The Malicious Myth of ‘Economic Power’

Government Power vs Economic Power (by Ludwig von Mises)

Oct 27, 2017

Ludwig von Mises explains the difference between governmental power and economic power.

This is part of an essay called “The Elite Under Capitalism”, originally published in 1962 by The Freeman. The essay became chapter 3 of the Mises collection “Economic Freedom and Interventionism” (1980).

Article text: https://mises.org/blog/government-pow…

From YouTube, here.

אמר הרועה, הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי ואני איני נזכר

הקם לנו רועה שבעה.

בסיעתא דישמיא

בשבח והודאה להשם יתברך ‘על הנסים’ ועל הפורקן  שאנו אומרים בחנוכה, משבחים אנו את גואל ישראל, פורטים אנו לפניו את פרוט הטובות אשר גמלנו בימים ההם, ומודים לו על כי לא געלנו בימי יוונים, והעמיד לנו חשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול, אלא שממש ממש באמצע הסיפור, לפתע מסיימים אנו בחטף, וחותמים ואומרים, “וקבעו שמונת ימי חנוכה” ודי.  רגע, אבל מה קרה בסוף? הניחא אם הסוף היה עצוב ועגמומי, מובן מדוע צינזרו אותו, אבל הסוף היה דווקא ממש ממש שמח, סוף מהאגדות כפשוטו, “הפי אנד” אמיתי, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות חנוכה פ”ג ה”א, וז”ל – ”עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני” ואם כן היו צריכים לסיים ולומר והדליקו נרות בחצרות קדשך וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, הייתכן שדווקא בחג שכל כולו נקבע להלל והודאה, דווקא אז נשכח להודות להשם על טובה גדולה כל כך? ומכובדה של קושיא זו, נראה כי אין בידנו ברירה, ועל כורחנו לא נתכוונו מסדרי התפילה אלא לרמוז לנו בזאת לדברי הרמב”ן וז”ל (בראשית מט י) – ”ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם… וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול… והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז”ל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא… כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד” – עיי”ש מתק לשונו, ואם כן מוכרח הדבר שלא תיקנו הודאה על חזרת המלכות לישראל, מחמת פגם נטילת עטרת המלוכה מבעליה, דוד מלך ישראל, חי וקיים.

 והנה על מנת להבין את גודל העונש שקיבלו החשמונאים הצדיקים, צריך לדעת, שלמרות שבכל יום יש חיוב לחכות למלכות בית דוד, אבל עיקר החיוב הוא דווקא בשעה שישראל חונים ונחים, ובמיוחד מתי שגוברת ידם, וישראל שרויים בטובה על אדמתם ,וכמו שכתב דוד בתהילים, (קלב יג-יד) – ”בחר ה’ בציון אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי-עד פה אשב כי אותיה”. מתואר כאן מצב בו ישראל מגיעים למנוחתם בציון, ואם לא די בכך, אף מזונם ניתן להם בשפע, שנאמר (טו) – ”צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם”. ואם תאמר הגשמיות לבד היא שעלתה? לא ולא, עולם התורה כולו פורח, שנאמר (טז) – ”כהניה אלביש ישע [אלו בני חשמונאי] וחסידיה רנן ירננו”. אם כן מגיע דוד למסקנה ש (יז) – ”שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי” [ועיין בבני יששכר, במאמרי חנוכה מאמר ב אות טז ועוד, שמבאר עניין זה, שאחר נצחון ישראל, אז מגיע זמן לדרוש מלכות בית דוד]. ולכן דווקא אחרי הנצחון הגדול של חנוכה, אחרי שחזרה מלכות לישראל, אז עומד החיוב למלכות בית דוד במלא תוקפו, ובכך שלא השיבו עטרה לבעליה הוחמצה השעה, וקרה מה שקרה, וכך ביאר יסוד זה דוד מלך ישראל בעצמו בספר תהילים סוף פרק סט, וז”ל – ”כי א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה” ואז מתחיל פרק ע – ”למנצח לדוד להזכיר א-להים להצילני, ה’ לעזרתי חושה”. וכתב רש”י, וז”ל – ”ובמדרש תהילים ראיתי משל למלך, שכעס על צאנו, וסתר את הדיר, והוציא את הצאן ואת הרועה. אחר זמן החזיר את הצאן, ובנה את הדיר, ולא הזכיר את הרועה. אמר הרועה, הרי הצאן מוחזר, והדיר בנוי, ואני איני נזכר, כך למעלה מן העניין נאמר כי א-להים יושיע ציון… ואוהבי שמו ישכנו בה, הרי הדיר בנוי, והצאן כנוס, והרועה – זה דוד – לא נזכר. לכן נאמר לדוד להזכיר א-להים להצילני”. הרי לך, שדווקא הזמן שבו הדיר בנוי, והצאן כנוס, אזי מתגברת שאגתו של הרועה, אשר שאוג ישאג על נווהו, ומבקש ומתחנן – לדוד להזכיר א-להים להצילני, כי אם כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו, אזי מיד עולה תביעה של, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך.

ונראה כי מפני זה הטעם, נהגו ישראל קדושים לחתום בזמר, לאור נרות הקודש, בתפילה נוראה להשבת מלכות בית דוד, ומבקשים בתחנונים “הקם לנו רועה שבעה” ובכך מצטרפים לזעקתו של רועה, לדוד להזכיר אלקים להצילני, כי הלא רועה שבעה , הלא הוא דוד מלך ישראל, אשר הוא הרועה השביעי, שנאמר (מיכה ה ד)  ” והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמנתינו והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם” ויחזקאל נתנבא (פרק ל”ד) “כה אמר אדני אלקים הנני אני ודרשתי את צאני … והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ …. את האבדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד…. והקמתי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרועה ואני ה’ אהיה להם לאלקים ועבדי דוד נשיא” ובתהילים שורר דוד (ע”ח) ” ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם” כי אם נעשה נס לשושנים, ואלקים הושיע ציון, אזי אלוקים להצילנו, והקם לנו רועה שבעה.

