היכן פני דת הציונות?! – המשורר אצ”ג

“אצלנו לקחו את הדת ולא נתנו במקומה מאומה. הלואי שהיתה דבקות לדת העבודה של א.ד. גורדון. אין כלום, לא דת, לא עבודה, לא מלך, לא גיבור. אז גם לא יכולה להיות שירה. אנחנו עוד חיינו על עושר זכרונות בית אבא, על “ייחוס הדורות”, על השובל, על סרח העודף ממסורת הדת, על מה כיום?”

~ ראיון אצ”ג עם רות בונדי, ‘דבר’ 1964 [ויקיציטוט]

The ‘Knocks’ Seem Repetitive To Me…

Six Additional Knocks

    By Rabbi Steven Pruzansky (This is reprinted with permission of Mizrachi magazine.)

On Yom Haatzmaut in 1956 – Israel’s eighth Independence Day – Rav Joseph Ber Soloveitchik zt”l presented a memorable address later published as Kol Dodi Dofek (“The Voice of My Beloved Knocks”). The Rav highlighted six divine “knocks” on our communal consciousness to which Jews should pay attention– knocks precipitated by the establishment of the State of Israel that revealed God’s hand in history.

There was the “political” knock in which, uncharacteristically, the United States and the Soviet Union in the early years of the Cold War both voted in favor of a Jewish state in the land of Israel; the “military” knock, in which a tiny outnumbered Israel prevailed over its powerful neighbors; the “theological” knock, in which the new State of Israel refuted Christianity’s theory of the eternal wandering Jew; the knock on the hearts of our youth, who perceived the divine role in history and redemption after the concealment of the Holocaust; the knock of “self-defense,” in which our enemies realized for the first time in two millennia that Jewish blood is not cheap and Jews will fight back aggressively; and finally, the creation of a refuge for Jews and the beginning of the end of the Exile.

The Hand of Providence was already visible then. In the ensuing decades, and now as we celebrate Israel’s 75th anniversary, it is appropriate to highlight six additional knocks in which God’s presence in Israel’s history and statecraft has been manifest.

The first knock was the capture, trial and execution of Adolph Eichmann, the architect of the Holocaust. It was a brilliant operation that defied international legal norms and was denounced by the United Nations and the New York Times. But it established a new norm: the State of Israel is the custodian of Jewish history, represents all Jews, and will exact justice against our past tormentors.

The second knock is perhaps the most obvious as it has shaped Israel’s history ever since: the Six Day War. It was a miraculous victory of the few against the many that followed several weeks of dread and apprehension across the Jewish world as Arab armies massed on Israel’s borders. But the Arab nations were maneuvered into a series of fatal and foolish mistakes and Israel regained control over its biblical heartland and the Old City of Yerushalayim. That we have unfortunately squandered many fruits of that victory and more than 90% of the territory does not detract one iota from the feelings of exultation at witnessing the triumphs of the Ba’al Milchamot,” the true Master of War.

Continue reading…

From Rabbi Pruzansky, here.

בית המקדש: זה התירוץ החרדי לשבת בחיבוק ידים

מעוותים את דברי המדרש “עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, עשינו לך מנורה בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך”.

 

הנה יש שיר שלם מ”בית יעקב” (לא יודע פרטים נוספים):

 

תועה לו האדם מול עלטה וסבך
איה לו הנתיב במרחבי מחשך
העלטה תפוג, הן כבר הואר השביל
אור נרו הציף דרכו יורה יבהיר.
רוח במעופה אורות השביל תקטול
החשכה פרוסה, השוב נרו יטול?
אכן יצית שנית כולו אומר תקוה
ממשיך הוא לאורו אך שוב הנה כבה.
פזמון:
אין לי אלא ציפיה דרוכה
עוד חמה תפציע תזרח
רק לאורה אצעד בבטחה
תקותי בה לא תזח!
גולה לו ישראל בצר ובמצור
איה מגן מציל
אור להם לצעוד
מקדש ומנורה יפיגו עלטה
יפיצו הם אורה
שלוה לשעתה
חורבן וסערה, דועכת לה אורה
פרוסה אימה
תואר עוד מנורה?
אכן תבא שני
תזרח ישועתם
עד יבא כורת
תשוח קומתם.
אין לנו אלא ציפיה דרוכה
עוד גאולה תפציע תזרח
אל מושיע נצעד עדיך
תקותנו לא תזח!