשחורים הגיעו אל חופי המדינה החופשית בעולם, רחוקה מעריצות מלך ודוכס; רחוקה ממחויבות לכנסיה ולבישופ. ארץ עם מינימום חוקים, מעט תקנות וביורוקרטיה, כמעט ללא גילדות מקצועיות בחסות המלך או איגודים מקצועיים בחסות החוק. אפשר היה לרכוש קרקעות זולות ולעסוק בחקלאות, קל היה להקים דוכן רוכלות ברחוב, מותר לפתוח מתפרה בבניין מגורים ומפעל במרתף. קל לקנות חלקת קרקע ולבנות.
לדוגמה: בין השנים 1916 לשנת 1960 תקנות הבנייה של ניו יורק (תב”ע) נערכו מחדש כ- 2,500 פעמים וצמחו מחוברת דקה לספר של 420 עמודים.
בהעדר “חוקי עבודה” קל היה למהגר חסר מקצוע למצוא מקום עבודה בשכר התחלתי נמוך מאד, להוכיח את יכולותיו ולהתקדם עם הזמן. לא היה חוק שכר מינימום.
השחורים נחתו באמריקה אחרת: לא עוד מדינת החופש שפגשו דורות קודמים של מהגרים. השחורים, שאמורים היו להשתלב ללא אפליה, נתקלו במדינה עמוסת רגולציה וחוקים מכבידים. חוק שכר מינימום מנע העסקת צעירים שחורים חסרי כישורים בשכר התחלתי נמוך, הם נשארו ברחוב.
מדינת הסעד סיממה את רוב השחורים בסיוע ובתמיכה כלכלית מכל סוג שהוא, הרגילה אותם לסם של קצבאות ותמיכות. כמו כל סם שמתמכרים אליו, צריך להעלות מעת לעת את המינון כדי לשמור על אותה רמת ריגוש.
לתא המשפחתי המסורתי, אבא-אימא-ילדים, היה יתרון כלכלי וחברתי באמריקה הישנה. אבא מתמחה בעבודה מחוץ לבית, אימא צמודה לילדים ודואגת לחינוך, או כל המשפחה עובדת בעסק המשפחתי הזעיר. ילדים הבינו משחר נעוריהם שרווחה מושגת בעבודה קשה. אין מתנות.
מה ראה הילד השחור? משפחה עם הורה אחד, אימא הולכת לדואר לקבל צ’ק מהמדינה ואם היא קצת עובדת – הילדים נשארים לבד, “מתחנכים” ברחוב השחור ומתפתים לפרנסות “קלות”. אימא הולכת לסופרמרקט עם תלושי מזון ללא כסף בארנק. אסור לילד לספר שאימא עובדת ב”שחור” כי אז הם יאבדו את קצבת האבטלה ותמיכות אחרות. בהמשך הילד שומע קללות נגד המדינה על הקצבה “הנמוכה מידי”. האימא לא מתחתנת כי אז קצבאות התמיכה יקוצצו. האימא “נשואה” למדינה.
הילד אינו מעריך עבודה כי הרווחה מגיעה מהממשלה, אינו מעריך את זכות הקניין כי מה שיש להם בבית הם “קיבלו”. הוא מבין שגם אחרים “מקבלים” וכנראה על חשבונו – כך מסבירים לו המנהיגים הסוציאליסטים. הוא לומד שאי השוויון אינו נובע מהבדלים בכישרון ועבודה אלא בגלל ש”האחרים מקבלים יותר” וב”חלוקה” לעולם יהיה אי-צדק.
מכאן ועד לביזה של חנות נייק בשדרה במנהטן המרחק קצר. החנות שייכת ל”אף אחד”. אין זכות לקניין – המדינה היא שמחלקת את העושר.
מעל ל- 77% מהילדים השחורים יש הורה אחד בלבד. מחקר ב-2006 העלה כי הסיכוי של גבר לבן בגילאי 30 – 34 להגיע לכלא עמד על 2.9%. הסיכוי של צעיר שחור גבוה פי שבעה – 20.5%. מסתבר שרוב הצעירים השחורים, שאינם בוגרי תיכון, עברו דרך הכלא לפחות פעם אחת במהלך חייהם עד גיל 34.
השמאל עשיר בניסיונות שווא של הנדסה חברתית, תיקון החברה האנושית בכוח. הניסיון עם השחורים – לקדם אנשים בזכות צבע עורם – נכשל.
מדינת הרווחה האמריקנית גרמה אסון לשחורים, לא פתרה שום בעיה. יתר על כך, קיומה של מדינת רווחה אינו מוסרי כי הוא כרוך בכפייה ובהפרת זכויות הפרט. מדינת הרווחה חייבת להחרים משאבים, לגזול את פרי עמלו של המוכשר והמצליח כדי לתת לאחרים. שוב ושוב מסתבר שמדינת הרווחה גם אינה מסוגלת לתת פתרון טכני.
רוח רעה נושבת מאמריקה. קשה להאמין שיהיו באמריקה שותפים רבים להשקפותינו.
I would be interested in hearing your thoughts on the following observations.
I would like to mention that I, thank G-d, have the privilege of residing in the Holy Land.
The Jewish People is made up of all sorts of ethnicities and communities from around the world. My personal feeling, and I don’t think I’m alone on this, is that we are enriched by the fact that our nation includes Morrocans, German Jews, Oberlanders, British Jews, Litvaks, Polish Chassidim, etc. It would be tragic, as far as I’m concerned, if any of these groups were to “assimilate” into the rest of Klal Yisrael and lose their uniqueness.
