בואו ונחשב חשבונו של עולם
עיונים ברש”ר הירש על חטא ראובן
(אברהם שלמה אופנבכר, תורת החיים, שיעור ה’, ליל כ’ כסליו ה’תשע”ט)
כתוב בתורה: “ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל” (בראשית ל”ה:כ”ב), ועוד יעקב אומר בפירוש: “פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה” (בראשית מ”ט:ד’), דבר נורא אנו שומעים כאן! ואומרים חז”ל: “כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שניים עשר – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים – וישכב את בלהה פילגש אביו? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עוון, ולא בא מעשה זה לידו…אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו? עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי הייתה צרה לאמי – שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל את מצעה” (שבת נ”ה ע”ב).
והנה, איך חז”ל יכולים לומר ש”כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה”, נגד פשט כתובים?! אלא מוכח דמוכח בלי צל של ספק, מכל המקרים המובאים שמה בגמרא על “כל האומר פלוני חטא – אינו אלא טועה”, שבוודאי יש כאן חטא, והחושב שאין כאן חטא – הרי זה הופך את התורה לפלסתר, אלא מה אני מקיים “אינו אלא טועה”? שהכוונה היא, כל מי שחושב בכל המקרים הללו שהצדיק ההוא חטא ב-א’, הוא אינו אלא טועה ולא הבין, אלא חטא ב-ב’. נגיד, במקרה של ראובן, הלה בלבל את יצועי אביו, וזה נקרא שחילל את משכבי אביו, וזה נכתב בצורה הזאת הכה חריפה היות וראובן היה כה צדיק, אז נחשב לו כאילו שכב את בלהה, אבל ברור שזה לא הפשט כי מיד התורה אומרת שבני ישראל שניים עשר, ולא היה זוכה ראובן להימנות בין השבטים אילו עשה כן באמת (עיין סוטה ל”ו ע”ב).
הרש”ר הירש על אתר מבאר את הדברים מעט שונה ומוסיף עוד נדבך לעניין, ועל פי דבריו נאמר שלשון חז”ל של “בלבל יצועי אביו” זה או שהכניס את מיטת אביו לאוהל בלהה או שזה לשון נקייה למה שעשה, ואלו דבריו: “בחייה של רחל, היה יעקב חי גם עם לאה ושאר הנשים. משמתה רחל – פרש גם מהן. ואפשר לפי זה, כי ראובן שכב באוהל בלהה כדי להחזיר את יעקב אל אמו, למען ישמע האב כי הבנים תמהים על פרישתו ממשפחתו. אך הוא לא השיג את מטרתו, יעקב נשאר פרוש”.
ובמקום אחר כתוב: “ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחש לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף” (דברי הימים א’ ה’:א’-ב’). רואים כאן שיש קשר עמוק בין מה שראובן חילל את יצועי אביו במה שבלבל את יצועי אביו, או שכב באוהל בלהה, לבין זה שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף, שהוא לא רק לא עשה פגם כזה בפן של הקדושה, אלא אף עמד בנסיון קשה בעניין הזה: “ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה” (בראשית ל”ט:י’, ועיין סוטה ל”ו ע”ב).
ובמקום אחר, אפשר אולי למצוא יותר עומק לחטא הזה של ראובן, בדברי הרש”ר הירש. אחרי שמכרו את יוסף וראובן חוזר לבור, ומגלה שאיננו שם, הוא אומר: “הנער איננו ואני אנה אני בא” (בראשית ל”ז:ל’), והרש”ר הירש מבאר: “לא יהיה לי מקום בו אוכל להיות שקט, בו אוכל לשאת את עיני, העולם כולו יתרחק מעלי. ואולם מה ראה להרגיש כן? אולי פשוט מתוך שלא עמד בכח מספיק נגד המעשה. הוא התחיל במצווה ולא גמר אותה. אך מניין תשות כח זו, הרי הוא היה הבכור? אולי מפני שגם הוא לא היה נקי מכל עוון. עדיין לחצה עליו הכרת חטאו. הכרת חולשתו הוא נטלה ממנו את הכח לעמידה תקיפה יותר”.
על איזה חטא הרש”ר הירש מדבר? על חטא “וילך ראובן וישכב וכו'”. שם התבטא חוסר יכולתו להיות בכור, לראשונה, ולכן על זה אומר יעקב: “פחז כמים אל תותר”. הבכור אמור להוביל את שאר הבנים בדרך הנכונה, אבל בכור פוחז רק יוביל אותם לאבדון, ולא הוא יכול להנהיג את שאר הבנים, אלא צריך מנהיג אחר שיוכל להיות נגיד לשאר הבנים ולהיות להם לבכור, למען הוליכם בדרך הטובה. לכן דווקא יהודה נבחר לכך, יהודה שעליו נאמר: “אתה יודוך אחיך” (בראשית מ”ט:ח’), למה? “צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני” (בראשית ל”ח:כ”ו), הוא מסוגל להכיר בחטאו ולחזור אחורה, לא כ”פחז המים” שלא נותר לו כבר אפשרות לשוב, אלא כארי שמתגבר ונעצר וחוזר לאחוריו, לא כמו כלב עם זנבו בין רגליו, אלא כארי, בגבורה ובכבוד.