 ומבני חשמונאי חובה עלינו ללמוד, אנו בני קיבוץ גלויות אשר שפך עלינו ה’ רוב חסדו והראנו אות לטובה קבצנו והצילנו מן הגויים, השפיע עלינו רוב שפע כלכלי, צידה בֵּרַך בֵּרֵךְ ואביוניה השביע לחם, ובנו קוים ‘כי א-להים יושיע ציון’ – והרי הדיר בנוי, ואוהבי שמו שוכנים בה, והרי הצאן כנוס, ועדיין הרועה – זה דוד – זה מלך המשיח (כמפורש באלשיך הקדוש על המקום) לא נזכר! כמה מוטל עלינו החיוב לא להתרפות חלילה מצפיה למלכות בית דוד, אדרבה – נצטרף לזעקתו של דוד מלכא משיחא – “לדוד להזכיר, א-להים להצילני”. וכפי שראינו, דווקא כאשר זכינו, לשמחה לארצך, וששון לעירך, כעת מוכרחים אנו לצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך. והלא הדברים קל וחומר, ומה הם שמלכו כהנים גדולים חסידי עליון, אשר לגדולתם אין חקר – למרות זאת הפסדנו את שמחת חזרת המלכות משום שלא החזירו אותה לזרע דוד, מה נאמר אנו, אשר שועלים משלו בנו, אוי נא לנו כי חטאנו, מרדנו במלכות שמים, מרדנו במלכות בית דוד, מאסנו בית המקדש, ואת שלשתם אנחנו מבקשים (וידוי נוסח ע”מ)! א-להים להצילני, ה’ לעזרתי חושה!

נוסיף ונעמיק בדברים. אחרי שראינו מדברי האלשיך הקדוש, שדברי חז”ל אלו נאמרו על זמננו, הזמן בו א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה, אך עדיין בן דוד לא בא, אשר זה מה שאנו עוברים עכשיו – יש לשאול מדוע כאשר רוצים לבטא את ‘הדיר בנוי’, אומרים כי “א-להים יושיע ציון” (תהלים סט לו), וכאשר צריכים לומר שהצאן כנוס, קופצים לסוף הענין – ל”אוהבי שמו ישכנו בה” (שם לז)? והרי כתובים שם שלושה מצבים בתאור כיצד יושיע א-להים את ציון – תחילה כתוב “ישבו שם וירשוה”, אחר כך “זרע עבדיו ינחלוה”, ורק בסוף – “אוהבי שמו ישכנו בה”. ונראים הדברים, שבשביל שתהיה ראיה מוכחת לזה שא-להים אכן יושיע ציון, לא די בכך ש”ישבו שם וירשוה”, ואף לא בכך ש”זרע עבדיו ינחלוה”, אלא דווקא כאשר רואים כיצד “אוהבי שמו ישכנו בה”, שאוהבי שם ה’ מתרבים בעיר הקודש – זו כבר ראיה ברורה לכך שא-להים יושיע ציון. ואם כן מובן מדוע כאן קמה צעקת הרועה בכל כוחה – “ואני הרועה איני נזכר! כל זמן שרק זרע עבדיו –  שהם בני ישראל שאינם צדיקים – ינחלוה, והם אלו שעוסקים בהתנחלות הארץ, עדיין קיים צד, שא-להים עדיין לא הושיע ציון. אולם כאשר כבר מתקדם שלב נוסף ואוהבי שמו שוכנים בה, הרי כבר ברור שא-להים יושיע ציון. אז תיכף ומיד קמה זעקה גדולה ומרה של “לדוד להזכיר א-להים להצילני” – והלא בשם קדשך נשבעת לי שלא יכבה נרי לעולם ועד?!

וכעת יראו עינינו וישמח לבנו בפלא הגדול, כיצד נתקיימה נבואה זו בדיוק נמרץ, שזרע עבדיו, שהם אינם “אוהבי שמו” – הם בעיקר קיימו את ה”ינחלוה”, ולא הייתה כוונתם למען אוהבי שמו, אולם בפועל, אוהבי שמו גדלים ורבים ושוכנים בירושלים עיר הקודש, ובכל רחבי ארץ קודשנו. משמעות הדברים, שאם עד ימינו היו נידונים וחששות בדבר הנהגת ה’ בצורה זו של קיבוץ גלויות, הרי הם היו שייכים לשלב של “זרע עבדיו ינחלוה”, וכפי שאנו רואים בחז”ל, שגם דוד ומשיח אינם באים בטענת גאולה בשלב הזה של “זרע עבדיו ינחלוה”, כי אכן אין זו ראיה מספקת. אולם אנו כעת כבר בשיאו של שלב ב’, שלב של “אוהבי שמו ישכנו בה”, השלב שבו נשמעת ברמה זעקתו התובעת והמתחננת של משיחנו – הרי אם א-להים יושיע ציון – והראיה לכך היא ש”אוהבי שמו ישכנו בה”, אזי “לדוד להזכיר א-להים להצילני”, ריבונו של עולם, אימתי קאתי מר ? אנא קרב הימים אשר בן ישי חי.

והנה בעוונותינו בהיותנו בארצות הגויים, שפלים דווים וסחופים, אזי נצנוצי אורות חנוכתינו, מאירים היו בהסתר ובהצנע, מפני הסכנה, ודיינו. אור השם הבוקע מנרותינו, האומר להאיר תבל ומלואה, בקירות בתינו נעצר היה, ולארץ ולדרים חושך ואפילה, ושאר לאומים ויושבי איים שרויים בערפל, באין להם נר מאיר וקורא, לכו חזו מפעלות אלוקים, אלא שעתה זכינו אנו בחסד ולא בזכות, והשיבנו אבינו לנחלת אבותינו, ויכולים אנו להדליק בראש כל חוצות, , הלא דבר הוא, ואם כאשר מנענו אדוננו מלהאיר לפניו ולפרסם את ניסיו יתברך לעין כל, הבינו קדמוננו בסודם של דברים שאין הזמן להאיר חוצה, [וכלשונו של המגיד המובא בספר נר ישראל “מה שמדליקין עתה בפנים שמחזיקים עצמן שפלים מאד בגלות” עכ”ל ובספר פסקי תשובות תרע”א הע’ 11, ז”ל – “בדורות הראשונים שהייתה התורה חביבה עליהם… היו מניחים נ”ח מבחוץ… ע”ד ‘יפוצו מעינותיך חוצה’, אבל הדורות הללו שנתמעטה תורה, ולומדיה וחכמי הדור אין להם כח להשיב איש מדרכו הרעה… והמשכילים בעת ההיא ימשכו ידיהם מלהאיר בתורתם בראש כל חוצות, ומניחו בביתו ודיו להשיב מעוון אנשי ביתו לבד”].  אם כן עכשיו, כשבחסדיו הגדולים נתן לנו להאיר מבית ומחוץ, אין זאת אלא להורות לנו, כי בא מועד ‘ויפוצו מעיינותיך חוצה’ ועלינו להאיר אורו בשווקים וברחובות, והנה בדור שלפנינו, נתמעטו לומדי תורה יותר ויותר, ממאה נהיו עשרה, ומעשרה אחד, וכמו שכתב מרן החפץ חיים בכמה מקומות, ולדוגמא בתורת הבית י”ד, ב, שם כתב על לומדי התורה, וז”ל – “וכמעט נתקיים עלינו נבואת ישעיה (קפיטל ו’) ‘ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער וגו’ זרע קדש מצבתה'”. ועכשיו בחסדו הגדול ובשבועתו כי לא תשכח התורה מפי זרעו, נתהפך הדבר מהקצה אל הקצה, וזכינו לחזות בעינינו כיצד לומדי התורה נעשו מאחד עשרה, ומעשרה מאה, כן ירבו, ואנו רואים בחוש כיצד “יפוצו מעיינותיך החוצה” בריבוי לומדי תורה, ובריבוי חוזרים בתשובה עכשיו מוטל עלינו ביתר שאת וביתר עוז לקרוא בכל כוחנו – “אבינו שבשמים, אתה החילות להראות את עבדך  את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך, אתה העברתנו אל הארץ הטובה הזאת אנא הראנו את ההר הטוב – זה הר המוריה, והלבנון זה בית המקדש”, ושם נדליק המנורה הטהורה על ידי כהניך הקדושים.