As a Jew who grew up in the USA, I believe that I, and others like me, have a certain perspective that we can add to the mix. That doesn’t mean that my perspective is more correct than that of my Israeli neighbor. But aspects of it may be, just as aspects of his perspective might be more correct than mine. Put differently, they might just be concurrently correct alternate perspectives.
I know that by living in EY and raising my children here, I am causing them to lose much of the identity and perspective that are important to me. True, they retain some of it, but how many generations will that last?
Is this a bad thing? Not necessarily. But I wonder whether it is necessarily a good thing. I do feel some sadness at it, though I am simultaneously grateful for the opportunity to raise my family in EY along with all of the maalos available here.
You, Hyehudi, are obviously an “educated” person, not only in Torah but in those branches of knowledge that can make a contribution toward being a fuller human being. I am taking the liberty of guessing that you value some of the knowledge and understanding that are available to you only because you or your ancestors made a sojourn through other lands. I wonder whether you relate to my question: How should we feel, both at the individual level as well as at the communal level, at basically erasing part of our heritage and identity? Is my/our sadness at this excision baseless at best and evil at worst? Is a will to retain that heritage and identity a valid factor in deciding where to live?]
I don’t necessarily suggest that you post this discussion, as even if you successfully rebut my questions, there will doubtless be those who seize on the questions and ignore the rebuttal.
Sincerely,
______
My answer:
Dear ______,
I agree each Jew has what to add here, for the time being.
See Rabbi Shimshon Rafael Hirsch on להט החרב המתהפכת who explains the theoretical place in Judaism for outside culture sometimes.
I once wrote: The Torah is today partly only in English, as per “טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים”. (I cannot imagine technical English substituted by Hebrew even in Israel, and even long after a natural Mashiach.)
Can we have unitary halacha (read: Sanhedrin), but still preserve ineffable ethnic elements? We haven’t tried yet.
We must discriminate between our personal, present lives, and the national future.
First, the individual.
As for Aliyah, your question includes a whiff of a False Dichotomy: You say “where to live”, but the world is a global village, even considering internet filtering. And there are different communities and rabbis in Israel, too, some more Anglo than others. And I don’t need to tell you: Were this claim valid, then it always was, yet the Mitzvah stands.
Is this an intellectual query or is it “feeling sadness” (היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה)? Because you can either change it (partly) or not; you know the Serenity Prayer…
(As for “how many generations will that last?” a person’s mercy for grandchildren is limited, per Sanhedrin 95a, בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער, and certainly doesn’t extend past great-grandchildren, Rashi Bereishis 21:23, ולניני ולנכדי, עד כאן רחמי האב על הבן.)
These are the sort of questions best suited for wise old Jews who know you and your family (not I!) and can advise you whether or not to speak to young children in English only, and the like.
But as far as the nation, I imagine if the Holy Land changes us into “Sabras” (as every country alters its residents), perhaps that’s the “right” personality to have, as a nation. Perhaps with the return of genuine prophecy in its natural habitat, as Jews become a majority in the land, we can etch the Torah “in all 70 tongues”, too, without any help?
You are not “alone on this”, and I always say sunlight is the best disinfectant, so I am publishing this.
With the imminent reopening of the shuls, I have a radical proposal, an opportunity to correct an error
I strongly urge the Beth Din to consider returning to the original custom of only one person saying one kaddish per service
If piyyutim can be omitted on the yamim noraim (which is a custom), then my suggestion must also be discussed seriously
The common practice of multiple people saying kaddish together is halachically unsound as you are well aware
GGBH does this
In Israel, the western Ashkenazim (yekkes) do this
So do the Zilbermans
The original custom is making a comeback in many other shuls around the world
Also, in all Yemenite communities, only one person recites kaddish
In these congregations, no bickering takes place because they never saw a reason to go along with this innovation
There is no reason why the United Synagogue can’t reinstate a practice that was followed up until WW1 (as seen in the earliest editions of the “singers” siddur)
Or better yet, you could tell your followers to make aliyah and set an example by doing so yourself
But the harshest decree was issued in 1827, when the tsar ordered that each Jewish community deliver up a quota of military recruits. Jews were to serve for twenty-five years in the military, beginning at age eighteen, but the draftable age as as low as twelve. Those under eighteen would serve in special units called Cantonist battalions until they reached eighteen, whereupon they would begin their regular quarter century of service. As if a term of army service of thirty years or more were not enough, strenuous efforts were made to convert the recruits to Russian Orthodoxy…
A double catastrophe fell on the heads of Russian Jewry: their sons would be taken away not only from their homes and families but in all likelihood also from their religion. Little wonder that all sorts of subterfuges were used in attempts to avoid military service. One can even understand the willingness of the wealthy, and of the communal officials whom they supported, to shield their own children from service by substituting others, as was allowed by law. The hapless substitutes were almost always the children of the poor and socially marginal. The decree fell upon them with especial cruelty, as they watched khapers (snatchers) employed by the community to tear their children, no less beloved though they were poor, from their arms. The oath of allegiance was taken by the recruits who were dressed in talis and tfilin… as they stood before the Holy Ark in the synagogue, and was concluded by a full range of shofar blasts. This only further embittered the recruits and their families, not only toward the tsarist regime but also toward the ‘establishment’ of the Jewish community.“
From “A Century of Ambivalence: The Jews of Russia and the Soviet Union” p. 4.