אולם יוסף הוא זה שנטל את הבכורה, כאמור. הוא הרי הבכור הבא, הבכור של האשה השנייה, של רחל. ליעקב היו שתי נשים: “האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכר לשניאה” (דברים כ”א:ט”ו), ולמה “לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור” (דברים כ”א:ט”ז)? מפני שזהו בדיוק “בלבול המצעים”, ולכן היות ויעקב ביכר את יוסף מעל שאר אחיו: “אותו אהב אביהם מכל אחיו” (בראשית ל”ז:ד’), זה קלקל את השורה, וראובן איבד את בכורתו בחטא הנורא הזה של “וילך ראובן וכו'”. מה הכוונה? אז הרש”ר הירש שם ממשיך ואומר אפשרות אחרת מדוע ראובן היה לבד בצערו:
“האחים פעלו מתוך פחד. הם נתייראו שיוסף יעלה עליהם, ויקפח את עצמאותם. רגש זה – מטבע הדברים – צריך היה להיות קרוב אל לבו של ראובן. שני בכורים היו בבית יעקב, ראובן ויוסף, ויוסף היה מהאשה העיקרית. מטבע הדברים שהחשד יפול על ראובן תחילה. משום כך התרחק, משום כך נתיירא עתה שלא ינדו אותו, ואכן בסופו של דבר חששותיו נראו מוצדקים. הבכורה ניטלה מראובן וניתנה ליוסף”.
כידוע לנו, ראובן לא רק שלא כיוון לקנאות על בכורתו שנלקחה ממנו בחיבוב יוסף על פני שאר האחים, אלא התכוון להצילו מקנאת שאר האחים (עיין ברכות ז’ ע”ב), רק מה? בגלל שאהבת יעקב ליוסף קלקלה את השורה והוא חיבב את יוסף מעל שאר האחים, יצא שהיו עלולים לחשוד בו שהוא עומד מאחורי מכירת יוסף, כי סוף סוך היה לו אינטרס גדול בכך, כי הוא הבכור האמיתי, וכאילו בא יוסף לגנוב את בכורתו. אכן, באמת נלקחה בכורתו, אך לא בגלל מכירת יוסף, אלא בגלל שבלבל את יצועי אביו, אז מדוע הרש”ר הירש מזכיר את איבוד בכורתו של ראובן ליוסף ביחס למכירת יוסף?
נראה לומר, שהשורש של פחדו של ראובן שעלולים לחשוד בו כאחראי על מכירת יוסף, באותו שורש של בלבול יצועי אביו. מה הוא? היות ויעקב כן ביכר בן אחד על שאר הבנים, כו שאמרו ז”ל: “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים” (שבת י’ ע”ב). ולמה באמת יעקב עשה כן? כי “אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה” (בראשית רבה נ”ה:ח’), אהבת יעקב ליוסף קלקל את השורה והוא נתן ליוסף שני סלעים מילת יתר על אחיו, ואז זה גרם לשנאה שמקלקלת את השורה ומכרוהו האחים למצרים.
הבלבול הזה שנוצר, זה אותו בלבול של בלבול יצועי אביו בידי ראובן. מרוב קנאתו לאמו, מרוב אהבתו לאמו, הוא התבלבל והחליט לעשות מעשה שלא יעשה, וזהו קלקול השורה בגלל אהבה. בכור, בתור בכור, אמור לנסות להתעלות מעל הקלקולים ולא להיכנע אליהם, ליישר בחזרה את השורה היכן שהתקלקלה ולא להיכנע אליה. היות ולא הצליח, הוא גרם אחריו לשאר אחיו למכור את יוסף, כי מאחר והבכור בלבל את יצועי אביו בשביל קנאה לאמו, האחים שחששו לחייהם הם (עיין רש”ר הירש על בראשית ל”ז:י”א-י”ב) קלקלו ומכרו את יוסף למצרים.
לכן ברור שראובן לא שכב את בלהה, כל הבעיה הייתה שהוא בלבל את יצועי אביו, הוא לא תיקן את השורה אלא התקלקל עם קלקולה, ואז ממילא גם שאר אחיו, בעקבות הבכור, קלקלו בגלל שהתקלקלה השורה משנאתם ליוסף. מה שאין כן יוסף, לא קלקל עם קלקול השורה, לא נכנע, ולא שכב את אשת פוטיפר, אלא שמר על השורה. שכן קלקול השורה קשור מאוד לצניעות וקדושה, ולא לחינם התבטא הקלקול אצל ראובן בבלבול יצועי אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב אותה, כי קלקול השורה זה בעצם חסד נפול, אם מצד אהבה או שנאה לא מבוקרת. זה חסד נפול, שמרוב אהבה או שנאה האדם עושה שלא כדין, וזהו פריצות, לפרוץ את הגבולות הראויים. הן נתינת עוד שני סלעים מילת והן בלבול יצועי האב, שני המעשים הללו הם קלקול השורה בגלל אהבה, בגלל אהבה שפרצה את הגבולות של המוסר הנכון.