וכשנעמוד ברחובות קריה ונדליק בפתח בתינו למען דעת כל עמי הארץ כי ה’ הוא הא-להים ולפרסם אמונתו בשווקים וברחובות, נייחל ל”אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי” (שיר השירים ח א), ונתפלל שנוסח ‘על הניסים’ שלנו לא יסתיים באמצע הסיפור, לאמר “ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך”, והקמת רועה שבעה נעלמת, אלא נבוא לדביר ביתו יתברך, ונפנה את היכלו במהרה, וכה נאמר – “ואחר כך באנו בניך לדביר ביתך, ופינינו את היכלך, וטהרנו את מקדשך, והדליקנו נרות בחצרות קדשך, וחזרה מלכותך ומלכות בית דוד עבדך, וקבעו להודות ולהלל לשמך הגדול, על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך”

הקם לנו רועה שבעה, במהרה בימינו אמן.

Two Articles On the Stalin-Mengele-Roswell Conspiracy Theory

Roswell ‘was Soviet plot to create US panic’

Devotees of science fiction have been convinced for decades that an alien spacecraft crashed in the desert of New Mexico – and that the American government covered up the recovery of extraterrestrial bodies.

9:00PM BST 13 May 2011

The so-called Roswell Incident of 1947 spawned conspiracy theories by the score.

But now, sadly for UFO spotters, a new book offers an entirely man-made – and some would say even more bizarre – explanation, featuring two of the greatest villains of 20th century history: the Soviet dictator Josef Stalin and the infamous Nazi “Angel of Death” Dr Joseph Mengele.

During a powerful storm in July, 1947, an object crashed near a rancher’s home in Roswell, New Mexico.

Roswell army air base initially said that a “flying disc” had come down, but hours later, as government scientists arrived in the area, it was stated instead that a weather balloon had crashed.

The incident went largely unreported until books and documentaries in the 1970s made allegations of alien life forms.

Area 51, the new book by Annie Jacobsen, is based on interviews with scientists and engineers who worked in Area 51, the top secret test base in the Nevada desert.

It dismisses the alien story and puts forward the theory that Stalin was inspired by Orson Wells’s famous radio adaptation of the HG Wells novel War of the Worlds, which provoked hysteria across America when broadcast in 1938. According to the book, the plot started after the Soviet Union seized from Germany at the end of the war the jet-propelled, single wing Horton Ho 229 – a fighter said to be the forerunner of the modern B2 stealth bomber.

This is where Mengele enters the story. The Nazi doctor, who experimented on prisoners in Auschwitz and fled to South America after the war, was supposedly enlisted to create a crew of “grotesque, child-size aviators” in return for a eugenics laboratory.

The book says that the plane was filled with “alien-like” children, aged 12 or 13, who Stalin wanted to land in America and cause hysteria similar to the 1938 broadcast. But, the plane, remotely piloted by another aircraft, crashed and the Americans hushed up the incident.

Jacobsen’s source, a retired engineer from the former defence company EG&G, which handled the US government’s most sensitive projects, said he was put on to the Roswell project in Area 51 in 1978.

Miss Jacobsen writes: “They found bodies alongside the crashed craft. These were not aliens. Nor were they consenting airmen. They were human guinea pigs. Unusually petite for pilots, they appeared to be children. Each was under five feet tall.

“They were grotesquely deformed, but each in the same manner as the others. They had unusually large heads and abnormally shaped oversize eyes.”

Two were supposedly found “comatose but still alive”.

The EG&G engineers were told “that seeing the bodies would be a shocking and disturbing experience”.

Perhaps not surprisingly, a spokesman for the US Air Force said: “We have not yet read this book so we are not able to make a comment on it.”

From the Telegraph, here.

Identity of Annie Jacobsen’s Source with a Q Clearance for Chapter 21 of her book about Area 51

 WILLIAM P. VELAZQUEZ

TL;DR: It is Ed Wescott. Read on for how I reached this conclusion.

In Joe Rogan Experience Episode 1299, Annie Jacobsen, an American investigative journalist, author (and 2016 Pulitzer Prize finalist in history), mentions at 9:05 (Youtube timestamp) that her Source with a Q Clearance, was and I paraphrase:

A major player in the Manhattan Project. He went on and worked in the atomic energy commission. There’s a wing of a museum named after him. His accolades his awards were so extraordinary. He recently died, and gave me permission to write about him after his death.

The Source told her that the Roswell incident was Stalin sending surgically modified children in experimental Nazi hovering discs into American territory to create a War of the Worlds type panic inside USA. Stalin did it also to demonstrate that USSR was ahead of USA in aerospace technologies, although USSR did not have the Atom Bomb, while having better Black Propaganda capabilities.

The Source also confessed that US Government (i.e. DOE a.k.a Atomic Energy Commission a.k.a NNSS) also had done surgical/genetic experimentation on mentally challenged children to see if they can replicate what Stalin did.

Annie Jacobsen does not reveal the name of her Source, and saves it for her next book (maybe). But given the information above I was able to mine WikiData and come up with an answer. Here is how I did it:

First I wrote a SPARQL Query for Wikidata Query Service (WDQS)

1
2
3
4
5
6
7
8
SELECT ?person ?personLabel ?death
WHERE
{
  ?person wdt:P1344 wd:Q127050.
  ?person wdt:P570 ?death
  SERVICE wikibase:label { bd:serviceParam wikibase:language "[AUTO_LANGUAGE],en". }
}
ORDER BY DESC(?death)

What it does is it finds people involved in the Manhattan project and sorts them by how recently they died (because Annie said the Source died recently). The result set is quite large but I limited the number of results below:

personpersonLabeldeath
http://www.wikidata.org/entity/Q376617Geoffrey Chew2019-04-11T00:00:00Z
http://www.wikidata.org/entity/Q666681Ed Westcott2019-03-29T00:00:00Z
http://www.wikidata.org/entity/Q64188Roy J. Glauber2018-12-26T00:00:00Z

Now all I needed to find was someone in the above list who worked for the Atomic Energy Comission. Ed Wescott’s Wikipedia page says he worked for the Atomic Energy Comission. There is also an museum which opened in 1949 about the Manhattan Project, now called the American Museum for Science and Energy which is very fond of Ed Wescott. Ed Westcott’s wikipedia page also talks about museum sections dedicated to his work:

The first museum exhibition devoted to Westcott’s work was organized by the Children’s Museum of Oak Ridge in 1981, entitled “Oak Ridge Seen 1943–1947: 20 Photographs by Edward Westcott”. In 2005, the Ewing Gallery of Art and Architecture at the University of Tennessee in Knoxville mounted an exhibition of his photos, entitled “Through the Lens of Ed Westcott: A Photographic History of World War II’s Secret City”. The American Museum of Science and Energyand the Children’s Museum of Oak Ridge both have exhibits devoted to Westcott and his work,[9][15] in addition to displaying his photos as part of exhibits on the city’s history. A selection of works from the Ewing Gallery exhibit is now a touring museum exhibit.[16]

https://archive.is/Tzdfw

So I conclude that Ed Wescott was person who knew about American experiments on mutating/mutilating mentally challenged childen.

I hope my blog will not get taken down for exposing the identity of a person with an Above Top Secret, Q Clearance who knew about the crimes that USA/DOE/AEC did by experimenting on children. I will take a backup of the blog just in case, after I publish this post. Please don’t dox me. I am just a loser on the Internet. Please don’t drone me either. I hope I am just being paranoid.

From Me In Words, here.

שוה קריאה: אין *שום* קשר בין ‘רווחה’ ממשלתית לצדקה יהודית

מדינת הרווחה ומקורות היהדות

בחינה מדוקדקת של מקורות חז”ל מלמדת כי מדובר ברעיונות רחוקים מאוד…

הלל גרשוני | 

רבים טוענים שהסוציאליזם “יהודי” יותר ושמדיניות השמאל הכלכלי תואמת את “ערכי היהדות” • בחינה מדוקדקת של מקורות חז”ל מלמדת כי מדובר למעשה ברעיונות רחוקים מאוד

מה בין מדינת הרווחה לבין מקורות היהדות? לכאורה, קשה לאתר קשר מהותי. מדינת הרווחה היא קונספט מודרני, המצאה בת מעט יותר ממאה שנה, ויישומה המלא לא בא אלא במחצית השנייה של המאה ה-20. ועדיין, יהודים דתיים רבים רואים בה דבר מובן מאליו, מוסרי וצודק, ויתרה מזו, סבורים שהיא נגזרת טבעית של מקורות היהדות. במאמר זה אנסה לבחון את הדברים לעומקם; אך ראשית יש לעסוק במקורות מדינת הרווחה המודרנית, ומתוך כך נוכל ללמוד דבר או שניים על מהותה.

מקורותיה וצמיחתה של מדינת הרווחה

ראשיתה של מדינת הרווחה היא בגרמניה של ביסמרק, בשלהי המאה ה-19. כחלק מהרצון לחזק את הלאומיות של המדינה שאך זה גובשה מערב רב של נסיכויות, הוכרזה מדיניות של “רשת ביטחון” סוציאלית במגוון תחומים ונוצר לראשונה מוסד ה”ביטוח הלאומי”, שדאג לפנסיות, לביטוח תאונות ולטיפול רפואי ממסדי. המערכת השתלבה יפה ב”מדינת המשטרה” של ביסמרק, מערכת ביורוקרטית רבת ממדים של פקידים ושוטרים שהיוו שליחיה של המדינה בכל מקום ואתר. ה”מדינה הסוציאלית” (Sozialstaat), כפי שכונתה המערכת, הייתה בין השאר גם מענה לרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שהחלו לשגשג באותה תקופה. במידה רבה נועד הדבר להקהות את עוקצם הפוליטי החריף של הרעיונות הללו, ושיכוך האי-שקט הציבורי במדינה. מסיבה זו עצמה התנגדו הקומוניסטים לרעיון הזה וראו בו זריית חול בעיני הציבור ועיכוב הדרך לגאולה הקומוניסטית.

רעיונות אלו חלחלו למדינות אחרות, ופוליטיקאים מן השמאל החלו בהליכי חקיקה שהלכו ומיסדו את מערכת הסעד, החינוך והבריאות – מן האזרחים, ממוסדות וולונטריים וממוסדות דת, אל תחת כנפיה של המדינה.

נקודת מפנה ביחס לרעיונות מדינת הרווחה הייתה בתקופת השפל הגדול, שבו הואשמה המערכת הקפיטליסטית (ניתוחים לאחר מעשה הצביעו על כך שהאשם המרכזי באורכו ועומקו של השפל היו הבנקים המרכזיים, שיו למעשה תחת הלאמה של המערכת הפיננסית, אך לא כך ראו זאת בני הזמן), ומודל מדינת הרווחה נראה בעיני רבים כ”שביל הזהב” בין קיצוניות השוק החופשי של ה”לסה פר” לבין הקיצוניות הקומוניסטית. כך לדוגמה בארצות הברית אומץ ה”ניו דיל”, ובהמשך הועברו חקיקות נוספות של ביטוח לאומי וחוקי עבודה.

ואולם מדינת הרווחה המודרנית לא פרצה במלוא עוזה אלא לאחר מלחמת העולם השנייה. נלהבים מהיעילות שהפגינו המערכות המדינתיות בשעת חירום, ביקשו תומכיה של מדינת הרווחה להחיל ריכוזיות זו גם בתנאי שלום. בבריטניה ראה אור בדצמבר 1942 “דו”ח בוורידג’”, שהמליץ להלאים חלק ניכר מן השירותים החברתיים וליצור ביטוח לאומי מקיף. הדו”ח אומץ במהרה בחום בידי שתי המפלגות הגדולות, וכך נסללה הדרך לאחד מהניסויים הגדולים ביותר בתולדות הכלכלה המודרנית. תהליכי הלאמה הואצו, רשויות ממשלתיות רבות הוקמו, ומדינת הרווחה על שלוחותיה – הביטוח הלאומי, תוכניות פנסיה, בריאות וחינוך מולאמים ועוד – יצאה לדרך. ניסיון ליצור מודל מקביל בארצות הברית בוצע בידי לינדון ג’ונסון, בתוכנית “החברה הגדולה” שלו, שביקש להביא את מדינת הרווחה לממדים חסרי תקדים.

לאורך כל הדרך היו קולות נגד המדיניות הסוציאליסטית בכלל ומדינת הרווחה בפרט, ואולם אלה היו בעמדת חולשה מבחינה פוליטית, וההבטחות לעתיד מזהיר שבו לא יהיו עניים, מובטלים או חולים בלא טיפול היו קורצות מדי. ועם זאת, עשורים בודדים חלפו עד שהתברר הבור הכלכלי שאליה הובילה מדינת הרווחה, וכבר בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 החל מהפך, שהתגלם בדמותם של תאצ’ר בבריטניה ורייגן בארה”ב (ואצלנו בישראל עליית שלטון הליכוד). המהפך כלל שורה של צעדי ליברליזציה, ואולם המערכת הבירוקרטית עדיין חיה ובועטת, ומוסדות ענק כמו הביטוח הלאומי בארצות השונות חיים ומשגשגים.