יוסף, לעומת זאת, שומר על הגבולות, ולכן בכל מקום שמדברים עליו: “ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי, וירא אדוניו כי ה’ איתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו, וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו” (בראשית ל”ט:ב’-ד’), “ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר, ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה, אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ איתו ואשר הוא עושה ה’ מצליח” (בראשית ל”ט:כ”א-כ”ג).
יוסף יודע לשלוט על עצמו ולשמור על הגבולות, כך שלא תתקלקל השורה, ובכך הוא מוצא חן בעיני כל רואיו, ובוטחים בו שיתפעל את הדברים בלי דאגה, כי הוא ישמור על השורה שלא תתקלקל. זה ממש ההיפך מראובן, מ”פחז כמים אל תותר”, שהמים הוא לגמרי ההיפך משמירת השורה, כי המים נוזלי וטבעו להתפזר לכל כיוון ללא דרך, אלא להתפשט, והוא הסמל של החסד, וכשהוא לא בשליטה זהו סמל החסד הנפול, כמו המבול. ויוסף שומר על השורה, הוא דואג שהכל יישמר כראוי.
ומאין זה נובע? ובכן, “פחז כמים אל תותר” נובע מחוסר שיקול הדעת, מעשייה פזיזה בלי יישוב הדעת וחשיבה על הדברים בשכל. לעומת זה, יוסף מתאפיין דווקא בחכמה ובשכל שלו: “ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך” (בראשית מ”א:ל”ט). הרי יש לשים לב, מה מנע מיוסף לחטוא עם אשת פוטיפר? “באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?” (סוטה ל”ו ע”ב).
מה היא הטענה הזאת של יעקב? או יותר מזה: מה פירוש ראיית יוסף את דמות דיוקנו של אביו בחלון עם טענה כזאת? אז אמנם השורה אכן התקלקלה, ויוסף בא לחטוא בתחילה (לפי רב או שמואל בסוטה ל”ו ע”ב). והנה אנו רואים כאן שלכאורה גם יוסף הוא “פחז כמים”, גם הוא עשה מעשה פזיז ובא לחטוא, אז במה הוא שונה מראובן? חובה להבין, אם לא היה יצרו של יוסף תוקפו, לא היה אפשר להשוות אותו לראובן, שזה “פחז כמים” וזה לא, כי לזה יש יצר ולזה אין!
ליוסף היה יצר הרע, והיצר הזה קלקל את השורה, ויוסף בא לחטוא. לעומת ראובן ש”פחז כמים” ובאמת חטא בסוף, יוסף השתמש בשכל שלו ועצר את עצמו, נמנע ליפול בקלקול השורה ותיקן אותו. השכל הזה מתבטא דווקא בראיית דיוקנו של אביו. יעקב מידתו מידת האמת (מיכה ז’:כ’), והאמת היא, שגם כאשר השורה מתקלקלת, לא נכנעים, ומיישרים אותה בחזרה. על ידי שבא לחטוא אנו מבינים שהיה ליוסף יצר, ואז ממילא כשנמנע אחר כך מלחטוא זה משום שהוא התגבר, הוא התגבר על קלקול השורה, כי היה לו שכל, והשכל אמר לו סברה, והיות ויוסף חשב בשכל הוא נמנע בשל כך מלחטוא, היות ולא רצה להיקרא רועה זונות.
הרי מה זה אומר שיוסף לא רצה להיקרא רועה זונות? וכי בשביל דבר כזה חיצוני של “מה יגידו” או “מה יכתבו עלי” יוסף נמנע מלחטוא, ולא בגלל ש”וחטאתי לאלוהים” (בראשית ל”ט:ט’)?! אלא שבגלל שלא רצה יוסף לחטוא לאלוהים, הוא השכיל למה לא לחטוא, השכיל איך להשיב את השורה. השורה התקלקלה, הוא בא לחטוא אף שזה חטא חמור, אז איך מתקנים את זה? משכילים להבין למה זה לא שווה את זה, למה זה לא שייך. לא בגלל שזו הסיבה העיקרית לא לחטוא, אבל כאשר השורה מתקלקלת צריך ליישר אותה בכל מיני דרכים מקלקולה. על ידי השימוש בסברה שכלית יוסף החזיר את עצמו לשורה, והחזיר לעצמו את השפיות, כאשר ברור שעיקר העניין זה רצון ה’.