הקולות נגד מדינת הרווחה נעו בשני מסלולים עיקריים. הטיעון המרכזי היה במישור העובדתי: ההבטחות של מדינת הרווחה, טענו כלכלנים רבים, אינן יכולות להתממש בלא מחיר שיהיה כבד יותר מעצם היתרונות המצופים; מדינת הרווחה, נטען, יוצרת עול גדול מדי על המערכת הכלכלית, שיתבטא בסופו של דבר בקריסה אשר תגרוף אחריה משפחות רבות. קולות אחרים הובעו במישור הערכי: מדינת הרווחה מדברת בשם ערכים כמו חמלה, סולידריות, עזרה לנזקקים ושוויון, ואולם בפועל היא עושה זאת על ידי כפייה ולקיחת כספים בכוח בלא שוויון בפני החוק, והיא מעודדת התנהגויות לא רצויות בכך שהיא מתגמלת את הנוהגים על פיהם. המישור העובדתי נתון לדיון נפרד, אך במאמר זה נדון בשאלה הערכית: האם ערכיה של מדינת הרווחה קרובים לערכי היהדות ויכולים לנבוע ממנה או לפחות לעלות עמה בקנה אחד, או שמא הם סותרים אותה?

עקרון קנה המידה

אין מי שטוען שבמקורות היהדות יש משהו הקרוב לכוליות ולהיקף של מדינת הרווחה. טענה רווחת היא שניתן למצוא רמזים שאותם ניתן להרחיב לכדי רציונל מדינת הרווחה, לאור שינויי הזמנים והנסיבות. רוצה לומר, אם בעבר התמקדו מוסדות הצדקה, לדוגמה, ברמת הקהילה והעיר, הרי שעם קום המדינה המודרנית יש להרחיב זאת לרמת המדינה.

הסברה הזו, הקיימת גם מחוץ לשיח היהדות והמודרנה, מתעלמת מכמה היבטים מהותיים שבמעבר בין קני המידה הללו, ובהקשר זה יש להתמקד במה שידוע בשם “עקרון קנה המידה”; השלם, כך אנו למדים פעמים רבות, אינו סכום חלקיו – עתים הוא יותר מסכום חלקיו, ועתים הוא פחות, או שונה לחלוטין מסכום חלקיו.

דוגמה לדבר מתחום הפיזיקה: הנמלה יכולה להרים משקל הגדול ממנה עשרות מונים; אך אם נגדיל את הנמלה לגודל אדם היא לא תוכל לשאת בית, אלא תכרע תחת כובד משקלה. גם קינג קונג, כפי שציין הפיזיקאי מיצ’יו קאקו, לא היה מסוגל לצעוד בעולם האמיתי צעד אחד בטרם ייפול. זאת משום שהכוח הפיזי גדל בשני ממדים (האורך והרוחב של מסת השריר), בעוד המשקל גדל בשלושה ממדים.

אם נחזור לשדה הפוליטיקה, כך הוא גם בהתנהלות החברתית: לא ראי היחסים בין בני משפחה כראי היחסים בין בני קהילה גדולה, ולא ראי זה וראי זה כראי היחסים בין פרטים בעיר גדולה, וכולם אינם דומים לניהול מדינה שלמה. במשפחה היחסים נבנים במידה רבה על שותפות גנים ושותפות אינטרסים חלקית, ועל היכרות אינטימית בין הפרטים. וכך האהבות והמריבות בין הפרטים במשפחה אישיים בהרבה מאשר בין בני קהילה גדולה. במשפחה, לדוגמה, תמצאו הרבה פחות עסקאות הכוללות העברת כסף תמורת שירותים, והרבה יותר אלטרואיזם חד-צדדי ודו-צדדי, כמו גם הרבה יותר התחשבנות בין הפרטים על נושאים שאינם ממוניים מובהקים.

כאשר משנים את קנה המידה, הדברים משתנים מהותית. ראש עיר אינו יכול לנהל את העיר כמו אב ואם המגדלים את ילדיהם. וודאי הוא שככל שהדבר נוגע לדברים שביכולתם של בני המשפחה לעשות, ראוי לו שישאירם לעסקיהם של בני המשפחה. גם אם ראש העיר רואה משפחה שלדעתו מתנהלת שלא בצורה האופטימלית, לא מומלץ שינסה להתערב בכך. חוסר ההיכרות האינטימית שלו ושל יועציו עם המקרים המסוימים, חזקה עליו שיביא בעיקר לצרות. הוא הדין למשרד ממשלתי המתיימר לנהל את כל רחובות הערים ואת כל השירותים העירוניים.

מדינת הרווחה והיהדות – נקודות הדמיון

הבה נדון, לאור הכלל הזה, בשאלת יחס היהדות למדינת הרווחה. אתמקד כאן בנושאים הקשורים בעיקר לחלוקת העושר ודאגה לנזקקים, ואניח בצד את שאלת מערכת הבריאות ומערכת החינוך, הראויים לדיון נפרד אך מסקנותיו אינן שונות באופן ניכר ממסקנות הדיון דלהלן. בקצרה יש לומר שמערכת הבריאות המוכרת במקורותינו היא פרטית לגמרי, ואילו במערכת החינוך מוכרת “תקנת יהושע בן גמלא”, שעיקרה הנגשת לימוד התורה גם לילדים יתומים, על ידי הושבת מלמדים בכל קהילה. לא זו בלבד שמדובר במערכת קהילתית ולא מדינתית (ועל כך להלן), אין בה כל רצון ל”שוויון” בחינוך בין בעלי אמצעים לבין אלו שאינם, אלא להניח תשתית בסיסית של לימוד תורה לכל תלמיד.

אם נשוב למדינת הרווחה בדמות מתן סעד לאומי, אלה הן נקודות הדמיון העיקריות בין מדינת הרווחה המודרנית לבין העולה ממקורות היהדות:

  1. ביהדות יש מצוות צדקה ועזרה לזולת – מדינת הרווחה נועדה לסייע לאזרחים החלשים.
  2. ביהדות נאסף כסף מהציבור לצורך כך – מדינת הרווחה גובה מסים.
  3. ובצורה כללית: היהדות מתנגדת לאגואיזם ומצפה מהאדם לתרום משלו – גם מדינת הרווחה מתנגדת לאגואיזם ומצפה מהאדם לתת מסים כדי לעזור לחלשים.

על חשיבות מצוות הצדקה ביהדות אין חולק. הנה כך כותב הרמב”ם (הלכות מתנות עניים ז,א-ב):

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי, אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ” (דברים טו,ח), וְנֶאֱמַר: “וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ” (ויקרא כה,לה), וְנֶאֱמַר: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (שם כה,לו). וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ, וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו,ז).

שמא תאמר, הבדל גדול הוא! בעוד מצוות הצדקה היא וולונטרית, מדינת הרווחה כופה את אנשיה לתרום? הנה לך דברי הרמב”ם על כפייה לצדקה (שם ז,י):

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן צְדָקָה, אוֹ שֶׁיִּתֵּן מְעַט מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ – בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן, וְיוֹרְדִין לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מֵהֶן מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וּמְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה, וַאֲפִלּוּ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.

מוסד הצדקה, כפי שניתן לראות על נקלה, אינו רק פרטי אלא ממוסד ונתון בידי הציבור (שם ט,א-ג):

כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל – חַיָּבִין לְהַעֲמִיד מֵהֶן גַּבָּאֵי צְדָקָה: אנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים, שֶׁיִּהְיו ּמְחַזְּרִין עַל הָעָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְלוֹקְחִין מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָּצוּב עָלָיו, וְהֵן מְחַלְּקִין הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי וְעָנִי מְזוֹנוֹת המספיקים לְשִׁבְעַת יָמִים, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת ‘קֻפָּה שֶׁל ִּצְדָקָה’.

וְכֵן מַעֲמִידִין גַּבָּאִין שֶׁלּוֹקְחִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִכָּל חָצֵר פַּת וּמִינֵי מַאֲכָל וּפֵרוֹת, או ֹמָעוֹת מִמִּי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב לְפִי שָׁעָה, וּמְחַלְּקִין אֶת הַגָּבוּי לָעֶרֶב בֵּין הָעֲנִיִּים, וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי מִמֶּנּו ּפַּרְנָסַת יוֹמוֹ, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא ‘תַּמְחוּי’.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנו בְּקָהָל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶן קֻפָּה שֶׁלּ ִצְדָקָה.אֲבָל הַתַּמְחוּי – יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט הַיּוֹם, שֶׁיִּהְיו ּגַּבָּאֵי הַקֻּפָּה מְחַזְּרִין בְּכָל יוֹם, וּמְחַלְּקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

הרי לנו תורה שלמה: מוסד מסודר של גביית כסף מן הציבור וחלוקתו לאחרים. ודאי אין כאן השארה של ההחלטה אם לתת צדקה או לא בידי כל אחד ואחד. יש לציין שדעת הרמב”ם כאן אינה היחידה, וראשונים אחרים התנגדו לכפייה במתן צדקה. ואולם דעתו זו היא שנתקבלה בדורות המאוחרים יותר, ואנו נדון לפיה.

מדינת הרווחה והיהדות – הפערים

ואולם הדמיון בין דברי הרמב”ם למקובל במדינת הרווחה מטעה מאוד. הרמב”ם מדבר על “עיר שיש בה ישראל”. עיר, במונחים קדומים, הכילה בדרך כלל כמה מאות אנשים, ולעתים עשרות בודדות (היו מקרים חריגים של כרכים גדולים של אלפים ואף רבבות, אך הן היו מיעוט). באותה עיר “יש ישראל”. כלומר מדובר בעיר בגולה, שבה יש “קהל מישראל”, קהילה קטנה. במילים אחרות, אכן כפייה יש כאן, אך לא של משרד ממשלתי ואף לא של ראש עיר, אלא של פרנסי קהילה ו”בית הדין” שלה. בקהילה קטנה, כולם מכירים את כולם, ויכולים לאמוד אישית את יכולתו של אדם עשיר לתת צדקה מנכסיו. בעיר גדולה, ובוודאי במדינה, יש צורך כבר במערכות שלמות של פקידים ושמאים וגובים, שיכולים להפוך את העסק לבעייתי במיוחד.

אבל קנה המידה אינו ההבדל היחידי בין המערכת המקובלת ביהדות לבין זו של מדינת הרווחה; אם תרצו, הוא רק הסימפטום או הגורם. שורה של הבדלים מהותיים קיימים בין המערכות:

1. המוטיבציה

הרציונל העומד מאחורי מדינת הרווחה בא לידי ביטוי פעמים רבות כ”חלוקה מחודשת של העושר”. מוטיבציה זו נעדרת מן היהדות ואף מנוגדת לה. אם ניזכר בפסוקים שהזכיר הרמב”ם: “כִּי  יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ” (דברים טו,ז-ח);

“וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדו ֹעִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּו ֹגֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּו ֹנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (ויקרא כה,לה-לו) – אלה מדברים על החמלה האנושית הבסיסית בין איש לרעהו. יש כאן מצווה לעזור לעני, מתוך דאגה אנושית לאחיך – אבל בהחלט לא “חלוקה של העושר”.

אדרבה, ביהדות אין כל בוז לעשירים; על רבי יהודה הנשיא ועל רבי עקיבא נאמר אף שהם נהגו לכבד עשירים (עירובין פו ע”א). מעניין במיוחד המשכה של הגמרא ופרשנותו של רש”י: “כדדרש רבא בר מרי:’ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו’ (תהילים סא,ח) –אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו”. ומפרש רש”י: “אימתי יש בעולם – בזמן שישבו עשירים, שגומלין ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו”. קדמונינו הבינו אם כן את הדבר הבסיסי שהוגים מודרניים רבים כשלו מלהבין: הכלכלה אינה משחק סכום אפס, שבו כדי שהעני ירוויח על העשיר להפסיד; אדרבה, קיומם של עשירים בעולם הוא המאפשר לעניים לחיות ברווחה יותר. ההלכה אף אסרה במפורש על אדם לתת יותר מדי מרכושו. חז”ל פסקו ש”המבזבז אל יבזבז יותר מחומש” (כתובות נ ע”א ומקבילות), דהיינו אסור לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מנכסיו, שמא ישקע בעצמו בעוני (שם; רמב”ם ערכין וחרמין ח,יג). גם כאן ההבנה היא שחלוקה של העושר, אפילו וולונטרית, אינה תמיד דבר מבורך, ויש לעשותה במידה.

עוד יש להעיר אגב אורחא, שמיסוי פרוגרסיבי, שהוא כה מקובל במדינת הרווחה, גם הוא אינו מוכר במקורותינו, ואפשר לראות בו משום גזל ממש, משום שאינו אחיד. אחד המחברים בני דורנו הביא מקור שדיבר על צדקה הנגבית מ”העשיר לפי עושרו”, והוסיף, “כלומר, פרוגרסיבית” – וכשל מלהבין שגבייה מהעשיר כפי עושרו אינה מחייבת אחוז גבייה גבוה יותר כי אם סכום גבוה יותר, בהתאמה לעושרו של העשיר (ואכן זה היה המובן של “מיסוי פרוגרסיבי” לפני שנוצר הרעיון החדש של אחוז מיסוי שונה). מסיבה זו היו פוסקים שהתירו להעלים מס, אף ש”דינא דמלכותא דינא”, משום שמס פרוגרסיבי לדעתם הוא “גזלנותא דמלכא”, כמו מלך הנטפל דווקא לפלוני או אלמוני, שאותו אין מצווה לקיים ואין לכך סמכות חוקית.

באשר לצדקה: אכן, הקהילה כופה על חבריה לתת צדקה, אבל נקודת המוצא היא שהצדקה היא חובה אישית, על כל אחד ואחד, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך לתת (רמב”ם מתנות עניים ז,ה). הרי עוד ראיה לכך שמצוות הצדקה אינה קשורה כלל לחלוקה מחדש של העושר.

נתינת הצדקה היא אם כן דרכו של האדם להביע את רצונו לסייע לאחיו, גם אם הוא עצמו במיטבו. יש לה כמובן מטרה ריאלית ומוחשית: לשפר את מצבם של העניים מבלי שהדבר יפגע ממשית באמידים; ואולם מטרה נוספת יש כאן, והיא המטרה המוסרית: כאשר אתה נותן לאחר משלך, אתה שותף לצרתו של הזולת. אתה גם מכפיף את יצרך, החפץ לעתים לשמור על הכסף אצלך, למטרות נעלות. ראייה זו של מצוות הצדקה ככזו שנועדה לתקן את מידותיו של האדם ניתן לראות אצל הרמב”ם, ועל פיה כתב שעדיף לאדם לתת אלף פעמים סכום קטן, מאשר סכום גדול בבת אחת, משום שבדרך זו נקנית מידת הנדיבות בצורה טובה יותר (פירוש המשנה אבות ג,טו).

אלמנט זה של הצדקה כמצווה, כהצהרת שותפות גורל, כעבודה על המידות או כעבודת האל, נעדר לחלוטין מן הדרך שבה גובה מדינת הרווחה את הכסף, ובכך נעלם אחד המוטיבים הבולטים שבמצוות הצדקה שביהדות. לא זו בלבד שהמוטיב הזה נעלם, אלא שפעמים רבות תומכיה של מדינת הרווחה יוצאים נגד הצדקה כמוסד פרטי, ופעמים רבות רואים בפריחת ארגוני הסיוע “כישלון של המדינה” (שהרי המדינה היא שצריכה לדאוג לכול, לא האנשים הפרטיים). מכך נובעת לעתים גם הימנעות אקטיבית מצדקה – מבחינת תומך מדינת הרווחה, המסים שהוא משלם הם די והותר – ובמקרים קיצוניים אף קריאה שלא לתרום לנזקקים, מסיבות פוליטיות שונות. מכל מקום הבדל זה בין צדקה למס מביא אותנו אל הבדל עיקרי נוסף בין מדינת הרווחה לבין הצדקה במקורות היהדות:

2. השיטה

מדינת הרווחה גובה מסים באופן לא שקוף, והם מתחלקים בין ההוצאות השונות של הממשלה, שעזרה לעניים היא רק חלק קטן מהן. בכך מדינת הרווחה משתמשת במכשיר המסים, שיש לו היסטוריה משלו, ומערבת אותו עם עניין הצדקה, בעוד במקור היו אלה שני נושאים נבדלים. המסים נגבו על ידי המלכות לצורך קיום שלטונה: החזקת צבא וכוחות שיטור, מערכות שיפוט, בניית תשתיות ומונומנטים וכן הלאה. חז”ל הכירו בלגיטימיות של גביית מסים, ואף אסרו להעלים מן המכס, אבל כל זאת רק כאשר ניכר היה שהגבייה שוויונית והוגנת. כאשר המלכות או המוכס נטפלו דווקא לאדם מסוים או לציבור מסוים, נחשב הדבר לגזלנות של ממש. הפוסקים הבחינו בעניין זה בין “דינא דמלכותא” שיש לו תוקף, לבין “גזלנותא דמלכא”, שאין לו תוקף (ראו לעיל, לעניין המיסוי הפרוגרסיבי).

ברמת הפנים-יהודית, ההלכה הכירה בזכותם של בני הקהילה או בני העיר לגבות מסים לצורך תקנת העיר, כגון בניית חומה (משנה בבא בתרא א,ה), אך בכל אלה מדובר בגבייה מסוימת למטרות מסוימות, כשלכל גבייה הכללים משלה (ראה בבלי בבא בתרא ז ע”ב). כך גם הצדקה, הרי היא נגבית לתוך קופה הייעודית אך ורק לזה – ולמעשה לתוך שתי מערכות נפרדות, האחת “קופה” שבה גובים ממון, והשנייה “תמחוי”, שאליו גובים מזון.

3. מות הבושה

אחד היתרונות לכאורה בצורת חלוקת הצדקה במדינת הרווחה, הוא העלמה של הבושה. ולא לחינם מדגישים תומכיה שבעצם אין מדובר בצדקה כי אם בצדק. הרציונל מאחורי מדינת הרווחה הוא שחלוקת המשאבים אינה מעשה של חסד ונדיבות כי אם תיקון עוולה בסיסית שלפיה לאחד יש יותר מלשני, וממילא זוכים העניים בהישג של ממש: כאשר הם מקבלים תקציבים מקופת המדינה אין הם חשים בושה כלשהי; זאת משום שלא אדם מסוים נותן להם את הכסף, אלא גוף אמורפי שנקרא “המדינה”, שיש לו “חוקים”. כל אחד יודע שלנצל את החוק לטובתך זו לא בושה, ואם הכסף נכנס לחשבון הבנק זה מצוין. לא תראו אנשים מתביישים ללכת ללשכת האבטלה, לדוגמה, או חשים כלימה כשהם רואים שנכנסת לחשבון הבנק שלהם קצבת ילדים. אדרבה, כאשר מקצצים בקצבאות הם חשים נפגעים, ויוצאים לעתים במאבק: אם “מגיע להם” הכסף הזה, הרי כשמקוצץ הכסף, או שהפקיד מערים קשיים, הרי שיש כאן התנכלות כלפיהם.

גם ביהדות ברור שיש למזער את הבושה הנגרמת לאדם המקבל סעד. ברשימת המעלות המפורסמת שמונה הרמב”ם במצוות הצדקה (מתנות עניים י,ז-יג), הדרגות העליונות ביותר (לאחר זו שבה העני מקבל סיוע לצאת ממצבו, כלומר מקבל “חכה” ולא “דג”), הן אלו שבהן מצומצמת הבושה בקרב מקבלי הצדקה, לדוגמה: “שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן, כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִין הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶם וּמַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶם וּבָאִין הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה”.

עם זאת יש לשים לב היטב: הבושה כלל אינה נעלמת. כאשר עני לוקח מאותן מעות הצרורים בבגדו של החכם, הוא עדיין צריך לעבור סף מסוים של בושה, כזו שאדם בעל גאווה עצמית יימנע מלרדת אליה אלא אם מצבו באמת קשה. כמובן קיימים תמיד רמאים המנצלים את מצוות הצדקה כדרך לגזול מהציבור, וכלפיהם משתמשת היהדות באיומים דתיים כדי לנסות לצמצם את פעולתם (“כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל, וּמְרַמֶּה אֶת הָעָם וְנוֹטֵל – אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת” – רמב”ם מתנות עניים י,יט). מכל מקום היהדות אינה מעודדת אנשים “לקחת את הכסף המגיע להם” אלא אם הם באמת זקוקים לכך (“וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל, כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא עֲווֹנוֹת וְחַטָּאוֹת” – שם). ואולם לגבי שאר כל האדם, היהדות דווקא מעודדת להסתפק במועט ולא לחיות על חשבון הציבור: “לְעוֹלָם יִדְחֹק אָדָם עַצְמוֹ וְיִתְגַּלְגֵּל בְּצַעַר וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאַל יַשְׁלִיךְ אָדָם עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל, וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם וּמְכֻבָּד, וְהֶעֱנִי – יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּת, וַאֲפִלּוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. מוּטָב לִפְשֹׁט עוֹרוֹת הַנְּבֵלוֹת בַּשּׁוּק, וְלֹא יֹאמַר לָעָם ‘חָכָם אָנִי’, וְ’גָדוֹל אָנִי’, וְ’כֹהֵן אָנִי’, ‘פַּרְנְסוּנִי’. וּבְכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים” (שם י,יח).

זהו אחד המקומות שבהם קיים הניגוד החריף ביותר בין תחושת ה”מגיע לי” של אזרח מדינת הרווחה לבין גישת ה”מגיע לאחרים” ביהדות; ויש לכך גם קשר להבדל הידוע בין שיח הזכויות המודרני לשיח החובות ביהדות, אך אין להאריך כאן בעניין זה. זה גם מסביר את הרתיעה האינסטינקטיבית של הציבור הדתי מן המחאה החברתית בקיץ 2009, אף שיסודות הצדקה והחמלה ביהדות גורמים לחלק נרחב מציבור זה דווקא להזדהות עם מדינת הרווחה (וכאמור במאמר זה – בטעות).

מדוע ההבדל הזה כה חשוב? משום שבחסרון הבושה נמצא אחד החסרונות המהותיים והבולטים של מדינת הרווחה. כפי שהצביעו רבים וטובים, מדינת הרווחה ותרבות הקצבאות היא בדיוק ההפך מן המעלה הראשונה במצוות הצדקה לפי הרמב”ם, דהיינו עזרה לאדם לעמוד על רגליו עצמאית. הקצבאות הניתנות על ידי המדינה מעודדות אנשים להיכנס לקטגוריות הללו כדי להרוויח כסף בלא להתאמץ יתר על המידה; ובכך כורה מדינת הרווחה בור עמוק למוטביה, ומובילה את החברה לסחרור של ממש. במילים אחרות, מדינת הרווחה מיוסדת על כוונות טובות, אך בפועל יוצרת תמריצים שליליים, המשקעים את הנזקקים עוד ועוד בנזקקותם.

ואולם כשמעיינים בדבר עולה השאלה – מדוע הטיעון הזה אינו יכול להיטען כלפי מצוות הצדקה בכלל? אם אתה נותן צדקה לעני, ובפרט אם אתה מצווה אנשים לתת צדקה לעניים, אתה נותן להם תמריצים להישאר בעוניים! ועל כך יש לענות שתי תשובות: האחת, אכן במצוות הצדקה קיימות בעיות שכאלה, והיהדות כאמור מנסה לצמצם אותה באמצעות אזהרות דתיות ומוסריות נגד הרמאים, ודרך אמצעים שונים כגון בדיקת האדם המבקש צדקה, ועוד. השנייה, והיא העיקר: אלמנט הבושה הוא קריטי כדי למנוע סחרור שכזה. הבושה של אדם בבואו לקבל צדקה היא מעין מס שמשלם מקבל הצדקה כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, והיא מצמצמת בצורה ניכרת את נזקיה האינהרנטיים של הצדקה.

הדבר נכון גם בעניים הבאים לקבל מקופת הצדקה, גם באלה המחזרים על הפתחים, וגם בעניים הבאים ללקט את הלקט, השכחה והפאה, או באים לגורן לקבל את מעשר העני: פעולת הבקשה מצדם, המודעת לכך שיש כאן אלמנט של צדקה וחסד כלפיהם, מצמצמת את הסכנה לכך שהצדקה תעודד אותם להישאר במצבם. דבר זה, יחד עם האזהרות הדתיות המכוונות את האדם להסתפק בכל מלאכה שהיא ובלבד שלא ייפול למעמסה על הציבור (לשם השוואה: תארו לעצמכם את התגובה של אדם מכובד אם פקיד בלשכת האבטלה יכווין אותו “לפשוט נבלה בשוק”!), משנה מהותית את האפקטים של הצדקה במערכת המסורתית אל מול זו של מדינת הרווחה המודרנית.

סוף דבר: למדינת הרווחה אין דבר עם הדת – היהודית

מדינת הרווחה המודרנית משקפת אולי מבחינה חיצונית כמה אלמנטים המופיעים כבר במקורות היהדות, ואולם שינוי קנה המידה ושינוי המוטיבציות והשיטה יוצרים מערכת שונה בתכלית השינוי, שבמקרים רבים מנוגדת לחלוטין לרציונל המסורתי. הדבר נכון הן מצד הנותן – שאינו זוכה יותר לתחושת המצווה ותרגול מידת הנדיבות, הן מצד המקבל – שאינו חש יותר בושה בסיסית ועל כן השיטה עלולה לדרדר אותו עוד ועוד לנזקקות במקום לחלץ אותו ממצבו, הן מצד המערכת – שהופכת מאישית, קהילתית ומופרטת, לכללית, לא אישית וטכנית, ומשום כך יעילה הרבה פחות ובזבזנית הרבה יותר.

למרות הדמיון השטחי, נראה לפיכך ברור שמדינת הרווחה לא רק שאינה נובעת ממקורות היהדות, אלא שהיא מנוגדת להם בנקודות מפתח קריטיות. מערכת צדקה מבוזרת וקהילתית, ומדינה העוסקת אך ורק בנושאים ה”גדולים”, כגון ביטחון ושיטור, נראית כצורה מתאימה בהרבה לעולה מן המקורות, וכפי הנראה גם חומקת מכשלים רבים שחזון מדינת הרווחה המודרנית, שמשך אנשים כה רבים בתחילה, נתקל בהם בלא הרף.

מאתר מידה, כאן.